בפניי תביעה לפיצוי כספי עקב תאונת דרכים מ-02.05.13 שבו היו מעורבים רכב התובעת ורכב הנתבע.

התובעת עותרת לסכומים הבאים:

1. נזק על פי דוח שמאי 2,220 ₪.

2. שכ"ט שמאי 410 ₪.

3. הוצאות נסיעה ועוגמת נפש 500 ₪.

4. פיצוי מיוחד בגין עיכוב תשלומים 1,000 ₪.

על פי דברי התובעת היא נסעה בגשר השלום, היה פקק והיא נסעה לאט מאוד. היא עצרה את הרכב בפתאומיות על מנת לא להתנגש ברכב לפניה שאף הוא עצר באופן פתאומי. לאחר מכך רכב הנתבע התנגש ברכב התובעת מאחור. הצדדים החליפו פרטים ותוך שיחה עם הנתבע נאמר על ידו שהוא מתנצל על האירוע.

עמדת הנתבע הייתה שאכן לא הספיק לעצור אך עצירתה פתאומית של התובעת הייתה ללא סיבה מוצדקת לכן לא היה יכול להתכונן או להתחמק מהתאונה. הנתבע אף טען שמשמר על מרחק סביר מרכב התובעת בהתחשב בנסיבות הנסיעה. לא היה פקק כלל. אבא של הנתבע טען שהוא סבור שהשמאי הטיב עם התובעת ואישר תיקון של הטמבון האחורי של הרכב ללא הצדקה וייתכן שחלק זה ספג מכות מאירועים שקדמו לתאונה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך:

1. גם אליבא דגירסא הנתבע הוא לא הספיק לעצור כאשר נסע מאחורי התובעת. דיי בכך לקבוע שהאחריות לתאונה מוטלת עליו. אף אם הוא צודק שלא הייתה סיבה נראית לעין לעצירה פתאומית של התובעת, עדיין עליו לשמור מרחק כזה שיאפשר לו לעצור מבלי להתנגש בה. דבר שהוא לא עשה.

2. באשר נזקי התובעת: במהלך הדיון התובעת על פי המלצת בהמ"ש ויתרה על העתירה לפיצוי מיוחד של 1,000 ₪. עיון בדוח השמאי ובתמונות שצורפו אליו מגלה פגיעה משמעותית באמצע הטמבון האחורי של רכב התובעת ואין כל סיבה לחשוד שדובר בשמאי שהטיב עם התובעת.

אין בסיס לפיצוי בגין עוגמת נפש.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 2,630 ₪ ועוד 500 ₪ הוצאות הדיון.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ד, 14 יולי 2014, בהעדר הצדדים.