בפתח הכרעת הדין הנני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

האישום

1. הנאשם, מורה במקצועו, מואשם בביצוע עבירה שעניינה תקיפת קטין או חסר ישע, עבירה על סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שבהיותו מורה של הקטינה ז.מ., ילידת שנת 1999, ובמהלך שיעור שהעביר בכיתתה ביום 21.10.12, דחף את שולחן הכתיבה בכוח לעבר בטנה, דבר שגרם לאודם במקום, ולאחר מכן לקח מחברת והכה באמצעותה בראש המתלוננת.
2. מטעם המאשימה העידו 8 עדים והוגשו 19 מוצגים, שסומנו ת/1 עד ת/19, ומטעם ההגנה העיד הנאשם, ולא הוצגו מוצגים כלשהם.

דיון והכרעה

1. המתלוננת תיארה בפניי את האירוע כדלקמן:

"ישבתי עם החברה שלי ג. ודיברתי איתה והראיתי לה משהו בטלפון. הוא אמר לי להכניס והכנסתי. המשכנו לדבר והוא אמר לי לעבור שולחן קדימה ועברתי 2 שולחנות, ועוד שולחן קדימה. אני והחברה שלי היינו יושבות מאחורה ועברתי 2 שולחנות קדימה. דיברתי והסתרתי עם המחברת. קראתי לחברה שלי. הוא בא ולקח את המחברת והרביץ לי בראש, הוא לקח את השולחן והתחיל להרביץ לי".

1. המתלוננת ענתה בשלילה לשאלה אם היה דין ודברים לפני כן, והוסיפה כי שני חבריה, א. ו-ג., התחצפו לנאשם, ואז הוא ביקש מהם לצאת, והמחנכת אירית השעתה את שניהם, וגם רצתה להשעות את המתלוננת, אך נמנעה מלעשות כן לאחר ששוחחה עם אימה. לדברי המתלוננת "השעו אותם כי הם התחצפו למורה וגם הוא אמר להם לצאת". אעיר כבר עתה, שהן המחנכת והן המנהלת אינן מאשרות את דבר ההשעיה שנטען ע"י המתלוננת, כפי שיובא בהמשך.
2. בנוגע לפנייה לרופא, טענה המתלוננת שהיא פנתה לטיפול רק כעבור שבוע "כי היו לי בעיות בריאותיות. עשיתי פיפי במיטה ולא יכולתי לישון" ולשאלה כתוצאה ממה זה היה, ענתה "מפחד". המתלוננת הוסיפה וטענה, שהיא לא פנתה לטיפול פסיכולוגי, למרות שהרופאה הפנתה אותה לטיפול מעין זה, וזאת מהטעם כי "זה בושה אצלנו במשפחה".
3. בחקירתה הנגדית הודתה המתלוננת שהיא עושה הרבה רעש בשיעור, וכי בכיתה שבה למדה היו "הרבה מאוד בעיות". הסנגור הפנה את המתלוננת להודעת המורה לאנגלית זינה שיינר במשטרה, שם תיארה את המתלוננת כמניפולטיבית ושקרנית וכי המתלוננת שולטת על אימה – והמתלוננת לא הסכימה עימו. הסנגור הפנה את המתלוננת גם לדברי מנהלת בית הספר, שאמרה עליה שהיא בלי גבולות, ותשובת המתלוננת הייתה: "אני ילדה בלי גבולות, אבל אני מציבה לעצמי גבולות", וכשנשאלה מדוע התלוננה במשטרה רק כעבור 9 ימים מיום האירוע השיבה: "כי אנחנו לא מלשינים במשפחה. זה אצלנו לא בכבוד. אנחנו כמו ערבים, אנחנו לא מלשינים על אף אחד כי לא רוצים שילשינו על המשפחה שלנו. עד שדיברנו במשפחה ביננו, אז רק אחר כך ובכלל לא רציתי, אני". אעיר כבר עתה, שגיסתה של המתלוננת העידה בפניי, וכשעומתה עם דברי המתלוננת הנ"ל השיבה: "צריך להתייחס בערבון מוגבל לדברים של הילדה", כך שגם גיסתה הקרובה אליה, ואשר כתבה מכתב למשרד החינוך, כפי שיפורט בהמשך, איננה סומכת על כל דברי המתלוננת. טענות המתלוננת שאינם מלשינים על אחרים כדי שלא ילשינו עליהם יכולים לעורר תהיות, שמא קיימים עניינים במשפחתה שהם אינם מעוניינים שהמשטרה תדע אודותיה, כגון מעשי אלימות, כפי שהעלה הסנגור במהלך השאלות שהפנה אל המתלוננת.
4. המתלוננת המשיכה והעידה, שהנאשם הרביץ לה ליד הילדים, ומבלי שתישאל בנוגע לאחד העדים שהעידו בפניי, הוסיפה ואמרה מיוזמתה: "הבאתם ילד שאני לא מדברת איתו, לא כלום והוא לא קשור. אני לא זוכרת אותו, אני זוכרת את כל השאר", זאת לאחר שככל הנראה הבינה, שהעד לא אישר את גרסתה. המתלוננת מסרה לחוקרת שמות של 9 ילדים מתוך 21 תלמידים שנכחו באותו יום, ולדבריה "...וגם אני התחלתי לבכות ולצעוק" (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 3-4) – בכי שלא רק שלא צוין במכתב הגיסה למשרד החינוך, ת/19, אלא צוין ההפך – "הילדה הייתה בשוק מהמתרחש, פניה האדימו והיא התחילה לצחוק. בשיחה שלאחר מכן היא אומרת שהיא מאוד נבהלה ולא רצתה לבכות מול תלמידים אחרים שראו את מה שקרה ולכן תגובתה היה צחוק", והגיסה טענה בפניי, שהיא כתבה מילה במילה את שהמתלוננת אמרה לה.
5. המתלוננת ציינה מפורשות את שמו של התלמיד א. כמי שנכח באירוע וראה אותו, וכשהסנגור עימת אותה עם מסמכים בתיק מהם עולה שלדברי א. הוא כלל לא היה בכיתה בזמן האירוע ולא ראה דבר, אמרה שמי שאמר כך משקר, והוסיפה: "חבר שלי הרחיק אותי מכולם. אני ו-א. היינו כמו אחים וניתקנו את הקשר" – המתלוננת מוצאת הסברים לכל דבר שאינו תואם את גרסתה, והסבריה אינם הגיוניים ואף סותרים מסמכים בתיק.
6. המתלוננת נשאלה בחקירתה הנגדית אודות שמות של תלמידים רבים בכיתתה, והיא טענה לגבי חלקם, שהם נכחו בכיתה וראו את האירוע הנטען על ידה, וכשנשאלה הכיצד חלקם אינו מאשר כלל את גרסתה, כגון בנוגע ל-נ., ענתה: "היא ראתה. היא עדה. למה אתה מנסה להכשיל אותי? לא יצליח לך" – הרושם שעשתה המתלוננת עליי הוא של אדם שהגיע לבית המשפט ואומר את גרסתו כדבר ששינן בעל-פה, ולאו דווקא כאירוע שהתרחש, וכל מסמך או גרסה שלא תאמה את גרסתה, נדחתה על ידה בהינף יד, ללא כל הסבר סביר.
7. המתלוננת לא התרגשה במהלך מתן עדותה בפניי, למעט כשנשאלה אודות יחסיה עם אביה, ותיאור האירוע האלים שבוצע, כביכול, כלפיה, נמסר בבית המשפט באופן טלגרפי, ללא עירוב רגשות, ולא התרשמתי שאכן מדובר באירוע שהתרחש.
8. עדות המתלוננת לא הייתה רציפה ועקבית, דבריה סתרו דברי אחרים, כגון המנהלת, המחנכת, התלמיד ד., מכתב שנכתב ע"י גיסתה והופנה למשרד החינוך. אפילו גיסתה של המתלוננת ביקשה לבחון את דבריה "בערבון מוגבל", כדבריה, והכל כפי שיפורט בהמשך הכרעת דין זו. המתלוננת בחרה להגיע לטיפול רפואי רק בחלוף שבוע ימים, מבלי שקיבלתי לאיחור זה הסבר סביר, והתלונה במשטרה הוגשה רק כעבור 9 ימים מהאירוע, כשהטעם לאיחור זה הוא מעין ישיבה משפחתית, והיות המשפחה "עם כבוד" ומשפחה שאינה "מלשינה" – נימוקים שאפילו גיסתה לא קיבלה אותם וביקשה לבחון אותם בערבון מוגבל, כאמור. במהלך עדות המתלוננת בבית המשפט נרשמה הערה זו: "העדה עושה תנועות חוסר סבלנות כלפי השאלות המופנות אליה", בכך שלנוכח שאלות הסנגור שהופנו אליה בחקירה נגדית, עשתה המתלוננת תנועות בידיה, עת הרימה אותם מעלה ולצדדים, למשמע עדויות וממצאים שסתרו את דבריה, ובהמשך אף אמרה, כאמור, שלא יצליח לסנגור להכשיל אותה.
9. ד"ר אטלן ניקול, שבאמצעותה הוגשה תעודה רפואית (ת/1), אבחנה את המתלוננת כמי שסובלת מהרטבה, אך הוסיפה שלא הייתה מודעת לכך שהמתלוננת חוותה טראומה כתוצאה מאלימות בבית, והיא הודתה שאיננה פסיכולוגית, ושאין לה ידע בנוגע להשפעת אירועים שונים על המתלוננת, כך שייתכן שאירועים אחרים הביאו למצבה הרפואי, ולאו דווקא האירוע הנטען בכתב האישום.
10. מנהלת בית הספר, גב' רחל וינברג, העידה אף היא בפניי. לדבריה הנאשם היה נחרץ בדבריו שלא דחף את השולחן לעבר המתלוננת, אלא שהוא נענע את השולחן והזיז אותו מעט. הסבר זה הינו הגיוני, ויש בו כדי להסביר את ניסיון המתלוננת להדגיש את הכוונה שבאירוע דחיפת השולחן, וכדבריה: "זה לא היה בלי כוונה, אלא בכוונה" (פרוטוקול עמ' 27 שורה 25) – הרושם שקיבלתי ממשפט זה, שנאמר ע"י המתלוננת, שהיא מבקשת ליתן לאירוע בלתי מכוון מעטה של כוונה, ביודעה שהשולחן הוזז שלא בכוונה. המנהלת תיארה את המתלוננת כילדה ללא מרות וחסרת גבולות, והוסיפה כי "מניסיון שלי עם תלמידים לפעמים הם יודעים להעצים את הסיטואציה...אני חושבת שהיה פה עליהום על המורה". המנהלת הוסיפה ואמרה, שהיא נגד אלימות, ובמקרה אחר היא אף יזמה הגשת תלונה נגד מורה – אך לא במקרה הזה. דברי המנהלת מתעצמים לאור העובדה, שהנאשם היה מורה חדש בבית הספר, ולא הספיק לרקום יחסים עם המנהלת ומורים אחרים, כך שאין כל סיבה שמישהו יגן עליו אלא אם הוא מאמין בדבריו. המנהלת ערכה בכיתה בה לומדת המתלוננת בירור עובדתי בנוגע לאירוע עם הנאשם, ולשאלה "בבירור לא עלה שום דבר חריג?" השיבה המנהלת "כן", והוסיפה שהמתלוננת לא סיפרה שהיא קיבלה מכה כתוצאה מהאירוע, ואף לא ראתה כל סימן של חבלה על גופה – זה מסביר את התלונה המאחרת של המתלוננת, שפנתה לטיפול רפואי רק כעבור שבוע, והגישה את תלונתה במשטרה רק כעבור 9 ימים. במשך אותו שבוע יכולים גורמים רבים לגרום לסימן כלשהו על גופה, ואילו היה נגרם לה סימן כתוצאה ממכה שחטפה ממורה במהלך שיעור, סביר שהייתה ניגשת מיד לרופא, או לפחות דואגת לתעד סימן זה, במיוחד כשמדובר בתלמידה המתעסקת עם המכשיר הסלולארי שלה כל הזמן, כפי שהיא ומוריה אמרו, ויכלה לתעד את הסימן באמצעות צילומו בפלאפון. בנוגע להשעיית שני חבריה של המתלוננת – המנהלת אמרה כי "אנו לא מענישים תלמידים שאומרים שפגעו בהם", ולמעשה דברי המתלוננת אודות השעיית שני חבריה לא אושרו לא בעדות המנהלת ולא בעדות המחנכת, כפי שיובא בהמשך. המנהלת עשתה עליי רושם חיובי, ולא היה לה כל אינטרס להגן על הנאשם, ועדותה הייתה עקבית ורציפה, ואני מקבל את דבריה, ומעדיפם על גרסת המתלוננת.
11. מחנכת הכיתה, גב' אירית סיג, טענה בפניי שמספר הטלפון הסלולארי שלה נמצא אצל כל התלמידים, ואלה נוהגים להתקשר אליה בעניינים רבים, והיה לה מאוד מוזר הכיצד המתלוננת לא התקשרה אליה בנוגע לאירוע כה חריג שקרה לה. המחנכת תיארה את הבעייתיות שבהתנהגות המתלוננת, כגון ויכוחה אודות הפלאפון בכיתה, שאורך דקות רבות במקום שניות. המחנכת הוסיפה ואמרה, שבבירור שנערך בכיתה בנוגע לאירוע "אמרו שהדברים יצאו מפרופורציה, שיש הגזמה. זה מה שאני זוכרת טוב. שכאילו מה שז. אמרה זה לא מדויק". המחנכת עומתה עם דברי המתלוננת, לפיהם היא מסרה במשטרה שמיד לאחר האירוע היא יצאה מהכיתה ואז המחנכת ראתה אותם, ותשובת המחנכת הייתה: "זה לא היה באותו יום... אני שמעתי את זה בשלב יותר מאוחר, זה מזכרוני", ובנוגע להשעיית שני התלמידים לשלושה ימים, אמרה המחנכת: "אני לא זוכרת דבר כזה", ובהמשך אמרה "אני לא זוכרת אירוע כזה. זה לא מתאים לי לעשות דבר כזה... מה פתאום שאשעה תלמידים על זה שיצאו עם תלמידה בגלל שהותקפה חלילה?", וכשנשאלה המחנכת מפורשות "אם אני אומר לך שהמתלוננת מניפולטיבית, זה יהיה נכון?" השיבה "זה די מתאים". המחנכת עשתה עליי רושם חיובי, וגרסתה הייתה עקבית ורציפה, ודבריה הגיוניים והסתדרו עם גרסת המנהלת, שגם היא עשתה עליי רושם אמין, ואני מעדיף את דבריה על דברי המתלוננת. מתיאור המחנכת עולה, שמהיכרותה את המתלוננת היה סביר מאוד שאותה מתלוננת תתקשר אליה ותדווח על התקרית עם המורה, ולמעשה כל האירוע המתואר על ידי המתלוננת איננו מתיישב עם ההיגיון ועם השכל הישר.
12. חברתה של המתלוננת, ג., העידה בפניי, ולדבריה "עופר לקח את המחברת וכאילו דפק לה אותה בראש, דחף עליה את השולחן" (עמ' 17 שורה 21), והוסיפה "בהתחלה היא היתה קצת עצבנית ואחרי זה היא התחילה לבכות" – העדה לא הזכירה שהמתלוננת צחקה, כנטען במכתב ת/19, שלדברי גיסתה של המתלוננת אותו מכתב מתאר באופן מילולי את שאמרה לה המתלוננת. העדה המשיכה ואמרה, שהמתלוננת יצאה מהכיתה, והעדה וחברם א. יצאו אחריה – אין זכר להתחצפות מצידם כלפי הנאשם, כפי שטענה המתלוננת. העדה התייחסה לעניין ההשעיה הנטען על ידם, והמוכחש ע"י המחנכת והמנהלת: "השעו אותנו ליום או לשלושה ימים ... כי יצאנו אחריה. המנהלת השעתה אותנו" – דברי העדה סותרים את דברי המנהלת, שלא השעתה איש, ולבטח לא בגלל שיצאו מהכיתה אחרי תלמידה הטוענת כי מורה תקף אותה, ותמוה הכיצד לא זוכרת העדה אם הושעתה ליום אחד או לשלושה ימים, ומדוע לא ליומיים? ההסבר ההגיוני הוא, שהיא שמעה מהמתלוננת את גרסתה, ולא זכרה בדיוק מה אמרה לה המתלוננת בעניין זה, ומכאן חוסר הזיכרון. בחקירתה הנגדית עומתה העדה ע"י הסנגור עם דבריה במשטרה, שם היא לא זכרה אם המתלוננת ישבה במהלך האירוע הנטען לידה או ליד א., והיא אישרה זאת, אך הוסיפה "היום אני זוכרת. זכרתי. אז לא זכרתי, לא יודעת למה. דיברתי עם ז. (המתלוננת) על מה שקרה עם עופר, לא דיברנו איפה כל אחד ישב." – העדה לא זכרה היכן ישבה כאשר מסרה את הודעתה במשטרה כ-7 חודשים לאחר האירוע, ואילו בבית המשפט, כשנה וחצי לאחר האירוע, היא כן זכרה – אינני מקבל את דבריה של העדה, והיא עצמה הודתה ששוחחה עם המתלוננת, וככל הנראה, "זיכרונה" בא לה בעקבות אותה שיחה, ורושם זה מתחזק לאור דברי העדה, התואמים את דברי המתלוננת, בנוגע לפגיעת השולחן בה: "זה לא היה בצורה שזה היה בלי כוונה או משהו" – כמעט אותן מילים שאמרה המתלוננת, ושלא קיבלתי אותן מאחר והתרשמתי שהמתלוננת מבקשת ליתן למעשה בלתי מכוון מעטה של כוונה, וכך גם חברתה ג., שפתאום זכרה דברים בבית המשפט, שעה שלא זכרה אותם כשנה קודם לכן, במשטרה. אינני מקבל את גרסתה של ג., שנאמרה, ככל הנראה, במטרה לסייע לחברתה, בתלונתה כנגד הנאשם.
13. התלמיד הנוסף שהעיד בפניי הוא ד., שלדבריו "אני לא בדיוק ראיתי. הייתי בטלפון. אני רק שמעתי שולחן מורם ... שמעתי רעש של שולחן שהרימו והורידו אותו", ולשאלה מה עשה, השיב "כלום, המשכתי לשחק בפלאפון" – כנראה שהמצב בכיתה היה כה רועש, והתלמידים רגילים להמולות ורעשים במהלך הלימודים, עד כדי שתזוזה של שולחן, ורעש של תלמידים לא הביאו את העד לכדי מתן תשומת לב כלשהי למתרחש בכיתה, והוא חזר להתעסק עם הטלפון שלו. ייתכן גם, שהאירוע הנטען ע"י המתלוננת לא היה חריג כלל, עד שלא היה צורך במתן תשומת לב מיוחדת אליו, וזאת בניגוד לתיאור המתלוננת. העד אישר לב"כ המאשימה, שהמתלוננת בכתה, וכדבריו "כן, היא בכתה אחרי זה", ומאחר והעד ד. לא יצא מהכיתה יחד איתה, אזי כוונתו שהיא בכתה בכיתה, אחרי האירוע, וזאת בניגוד למה שנכתב במכתבה של הגיסה, שהמתלוננת צחקה, והיא אף הסבירה מדוע המתלוננת צחקה בעקבות האירוע, ולא בכתה. העד אישר, בניגוד לדברי המתלוננת, שהנאשם לא ביקש ממנה לעבור מקום, אלא שהיא עברה לבדה, וכי היא כל הזמן עוברת מקום ללא רשות מהנאשם, וכדבריו "בשיעורים שלו, בשיעורים של אחרים היא מבקשת". העד אישר עוד, שלנאשם אין התנהגות אלימה כלפי תלמידים, לא מילולית ולא פיסית. דברי עד זה מחזקים דווקא את גרסת הנאשם, שאמר שהוא לעיתים מרים את השולחן ומחזירו לארץ, בכדי להשתיק את הכיתה, וזו הסיבה שהעד שמע רעש של שולחן מורם, ושהנאשם אינו נוהג באלימות בכיתה.
14. החוקרת, היימן אנג'ל, העידה בפניי, והוגשו באמצעות מזכרים רבים בנוגע לניסיונותיה לזמן לעדות את התלמידים, וחוסר שיתוף הפעולה שלהם עימה. שוכנעתי שהחוקרת עשתה מאמצים רבים בכדי לחקור את הפרשה ולהגיע לחקר האמת, ועל כך מעידים המזכרים והמסמכים שהוגשו באמצעותה וסומנו ת/3 עד ת/18. בנוגע לתלמיד א., שהמתלוננת אומרת שהוא ראה, ואף יצא יחד איתה מהכיתה, ובעקבות יציאתו הוא הושעה – החוקרת ציינה, ששוחחה עם אביו של התלמיד, וזה הודיע לה שבנו לא ראה דבר, וכי הוא לא נכח באותו יום בכיתה כי היה מושעה – המתלוננת ביקשה, ככל הנראה, להשתמש בהשעיה של א., שאיננה קשורה לאירוע עימה, כדי לחזק את גרסתה כנגד הנאשם, על כן ייחסה את אותה השעיה לאירוע הנטען על ידה.
15. גיסתה של המתלוננת, גב' י., העידה בפניי בנוגע למכתב שכתבה מפיה של המתלוננת. לדבריה, המתלוננת בכתה, אימה הייתה נסערת, ואז היא הציעה לפנות למשרד החינוך באמצעות מכתב מפורט, שסומן על ידי ת/19. לדברי הגיסה המתלוננת "מנומסת, מתחשבת. ילדה למופת", וזאת בניגוד למה שהמחנכת והמנהלת אמרו, ובניגוד למה שהמתלוננת עצמה אמרה, בנוגע להתנהלותה בכיתה. לדברי העדה, המתלוננת ואימה לא יזמו את הגשת התלונה, והן הוזמנו ע"י המשטרה להגיע ולמסור את תלונתן. כשנשאלה העדה אודות דברי המתלוננת, שהם במשפחה לא מלשינים על אף אחד, וזה לא בכבוד שלהם, היא הביעה פליאה על הדברים, באומרה "אני לא יודעת למה אתה מתכוון. זה הילדה אמרה?", וכשהסביר לה הסנגור את דברי המתלוננת, אמרה: "צריך להתייחס בערבון מוגבל לדברים של הילדה", כלומר – גיסתה, אשת אחיה, אינה מאמינה לכל דבריה, ומבקשת להתייחס אליהם בערבון מוגבל. בנוגע לתקיפת המתלוננת באמצעות מחברת, אמרה העדה, כפי שכתבה במכתב, שזה היה בזמן שהמתלוננת עברה שולחן לבקשת המורה, דבר שאפילו ב"כ המאשימה לא קיבלה אותו, ובחקירתה החוזרת ביקשה להבהיר עניין זה, כששאלה את העדה "את זוכרת מפורשות שהאירוע עם המחברת קרה במהלך המעבר? היא אמרה במפורש את המילים?", ותשובת העדה הייתה "כן". העדה, שהיא מקורבת למתלוננת, סתרת את דבריה, והעידה לגביה שיש לקחת את דבריה בערבון מוגבל.
16. הנאשם העיד בפניי, והוא תיאר את האירוע באותו היום. הנאשם הכחיש שתקף באופן כלשהו את המתלוננת, אך הודה שהוא מדבר בכיתה באמצעות מגבר קול, כדי שהתלמידים ישמעו אותו, מאחר ועבר ניתוח במיתרי הקול. במהלך המשפט נאמר שהדבר אינו חריג, וכי מורה נוספת משתמשת במגביר קול. הנאשם אישר שלעיתים הוא נוהג להרים שולחן ולהחזירו לרצפה, לקבלת תשומת לב מהתלמידים והרגעתם, ויחד עם זאת, הוא משמיע לתלמידים שירי ארץ ישראל, מקרין להם סרטים מתאימים וכך מנחיל להם מורשת. אמנם אין זה שגרתי, שמורה ירגיע תלמידים בכיתה באמצעות הרמת שולחן והורדתו, אך לא שוכנעתי שהוא תקף את המתלוננת באמצעות השולחן, כפי שהיא טענה, וזו, ככל הנראה, ידעה שהמורה משתמש בשולחן כדי להשתיק את הכיתה, והיא השתמשה בעניין זה כדי לתאר תקיפתה על ידו. הנאשם ידע על האירוע הנטען ע"י המתלוננת רק כיומיים לאחר מכן, ואני מקבל את דבריו, שהרי המתלוננת עצמה הגיעה לקבלת טיפול רפואי רק כעבור שבוע ימים, ומסרה את תלונתה במשטרה רק כעבור 9 ימים, וביום האירוע לא התרחש כל אירוע חריג, שיצריך פנייה אל הנאשם. דברי המתלוננת אודות דיווח מיידי למחנכת אודות האירוע נסתרו ע"י המחנכת, ואני דוחה גרסה זו של המתלוננת. הנאשם העיד בפניי באופן עקבי ורציף, והוא ידע לומר גם דברים שלא היו לטובתו, כגון הרמת שולחן והחזרתו לרצפה בכדי להשתיק את התלמידים, ואני מקבל את דבריו לפיהם הוא לא תקף את המתלוננת. דברי הנאשם משתלבים עם דברי המחנכת, המנהלת ואפילו עם גרסת התלמיד ד., שתיאר אותו כמורה שאינו אלים, לא מילולית ולא פיסית. גם אני התרשמתי מהנאשם, שאיננו אדם אלים, אלא אדם המבקש ללמד מקצוע שתכליתו אהבת הארץ, בדרכי נועם הכוללים השמעת מוסיקה וסרטונים.
17. גרסת המתלוננת גדושה בסתירות, והתעודה הרפואית איננה יכולה לתמוך דווקא בגרסתה, במיוחד לאור הבעיות המשפחתיות בביתה – המתלוננת בכתה בבית המשפט רק כאשר הוזכר אביה, ובמשך כל עדותה אודות מה שעשה לה הנאשם, לטענתה, היא כלל לא התרגשה, ואפילו התחכמה עם הסנגור, ואמרה לו שהוא לא יצליח להכשיל אותה, וגם הייתה חסרת סבלנות כלפי שאלותיו, כמפורט לעיל. אני שותף עם דברי גיסתה של המתלוננת, שיש לקחת את דבריה בערבון מוגבל, ופנייתה לרופא רק כעבור שבוע, מעיד על מחשבה בדיעבד לטפול על הנאשם התנהגות שלא הייתה מנת חלקו. דברי המתלוננת אודות עדי ראייה נסתרו, דבריה אודות השעיית חבריה מאחר ויצאו עימה מהכיתה – נסתרו, וגרסת חברתה ג. לא התקבלה על ידי כמהימנה, כפי שציינתי לעיל.
18. במצב דברים זה, לא הוכח המיוחס לנאשם בכתב האישום, על כן החלטתי לזכות אותו מביצוע העבירה המיוחסת לו.

זכות ערעור תוך 45 ימים מהיום, לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, י"ג אייר תשע"ד , 13 מאי 2014, במעמד כל הצדדים.