1. בתביעה שבפני תובעת מכבי פתח תקווה את עירית פתח תקווה (להלן: "הנתבעת ו/או העיריה") ביחס לשני רכיבים כספיים:

331,368 ₪ – מנויים לילדים ולבני נוער שמסרה התובעת לעירייה לעונות 2010/2011 ו- 2011/2012. לטענת התובעת העיריה שילמה באופן חלקי עבור המנויים לשנת 2010/2011 ולא שלמה כלל עבור מנויי עונת 2011/2012.

671,490 ₪ - כספים שקוזזו מתמיכות שהעבירה העיריה לתובעת בגין דמי שימוש של התובעת באצטדיון ה"אורווה".

להלן אדון בכל רכיב.

רכישת המנויים

טענות התובעת

2. לטענת התובעת, במשך שנים עירית פתח תקווה רכשה מהתובעת, כפי שרכשה מקבוצת הפועל פתח תקווה וקיבלה לידיה מנויי כניסה למשחקי קבוצת הבוגרים של התובעת , מנויים אשר חולקו על ידה בהתאם לקריטריונים לילדי העיר פתח תקוה (סעיף 7 לתצהיר יצחק לוזון, מנהל התובעת).

3. מר יצחק לוזון העיד כי הוא טיפל במשך שנים רבות בנשוא המנויים והעברתם לעירית פתח תקווה. מולו עמד מר אריה ניר שניהל ומנהל את מחלקת הספורט העירונית לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעה. לאחר סיכום הדברים עימו בענין כמות המינויים ומחירם, הפנה אליו את מכתבי התובעת ומסר את המנויים לידיו כמוסכם.

4. טרם פתיחת עונת המשחקים 2010-2011 נמסר לנתבעת באמצעות מר אריה ניר, 1090 מנויים לילדי פ"ת למשחקי הבית של התובעת במחיר כולל של 300,000 שח כנגד מנויים.

5. במכתב נספח א' לתצהיר מר לוזון מיום 12.8.2010 (מכתב שנשלח ממועדון כדורגל מכבי פתח תקווה לאריה ניר מנהל אגף ספורט) נאמר:

"בהמשך לשיחתנו, אני מעביר לך 550 מנויים לילדי העיר פ"ת לפי סך של 300 שח למנוי

סה"כ 165,000 ₪

ובנוסף אני מספק לילדי מחלקת הנוער של מכבי פ"ת 540 מנויים לפי 250 שח למנוי , סה"כ 135,000 ₪

נא להכין לנו שובר ע"ס 300,000 ₪"

העיריה לא התכחשה לקבלת המכתב.

6. הנתבעת שילמה סך של 202,700 ₪ בגין מכירות מנויים בפועל. התובעת עותרת לתשלום יתרת הסכום בסך 97,300 ₪.

7. טרם פתיחת עונת המשחקים 2011/2012 נמסר לנתבעת באמצעות מר אריה ניר 850 מנויים למשחקי הבית של התובעת במחיר כולל של 200,000 ₪. כנגד מנויים אלה, הנתבעת לא שלמה כלל.

8. במכתב נספח ב' לתצהיר מר לוזון מיום 3.7.11 (מכתב שנשלח ממועדון כדורגל מכבי פ"ת נאמר:

"לכבוד מר אריה ניר מנהל אגף הספורט בהמשך לשיחתנו, אני מעביר לך 850 מנוים לילדי העיר פ"ת לפי סך של 300 ₪ למנוי. סה"כ 225,000 ₪

על גבי מכתב זה רשומה הערה בכתב יד (מטעם העיריה –ר' תצהיר מנדל בסעיף 11) לפיה:

"800 במכירה ישירה למחלקת נוער פתח תקווה 250 שח למנוי

50*300 במכירה חופשית על-ידי אגף הספורט"

9. מר לוזון העיד כי לא קיבל מהנתבעת כל הודעה בדבר כוונה להחזיר מנויים, כולם או חלקם והם נשארו בידי הנתבעת. עוד נטען כי לא הודע לו כי לא ניתן לשלם על המנויים וכי ניתן לאוספם. כך, המנויים נותרו בחזקת הנתבעת ולא הושבו מעולם.

10. מר סלע מנדל, יו"ר וגזבר התובעת, העיד כי הנתבעת טוענת לראשונה בכתב ההגנה כי רכישת המנויים לעונת 2011/2012 לא אושרה על ידה, ואולם היא לא הודיעה על כך לתובעת ולא השיבה לדרישת תשלום מהתובעת מיום 19.4.12.

11. מר סלע מנדל הצהיר כי למעט הקשר עם מר אריה ניר, הוא אינו יודע כיצד אושר רכש המנויים. פעולת אי התשלום נעשתה באופן חד צדדי ולא הובאה לידיעתם לא לפני מסירת המנויים ולא לאחריה. מר מנדל הצהיר כי למיטב הבנתו רכישת המנויים מתבצעת מתקצוב "הוצאות רכש" ואינה במסגרת תקציב התמיכות הדורש אישור ועדת תמיכות.

12. מר סלע מנדל הצהיר כי הכין בכל עונת משחקים את תקציב התובעת והגיש אותו להתאחדות הכדורגל לבקרה תקציבית ולאישורו על ידה. התקציב בכל עונת כדורגל, המתחיל בחודש יוני ומסתיים בחודש מאי של השנה העוקבת כלל גם הכנסות בגין תמיכה שוטפת וכן הכנסות ממנויים מהנתבעת ופעילות התובעת הסתמכה עליהן.

לטענת התובעת, חובה של הנתבעת לתובעת בגין המנויים הוא כדלקמן :

בגין מנויים לעונת 2009/10 – 97,3000 ₪

בגין מנויים לעונת 2010/11 – 200,000 ₪

(מלחקירת מר לוזון עולה כי העיריה קנתה את המנויים ב -300 שח ומכרה ב- 50 או 70 שח לאחד- בעמ' 15 לפרוטוקול שורות 1-2, סוג אחר של כרטיסים נמכר על ידי התובעת בסך של 50 ₪ לכרטיס, והעיריה סבסדה את הנתבעת ב-250 שח – בעמ' 15 לפרוטוקול שורות 13-15)).

13. התובעת הפנתה להליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט שילה) במסגרת הליך זה (הליך פירוקה של קבוצת הפועל פ"ת- תיק פש"ר 7131-07-11), שם עלתה טענה זהה ביחס לטענת המנויים על ידי הפועל פ"ת כלפי העירייה.

כב' השופט שילה קבע בסוגייה זו:

"לפני בקשה למתן הוראות שהגישו המפרקים הזמנים נגד העיריה לתשלום חובות שחבה להם העיריה. החוב הראשון שבו מדובר הוא חוב עבור כרטיסים למנויים בשווי 400,000 ₪ שרכשה עירית פ"ת מהעמותה שבפירוק.

העיריה אינה חולקת על כך שעליה לשלם 320,000 ₪.... העיריה מתנגדת לתשלום היתרה בסך 80,000 ₪ בטענה שההסכם שעל פיו רכשה את המנויים, שמצאה ביטוי במכתבה מיום 29.8.10 (נספח 1 לתשובה לבקשה) התנה את רכישת המנויים באישור תקציבי והאישור התקציבי שהתקבל היה על סך של 320,000 שח בלבד. אולם, העיריה לא החזירה את הכרטיסים שרכשה לידי העמותה שבפירוק ובאופן זה נמנע מהעמותה למוכרם לאחרים. התוצאה היא שהעירייה קיבלה את הממכר שרכשה ולא שלמה בעדו את התמורה המלאה ... העירייה אף לא טרחה להודיע לעמותה שבפירוק כי כמות כזו או אחרת של כרטיסים למנויים 80,000 ₪ עומדת לרשות העמותה.

בנסיבות אלה, נראה כי אין לטענה שהעירייה לא קיבלה אישור תקציבי כדי לשלול את חובתה של העיריה אשר קיבלה נכס לידיה ולא החזירה אותו לא הודיעה, כאמור שהוא עומד לרשות העמותה.

העירייה תשלם גם את הסכום של 80,000 שח בתוך 40 ימים"

טענות הנתבעת

14. הנתבעת טענה כי רכישת המנויים לא הייתה מחייבת מצד הנתבעת אלא נעשתה על ידיה כדי לסייע למכבי פתח תקווה בנוסף לתמיכות שהתקבלו.

15. הנתבעת טענה כי לא הוכחה התקשרות מחייבת, אלא מכתב חד צדדי של התובעת אל מר אריה ניר ולא ניתן ללמוד ממכתב זה על התחייבות מצד העיריה, בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות. מאחר שהתקשרויות אלה לא אושרו על ידי ראש העיר וגזברית העיריה, לא ניתן לחייב את העיריה בחיובים מכוחם.

16. מר אריה ניר, המצהיר מטעם הנתבעת, הצהיר כי במסגרת רצונה של העייריה לעודד בני נוער להגיע למשחקי כדורגל של הקבוצות בפתח תקווה, נהגה העיריה עוד משנת ה-90 לסבסד עבור הקבוצות מנויים שמכרה לבני נוער, וכן נהגה לקבל כרטיסים על מנת למוכרם בעצמה לבני נוער, כאשר מנויים שלא נמכרו הוחזרו לקבוצות.

לטענתו כל הקבוצות ידעו היטב כי הסבסוד מותנה ויעשה אך ורק בכפוף לאישור תקציבי שבהעדרו לא תוכל העירייה לבצע את הסיבסוד.

הצורך בקיומו של כיסוי תקציבי נובע מהעובדה שעונת משחקים (המשתרעת על פני שתי שנים קלנדריות) מתחילה לפני תחילת שנת התקציב המתחילה בחודש ינואר, כך שבמועד הזמנת המנויים לא ניתן לדעת בוודאות האם בתקציב השנה החדשה יאושר תקציב לרכישת המנויים.

17. מר ניר אישר כי ביחס לעונה 2010-2011 יש חוסר של 90,000 ₪ (בעמ' 22 לפרוטוקול שורה 10-11). אין כל תיעוד לנטען ביחס למספר הכרטיסים שנמכרו כנטען על ידי המצהיר.

18. לטענת הנתבעת, זמן קצר לאחר קבלת המנויים של השנים 2011-2012 ובעקבות חקירה על ידי היחידה לחיוב אישי במשרד הפנים בנוגע לרכישת מנויים, נטען כלפי העיריה כי רכישת מנויים מהווה תמיכה אסורה שכן היא נעשתה ללא אישור ועדת תמיכות ותקציב תמיכות בהתאם לנוהל התמיכות שפורסם על ידי מנכל משרד הפנים.

בעקבות כך, הצהיר מר ניר כי התקיימה התייעצות עם היועצת המשפטית לעירייה והגזברית אשר לרכישת המנויים לעונה הקרובה ובהתייעצות זו הוחלט כי לאור החקירה המתנהלת, הגזברות לא מאשרת תקציב לרכישת המנויים.

לאור זאת לטענתו הודיע למר לוזון כי העיריה לא תרכוש מנויים, וכי התובעת מוזמנת לקחתם בחזרה. התובעת מכחישה פניה של הנתבעת אליה ביחס למנויים והחזרתם.

אין תיעוד כתוב לפנייה זו.

19. לטענת העיריה, היא לא היתה חייבת לשלם לתובעת בהעדר כיסוי תקציבי אשר לא ניתן.

עוד נטען כי לא נגרם לתובעת כל נזק כספי שכן המנויים שלא נרכשו על יידי העיריה לא באו על חשבון מנויים אחרים, ומה גם שהתובעת יכולה היתה לקחתם בחזרה.

דיון והכרעה לענין רכישת המנויים

20. מר אריה ניר, אשר פעל בענין המנויים מול התובעת, שימש כמנהל אגף הספורט של העירייה ופעל מטעמה, ואף הצהיר כי מדובר היה בנוהג של העיריה במשך שנים החל משנות ה-90 (בעמ' 21 שורות 17-22).

ולפיכך, גם אם וככל שהעירייה לא הייתה מחויבת לקנות מהתובעת מנויים, ככל שהעירייה אכן קבלה את המנויים מהתובעת לצורך מכירתם לילדי פתח תקווה כפי שנעשה בין הצדדים מזה שנים, הרי שהיא מחויבת בעסקה זו, בכפוף לסייגים הקבועים בדין, כפי שיפורט להלן.

21. מר סלע בעדותו הבהיר כי העיריה מסבסדת סך של 250 ש"ח למשחק כפי שהוא עושה בעת שהיא מממנת חוגים נוספים בעיר. עדות זו לא נסתרה (בעמ' 5 שורות 17-19).

יחד עם זאת, יש לבחון האם ההתקשרות מחייבת לאור סעיף 203(א) לפקודת העיריות, וזאת לאור טענת העיריה לפיה כתנאי לחיוב העיריה יש לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף זה.

22. בא כח התובעים טען בהקשר זה להרחבת חזית, אולם איני מקבלת הטענה מאחר שמדובר בטענה משפטית.

23. בע"א 3005/11 ‏‏קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע נפסק:

"הוראת סעיף 203(א) לפקודת העיריות מורה במפורש כי:

"חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר..." [ההדגשה הוספה, י.ד.].

דרישה זו פורשה בפסיקתו של בית משפט זה כדרישת צורה מהותית קונסטיטוטיבית ולא דרישה טכנית ראייתית, ונקבע כי חוזה שאינו מקיים את דרישת הצורה המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות יסווג כחוזה בלתי חוקי [ראו: ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (22.1.2009), פסקאות 23-21 לפסק דינה של השופטת מ' נאור והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין בית הרכב)]. לפיכך, בהיעדר החתימות הדרושות, החוזה שלפנינו נטול תוקף משפטי. תכליתה של דרישת הצורה הפורמאלית הקבועה בסעיף 203(א) לפקודת העיריות היא להגן על שלטון החוק ועל חוקיות המינהל. יסודה בצורך להבטיח כי האינטרס הציבורי נשמר כהלכה. היא יוצרת מגנון בקרה ופיקוח על התחייבויות כספיות שנוטלות על עצמן רשויות מקומיות. היא אף נועדה לקדם, בדומה לדרישות צורה אחרות המהוות תנאי לתוקפו של הסכם, וודאות משפטית וצמצום התדיינות שיפוטית [ראו: רע"א 5210/08 עו"ד רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם בנבו] (20.10.2010), פסקה 21 לפסק דיני, והאסמכתאות הנזכרות שם (להלן: עניין רוזנבלום). לדיון מקיף בדרישת הצורה בחוזים ובתרבות המשפטית בכלל, ראו נילי כהן"נאמנות הפרשן" עיוני משפט לה 587 (2013)].

לא זו בלבד שחוזה אשר אינו עומד בתנאי סעיף 203(א) לפקודת העיריות אינו מחייב את העיריה לנהוג על פיו, אלא שבפסיקתו של בית משפט זה נקבע, כאמור, כי מדובר בחוזה בלתי חוקי, שדינו בטלות כאמור בהוראת סעיף 30 לחוק החוזים. זאת, מחמת אי החוקיות שדבקה בכריתתו [ראו, למשל: בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749 (1995)]. כך על פי משטר דיני החוזים. מנקודת מבטם של דיני המשפט המינהלי ניתן לומר כי סעיף 203(א) מגביל את כשרותה המשפטית של העיריה מלחתום על החוזה. משכך, העיריה נעדרת סמכות לכרות אותו, ומכאן בטלותו [ראו: דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 656, 788  (מהדורה שניה, 1998) (להלן: פרידמן עשיית עושר); ברק-ארז 265]. מכל מקום, דיני המשפט הציבורי ודיני החוזים מתלכדים בנקודה זו, והתוצאה היא אחת: דינו של החוזה בטלות.

ומה באשר לתוצאות הבטלות? כאן התמונה סבוכה מעט יותר. הסעדים המוענקים בעקבות ההכרה בבטלות החוזה קבועים בהוראת סעיף 31 לחוק החוזים. כך קובעת ההוראה:

"הוראות סעיפים 19 ו-21 [השבה לאחר ביטול, י.ד.] יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו".

מכאן, שהסעד הרגיל שייפסק בעקבות בטלותו של חוזה בלתי חוקי הוא סעד ההשבה. יחד עם זאת, החוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת לפטור מחובת ההשבה ואף להורות על קיום חיובים מכוח החוזה הבטל, באם קיים צד אחד את חיובו על פי החוזה. ואולם, חשוב לתחום את הגבול. הכלל הוא השבה והחריגים הינם פטור מהשבה או קיום [ראו: דניאל פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין  הישראלי לאור הוראות סעיפים 31-30 לחוק החוזים (חלק כללי)" עיוני משפט ה 618, 626 (1979); איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל - עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 423, 453-452 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג 610-591 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 547-533 (2005)]. יצויין כי החריגים הנ"ל, המאפשרים לרכך את תוצאת בטלות ההסכם הפסול, אף עולים בקנה אחד עם התכלית המונחת בבסיס דוקטרינת הבטלות היחסית במשפט המינהלי [ראו: פסקאות 39-34 לפסק דינה של השופטת מ' נאור בעניין בית הרכב].

על פי כלל ההשבה, אין על העיריה לבצע את החיובים שטרם ביצעה, ועל בית המשפט להורות על השבה בעין של טובות ההנאה שנתקבלו מכוח החוזה. מבחינה רעיונית, מטרת ההשבה היא להשיב את המצב לקדמותו, דהיינו: להחזיר את הצדדים למצב שהיו בו אלמלא נכרת החוזה [ראו והשוו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 1149 (1991) (להלן: פרידמן וכהן)]. הוראה זו יונקת מהרעיון של מניעת עשיית עושר ולא במשפט [ראו: יצחק אנגלרד "כנפי הנשר הדורסני: דיני עשיית עושר ולא במשפט" ספר הזיכרון לגד טדסקי 37, 53 (1995); פרידמן עשיית עושר, כרך א בעמ' 32]. בדרך זו, דרך ההשבה, פסע בית המשפט המחוזי. האם שגה בעשותו כן, כטענת קריסטל?

אכן, באופן עקרוני מוסמך בית המשפט להורות על קיום החיובים שטרם בוצעו, כולם או מקצתם, "אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון", כלשון הוראת סעיף 31 לחוק החוזים. לשון הסעיף ברורה. בית המשפט יורה כן רק אם נוכח כי שיקולי הצדק בכללותם מחייבים זאת, כאשר כל מקרה יידון לגופו בהתאם לנסיבותיו. בהקשר זה נפסק כי יש לקחת בחשבון שיקולים דוגמת אשמת הצד המתנער מההסכם וההסתמכות של הצד האחר מחד גיסא, והאינטרס הציבורי בסדרי שלטון תקינים ועקרון ההרתעה מאידך גיסא [ראו: עניין בית הרכב, בפסקה 54 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; עניין רוזנבלום, בפסקה 26 לפסק דיני]. אלא שצו המורה על קיום חוזה פסול, ובכך "מחיה" את החיובים על פיו, לא יוענק כעניין שבשגרה.

...

... ספק אם התוצאה היא צודקת במישור היחסים הפרטני שבין קריסטל לבין העיריה. אלא כפי שהודגש בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת, האינטרס הציבורי בסדרי שלטון תקינים ועקרון ההרתעה חשובים אף הם. אלו הם אינטרסים ציבוריים החורגים מגדרי מערכת היחסים הפרטנית שלפנינו. זהו הסיכון שנטלה על עצמה קריסטל – חברה פרטית מיוצגת אשר חזקה עליה כי הייתה מודעת להוראות הדין כנדרש – כל עוד נעדרו החתימות הדרושות מן החוזה. ואכן, לדאבונה של קריסטל, הסיכון התממש. את מורת רוחי מהתנהלותה של העיריה כבר הבעתי, אך לא מצאתי כי בנסיבות האמורות נדרש לעשות, במישור המשפטי, יותר מכך.

... אשר על כן, משסוכלה האפשרות להשיב את טובות ההנאה בעין, כל שנותר הוא להורות על השבת השווי כאמור בסעיף 21 לחוק החוזים".

24. בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עירית ירושלים, ס"ג (2) 1 נפסק:

"סעיף 30 לחוק החוזים הוא נקודת החיבור בין המשפט הפרטי למשפט הציבורי (פרשת זגורי, פס' 24-27 לפסק דינו של הנשיא ברק)....

אי החוקיות היא שאלה אחת, עליה עמדתי לעיל. קבעתי כי הסיכום הוא חוזה מינהלי בלתי-חוקי ובטל. ההשבה, לרבות ההיבטים של מניעת התעשרות שלא כדין, היא שאלה נפרדת והיא הקובעת את התוצאה הסופית בדבר יחסיות הבטלות (ראו והשוו ע"א 4335/01 עיריית צפת נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נח(2) 17, 24 (2003); פרשת טבעול, פס' 60 לפסק דינו של השופט חשין)...

כפי שתיארתי לעיל במסלול החוזי, דיון ביישום עקרון ההשבה ובחריג לו מתחייב כתוצאה מהפעלת סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים כאמור בפרשת זגורי, ואין בסעיף 203 לפקודת העיריות דבר השולל או מייתר את הפניה לחוק החוזים.

 לדעתי יש בעקרון תום הלב ובחובת ההגינות של הרשות המינהלית כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203לפקודת העיריות. הגמשה זו מתבקשת מיחסיותה של הבטלות – הן בדיני החוזים והן במשפט המינהלי. ....

 במסגרת שיקולי הצדק מקובל עלי כי יש ליתן משקל גם לעקרון תום הלב. במסגרת שיקולי הצדק אין לאפשר לעיריה להשתמש בסעיף 203 באופן המקנה לה "חומה" בצורה שאינה משקללת את התנהגותה ואולי אף את רשלנותה בנסיבות העניין.

הפתרון המוצע – השבה הדדית בערכים ריאליים ולצידה פסיקת דמי שימוש ראויים לעיריה – נובע במישרין מסעיפים 30-31 לחוק החוזים ומעקרונות של מניעת התעשרות שלא כדין... על הצדדים "לשלם" עבור טובות ההנאה שקיבלו מכוח ההסכם הפסול..."

25. בענין רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין נפסק:

"הנה כי כן, בשים לב לתכליות שבבסיס הוראת סעיף 31 לחוק החוזים ושבבסיס הוראת סעיף 232 לצו, אין לקבוע באופן קטגורי כי אין לחייב רשות בתשלום בגין שירות או עבודה שהיא נהנתה מהם ושבוצעו על פי הסכם שאינו עומד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו. הכלל הוא כי לא יינתן צו קיום מלא המחייב את הרשות בתשלום מלוא התמורה החוזית אלא במקרים נדירים. הכרעה בשאלה האם יש מקום ליתן צו קיום חלקי או האם יש לחייב את הרשות בתשלום השכר הראוי תעשה תוך איזון בין שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים לבין התכליות הכלליות שבבסיס הוראת סעיף 31 לחוק החוזים וסעיף 232לצו, ובשים לב לנסיבות המקרה.

סיכומם של דברים: יהיה כינויה של התביעה אשר יהיה, על השופט הדן בתביעה לזכור בכל עת כי מתן שכר ראוי או מתן צו קיום חיוב כספי פוגעת באותה המידה בתכלית סעיף 232 לצו וסעיף 203 לפקודת העיריות, ופגיעה כאמור ראוי שתיעשה רק באותם המקרים בהם שיקולי הצדק הפרטניים מחייבים זאת, ובהתחשב באמות המידה המפורטות להלן.

המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי תעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם (כך אין די הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם...

בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו ... האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [... האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל".

26. ברע"א  3910/08‏ מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום בישראל נפסק:

"... לא ניתן להתעלם מן העובדה כי לאורך תקופה ארוכה של שלוש עשרה שנים לא טענה המועצה כל טענה באשר לחיובים שחוייבה בגין שירותי נט"ן והדבר עלה רק לאחר הגשת התביעה על ידי מד"א. על כן, מנועה המועצה מלכפור בהסכמתה שהתבטאה בכך שפעלה על פי ההסדר שנקבע בועדת נט"ן העליונה מיום 27.5.1981".

27. פסיקה זו יושמה בבתי המשפט המחוזיים והשלום –ר' תא (מרכז) 41237-06-10‏ ‏ כהן חברה קבלנית לעבודות עפר ופנוי אשפה בע"מ נ' עיריית קלנסווה; תאק (חי') 857-08   מוחמד נ' מועצה מקומית בית ג'ן; תאק (חי') 857-08  עבדללה נ' מועצה מקומית בית ג'ן .

יישום האמור לעיל לעניננו:

28. עולה כי סוגיה זו – של העלאת טענה מצד העירייה לפיה היא אינה מחוייבת בהתקשרות לאור אי התקימות תנאי סעיף 203 לפקודת העיריה- זכתה לדיון נרחב ומקיף בפסיקה.

29. עולה מסקירת הפסיקה כי בתי המשפט קבעו כי דעתם אינה נוחה כאשר טענה זו מועלית בדיעבד, כמו במקרה שבו ניתנה תמורה לעיריה כאשר בעת התשלום בעד התמורה, העירייה מעלה את הטענה מכח סעיף 203 לפקודת העיריות.

30. הכלל המשפטי במקרה זה, מורה על השבה מאחר שבמקרה כזה מדובר בהסכם שאינו חוקי.

במקרים יוצאי דופן בית המשפט יורה על אכיפה ו/או פיצויי קיום, וזאת לאור האינטרס הציבורי המוגן בסעיף 203 לפקודת העיריות.

31. על בית המשפט לשקול את ההתנגשות שבין האינטרס הציבורי של שמירת התקציב לבין הגנה על האינטרס של צד ג' אשר הסתמך על ההתקשרות עם העיריה.

לצורך כך, על בית המשפט לבחון האם במקרה זה ניתנה תמורה מצד ג', וכן לבחון את תום ליבם ואת התנהלותם של הצדדים.

בענייננו, יש להפריד הדיון הנוגע לעונת 2010 ועונת 2011.

ביחס לעונת 2010-2011

32. בשנה זו נמכרו מנויים על ידי הנתבעת בסך של 202,700 ₪. העירייה טענה כי העבירו לתבועת את הסכומים בפועל בגין מנויים אשר נמכרו ואינה חייבת לתובעת כל תשלום נוסף.

יחד עם זאת מנספח א' עולה כי הועברו לידי העיריה 1,090 מנויים. העיריה בפועל מכרה לטענתה סכום מסוים (809 מנוים) אותו העבירה לידי התובעת. היתרה נובעת מהמנויים אשר לא נמכרו.

33. בהקשר זה מקבלת אני עמדת התובעת לפיה הנתבעת לא הוכיחה את סכום הכרטיסים אשר נמכרו ו/או לא נמכרו, לא השיבה את הכרטיסים לידי התובעת, ולא הוכיחה כי פנתה אל התובעת ביחס לכך. בתצהיר מר ניר אף לא הועלתה טענה כי הנתבעת פנתה לתובעת ביחס להשבת הכרטיסים.

34. בכל אופן חלה על הנתבעת חובה להשיב הכרטיסים ככל שלא מוצתה המכירה ביחס אליהם או לחילופין להוכיח כי פנתה אל התובעת וזו התעלמה ו/או סרבה מפנייתה.

35. העלאת הטענה בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות אינה מתיישבת עם העובדה כי באותה השנה נמכרו 809 מנויים על ידי העיריה וזאת בהמשך למכתב נספח א' לתצהיר מר לוזון וכן הועברו כספים לידי התובעת בגין מנויים לשנה זו.

כלומר מדובר בעסקה שבוצעה, אולם לא מומשו כל המנויים אשר הועברו. אשר על כן העלאת טענה בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות בנסיבות אלה אינה עולה עם עקרון תום הלב.

36. לא הועלתה כל טענה ביחס להעדר אישור תקציבי ביחס לכרטיסים אלה וזאת להבדיל משנת 2011) (ר' תצהירו של מר ניר, כן ר' עדותו בה אישר כי חסרים 90,000 ₪, בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 10-11, כאשר העד לא טען להעדר אישור תקציבי בעדותו).

37. גרסת הנתבעת לא הובהרה ביחס לסיבות לאי מימוש מלוא המנויים ו/או ביחס למספר הנטען אשר לא מומש וכן ביחס לסיבה מדוע לא נעשתה פניה אל הנתבעת ביחס לכרטיסים שטרם נמכרו (כאשר ולהבדיל נטענה טענה מפורשת ביחס לשנת 2011 בסעיף 14 לתצהירו של מר ניר).

38. אשר על כן , ביחס לשנה זו יש לקבוע כי העסקה אושרה בפועל כאשר העיריה מכרה כרטיסים בסכום העולה על 200,000 שח לפיכך לא ניתן לטעון כי לעסקה אין נפקות בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות.

על כן, בהעדר עמידה בנטל ביחס ליתרת הכרטיסים שהועברו לעירייה הן מבחינת הוכחת כמותם, הוכחת הסיבה לאי מכירתם, ואי השבתם בפועל לידי התובעת יש לראות את העירייה כמחוייבת לכרטיסים אשר הועברו במסגרת המסמך נספח א'.

אשר על כן, יש לחייב את הנתבעת בסך של 91,000 ₪.

ביחס לעונת 2011

39. אי התשלום לא נעשה מאחר שהעיריה החליטה לא לאשר את התקציב ביחס לעונה זו ,ולכן התקציב נמחק בפועל (בעמ' 27 לפרוטוקול שורות 8-10).

הסיבה לכך הובאה בתצהירו ובעדותו של מר ניר. מר ניר הבהיר כי העיריה החליטה להפסיק את רכישת הכרטיסים בעקבות חקירה של משרד הפנים, אשר בעקבותיה החליטה העיריה שלא לאשר את התקציב ביחס לעונה זו (ר' נספח 3 לתצהיר מר ניר, וכן בעמ' 27 לפרוטוקול שורות 1-3 בעמ' 26 לפרוטוקול שורות 18-32).

40. העיריה טענה כי התובעת היתה מודעת לכך שהרכישה של הכרטיסים כפופה לאישור תקציבי.

לענין החקירה הנטענת – העיריה לא הביאה בפני בית המשפט את ממצאי החקירה ו/או מסקנותיה ו/או כל ראיה נוספת התומכת בחקירה מעין זו ו/או החלטות אשר התקבלו במוסדות העיריה בהמשך לחקירה זו. מר ניר העיד כי לא התקיימה ישיבה מסודרת אולם בעקבות שיחות ביחס לתקציב, תקציב המנויים נמחק בעקבות נוהל המינויים כאמור לעיל (בעמ' 27 לפרוטוקול שורות 8-10).

41. עדי התובעת אכן אישרו כי הם מודעים לכך שכל הוצאה צריכה להיות מגובה באשור תקציבי (בעמ' 11 שורות 26-32, בעמ' 16 לפרוטוקול, שורות 12-13).

42. לאור האמור לעיל ובשים לב לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בהתאם לשיקולים שנקבעו בפסיקה, עולה כי מחד התובעת לקחה בחשבון כי יש אישור תקציבי בבסיס העסקה. מצד שני, הנתבעת החליטה לבטל את הסעיף התקציבי למרות ההסתמכות של התובעת על מכירת המנויים בתקציבה.

43. אין ראיה על החקירה ו/או ממצאיה אולם בפועל הופסקה הרכישה של המנויים, הסעיף נמחק מהתקציב, וכן עולה שהיתה דרישה למסמכים מצד משרד הפנים (נספח 3 לתצהיר מר ניר).

מכאן יש להסיק כי לא מדובר בחוסר תום לב ו/או דרישה שרירותית מצד העיריה.

44. מאחר שהאישור התקציבי בוטל מטעמי הרשות המנהלית ומאחר שהתובעים ידעו כי האישור כפוף לתקציב ומאחר שעולה כי מדובר בטיעונים שאינם נובעים משרירות לאור חקירתו של מר ניר אשר פרט את שיקולי העיריה, אין להורות על ביצוע החיוב, וזאת ובין לאור הסוגיה החוקית העולה, עם יישומו של סעיף 203 לפקודת העיריות.

45. אשר על כן, ומאחר שעסקת מכירת המנויים כפופה לסעיף 203 לפקודת העיריות, הרי שיש להורות על ביטול ההתקשרות וכפועל יוצא על השבה.

בנסיבות הענין ותוך שהבאתי בחשבון את שיקול האינטרס הציבורי המעוגן בסעיף 203 לפקודת העיריות למול תום לב הצדדים ומודעות התובעת לענין האישור התקציבי, אני סבורה כי יש להורות על השבה בעין בערכים ראליים (השבה בעין כאמור אינה אפשרית בנסיבות הענין).

46. אצין כי בפסיקה כאמור נדונה אף השאלה של פטור מהשבה- ענין זה לא הועלה במפורש בהתאם לתנאים הנקובים בפסיקה על ידי בא כח העיריה. מעבר לכך, בנסיבות הענין לא מצאתי מקום להורות על פטור מהשבה מהשיקולים שנמנו לעיל.

47. אוסיף ואציין כי בשיקול הנזקים הנטענים כתוצאה מהתנהגות העיריה מצאתי כי יש לקבל עמדת התובעת, כי מבחינתה המנויים אשר הועברו לעירייה היו מנויים תפוסים, וזאת גם בהינתן כי אין מקומות מסומנים במגרש זה . בהקשר זה יש להפנות להסבר העד מר לוזון (בעמ' 16 שורות 21-23, בעמ' 17 שורות 27-32). העד הבהיר כי המשמעות היא מבחינת אבדן עשיית עסקה עם גוף אחר וכן במשחקים שמביאים מועדון גדול. שיקול הנזק רלוונטי כאמור במכלול השיקולים שהבאתי לעיל. יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש בשיקול זה כדי להורות על אכיפת החיוב מהטעמים אשר פורטו לעיל, ובשים לב לאינטרסים העומדים מנגד.

48. אכיפת הצו משמעותה כי יש לחייב בסך של 200,000 ₪ אולם כאמור נמחק האישור התקציבי מטעמי הרשות. על כן לא מצאתי מקום להורות על אכיפת החיוב.

השבה של שווי הכרטיסים- משמעותה חיוב בסך של מספר כרטיסים * 50 שח שזה הסכום שלגרסת מצהיר התובעת היו מוכרים לילדי מחלקת הנוער (בעמ' 15 לפרטוקול שורה 4). בערכים ראליים.

לפיכך, על הנתבעת להשיב לתובעת סך של 850 מנויים בסך של 50 ₪ למנוי, ובסך הכל 42,500 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.11 (מועד משלוח המכתב נספח ב' לתצהיר לוזון) ועד היום.

טענת הקיזוז

טענות התובעת

49. בהקשר זה התובעת טענה כי בתאריכים שונים מסוף שנת 2009 ועד כולל שנת 2011 קיזזה הנתבעת מתוך סכומי ההקצבות המגיעים לתובעת סך של 616,000 ש"ח (ר' נספח ה ו-ח לתצהיר מר סלע).

50. התובעת דרשה לקבל כספים אלה מהנתבעת ואולם הנתבעת סרבה והסבירה שסכומים אלה קוזזו בשנים 2009-2011 בגין "דמי שימוש" באיצטדיון האורווה המתייחסים למספר שנים שקדמו לתחילת הקיזוז.

51. לטענת התובעת מתחם האצטדיון נרכש ב- 9.6.77 על ידי מר מאיר שמיר השקעת נדלן. והסכמת קבוצת הפועל פ"ת השתמשה התובעת במגרש האצטדיון למשחקיה הביתיים עד להריסתו במאי 2010.

52. בחודש יולי 2006 הגיעה הנתבעת להסכם עם בעלי האצטדיון לפיו קבלה לידיה את החזקה הבלעדית במתחם האצטדיון וכחלק מההסכם התחייבה הנתבעת לאפשר לשתי הקבוצות (הפועל ומכבי) להמשיך ולהשתמש בו והתחייבה לתחזק אותו על חשבונה עד להריסתו.

53. לטענת התובעת, עירית פתח תקווה לקחה על עצמה לתחזק את האצטדיון ושלמה את כל ההוצאות (כך גם עולה מתיק הפירוק מיום 7.9.11 שורה 1).

54. לטעת התובעת, הנתבעת לא המציאה, על אף דרישה לפי חוק חופש המידע, כל פרוטוקול/מסמך או החלטה מהגורם שקבע כי יש לבצע קיזוז שהרי יש לשער כי הדברים חושבו ונרשמו על גבי מסמך כלשהו. יתר על כן, מחובת הנתבעת היה להודיע לתובעת, טרם ביצוע, על הכוונה לקזז ולאפשר לתובעת זכות תגובה, ובהעדר הסכמתה של התובעת, היה על הנתבעת לפעול בדרך המקובלת ולהגיש תביעת חוב בסכומים אלה.

55. עוד נטען כי ככל שהוצאו כספים בגין אחזקה, הרי שהכספים הוצאו מתוך אישור תקציבי מסוים ולא בהסתמך על כספים עתידיים שיקוזזו.

56. התובעת הוסיפה והפנתה להחלטת בית המשפט בהליך הפירוק מיום 18.4.12, שם הועלתה סוגיה זהה ובית המשפט (כב' השופט שילה) קבע :

"עירית פ"ת הודיעה כי היא מקזזת מכספים שהיא חבה לעמותה סכומים של יותר מה- 400,000 שח בגין אחזקת המגרש ששימש את העמותה בפעילותה, וכן שימש גורמים נוספים, בשנים 2006-2007.

העיריה קבלה את החזקה במגרש לתקופת אותן שנתיים, נשאה בהוצאות החזקתו בשיעורים גבוהים והסכימה לקזז סכום של דמי שימוש שהוא פחות מהסכום של האחזקה.

המנהלים המיוחדים מתנגדים לקיזוז. לטענתם, העיריה נזכרה בטענת הקיזוז רק כדי שלא לשלם את המגיע ממנה לעמותה, ולמעשה ניתנה לעמותה את התמיכה במסגרת תקציב התמיכות שלה.

ב"כ העיריה סבור שאין העיריה יכולה להעניק תמיכה אלא עפ"י הנוהל והוראות הנוהל לא התמלאו , שעל כן חובתה לקזז את הסכומים שהיא מבקש לקזז.

ב"כ כנ"ר תומכת בעמדת המנהלים המיוחדים.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ושיקול, הגעתי למסקנה כי אין מקום להכיר בטענת הקיזוז.

כפי שטענו המנהלים המיוחדים, הטענה הועלתה רק עתה לאחר שחלפו שש או שבע שנים. אף על פי שאין מדובר בהתיישנות, יש לראות באי הגשת תביעת הקיזוז ודרישות התשלומים משום ויתור. יצוין כי העירייה לא הציגה מסמכים בכתב בדבר דרישת המסמכים הללו בעבר, אף על פי שבישיבה קודמת הודיעה שתמצא מסמכים.

יתר על כן , לא מצאתי כי העייריה נהגה שלא כדין בכך ששילמה את הוצאות החזקה, שהרי הוצאות אלה נכללו בתקציבה כתמיכה וכל טענתה היא למעשה שהעמותה לא הגישה בקשה מסודרת לתמיכה. מקובל עלי שהעמותה יכולה לסבור שבהעדר דרישה מצד העיריה וכאשר האחזקה ממומנת מתקציב מאושר של העיירה, אין עליה לשאת בתשלומים אלה.

ולפיכך, אני דוחה את טענת הקיזוז".

57. לטענת התובעת יש ללמוד מהחלטת כב' השופט שילה (עליה לא הוגש ערעור) לעניינו כאשר מדובר בסיבות זהות לחלוטין.

יש לצין כי הנתבעת נתנה הסבריה מדוע לא הוגש ערעור מטעמה (ר' סיכומי הנתבעת)

טענות הנתבעת

58. הנתבעת טענה כי עד להקמת האצטדיון החדש בסוף שנת 2011 שימש האיצטדיון את קבוצות הכדורגל בפתח תקווה. העיריה היא זו שתחזקה את האצטדיון במהלך השנים כאשר במטרה שלא להקשות על הקבוצות ובהוראת ראש העיר נמנעה מלגבות דמי שימוש מהקבוצותץ

59. יחד עם זאת, ולאור הוראת משרד הפנים שהתקבלה באותה התקופה, נאסר על העיריה להמנע מגבית דמי השימוש בגין האצטדיון שכן הדבר מהוה תמיכה אסורה מאחר שהיא לא נעשתה במסגרת נוהל תמיכות. כמו כן הדבר עומד בניגוד לחוק הספורט, תשמח-1988.

60. לאור זאת, מר ניר הודיע מפורשות לכל מנהלי הקבוצות בעיר כי העיריה תחדל לממן עבורן את אחזקת האצטדיון וכי היא תקזז מהתמיכות שהיא מעבירה להן את דמי השימוש שהגיעו לעיריה השנים הקודמות.

גם אם בעבר לא נגבו תשלומים בגין האחזקה זאת בניגוד לנוהל התמיכות, אין הדבר אומר כי יש להמשיך כך בעתיד.

61. מר ניר הבהיר כי לטעמו החלטת בית המשפט בתיק הפירוק מוטעית מאחר שגם אם אושר תקציב בגין אחזקת המבנה , אין הדבר בהכרח מלמד כי הנתבעת לא זכאית לגבות דמי שימוש מהתובעת.

דיון והכרעה בסוגיית הקיזוז

62. סעיף 53 לחוק החוזים קובע :

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים"

סעיף 61 (ב) לחוק החוזים קובע:

הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

63. בסיכומים טענה הנתבעת כי יש להבחין בין מקרה שבו היתה נטענת טענת קיזוז כטענת הגנה בכתב הגנה, לבין מקרה שבו העיריה עשתה קיזוז עצמי מהטעמים המפורטים . איני מקבלת טענה זו.

64. ככל שהעירייה בקשה לבצע קיזוז כלפי העמותה, הרי שהיא בצעה פעולה משפטית שעליה חלים הוראות חוק החוזים ביחס לזכות הקיזוז. אשר על כן , איני מקבלת את הטענה לפיה מדובר "בקיזוז עצמי". גם קיזוז עצמי צריך לעמוד בהוראות חוק החוזים. שהרי לא יתכן כי המקזז באופן עצמי לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי בעודו מפעיל סעד של אמצעי לפרעון חוב בדרך של סעד עצמי.

65. על פי הוראת סעיף 53 לחוק החוזים, ניתן לבצע קיזוז חובות כספים, בלתי קצובים, כפוף להיותם נובעים מאותה עסקה, ובאשר לחובות קצובים – ניתן לקזזם אף אם אין הם נובעים מאותה עסקה ובלבד שהגיע המועד לקיומם וכפוף למתן הודעה.

66. בת.א. 22231-11-09 (פ"ת) ספיר נ' אגד תיור ונופש בע"מ נפסק:

"על הטוען לקיזוז מוטל הנטל להוכיח טענתו זו. משהיתה זו הנתבעת שהעלתה טענה זו כטענת קיזוז, הנטל להוכיח את מספר העסקאות הנל ואת גובה עמלת הקבלן שיש לקזז בגינן מוטל על הנתבעת. ... זכות הקיזוז היא אמצעי לפרעון חובות בדרך של סעד עצמי... טענת הקיזוז היא דוגמא לסוג של טענה ממשפחת ההודאה וההדחה. כאן, טוען ניתבע כי אפילו יש ממש בעובדות המהותיות של עילת התביעה קיימת עובדות נוספות אשר בעטין גורס הוא שהתובעת זכאי לסעד המבוקש, כולו או חלקו, על הנתבע מוטל הנטל לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרים נטל זה, תידחה טענת הקיזוז".

67. בת.א. (ב"ש) 3050-09‏ ‏ שטיבלמן נ' תמיר ביקש התובע להכיר בזכות לקיזוז כלפי הנתבע כנגד תשלום בו היה חב על פי זכרון דברים כלפי הנתבע. זכות הקיזוז, לטענתו, מקורה בחוב שמקורו בהפסדים שנגרמו לו על ידי פעילות הנתבע בהשקעת כספים.

בית המשפט קבע כי אינו מכיר בקיזוז.

בית המשפט פסק:

"תנאי מקדמי להפעלת סעד הקיזוז, הינו מתן הודעה לצד שכנגד, שין אין מדובר בזכות שניתן לממש אוטומטית (ע"א 664/76 רמט נ' פיוניר לב (1) 188; וכן ע"א 72/82 כתריאל נ' פייבל כט 2 660). כעולה מסעיף 53 לחוק, חיוב הופך לקצוב אם סכומו נקוב קרי סכום הלוואה, מחיר נכס, או חוב שנקבע בפסק דין, א ו לחילופין נתן לקצוב את שיעורו באמצעות פעולה חישובית פשוטה להבדיל מפעולה המחייבת שומה או הערכה"

עוד נפסק :

"יתרה מזו : אף אם היה לכאורה מקום לקביעה כי המדובר בחוב קצוב, הרי שהתובע לא עמד בחובת ההודעה המוטלת עליו, על כוונתו לקזז- המהווה תנאי למימוש זכות הקיזוז. ההודעה בעניינו, ניתנה באופן רטרואקטיבי , לאחר מועד כריתת ההסכם. נקבע בהלכה הפסוקה, כי אין תוקף להודעה שניתנה בדיעבד , אלא מקום בו מדובר בחיובים מאותה עסקה או אז ניתן לקזזם שכן הדבר מקדם את העקרון ההגינות והיעילות ואף עולה בקנה אחד עם התכלית הכלכלית העומד יסוד אותה עסקה. משאלו פני הדברים ובהעדר קיומם של חיובים קצובים, התובע לא זכאי לקזז החוב ולו מהטעם שהודעתו ניתנה באיחור, בדיעבד לאחר שחיובו כלפי הנתבע, קרי התשלום שנקבע כי עליו לשלם על פי ההסכם – התגבש זה מכבר, במועד החתימה על זיכרון הדברים".

... יוצא אפוא, כי בדרישתו לקזז את חוב הנתבע,הפר התובע את ההסכם הפרה יסודית. מכאן, שהודעת הנתבע על ביטולו של ההסכם, בדין יסודה"

68. בת.א. (מרכז) 10524-10-10 מגער נ' עירית טירה, עירית טירה לא שלמה לתובעת בגין שירותי גבייה אשר ניתנו לה על ידי התובעת.

העיריה טענה כי יש לקזז מהסכומים המגיעים לתובעת סכומים בגין רכיבי נזק שונים שכתוצאה מהתקיימותם התובעת חבה כספים לנתבעת בגין מעילות בכספים, הפרשי גביה, הנחות שניתנו שלא דין והפסד מענקים. העיריה צרפה אף תחשיב בתמיכה לטענותיה.

בית המשפט דחה את טענות הקיזוז של העיריה וקבע:

"טענת קיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת.. יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה . דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת , שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז".

69. יצוין כי על אף תחשיב שצורף באותו המקרה, בית המשפט דחה את טענת הקיזוז לנוכח סתירות שעלו מהתחשיב ובהעדר אסמכתאות שצורפו בתמיכה לתחשיב. ביחס לאותם רכיבי נזק שלא פורטו בתחשיב דחה בית המשפט את הטענה בשל אי עמידה בנטל ההוכחה.

בית המשפט קבע באותו הענין כי :

"לאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעת לא היתה ואינה זכאית לקזז את הסכומים שביקשה לקזז , שכן לצורך הליך הקיזוז היא לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיחו""

70. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי יש לדחות את טענת הקיזוז ממספר פעמים:

אי מתן הודעת קיזוז כדין

71. ראשית, לא הוכח כי ניתנה הודעת קיזוז כדין. אין כל ראיה בכתב להודעת הקיזוז הנטענת.

מר ניר טוען כי ניתנה הודעת קיזוז בעל פה לקבוצות.

אף אם ניתנה הודעת קיזוז כנטען על-ידי מר ניר, מעדות מר ניר עולה כי ההודעה ניתנה במועד רטרואקטיבי שאינו עולה בקנה אחד עם התכלית של הודעת הקיזוז.

72. מתצהירו של מר ניר עולה כי נטען כי "לאור זאת, הודעתי מפורשות לכל מנהלי הקבוצות בעיריה, כי העיריה תחדל מלממן עבורן את אחזקת האצטדיון, וכי היא תקזז מהתמיכות שהיא מעבירה להן, את דמי השימוש שהגיעו לעירייה בגין השנים הקודמות. לפיכך , טענת התובעת כי היא נדהמה מכך שהעירייה חייבה אותה בדמי השימוש היא טענה תמוהה שלא נועדה אלא ליצור מצג שאינו תואם את המציאות כהוויתה".

73. כאמור, הודעת הקיזוז הנטענת לא מגובה במסמך בכתב.

מעבר לכך, אין מדובר בהודעת קיזוז בזמן אמיתי, אלא בדיעבד. כך עולה כי בשנת 2010 קיזזו סכומים בגין דמי שימוש הנוגעים לשנים 2006 ואילך.

74. העד, מר ניר, אישר כי "אני אומר שנכון שזה בוצע רטרואקטיבי . זה לא בוצע בזמן. כל נושא הקיזוז בוצע רטרואקטיבי. שוב בעקבות ביקורת של הוועדה לחיוב אישי" (בעמ' 28 לפרוטוקול שורות 16-18)

75. מטרת הודעת הקיזוז, המהווה חלק בלתי נפרד מיסודות הפעלת זכות הקיזוז, היא ליידע את הצד שכנגד ביחס לסעד הננקט באופן עצמי, להביא לידיעתו את רצונו של החייב לפרוע את חובו באמצעות קיזוז, על מנת לאפשר לו לכלכל את צעדיו (ייתכן בדרך של תשלום החוב הנטען או בכל דרך אחרת כגון הפסקת קבלת השירות ו/או הסדרת החיוב).

76. לפיכך הודעה מסוג זה, גם אם ייקבע כי אכן נמסרה לתובעת בעל פה בדיעבד, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו.

77. כאמור בפסיקה נפסק כי הודעה רטרואקטיבית יכולה להינתן במקרה של חיובים קצובים ו/או במסגרת עסקה אחת. אולם אלה לא הנסיבות בענייננו.

78. העדים אף הבהירו את משמעות של העדר הודעה מראש על קיזוז סכומים בגין דמי שימוש.

העד, מר מנדל, העיד כי:

"העיריה לא דרשה ממני לשלם דמי שימוש. משנת 2006 העיריה תחזקה את האצטדיון ולא בקשה ממני לשלם דמי שימוש. האם היתה מבקשת, הייתי יושב מולה ומגיע אם מגיע לסכום מסוים לשלם, אבל מה שידוע לי העירה לא רצתה לגבות מאתנו דמי שימוש.. באה העיריה בשנת 2011 ואמרה שהיא רוצה דמי שימוש, ישבתי מולה והגענו לסיכום וקיבלנו תוספת תמיכות".

(עמ' 8 לפרוטוקול שורות 12-20)

"ש. אם היית נדרש היית משלם

ת. הייתי מגיש בקשה לתמיכה ספציפית ואני בטוח שהעיריה היתה מאשרת את התמיכה הספציפית הנוספת ..."

(עמ' 9 לפרוטוקול שורות 5-8)

העד הוסיף והעיד כי "הייתי מגיש בקשה, מאחר שלא בקשו מאתנו דמי שימוש, לא היה לי מה להגיש". הייתי יושב איתם לגבי המחיר, אם לא הייתי מסתדר איתם לגבי המחיר, יש לי אופציה לשחק בעיר אחרת."

79. כך העד צרף לתצהירו כי אסמכתאות לכך שבתמיכות המבוקשות, קיימת תמיכה נפרדת לדמי שימוש לאצטדיון (נספח ב' לתצהיר מנדל).

(עמ' 13 שורות 19-26)

80. מר לוזון העיד בנקודה זו:

"אי אפשר להגיד לי היום בא תשלם על חוב שלפני 5 או 7 שנים, כאשר אף פעם לא שלחו מכתב בוא תשלם, ביום שאמרו לנו מפה אנחנו לא יכלים לממן אתכם, ... עובדה שמכבי והפועל החזיקו את האצטדיון ... אם היתה באה אלינו לפי 3-4 שנים והיתה אומרת לי שאני צריך לשלם, יתכן שהייתי בוחר את ההחלטות שלי אולי לא הייתי משחק שם אלא הולך לאצטדיון אחר או מועדון אחר... "

81. התנהגות הצדדים בפועל מחזקת את טענות התובעת.

82. ביחס לשנה שבה הודיעו להם שהם לא מממנים "עשינו את השיקולים הכלכליים שלנו, החלטנו להחזיק את האצטדיון שני מועדונים ביחד, עלות זולה יותר מאשר לשכור אצטדיון אחר."

(עמ' 19 שורות 6-15)

83. ביחס לאצטדיון החדש העיד מר מנדל כי:

"....בקשו מאתנו דמי שימוש, אמרנו שאנחנו לא מוכנים לסכומים כאלה גדולים, בסוף הגענו להסכם שנשלם 5,000 ₪ תמיכה נוספת שתאושר על ידי המועצה ... אישרו לנו 11,000 ₪ שהולך עבור האצטדיון..."

(עמ' 10 שורות 10-18)

84. מנספח א' לתצהיר מנדל נאמר במסגרת ישיבת ועדת תמיכות "קבוצות מקומיות המשחקות בליגת לאומית ומעלה יקבלו תעריף מיוחד של 50 אחוזים לעומת קבוצות חיצוניות על מנת שלא ישחקו ברשויות אחרות".

85. גם עד הנתבעת חיזק את האמור.

86. העד אישר כי הצדדים התדיינו ביניהם ביחס לעלות של דמי השימוש באצטדיון החדש (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 30-32 וכן 24 שורות 1-2).

87. העד מאשר כי אם העיריה דורשת סכום מסוים לקבוצה יש זכות להתנגד ולומר כי היא יכולה לשחק באצטדיון אחר (בעמ' 24 שורות 3-5).

88. לגבי עזיבת הקבוצה העיד כי "מעשית זה לא קרה, תאורטית יכולה לקבל החלטה, לא סתם העיריה הורידה את דמי שימוש הפורמלאיים מ – 32,000 ₪. כי יש את השכנים שלנו . לא משנה מי שלוקחים פחות, ... יש כאלה שלוקחים פחות, אצטדיון ברמה כזו אף אחד לא לוקח פחות. יש קבוצה שיכולה לומר שבמחיר נמוך יותר ולא צריכה כל כך הרבה מקומות כמו שיש באצטדיון וישחק במקים אחר. כלומר עשו הנחה כדי למנוע מעבר היפותטי למקום אחר".

(עמ' 31 שורות 5-10)

89. לאור האמור לעיל, מסקנתי כי לא ניתנה הודעת קיזוז כדין, כדרישת סעיף 53 לחוק החוזים

בזמן אמיתי, העיריה לא פנתה למכבי פתח תקווה בדרישה לדמי שימוש ולא הודיעה כי על כוונתה לקזז את דמי השימוש מדמי התמיכות הניתנים.

90. כאשר החליטה העיריה לעשות כן בדיעבד( כאשר בנסיבות הענין קיזוז בדיעבד אינו כדין) לא הוכח כי ניתנה הודעה כדין ולא הוכח כי בנסיבות אלה ניתנה אפשרות למכבי פתח תקוה להגיב ביחס לאופן ביצוע הקיזוז הרטרואקטיבי אלא הדבר נעשה חד צדדית. הדעת נותנת כי אם היתה ניתנת הודעה טרם ביצוע הקיזוז הצדדים היו מתדיינים ביחס לענין זה כפי שנעשה ביחס לדרישה לדמי שימוש עתידיים.

מועד ביצוע הקיזוז

91. פעולת הנתבעת מתבצעת על יסוד נוהל התמיכות. נוהל זה פורסם בשנת 2006. לא הובהר מדוע רק כעבור מספר שנים העיריה החלטה לבצע קיזוז רטרואקטיבי?

92. בתצהירו טוען המצהיר כי "לאור הוראת משרד הפנים שהתקבלה באותה תקופה ... "(בסעיף 21) אולם כאמור הנוהל התקבל עוד בשנת 2006.

93. כאשר נחקר העד מטעם מכבי פתח תקווה הוא נשאל ביחס לכך:

"ש. אתה אומר בסעיף 12 שכל התנהגות העיריה בנשוא התמיכות והמינויים היא בעקבות פתיחה של חקירה של היחידה לחיוב אישי

ת. לא... בנושא המינויים ... מה ששייך לתמיכות שייך לתמיכות, מצד אחד התמיכות נמשכו, גם חלק קיזזו וחלק לא קיזזו, גם ניתנה תמיכה נוספת לסיוע באצטדיון החדש"

(עמ' 30 שורות 11-17)

94. כלומר, גרסת הנתבעת בשאלת יישום הנוהל בדיעבד לא הובהרה . כמו כן עולה כי בפועל וגם לאחר יישום הנוהל, העיריה הגיע להבנות עם מכבי פתח תקוה באופן שדמי השימוש משולמים גם בדרך של תמיכות . כלומר בפועל, דמי השימוש משולמים בין יתר באמצעות הגדלת תקציב התמיכות, כפי שנטען על ידי התובעת. לא הוכח כי בסופו של יום סכומים אלה היו מתקבלים כחלק מתקציב התמיכות השוטף.

95. הנתבעת לא הבהירה כיצד הקיזוז שיושם עולה בקנה אחד עם הוראות הנוהל עליו היא מסתמכת.

בהקשר זה מקבלת אני את טענת בא כח התובעת לפיה לא קמה זכות קיזוז כפי שננקטה על ידי העירייה, על יסוד הנוהל עליו היא מסתמכת (ר' סעיף 18.4, 18.5 לנוהל).

סכום הקיזוז לא הוכח

96. הנטל להוכיח את מלוא רכיבי הקיזוז לרבות סכום הקיזוז חל על הנתבעת.

כפי שנפסק וצוטט לעיל ביחס לטענת הקיזוז, "על הנתבע מוטל הנטל לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרים נטל זה, תידחה טענת הקיזוז".

97. לפיכך, עם הכחשת טענת הקיזוז על ידי התובעת, על הנתבעת הנטל להוכיח טענת הקיזוז לרבות לענין סכום הקיזוז (ר' הפסיקה המאוזכרת לעיל).

98. העיריה קיזזה סך של 660,000 ₪. עיון בנספח ה' לתצהיר מר סלע מעלה כי הנתבעת קזזה מסכומי הקצבות של שנת 2009 סך של 135,887 ₪, מסכומי הקצבות של שנת 2010 סך של 240,000 ₪ ומסכומי ההקצבות של שנת 2011 סך של 240,000 ₪.

99. ביחס לסכום הקיזוז העיד מר ניר:

"ת. הקיזוז נעשה לפי תעריפים מקובלים וזה מה שקוזז

ש. איפה התחשיב הזה

ת. איני יודע אבל הוא קיים, אם יהיה צורך נמציא אותו"

(עמ' 27 לפרוטוקול שורות 26-28).

100. מכאן לשיטת עד הנתבעת הסכום שקוזז הינו פרי הערכה של תעריף מקובל ותחשיב בהתאם.

101. הזכות המוקנית לסעד עצמי של קיזוז תינתן במקרה של עסקה אחת ו/או חיובים קצובים. אלה אינן הנסיבות בעניננו, לא ניתן לראות בקיזוז מתמיכה כעסקה אחת ולא ניתן לראות בקיזוז דמי שימוש בסכום כקצוב, ומכאן, שלא קמה הזכות לקיזוז.

102. מעבר לכך, על הנתבעת הטוענת לקיזוז רטרואקטיבי בדיעבד , היה לעמוד בנטל הנדרש להוכחת סכום הקיזוז. מתוך דברי מצהיר הנתבעת למדים כי מדובר בתחשיב שעל יסודו נערך הקיזוז באופן חד צדדי ומבלי שהתובעת היתה שותפה ו/או נחשפה לתחשיב זה . ענין זה מתווסף לקושי שלפיו לא ניתנה הודעת קיזוז כדין גם בהינתן כי מדובר בהודעת קיזוז בדיעבד. תחשיב זה לא צורף על ידי הנתבעת בעת בירור התביעה- דבר המעלה סימני שאלה ואף פועל לחובת הנתבעת, כמי שלא המציאה מסמך מהותי.

103. בא כח הנתבעת בסיכומיו ניסה להבהיר מדוע הסכום הינו הגיוני, ומקובל וזאת בשים לב למספר משחקים בעונה, מספר העונות והתעריפים המשולמים על ידי התובעת כיום לעירית פ"ת וכן התעריפים במקומות אלטנרטיביים.

104. איני מקבלת טענה זו ממספר טעמים:

ראשית, כאמור, אין מחלוקת כי דמי שימוש הינם סכום בר ההערכה להבדיל מקצוב, וככזה עולה כי לא קמה לנתבעת הזכות לקזזו כפי שהובהר לעיל.

שנית, היה מקום כי הסכומים יפורטו ויובהרו בשלב הראיות על מנת לאפשר לצד שכנגד להתגונן מפני הטענות ולא ניתן לבסס הטענה בשלב הסיכומים.

שלישית, עולה כי קיימות תהיות עובדתיות בנוגע לתחשיב אשר הוצג בשלב הסיכומים. בא כח הנתבעת ביסס את טענתו ביחס לדמי שימוש שקוזזו ביחס לדמי שימוש שהיו אמורים להיגבות במשך 5 שנים. יחד עם זאת בסיכומי התשובה נטען כי בא כח הנתבעת הצהיר בפני בית המשפט המחוזי בהליך הפירוק כי "מדובר על תקופה של שנתיים שקיבלנו לחזקתנו" ( עמ' 33 שורה 11 לפרוקול מיום 18.4.12). גם בהחלטת כב' השופט שילה ביחס לטענת הקיזוז שהועלתה בהליך הנוגע להפועל פתח תקווה, קבע כב' השופט כי מדובר בתקופה של שנתיים – בעמ' 36 לפרוטוקול שורות 1-2. כאמור, העד מר ניר אישר כי הנסיבות ביחס להפועל פ"ת זהות למכבי פ"ת (בעמ' 29 שורות 3-4).

מכאן כי אין לקבל טענת בא כח הנתבעת בסיכומיו ביחס לסכום שקוזז.

105. בא כח הנתבעת הפנה לעעמ 5666/09 עירית פתח תקווה נ' ישיר אי.די. אי חברה לביטוח. בא כח הנתבעת טען כי ניתן ללמוד מהפסיקה לענייננו כאשר באותו ענין בית המשפט לא אישר הנחה בארנונה אשר לא היתה חוקית. איני סבורה כי ניתן ללמוד על כך לענייננו. לא ניתן ללמוד מפסק הדין על הזכות המוקנית לעירייה לביצוע קיזוז עצמי כפי שנעשה, גם אם וככל שעולה שאלה ביחס לעצם חוקיותם של דמי שימוש שלא נגבו בעבר.

106. מסקנתי מהאמור לעיל היא כי הנתבעת כרשות ציבורית לא פעלה כדין בעת שקיזזה את הסך של 610,000 ₪. אני סבורה כי החובות הקבועות בנוגע להפעלת זכות הקיזוז המהווה סעד עצמי חלות ביתר שאת על עיריה שהינה גוף ציבורי כלפי העמותה.

107. אף אם קם נימוק מהותי העומד ביסוד טענת הקיזוז, לשיטת העייריה, אשר טענה כי אין זה צודק לקבל את טענות התובעת, אין די בכך כדי לבסס את טענת הקיזוז לאור דרישות המשפט המהותי.

פסיקת שכר טירחת עו"ד

108. "יש לזכור, כי המטרה העיקרית של פסיקת הוצאות ושכר טרחה היא למנוע חסרון כיס מן הזוכה בהליך המשפטי. מטרה נוספת, ואולי לא פחות חשובה, הינה להכווין את התנהגותם של בעלי הדין. על בעל הדין לדעת מראש, כי היה ולא יצליח בהליך, בין אם הוא תובע (או מבקש) ובין אם הוא נתבע (או משיב), יהא עליו לשאת בשכר הטרחה שהצד שכנגד נשא בו (בין בפועל ובין לפי הערכה) וכן בהוצאות שהלה הוציא. ידיעה זו, כאשר היא קיימת מראש, בעת קבלת ההחלטה להגיש תובענה והאם וכיצד להתגונן, אמורה להשפיע על תוכנה של ההחלטה, וטוב שכך."

(רע"א 9102/11 אור לאור בע"מ נ' קרויזר [פורסם בנבו] (23.12.2011))

109. כן ר' בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר [פורסם בנבו] (30.6.2005), שם נאמר:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת"ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם) [פורסם בנבו]. הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל,בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450,הלורד Woolf).פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו."

110. בענייננו, בעת פסיקת שכ"ט עו"ד הבאתי בחשבון, בין היתר, את השיקולים הבאים:

א. המדובר בתביעה בסכום משמעותי. אולם ניהול ההליך היה יעיל, ולא כרוך במורכבות משפטית ו/או עובדתית חריגה.

ב. התובעת לא הציגה את הסכם שכר הטרחה עם עורך הדין.

ג. השתת חובת תשלום זה על המדינה, פירושה כי פסיקת שכר הטירחה הינה מקופת הציבור. ומצאתי מקום להתחשב בשיקול זה, בעת פסיקת שכר הטרחה.

111. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת:

בגין מנויים –

סך של 114,897 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

סך של 42,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.11 (מועד המכתב נספח ב' לתצהיר מר לוזון) ועד היום.

בגין טענת הקיזוז –

סך של 671,490 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

בגין שכ"ט עו"ד על הנתבעת לשאת בסך של 40,000 ש"ח.

כמו כן תשא הנתבעת בהחזר של 80% מסכום האגרה ששולמה על ידי התובעת.

סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.