1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן בשטחי מרעה והקצאתם, כאשר במסגרת התביעה העיקרית עותרות התובעות (להלן: "התובעות") לסילוק יד מהמקרקעין, צו מניעה קבוע, צו הריסה ופיצול סעדים.

2. המקרקעין, נשוא התביעה העיקרית, פורטו בסעיף 5 לכתב התביעה והינן: חלקות 2, 4-24 בגוש 15386; חלקות 2,9-25, בגוש 15387; חלקות 1-5 בגוש 15393; חלקות 1-8 בגוש 15394; חלקות 2,3,7 בגוש 15455; חלקות 1-6 בגוש 15468; חלקות 5-7, 16-19, 24-27 ו- 30 בגוש 15469; חלקות 5,8,65-66 ו-71 בגוש 15471; חלקה 59 בגוש 17373; חלקה 1 בגוש 17374; חלקות 40-41 ו- 43 בגוש 17375 וחלקות 3-16, 18, 22-27, 30-33 בגוש 22566 (להלן: "המקרקעין").

3. הנתבעים והתובעים שכנגד, חוסיין ונאיף בשיר (יקראו ביחד: "הנתבעים", וכל אחד לחוד: "חוסיין" ו"נאיף") עותרים בתביעתם שכנגד, למתן פסק דין הצהרתי שיצהיר, כי להם זכויות חזקה, שימוש ומנהג במקרקעין נשוא התביעה, כולל זכות לרעות עדרי בקר בשטחי המקרקעין, ולקיים כל מצרך בסיסי נדרש לצרכי מרעי בקר, כולל הקמת מכלאה, אוהל, שקתות, צינורות מים ועוד. כמו כן, עותרים למתן צו מניעה קבוע, האוסר על התובעות לעשות כל פעולה משפטית או עובדתית לפגיעה בזכויות הנתבעים, ובכלל זה לאסור עליהן ליתן או לחדש הרשאות מרעה לצדדי ג'.

רקע עובדתי:

4. הנתבעים הם בני משפחת חמולת בשיר, כאשר סבם הוא חוסיין בשיר ז"ל (להלן: "הסב"), בניו הם: סלאח ז"ל (להלן: "סלאח" או "סאלח"), אברהים, מחמוד ז"ל ומוחמד יוסף. נאיף הוא בנו של מחמוד ז"ל, וחוסיין הוא בנו של אברהים, משכך נאיף וחוסיין הם בני דודים.

בין משפחת הנתבעים לבין המינהל התנהלו מספר הליכים משפטיים, אשר קשורים ורלוונטיים להליך זה, ולכן יפורטו להלן.

5. מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") הגיש במסגרת ת.א. (שלום-טבריה) 1336/78, תביעה כנגד סלאח ורעייתו כאמלה אלהייב, לסילוק ידם מהמקרקעין הנמצאים באום זאיד, והידועים כחלקות 9 ו-14 בגוש 15395.

סלאח וכאמלה הגישו בקשת שם רשות להתגונן, ובה טענו, בין היתר, כי הגישו בקשה לוועדת האריסים, ואכן ביום 2.1.79, הוגשה בקשה בפני הוועדה המיוחדת שנתמנתה על-פי סעיף 19 לפקודת האריסים (הגנה) (להלן: "פקודת האריסים"), במסגרת תיק אריסות 1/79 (להלן: "הבקשה"/ "תיק האריסות")).

6. סלאח הגיש, במסגרת המר' 107/82, בקשה, בין היתר, לצו מניעה זמני כנגד שמואל יצחק סלים (להלן: "שמואל"), לאסור עליו להיכנס למקרקעין הנמצאים בתחומי שטח שגבולותיו: צפון-יבנאל, מזרח –חורשת מנחמיה, דרום- האדמות המוחזקות ע"י משפחת סאלח ומערב – אדמות קיבוץ בית זרע, שבחלקן ידועות גם כחלקות 9 ו-14 בגוש 15395, ו/או לעשות בהם עבודה כלשהי, כולל בנית גדרות שלא בהסכמת המבקש ו/או לעשות מעשים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו להמשיך ולרעות במקרקעין אלה. ביום 22.4.82 ניתן צו כמבוקש.

7. סאלח הגיש כתב תביעה מתוקן בבית משפט השלום בטבריה (ת.א. 291/82) כנגד שמואל והמינהל, ובו טען, כי הינו בעל עדר, הוא נהג לרעות באדמות הסוללים, ובהתאם להסדר שנעשה עם בני משפחתו, בענייני מרעה, עבר לרעות באדמות ואדי אל בירה. משרד החקלאות שהיה זקוק למקרקעין הנ"ל, כיוון אותו לרעות באדמות הידועות בשם "אום זריד" והסביבה, ומזה כ-18 שנה ויותר, נמצא עם בעירו באדמות ורועה בהן. האדמות ידועות כ"כ כגוש 15395 חלקות 9 ו-14. לטענתו, בחודש אפריל 1982, עלה שמואל ועוד אנשים על האדמות, לפי הוראת המינהל, על דעתו ובשמו, והקימו בהן עמודים, מתוך כוונה לפרוש עליהן תיל דוקרני ולמנוע מהתובע גישה לשדות המרעה שבאדמות. משכך תבע, בין היתר, סילוק העמודים שהוקמו באדמות ומתן צו האוסר על הנתבעים וכו' מלהיכנס לאדמות ו/או לעשות בהן עבודה כלשהי ו/או לעשות מעשים שיש בהם כדי לפגוע בזכותו להמשיך ולרעות באדמות.

8. בישיבה שהתקיימה ביום 29.3.1984 הגיעו הצדדים להסכמות, שיאוחד הדיון בתיק 1336/78 עם ת"א 291/82. העתירה שבסעיף 6 לכתב התביעה בת"א 1336/78 (עתירה לסילוק יד – ר.נ.) תדחה, בין היתר, בכפוף לאמור להלן:

א. סילוק היד לא יוצא אל הפועל, אלא כעבור ארבעה (ככל הנראה המדובר בארבעה, הואיל והכתב אינו ברור – ר.נ.) חודשים מיום שהחלטת ועדת האריסים, בפניה עומד העניין לדיון (תיק מי' 1/79), תהיה סופית.

ב. עד למועד סילוק היד, אם יחול, כפוף לאמור (הכתב אינו קריא, וככל הנראה זה האמור בסעיף – ר.נ.) יעמוד בעינו צו המניעה הזמני שבהמ' 107/82 מיום 22.4.82, ביחס לחלקות 9, 14 בגוש 15395.

בית המשפט אישר את המוסכם, והעניק לו תוקף של פס"ד.

9. ביום 24.12.89 (או ביום 30.1.90 לפי ההעתק שצורף לכתב ההגנה לתביעה שכנגד), ניתן פסק דין חלקי בתיק האריסות, כאשר הועדה קבעה, כי אכן המבקשים נהגו, בלא הפסק, לרעות את בקרם במשך 15 שנה, לפני הגשת הבקשה, בחלקות נשוא הבקשה, בתורת "חסד", אולם מאחר וחלק מהשטח נמצא בתחום שמורת טבע, אינם יכולים להעניק להם סעד ביחס לאותו שטח. עיון בנסחי הרישום מראה שחלקה 9 נמצאת בתחום שמורת טבע, לעומת זאת, רק חלק מחלקה 14 נמצא בשמורת טבע, ובכדי לפסוק בשלמות בעניין, הוזמנו שני הצדדים להביא ראיות לגבי איזה חלק נמצא בשמורת הטבע, ולאחר מכן יינתן פס"ד משלים וכולל, והתיק נקבע להמשך דיון (להלן: "פסק האריסות").

10. על החלטת ועדת האריסים בנצרת, תיק אריסות 1/79, הגיש המינהל בקשת רשות ערעור, וכב' השופט אברהם אסא ז"ל, מבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת בר"ע 27/90, קיבל את הבקשה כפי שיפורט בהמשך.

11. הנתבעים הגישו עתירה (בג"ץ 3505/09) כנגד המינהל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רשות הטבע והגנים, קק"ל ויהודה מרמור (להלן: "מרמור"), אשר מההודעה המשלימה שהוגשה בתיק (נ/1), נראה שעניינה של העתירה הינו, ביטול כל הרשאה שנחתמה מול מרמור, המתירה לו לרעות את עדרו באזור "רמות סירין", וחלף הרשאה זו, יתנו המשיבים לעותרים הרשאת רעייה באותו שטח (להלן: "הבג"ץ").

12. ביום 27.10.10 קבע ביהמ"ש, במסגרת הבג"ץ, בין היתר, כי "נושא הקצאת שטחי המרעה באזור הצפון ובעניין שלפנינו באופן פרטני ברמות סירין, אינו נראה כמוסדר על פי אמות מידה ברורות. לא עלה בידי המשיבים להבהיר על פי איזה קריטריון הוקצו שטחי המרעה עד כה וממתי ועל פי אלו חוזים, משך שנים רבות, הוקצו שטחי מרעה למשיב 5. אין ספק כי ככלל שטחי המרעה מצומצמים וכי הקצאתם מחייבת בדיקה פרטנית שתאפשר חלוקה פרופורציונית בין הבקשות השונות...אלא שתמונת המצב לא התבררה והמשיבים לא קבעו מתווה קונקרטי לאפשרות ההקצאה לעותרים בעתיד הנראה לעין, או לחלופין לא ניתן טעם מבוסס לסירוב ההקצאה. גם אם למבקשים אין זכות לקבלת שטחי מרעה, יש מקום ליתן הסבר על פי אלו אמות מידה נעשית החלוקה כיום. המשיבים יבחנו את האפשרויות הריאליות להקצות לעותרים שטחי מרעה, לרבות בחלופה מתאימה, אם בכלל הדבר ניתן; ויגישו לבית המשפט הודעה משלימה...".

13. ביום 11.10.12 ניתן פסק הדין בבג"ץ ונפסק: "לאחר שמיעת הצדדים רשמנו לפנינו עמדת המדינה, בהמשך להחלטה מ-27.10.10, כי לעת הזאת אין "קול קורא" להקצאת שטחי מרעה לעדרי בקר; אך מנהל רשות המרעה התחייב להפנות תשומת לבה של באת כוח העותרים ל"קול קורא" ככל שיפורסם לעניין הקצאת שטחים לעדרי בקר, וכן כי בהחלטה בקשר להקצאה יינתן משקל מסוים לכלל נסיבות העותרים (ראו פסקה 46 לתגובתה המקדמית של המדינה מ-26.5.10). בנתון לכך נמחקת העתירה, בלא שנביע דעה לגבי ההליך המתנהל בבית משפט השלום...".

14. מרמור, הגיש כנגד נאיף וחוסיין תביעה לסילוק יד ולמתן צו מניעה קבוע בת.א. 15070-03-09 (שלום טבריה) (להלן: "תיק טבריה") המתייחסת לאדמות מדינה שלו ניתנה הרשאה לרעות בשטחן את עדרו. לטענתו, במשך תקופה ארוכה, נהגו הנתבעים לפלוש ולהשתמש בשטחי המרעה שבחזקתו, תוך שמחבלים בגדרות הסובבות את השטח ומשחררים את הבקר שברשותם לרעות בשטחי המרעה (ראה : פירוט הטענות בפסק הדין שניתן בתיק). בתיק זה התחיל הדיון בפניי, אך עקב שינוי בסדרי עבודתי, המשיך להתנהל בפני כב' השופטת אבו אסעד.

15. התובעות, בתביעה נשוא דיוננו, טוענות, כי במסגרת התביעה של מרמור, הוגשה על ידו, בקשה למתן צו מניעה זמני, כאשר ביום 7.4.09, והורתי בזמנו כי הנתבעים יהיו רשאים להמשיך לרעות את בקרם בשטח שברדיוס של 200 דונם סביב המעיין באזור של עין אילות או מצפה אילות, עד להכרעה סופית בבקשה. רשות הטבע והגנים הגישה בקשה לביטול הצו, וביום 4.2.10, ולאחר דיון בבקשה, ביטלתי את הצו בכל הנוגע לשטח שמורת הטבע, מצפה אילות, ונאסר על הנתבעים לרעות את עדריהם באותו שטח. ביום 1.12.11 ניתנה החלטה נוספת בה הובהר, כי : "משפחת הנתבעים תוכל להמשיך ברעיית עדרי הבקר שברשותה באזור עין אילות או מצפה אילות בשטח כולל של 200 דונם, שלא בתוך שמורת הטבע במצפה אילות, עד למתן החלטה אחרת".

16. ביום 8.6.16 קיבלה כב' השופטת אוסילה אבו-אסעד את תביעת מרמור בתיק טבריה, והורתה לנתבעים לסלק את ידם משטחי המרעה שבחזקתו ושימושו, מכוח הסכמי הרשאות הרעיה, ובכלל זה ניתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות שימוש מכל סוג שהוא בשטחי המרעה הנ"ל, שלא בהסכמת מרמור ו/או רמ"י.

טענות הצדדים:

17. התובעות טענו בתביעה העיקרית, כי לנתבעים אין כל זכות בהם, ולא הרשאה מהן להחזיק ולהשתמש בהם. על-פי מידע שהתקבל ברשות עולה, כי הנתבעים פלשו למקרקעין, רועים בהם עדרי בקר ואף הציבו בהם שקתות, ללא היתר ממנה. התובעות טוענות להסגת גבול במקרקעין ולעשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבעים, ומשכך ביקשו את סילוק ידם מהמקרקעין, מתן צו מניעה קבוע ומתן צו הריסה. בנוסף ביקשו, ליתן בידן רשות לפצל סעדיהן, באופן שיאפשר להן לתבוע בנפרד דמי שימוש ראויים בקשר עם השימוש שעשו ועושים הנתבעים במקרקעין.

18. הנתבעים טוענים להתיישנות מהותית ודיונית של התביעה. לטענתם, סבם, אביהם ודודיהם רעו באדמות הסוללים לפני למעלה משמונים שנים, ובהתאם להסדר שנעשה עם בני המשפחה בענייני מרעה, עברו לרעות באדמות ואדי אל בירה, וכשהיה צורך באדמות אלו לצורכי התיישבות, משרד החקלאות כיוון את משפחתם לרעות באדמות הידועות "אום זריד" או "עין מזיגיט", והחל משנת 1965 או בסמוך לכך ועד היום הם ובני משפחתם רועים בשטח הנטען בתביעה, במשך כחמישים שנים לפחות העולה על תקופות ההתיישנות המוכרות בדין. הזכויות של הנתבעים, סבם ודודיהם הנן רצופות ומתמשכות עוד מימי המרעה בשטח הסוללים, והתובעות הכירו בזכויות רצופות אלה וכיבדו חובתן על-פיהן לאורך שנים. כן טענו, לשינוי מצבם לרעה עקב השיהוי הניכר בהגשת התביעה ולנזקים שנגרמו להם עקב כך, לאי צירוף תובעים ונתבעים רלבנטיים לבירור המחלקות, ובכלל זה כי צו ההריסה וסילוק היד מאדמות המינהל, הינו סעד שהרשויות הציבוריות חייבות היו לנקוט בו לפני עשרות שנים, וכי הוראות הדין המסדירות צווי הפסקת בניה, הריסה וסילוק יד ממקרקעי ציבור, כמו גם הוראות המשפט המנהלי בנדון, לא ננקטו ולא קוימו בזמן על ידי התובעות, ואינם ניתנים לביצוע כיום מכוח התיישנות, שיהוי, השתק, מניעות, ובלתי סבירות הסעד הנדרש. עוד טענות כי התביעה פוגעת בזכותם לחופש העיסוק, במידה העולה על הנדרש, ומנוגדת לפסק הדין שניתן בת"א (שלום-טבריה) 1336/78, ולפסק הדין החלקי שניתן על ידי ועדת האריסים בתיק 1/79.

19. בנוסף העלו הנתבעים טענות כנגד התובעות, אשר עניינן פגיעה בכללי הצדק הטבעי, אפליה, הימנעות מלפרסם הנחיות ברורות וקריטריונים נאותים וסבירים למתן הרשאה לשטח מרעה, הפרת חובות לפעול בהגינות, בתום לב ובנאמנות כלפי הנתבעים ומשפחתם, פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם ושל משפחתם על הבטחה שלטונית שניתנה להם עוד בשנות השישים של המאה הקודמת, כי העברתם ממקום מרעה באזור הסוללים, לשטח המרעה נשוא התביעה, תכובד על ידי התובעות, והנתבעים יוכלו להישאר בשטחי המרעה, נשוא התביעה, לצמיתות וכל עוד לא יינתן להם שטח מרעה חילופי במקום הולם. התובעות הפרו את התחייבויותיהן האובליגטוריות ופגעו בזכויות הקניין של הנתבעים ובני משפחתם במקרקעין.

20. הנתבעים הפנו בכתב הגנתם להוראות סעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותמאני, לאמור בסעיף 162(2) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק"), ובכלל זה טענו, כי הם ובני משפחתם הנם אריסים חוקיים בשטחי המקרקעין, נשוא התביעה, וזכותם זו הוכרה בפסקי דין המהווים מעשה בית דין, השתק ומניעות כנגד התביעה.

21. הנתבעים העלו בנוסף טענות בעניין: נאמנות, זכות עיכבון, זכויות קניין שביושר, זכויות לדיירות מוגנת במקרקעין, כאשר בנסיבות העניין הם נהנים לפחות מהגנת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב -1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), לפיה מנועות התובעות מלפנותם, ובכלל זה טענו, לזיקת הנאה להם ולבני משפחתם על המקרקעין, מסוג מיוחד הכוללת חזקה, שימוש וקיום מרעה בהם, מתוקף הסכם ו/או בעבור למעלה משלושים שנים של קיום עדריהם במקרקעין. כן טענו, כי בהתאם לסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט -1969, זכאים הם ובני משפחתם להמחות את זכותם למרעה עדרים במקרקעין בינם לבין עצמם.

22. לטענת הנתבעים הם לא פלשו למקרקעין, הם בעלי זכויות לקיים את העדר גם בשטח החלקות אשר אינן רשומות ע"ש מי מהתובעות, וחובה על הרשויות ו/או צדדי ג' לרשום זכויותיהם ובני משפחתם במקרקעין אלה, והמדובר לפחות בחלקות 20 ו-32 בגוש 17373, חלקה 7 בגוש 15394 וחלקות 7, 23, 24, 27 ו-28 בגוש 17375. כמו כן, אין שום תוקף משפטי להליכים שננקטו בת"א (שלום-טבריה) 15070-03-09, לבין ההכרעה בזכויותיהם ובזכויות בני משפחתם למול התובעות. בענייננו, קיים מעשה בית דין קודם עוד מתאריך 29.3.1984, בת"א 1336/78 (שלום-טבריה), אשר באותו הליך נדחתה תביעת המינהל, לפינוי משטח שמורת הטבע, והוסכם כי צו המניעה נגד שמואל יישאר בתוקף, עד לאחר הכרעה סופית בוועדת האריסים, אשר לגישת התובעות, החלטה סופית טרם ניתנה.

23. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד, לפסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע כאמור לעיל, והעלו את אותן טענות שבכתב ההגנה בתביעה העיקרית. הנתבעות בתביעה שכנגד טענות להגנתן כי לנתבעים אין זכויות במקרקעין ואין להם הרשאה מהן להחזיק ולהשתמש בהם, כאשר לטענתן פסק האריסות אינו יכול לסייע בידיהם, ובכלל זה הכחישו את זכאותם להגנה על-פי פקודת האריסים. כן התייחסו לעניין תקיפת הליך הסדר הזכויות על ידי הנתבעים, אשר דינו בהתקיים עילות מסוימות בלבד, להידון בבית המשפט המחוזי, ולא במסגרת תביעה שכנגד, לטענת ההתיישנות, שלא עומדת לזכות הנתבעים, לעתירה בבג"ץ, כאשר אין בפסק הדין שניתן בבג"ץ, בכדי להקנות זכויות כלשהן לנתבעים. לטענתן, בני משפחת בשיר וביניהם הנתבעים, המשיכו לרעות בשמורת הטבע "מצפה אילות", תוך פגיעה בשמורה ופלישה למקרקעין, אשר היו מוחכרים כדין לבעלי עדרים אחרים. התובעות אף הכחישו את הטענה, לפיה הנתבעים ירשו זכויות לרעות במקרקעין, ובכלל זה טענו, כי העדר הרשום על שם הנתבעים, לא היה רשום עד לשנת 2008 והוא למעשה עדר חדש. במהלך השנים הוצע למשפחת בשיר שטח חלופי לצורך רעייה, אך הצעה זו נדחתה על ידם.

24. הנתבעות שכנגד הכחישו את שלל טענות התובעים שכנגד, וטענו שהנתבעים מנסים לפגוע בזכויות הקניין הרשומות שלהן במקרקעין, וכי אין למנוע מהרשות להפעיל את שיקול דעתה בתור נציגת בעלי המקרקעין לעשות בהם כרצונם. הרשות פועלת בסבירות ובתום לב, תוך מילוי חובתה לשמור על מקרקעי ישראל מפני פלישות ונזק.

25. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעות/הנתבעות שכנגד הוגש תצהירו של מר אלון זרבל, מפקח ברשות מקרקעי ישראל, ומטעם הנתבעים/התובעים שכנגד הוגשו תצהירם של חוסיין ונאיף; תצהירו של מר בשיר מוחמד, בנו של המנוח סלאח בשיר ז"ל, תצהירו של מר האני עבדאלהאדי (להלן: "האני") ותצהירה של הגב' נאיפה חסן בשיר, אשר הינה רעייתו של אברהים ואמו של חוסיין (להלן: "נאיפה").

26. בישיבות ההוכחות שהתקיימו במועדים 12.11.15 ו-8.3.16, נשמעו חקירותיהם הנגדיות של עדים אלו, ובכלל זה של העד מר מאיר כפיר, שזימונו התבקש על ידי הנתבעים. לאחר מכן, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב. התייחסות לסיכומים ככל שתהא רלבנטית, תהיה במסגרת הדיון גופו.

דיון והכרעה:

27. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק, ובכלל זה עיינתי בסיכומים, שוכנעתי, כי דין התביעה העיקרית להתקבל והתביעה שכנגד להידחות, ואנמק;

התביעה העיקרית:

28. המסגרת הנורמטיבית לתביעת התובעות מצויה בסעיף 16 לחוק המקרקעין: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", כאשר בסעיף 161 לחוק נקבע: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק".

הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין "נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (ראה: רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294 (2001)).

29. בענייננו, השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא, אם לתובעות זכות בעלות או זכות אחרת במקרקעין? כעולה מנסחי הרישום, זכויות הבעלות במקרקעין רשומות על שם מדינת ישראל ו/או קק"ל ו/או רשות הפיתוח, כאשר יובהר, שבחלק מנסחי הרישום (ראה: גוש 15386, חלקות 5-6, ו-20) מופיעים בעלים נוספים, אך פסק דין דנא מתייחס אך ורק ביחס לחלקי התובעות במקרקעין.

30. בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין נקבע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". לפיכך, ולאור הרישום בנסחי הרישום, התובעות הוכיחו את בעלותן במקרקעין, וכפועל יוצא מכך זכאיות הן להגיש תביעה דנא לסילוק היד. הנתבעים אף לא חלקו על כך שהתובעות רשומות כבעלים במקרקעין, אלא טענו כאמור שלהם זכות להחזיק ולרעות את עדי הבקר שלהם בשטח מכל הטעמים שפורטו לעיל.

חוזה רעייה:

31. נאיף הצהיר, כי לדודו סלאח בשיר ז"ל, היה הסכם מרעה עם קק"ל, משנת 1972 (נספח א' לתצהירו), כאשר חוסיין העיד, כי הם רועים על-פי פסק דין, כאשר בזמן אביו ודודיו לא נעשו חוזים, ולשאלה האם היום יש לו חוזה, השיב: "יש לי, אני יכול להראות לך חוזה משנת 72', מפנה אותך לנספח א' של תצהיר נאיף" (ישיבה מיום 8.3.16, עמ' 38, שורה 2).

אכן נערך חוזה הרשאה לרעיה, בין קק"ל לסאלח חוסין מוחמד בשיר, אלא שנראה שתוקף ההרשאה הינו מ- 1.10.72 ועד ליום 31.10.72, כאשר בסעיף ג3 לחוזה נקבעו דמי הרעייה ובסעיף ג5 נקבע: "לאחר תום התקופה עבורה ניתן כתב ההרשאה לרעיה לבעל העדר, או לאחר ביטול כתב ההרשאה לרעיה מכל סיבה שהיא, אסור לו לבעל העדר ו/או לעוזריו להכנס בעצמם או להכניס את העדר לשטח הרעיה למטרה כלשהיא, כניסה לשטח הרעיה כאמור בסעיף זה למרות האסור...כהסגת גבול פלילית, אשר תקנה לקהק"ל הזכות לנקוט בכל צעד חוקי ומשפטי שיראה לה נכון". כן נקבע בסעיף ג6, כי כל זכויות החזקה והשליטה בשטח הרעיה שמורות לקק"ל בלבד, ואין כתב הרשאה לרעיה זה, מקנה לבעל העדר ו/או לעוזריו כל זכות החזקה בשטח או זכות שימוש וניצול או זכות איזו שהיא, פרט לרעיה, בתקופה בה הכתב הנוכחי יהיה בעל תוקף.

האמור בחוזה זה מתוחם בזמן, ולאחר תום התקופה שעבורה ניתן כתב ההרשאה לרעיה, נאסרה הכניסה לשטח הרעיה, ובכלל זה, כי זכויות החזקה והשליטה בשטח הרעיה נותרות בידי קק"ל. משכך, לא נהי לי, הכיצד חוסיין השיב כפי שהשיב לשאלה, האם היום יש לו חוזה. משכך, בצדק נאמר לו שהחוזה הינו לחודש והוא משנת 1972, ועל כך השיב : "כן זה מה שהיה חלק עם קק"ל" (שם, עמ' 38, שורה 4). בהתאם נשאל אף, האם מאז ועד היום אין להם עוד חוזה, ותשובתו הייתה: "לא, זה חלק מהשטח של קק"ל. חוץ מהחוזה הזה אין לנו חוזה נוסף. כל הזמן רעינו עפ"י פס"ד אריסות" (שם,שם, שורות 6-7).

חשוב לציין כי החוזה דלעיל, נערך עם דודם של הנתבעים, והוא הצד היחיד לו, וככל שהיה חל עליהם, הרי שמועד תחולתו תם זה מכבר, ובכל אופן לא עולה ממנו שהעניק להם זכות כלשהי במקרקעין, נשוא דיוננו. משלא הציגו הנתבעים חוזה, שעניינו הרשאה לרעיה, ואשר מסדיר את שהותם במקרקעין, תהנה הסיבות אשר תהנה, בגינן לא נחתם חוזה מעין דא, הרי שהינם בגדר פולשים למקרקעין, ומשכך יש להורות על סילוק ידם.

32. ויובהר, חוסיין אומנם העיד, בין היתר, כי פנה בבקשה למינהל על מנת להסדיר את עניין המרעה, הואיל והמינהל הוא בעל הקרקע, אלא שלדבריו, נהגו כלפיהם בצורה מפלה, להם לא נתנו ולמרמור הגדילו את השטח, ובכלל זה המדינה או המינהל התנהלו בצורה לא הוגנת כלפיו.

פועל יוצא מדבריו אלו הינו, שככל שיש לחוסיין טענות כנגד המינהל וכיוצ"ב, פתוחה הייתה בפניו הדרך להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנידון, וזאת בשים לב אף לבג"ץ שהוגש בעניין, אך בטח ובטח אין בכך בכדי למנוע מהתובעות כבעלות מי מהמקרקעין, לדרוש מכל מי שנמצא שם ללא היתר, לסלק את ידו משם. ויודגש, חוסיין נשאל אם המדינה החליטה החלטה שלא הוגנת בעיניו ונתנה למרמור שטח ולו שטח קטן יותר או בכלל לא, האם חושב שמותר לו בכל זאת להמשיך ולרעות את עדרו ב-1,000 או 1,500 דונם שבהם החזיק, למרות ההחלטה של המדינה, ועל כך השיב, כי: "לפני הצו הזמני של בית המשפט בטבריה רעינו כרגיל באדמות, ואחרי הצו הוגבלנו, מאז 2009 ועד היום אנחנו מוגבלים עד היום. אנחנו לא רעינו בשטחים האלו אלא רק בשטח המוגבל לפי הצו" (ישיבה מיום 8.3.16, עמ' 40, שורות 30-32). ברם, בענייננו לא נסתרה טענת התובעות, כי הנתבעים מסיגי גבול במקרקעין, ומשכך כאמור בצדק דורשות הן את סילוק ידם מהם.

פסק האריסות ובר"ע 27/90:

33. חוסיין העיד עוד, כי הם רועים על-פי פס"ד (שם, עמ' 37, שורה 30), וכי כל הזמן רעו על-פי פסק האריסות (שם, עמ' 38, שורות 6-7. ראה גם: סעיף 23 לתצהיר מוחמד, וסעיפים 15, 91, 102, 112, 120 ו-122 לסיכומי הנתבעים). לשאלה, כמה דונם נקבע בפסק האריסות, שלגביהם יש זכות אריסות, השיב 1,500 דונם. כן, לשאלה, האם מה שהוא אומר זה שלסאלח היו זכויות אריסות ב-1,500 דונם, ובגלל שהוא דודו, לו יש זכויות לקיים את העדר, איפה שהיו לסלאח זכויות אריסות, השיב : "אני מקבל את הזכויות לפני סאלח, קיבלתי את הזכויות מסבא שלי. סאלח הוא הגדול ומבחינת הרישומים והמשפטים כמו אני ונאיף עכשיו, סאלח היה הגדול והוא ניהל את כל המשפטים ואת כל מה שצריך ואבא שלי ומחמוד היו מסיעים אותו כי לא היה לו רישיון נהיגה ולא ידע עברית" (ישיבה מיום 8.3.16, עמ' 38, שורות 13-16).

שנשאל, היכן בפס"ד כתוב שסאלח מקבל 1,500 דונם מכוח אריסות, השיב: "...בסעיף 6 הוא מזכיר מי מסביבו רועה בהם, הוא רעה שם חוץ משתי חלקות של שמורות טבע" (שם, עמ' 38, שורות 23-24). כן, שנאמר לו שסאלח אמר שהוא צריך 1,500 דונם, ונשאל שוב היכן נקבע שיש לו זכות לקבל 1,500 דונם, השיב : "בתצהיר שלו הוא כותב 1,500 דונם..." (שם, שם, שורה 27). בנוסף, לשאלה, היכן יש פס"ד או חוזה שכתוב בהם שהוא או נאיף, או סאלח או מישהו מהמשפחה זכאי לקבל 1,500 דונם השיב: "פס"ד הוא שאנחנו רשאים לרעות את השטח ב-1,500 דונם חוץ משתי חלקות שהן שמורות טבע" (שם, עמ' 39, שורות 4-5. ראה גם: עמ' 40, שורה 19).

34. נאיף הצהיר, שהם ובני משפחתם, רועים בשטחי מקרקעין שונים מלפני קום המדינה ומחזיקים ומשתמשים במקרקעין, נשוא התביעה, משנת 1964, וזאת בין היתר בהתאם לפס"ד האריסות, והם עושים כן לאחר שהועברו משטחי מרעה נוספים שהשתמשו בהם, ע"י הרשויות המוסמכות (ראה: סעיף 15 לתצהירו), וכי בני משפחת בשיר ובכלל זה הם אריסים/פלאחים חוקיים בשטחי האדמות הנ"ל, וזכותם זו הוכרה בפסקי דין של בתי המשפט וועדת האריסים (ראה: סעיף 31 לתצהירו. ראה גם: סעיפים 4-6, 10-13, 20 לתצהיר חוסיין).

35. יובהר כבר עתה, שלא חוסיין, שהינו בן 39 בעוד 20 יום, ולא נאיף שהעיד באותה ישיבה שהוא בן 34, יכולים היו להצהיר על אירועים שקדמו להולדתם או בהיותם צעירים בימים, כאשר חוסיין מלבד העלאת טענות בעלמא, לא הוכיח, כי קיבל זכות כלשהי מסבו, או כי זכות הרעיה במקרקעין, נשוא דיוננו, עברה אליו ואל נאיף בירושה, מכוח פסק האריסות או מכוח כל החלטה אחרת.

יתרה מכך, בסעיף 6 לפסק האריסות, דודו אמר שהוא זקוק ל-1500 דונם, ולא כנטען לעיל ע"י חוסיין, וכל שנקבע בפסק האריסות ש"המבקשים נהגו בלא הפסק לרעות את הבקר שלהם במשך 15 שנה לפני הגשת הבקשה בחלקות נשוא הבקשה בתורת "חסד"...". ויודגש, גם אם נקבע ו/או היה נקבע בפסק האריסות מספר הדונמים שלגביהם יש זכות אריסות, עדיין היה על הנתבעים להוכיח, כי זכות זו חלה עליהם ו/או הועברה אליהם בירושה, ואת זאת לא הוכיחו. לא הוכח בפניי, כי פסק האריסות חל עליהם, בהתעלם בשלב זה מהבר"ע שהוגשה על החלטת ועדת האריסים, או כי הם מוגנים מכוחו, או שהתביעה מנוגדת לפסק הדין החלקי שניתן על ידי ועדת האריסים, ובכלל זה שהינם אריסים חוקיים במקרקעין, הזכאים להגנת פקודת האריסים, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

36. בבקשה שהגישו סאלח ורעייתו, בפני הוועדה המיוחדת שנתמנתה על-פי סעיף 19 לפקודת האריסים, ביקשו לקבוע כאמור שהם זכאים להגנה על-פי סעיף 18 לפקודת האריסים, כאשר ציינו שהם או מי מהם נוהגים מזה כ-15 שנים רצופות, לרעות ללא עוררין ולהשקות את בעירם ו/או לעסוק במקרקעין, הידועים כחלקות 9 ו-14 בגוש 15395, בתוקף מנהג ו/או הרגל, ו/או רשות מכללא, אם לא מפורשות ו/או בתורת חסד (ראה גם: סעיף 1 בפסק האריסות).

משמע, שהן מגוף הבקשה והן מפסק האריסות עולה שהם נוגעים לזכויות סאלח וכאמלה בלבד, והגם אם משפחת סאלח מאוזכרת בפסק האריסות, לא נראה כי סאלח וכאמלה, הגישו את הבקשה בשם המשפחה או היו נציגיה, וגם משניתן פסק הדין בתיק האריסות, מבלי להתייחס עתה לבר"ע, לא נראה שפסק הדין קבע את זכות הנתבעים להימצא במקרקעין, או כי הזכות של מי מבני משפחתם להימצא במקרקעין הועברה אליהם בירושה. ויודגש, גם אם סבם של הנתבעים ו/או דודיהם עברו או הועברו ממקום למקום, אין זה מעיד כי הללו קנו להם זכות כלשהי במקרקעין, ובכלל זה שזכות זו הועברה לדורות הבאים, דהיינו לנתבעים.

37. בסעיף 10 לפסק האריסות נקבעו, בין היתר, העובדות הבאות:

א. המבקש היה רועה בשטחים נשוא הבקשה לפחות 15 שנה לפני הגשת הבקשה ביום 2.1.79. עדות המבקש בנקודה זו לא נסתרה ונתמכה בעדות מר בן חיים, אשר אמר שהמבקש ובני משפחתו הועברו למקום לפני 20 שנה. המבקש השתמש בשטח לרעיית הבקר שלו.

ב. המבקשים עברו לרעות בשטח, נשוא הבקשה, לפחות בידיעת המנהל. מר בן חיים אמר בעדותו שבזמנו המנהל רצה לפנות את משפחת המבקש מואדי אלבירה כדי למסורו לקיבוצים, והוא התבקש על ידי המנהל לסייע לו בהסדרת מרעה אחר למשפחת אביו של המבקש וסוכם שהמשפחה תעבור לשטח נשוא הבקשה.

בסופו של דבר נפסק, כי אכן המבקשים נהגו בלא הפסק לרעות את הבקר שלהם במשך 15 שנה לפני הגשת הבקשה, בחלקות נשוא הבקשה בתורת "חסד", אולם מאחר וחלק מהשטח נמצא בתחום שמורת טבע, אינם יכולים להעניק להם שום סעד, ביחס לאותו שטח. עיון בנסחי הרישום מראה שחלקה 9 נמצאת בתחומה של שמורת טבע, לעומת זאת, רק חלק מחלקה 14 נמצא בשמורת טבע, ובכדי לפסוק בשלמות בעניין, הוזמנו שני הצדדים להביא ראיות לגבי איזה חלק נמצא בשמורת הטבע, ולאחר מכן יינתן פס"ד משלים וכולל, והתיק נקבע להמשך דיון בנקודה הנ"ל.

38. משמע, שגם פסק דין חלקי זה, לא קבע עד תום את זכויות כאמלה וסאלח, על אף שנאמר שם ש"לכאורה המבקש צריך לזכות בבקשתו", וזאת שעה שהצדדים התבקשו להביא ראיות לגבי איזה חלק נמצא בתחומה של שמורת הטבע, ולא נטען ואף לא הוכח על ידי הנתבעים, כי ניתן פסק דין סופי באותו הליך. מה גם, שפסק האריסות מתייחס לשתי חלקות בלבד, 9 ו-14 בגוש 15395, כאשר לטענת התובעות המדובר בחלק מחלקות 16 ו-18 בגוש 22566 (ראה: סעיפים 13 ו-42 בכתב הגנה בתביעה שכנגד וסעיף 18 לסיכומי התובעות), ולטענת הנתבעים, בהתבסס על חוות דעתו של המודד המוסמך, מר מוחמד שעבאן (נספח ה' לתצהיר חוסיין), חלקות 9, 11 עד 14 בגוש הישן מספר 15395, מיקומן נופל על חלקות 15-16 ועל חלק מחלקה 18 בגוש החדש 22566, ובכל אופן לאור האמור לעיל, אינו מתייחס לכל החלקות נשוא התביעה, ומשכך, ברור הוא שפסק האריסות מגביל את ההגנה לשתי החלקות הללו בלבד, ולא לכל המקרקעין, נשוא דיוננו. מה גם, שכאמור לעיל, פסק האריסות לא קבע עד תום את זכויות סלאח ורעייתו.

39. אם לא די בכך, הרי שהמינהל, הגיש בר"ע (מחוזי-נצרת) 27/90, על החלטת ועדת האריסים, שניתנה ביום 30.1.90 (ראה: נספח ב' לכתב ההגנה בתביעה שכנגד), כאשר בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט אסא ז"ל קבע, כי: "בשלושה ענינים לפחות קביעות הועדה אינן מעוגנות די צרכו ולא לובנו בפניה הסוגיות הנובעות מהן- והן- אי ציונו המדוייק של השטח, אי קביעה בסוגיה אם מגורים ומכלאה הם בכלל "מרעה" ואם בכלל ניתן לראות ביתרת השטח סביבם, "מרעה" במשמעותו על פי החוק, ושלישית – אם ההגנה על פי סעיף 18 לפקודה עוברת מ-"אותו אדם"- גם לחליפיו או קרוביו או הבאים במקומו. אשר על כן, אני נעתר לבקשה זו ונותן רשות ערעור למבקש בסוגיות אלה...". כן, בית המשפט המליץ לצדדים, שמאחר והדיון בפני הועדה עדיין לא הסתיים, לראות בהסכמה הדדית בהחלטה זו, החלטה בבקשה, כהחלטה בערעור, ולהסכים להחזרת הדיון לועדה להשלמתו ולדיון בסוגיות אלה לגופן, ולו גם בשמיעת ראיות נוספות וחוזרות. בית המשפט המליץ עוד בפני הצדדים, להגיע להסדר ביניהם לגבי קביעת שטח מרעה כלשהו למשיבים. בסופו של דבר קבע בית המשפט, כי הבקשה מתקבלת, וכי החלטה זו תימסר לידי הועדה, אשר תנסח הבעיות על-פי תקנה 20(א) לתקנות ההגנה על אריסים (סדרי דין), תשי"ב – 1952, במועד הקבוע.

לאור האמור לעיל, אם בית המשפט המחוזי עורר את השאלה, האם ההגנה על-פי סעיף 18 לפקודה עוברת מ"אותו אדם", גם לחליפיו או קרוביו או הבאים במקומו בעניין סאלח ורעייתו, הרי שמקל וחומר ששאלה זו עולה כאן, כאשר המדובר כבר בדור השלישי, דהיינו נכדיו של בשיר חוסיין, ואחייניו של סאלח. אלא ששאלה זו, לא נראה שזכתה למענה, הואיל ולא הוכח בפניי, כי הייתה כל התקדמות בוועדה, או כי ניתנה החלטה כלשהי בהמשך על-ידי בית המשפט המחוזי בסוגיה זו.

40. בסיכומו של דבר נראה, שאין כל החלטה סופית, המצהירה על זכות סאלח ורעייתו להגנה על-פי פקודת האריסים, ובכלל זה לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי גם אם הייתה החלטה מעין דא, הרי שחלה היא עליהם.

בג"ץ 3505/09:

41. הליך נוסף שהתקיים בעניין הנתבעים ועל ידם, הינו בג"ץ 3505/09, כאשר אין בהליך זה בכדי להועיל להם, הואיל ולמרות האמור שם בהחלטת הביניים (ראה: נספח י"ד לתצהיר חוסיין, החלטה מיום 27.10.10) , בסופו של דבר העתירה נמחקה. לא זו אף זו, שבפסק הדין שניתן בבג"ץ מיום 11.10.12 נפסק: " לאחר שמיעת הצדדים רשמנו לפנינו עמדת המדינה, בהמשך להחלטה מ-27.10.10, כי לעת הזאת אין "קול קורא" להקצאת שטחי מרעה לעדרי בקר; אך מנהל רשות המרעה התחייב להפנות תשומת לבה של באת כוח העותרים ל"קול קורא" ככל שיפורסם לעניין הקצאת שטחים לעדרי בקר, וכן כי בהחלטה בקשר להקצאה יינתן משקל מסוים לכלל נסיבות העותרים...".

משמע, אין בנפסק שם, כדי להצביע על כך, כי הנתבעים קנו זכות כלשהי במקרקעין, נשוא דיוננו, כאשר גם ביחס להפנייה ל"קול הקורא", ככל שיפורסם, לא נאמר, כי הכוונה היא דווקא למקרקעין דנא. ויודגש, יש לאבחן בין הטענות ביחס להתנהלות כלפי הנתבעים בנוגע להקצאת שטחי מרעה, שהינן טענות במישור המנהלי, לבין השאלה האם הנתבעים הוכיחו זכות כלשהי במקרקעין נשוא דיוננו או לאו, וזאת ניתן לומר שלא הוכיחו. משאין בענייננו, שום החלטה מחייבת ו/או הסכם עם הנתבעים, שמעיד על זכות כלשהי שיש להם במקרקעין, הרי שיש להיענות לתביעת התובעות לסילוק ידם מהם.

היעדר זכות במקרקעין:

42. מעבר לאמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחו כי נכרת הסכם איתם, ביחס למקרקעין, נשוא התביעה והתביעה שכנגד, לא הוכיחו חזקה נוגדת, או כי הם שוהים בשטח כדין מכוח הבטחה שלטונית שניתנה להם או לבני משפחתם שעברה בירושה אליהם, או כל זכות שהיא בין אם חוזית ובין אם קניינית במקרקעין, ובכלל זה כי להם זכות שימוש, חזקה ומנהג, כולל הזכות לרעות עדרי בקר, להקים מכלאה וכיוצ"ב. הנתבעים לא הוכיחו, כי ככל שהייתה זכות למי מבני משפחתם במקרקעין וכו', זכות זו ניתנת להעברה בירושה והועברה אליהם. בעניין זה, ולמעלה מהצורך אומר, שגם אם נניח שהתובעות היטיבו עם הנתבעים או עם מי מבני משפחתם בעבר, והתירו להם שימוש במקרקעין, אין זה אומר שכבעלים, אינן יכולות עתה לשנות את החלטתן או את מדיניות הקצאת המקרקעין, במיוחד שעה שעסקינן במקרקעי ציבור, ובעניין זה יאים הדברים שנפסקו בבג"ץ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נה(5) (2001.

43. נאיפה, על אף שהצהירה בנוגע לזכויות בשטחי המרעה ובאדמות, ובכלל זה הצהירה בסעיף 19, כי הרשויות, כולל משרד החקלאות הם אלה אשר העבירו את חמה, חוסיין בשיר ז"ל, ובני משפחתם לרעות ולהקים אוהל ומכלאה באדמות וכיוצ"ב, הרי שבעדותה התברר, כי חלק מהמוצהר בתצהירה, הוא לא יותר מאשר עדות שמיעה, שכן כאשר הופנתה לאמור בסעיף 19 לתצהירה, ונשאלה מה היא יודעת לומר מידיעה אישית על העברה של המשפחה של חוסיין בשיר, השיבה: "את המרעה לקחו סוללים ושמו את חוסיין ובשיר בוואדי אל ביר" (ישיבה מיום 12.11.15, עמ' 32, שורה 25), זה היה לפני 70 שנה. משכך, נאמר לה שהיא לא יודעת על כך, אלא שמעה סיפור, ותשובתה הייתה: "כשהתחתנתי אמרו לי שזה המרעה שלנו" (שם, שם, שורה 29). כן, לשאלה מה יודעת על העברת האוהלים של בני משפחת בשיר צפונה, כדי שיינטעו את החורשה, מי סיפר לה את הסיפור הזה, השיבה: "חמי סיפר לי שהבית שלנו היה מתחת למעיין, שמו אותנו מעל המעיין" (שם, עמ' 32, שורה 32). עוד הוסיפה בעדותה כי היא בת 56-57 היום.

מעבר לכך שנאיפה לא יכולה להצהיר על דברים שאינם מידיעתה האישית, הרי שאין דבר בעדותה או בתצהירה, מלבד הצהרות בעלמא וטענות משפטיות שהועלו על ידה ואשר מקומן לא בתצהיר, כגון טענה בדבר זיקת הנאה על המקרקעין וזכות קניינית, בכדי לאשש את טענת הנתבעים בדבר זכות כלשהי לשהות במקרקעין. ויודגש, הגם אם נאיפה רעתה את העדרים, במקרקעין, נשוא דיוננו, או אפילו בעלה רעה בהם, עדיין לא הוכח, כי הייתה להם זכות לעשות כן במקרקעין שלא בבעלותם. נאיפה אף סתרה את עצמה, שכן בעוד שהצהירה, כי עדרי הבקר שלהם מונים היום 230 פרות, הרי שבחקירתה טענה שכיום יש: "140,150 משהו כזה, לכולם, לנאיף מוחמד וחוסיין" (שם, עמ' 32, שורה 22. ראה גם עמ' 33, שורות 9-10).

44. אף הנטען על ידי האני, אין בו בכדי להועיל לנתבעים, שכן מחד הצהיר, כי הוא מכיר את שטחי המקרקעין, נשוא התביעה, כשטחים המצויים בגבולות שבין יבניאל, מנחמיה, אדמות המוחזקות ע"י משפחת פלאח ואדמות קיבוץ בית זרע, וכי החל בשנת 1975 או בסמוך לכך, נהג ללכת ולבקר יחד עם סבו באדמות הנ"ל, בשטח של משפחת בשיר, איברהים, סלאח ומחמוד אשר גרו, החזיקו והשתמשו באדמות עם נשותיהם ובני משפחתם וילדיהם (ראה: סעיפים 3-4 לתצהירו), אלא שמאידך בחקירתו, לשאלה, האם שביקר אצלם בשנות ה-70, אי פעם מדד כמה שטח הם מחזיקים בפועל, השיב: "לא מדדתי, ראיתי בעין, ראיתי מרעה בהרים. הלכתי ברגל" (ישיבה מיום 8.3.16, עמ' 44, שורה 12). כך שספק בעיני עד כמה הוא יכול להצהיר, לגבי שימוש ואחזקת מי ממשפחת בשיר, במקרקעין, נשוא התביעה. לא זו אף זו, שהלה הצהיר, שמדבריה של משפחת בשיר הבינו, כי הרעייה הינה בהסכמת המדינה (ראה: סעיף 10 לתצהירו). דא עקא, שלא הוכח כי הרעיה של הנתבעים הינה בהסכמת המדינה. אי לכך, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח גם באמצעות עד זה, כי להם זכויות כלשהן לשהות במקרקעין וכיוצ"ב.

45. גם האמור בתצהירו של בשיר מוחמד, בנו של המנוח סלאח ז"ל, אין בו כדי להועיל לנתבעים, שכן לדבריו הוא יליד 1983 (ראה: סעיף 7 לתצהירו וישיבה מיום 8.3.16, עמ' 44-45), כך שלא יכול היה להצהיר, על דברים שאירעו לפני שנולד, ובחקירתו אישר שכל מה שכתוב על שנים 1979, 1982 ושנות השישים, אלו הם סיפורים ששמע מאביו או מדודו (ראה: ישיבה מיום 8.3.2016, עמ' 46, שורות 15-17).

לא זו אף זו, טענותיו לעניין זה, שאביו המנוח הנחיל את זכויותיו בפסק האריסות לדודו מחמוד ועם פטירתו לבנו נאיף, וכן לילדיו של דודו אברהים וכו' (ראה: סעיף 6 לתצהירו), או כי אביו המנוח ניהל בעצמו את ההתקשרויות עם הרשויות בשם כל המשפחה (ראה: סעיף 14 לתצהירו), דינן להידחות לאור האמור לעיל, כי הנפסק בפסק האריסות אינו סופי, ובכלל זה בשים לב להחלטה שניתנה בבר"ע ביחס לשאלה האם ההגנה על-פי סעיף 18 לפקודה עוברת מ"אותו אדם" גם לחליפיו. ויודגש, הגם אם דודו איברהים ליווה את אביו בהליכים המשפטים ואף תרגם לאביו את הכתובים מול ב"כ דאז, אין בכך בכדי להצביע, כי סלאח בהליכים המשפטיים שניהל או בכל הליך אחר בו נקט, ייצג את משפחת בשיר כולה ולא רק את עצמו. פועל יוצא מהאמור לעיל, שלא עלה בידי הנתבעים גם באמצעות עד זה, להצביע על זכות כלשהי שלהם במקרקעין או כי הם שוהים שם כדין.

46. הנתבעים הפנו בסיכומיהם לרשימת מסמכים המלמדת על רצף שהותם בשטח הנתבע מאז תחילת שנות ה-60. אלא שאין במכלול המכתבים/התיעוד המצויים בתיק, בכדי לאשש, כי הנתבעים קנו לעצמם זכות כלשהי בדין לשהות במקרקעין, נשוא דיוננו, כפי שיפורט להלן:

המכתב ממשרד החקלאות מיום 21.8.1972 (נספח ג' לתצהיר חוסיין), עניינו בכלל היתר רעיה לעדר של חסין בשיר בשטח המרעה של שדמות דבורה, כאשר נכתב שם: "מאחר והמושב נענה לבקשתנו לאפשר הכנסת העדר של משפחת חסין בשיר הנמצא במצוקת מרעה עקב שריפת השטחים בהם נהג לרעות. נבקשכם לאשר כניסת העדר הנ"ל למרעה של מושב שדמות דבורה עד לעונת הגשמים (כחודשים) בלבד. דמי השימוש שיגבו ממשפחת בשיר להוצאות החזקת המרעה...יקבעו בתאום עם ברוך רון ממשרד החקלאות...". ממכתב זה נראה, שהוגבלה תקופת הרעיה, ובכלל זה כי על משפחת בשיר לשלם דמי שימוש. בענייננו, לא הוכח, כי הוקצתה לנתבעים כאן, קרקע למרעה, נשוא התביעה, או כי שילמו דמי שימוש או כל תשלום אחר בעבור קרקע זו.

המכתב ממשרד החקלאות מיום 25.4.1979 (נספח ב' לתצהיר חוסיין), אשר נוגע בכלל לסאלח מוחמד בשיר, והינו אישור שהוא בעל עדר הרועה את עדרו החל משנת 1965 בסביבת המעין עין מזאריט, אין בו בכדי להצביע על זכות כלשהי שעברה בירושה לנתבעים במקרקעין, וזאת בהתעלם מכך כי המכתב כלל לא הוגש בידי עורכו.

כך בנוגע למכתב מיום 1.4.95 (צורף לתצהיר חוסיין), הממוען למשרד החקלאות, בעניין "מחמוד בשיר-בעל מרעה באזור מנחמיה", ואשר שם צוין, בין היתר: "הנ"ל ובני משפחתו נמצאים באזור ורועים את הבקר שם מזה מעל 30 שנה...בהתחלה היה האבא, והיום הבנים היורשים, וביניהם הנ"ל המנהל עסקי המשפחה דואג למרעה ולעדר הבקר כל התקופה...כאשר בקש מינהל מקרקעי ישראל להוציא את משפחת בשיר מהמקום במספר חלקות בגוש – 22566, באזור מנחמיה הגישה משפחת בשיר תביעה לפי חוק האריסות... וביהמ"ש פסק כי משפחת בשיר מלאה אחרי הוראות חוק האריסות וזכותה להשתקע במקום...".

עסקינן במכתב מאת ב"כ של מחמוד, אשר אין בו כל קביעה לגבי זכויות כלשהן במקרקעין, נשוא דיוננו, כאשר בנוגע לפסק האריסות אין לחזור על האמור לעיל.

אותו הדין ביחס למכתב מיום 18.2.02 (צורף לתצהיר חוסיין), שעניינו פניית מחמוד באשיר לאבנר רובינשטייין, מנהל ממ"י, ואשר הגם אם עולה ממכתב זה, כי נעשה ניסיון להסדרת המרעה, הרי שכל עוד לא הוכח שהוסדר וכי הסדר זה חל על הנתבעים, הרי שכדין מבוקש סילוק ידם מהמקרקעין.

גם המכתב מיום 14.10.03 מאת עו"ד זכי כאמל למר גבי וייסמן, מנהל מחוז הצפון במינהל (צורף לתצהיר חוסיין), עוסק בכלל בשטח מרעה בעבור מחמוד חוסיין בשיר, כאשר לא ניתן ללמוד ממנו, כי הגם אם ישנה זכות כלשהי למחמוד במקרקעין, עברה היא בירושה לנאיף או למי מבני משפחתו, ובכלל זה, כי הלה רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר הוכרה כדין. כאשר מנגד, כל הטענות בנוגע לאופן ההקצאה, אינם מסמכותו העניינית של בית משפט זה.

במכתב מיום 15.6.08 (נספח ו' לתצהיר חוסיין) בעניין נאיף, ואשר עניינו פנייה למשרד החקלאות צוין: "מרשי הינו יורשו של מר בשיר מחמוד ז"ל...מרשי מחזיק בשטח מכוח בעלות על פי חוק האריסות...כאמור מרשי שבנדון ומשפחתו מחזיקים בשטח ברמת סירין לצורך מרעה מזה כארבעים שנים על פי זכותם כאריסים...מרשיי יטענו, כי למרות היותם מחזיקים בשטח כדין, למרות החזקתם בשטח שנים רבות לא ניתן להם שטח מרעה כדין...". כאמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחו, כי הם זכאים להגנה מכוח פקודת האריסות, או כי הם מחזיקים בשטח כדין.

לא זו אף זו, שאין במכתב מיום 25.2.07 (נספח ו' לתצהיר חוסיין), הלא הוא המכתב מאת מירי כהן, רכזת ועדת השכרות במינהל לב"כ הנתבעים, בכדי ללמוד על רצף שהות הנתבעים בשטח הנתבע מאז תחילת שנות ה- 60, שכן כל שנאמר שם הוא, שבקשת בשיר מוחמד חוסין התקבלה, ועל-פי נהלי ממ"י, פניה ראשונית לוועדת השכרות מחוזית לא תטופל, ללא המלצת משרד החקלאות האזורי, ובכלל זה נאמר שם לעניין האישורים שצירף והנדרשים. אותו הדין ביחס למכתב מיום 24.10.07, מאת עו"ד גיל להב, ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר לב"כ הנתבעים, בעניין בשיר מוחמד חוסין, הואיל ונאמר שם, בין היתר, שאין באפשרותם להתייחס לרקע העובדתי המתואר במכתב, שכן מדובר בדברים שאירעו, כטענתה, לפני הרבה מאוד שנים, ובכלל זה נאמר שם, שלמיטב ידיעתם לא הומלץ עד היום על ידי הגורמים המקצועיים במשרד להקצות שטח לרעייה למרשה.

47. הנתבעים טענו עוד בסיכומיהם, כי ההמצאות המתמשכת של משפחת בשיר בשטח, נתמכת במיוחד במכתבה של עו"ד לכמן (כתוארה דאז) למר נתי גלבוע, מנהל מחוז העמקים במשרד החקלאות, מיום 15.5.07 (נספח יב לתצהיר נאיף). לטענתם, במכתב זה מודה רמ"י, כי רעיית משפחת בשיר בשטחים הסמוכים למנחמיה הינה כבר יותר מארבעים שנים ומבקשת ממשרד החקלאות, כי ימצא פתרון למציאת שטחי מרעה למשפחה.

מכתב זה הינו בעניין "שטחי מרעה – אזור מנחמיה", ובו נכתב, בין היתר: "...בשטחי המרעה הסמוכים לישוב מנחמיה נמצא עדר בקר השייך למשפחת בשיר...בהתאם לנתונים המצויים בידי המינהל, מונה עדר הבקר כ- 80 ראש והרעיה ע"י משפחת בשיר בשטחים הסמוכים למנחמיה מתבצעת זה כ-43 שנים, החל משנת 1964...רעיה זו, למרות חלוף השנים, לא הוסדרה ולא שולמו בגין השימוש כל תשלומים כנדרש על פי הוראות המינהל... בעניינו של מר סאלח חוסיין מוחמד בשיר אלהייב, שרעה והחזיק בעדר הבקר, בחלק מהזמנים, התנהלו מספר הליכים משפטים הנוגעים לשטחי המרעה, שלא מוצו עד תום, לרבות פניות לועדה המיוחדת עפ"י פקודת האריסים...בשים לב לנסיבות העניין, המחוז מוצא לנכון, לפנות אלייך על מנת שתבחן את האפשרות להסדרת שימוש מרעה לעדר הבקר נשוא מכתבי זה. בחינה שכזו יכול ותעשה גם לגבי אזורים אחרים ולא רק בשטחים הסמוכים למנחמיה".

נכון הוא, שבמכתב דנא מצוין, כי הרעיה ע"י משפחת בשיר בשטחים הסמוכים למנחמיה מתבצעת, החל משנת 1964, אך אין להתעלם מהמשך האמור במכתב, כי רעיה זו לא הוסדרה, וכי מטרת הפנייה היא בחינת אפשרות להסדרת שימוש מרעה לעדר הבקר, לא רק בשטחים הסמוכים למנחמיה. משכך נהי הוא, כי רעייה בשטח, אשר אינה מוסדרת, לא יכולה להקנות זכות כלשהי לנתבעים להמשיך ולשהות במקרקעין.

אלון העיד בנוגע למכתב זה, כי אומנם הוא לא יכול להסבירו, וכי הוא לא היה מכותב שם, אך כל השטחים במנחמיה היו תפוסים, וההתנהלות שלהם, כשמירה על הקרקע, שקודם יפונה השטח שנתפס, ולאחר מכן תוגש בקשה מסודרת לוועדת ההשכרות. על-כן, בענייננו, משלא הוכח על ידי הנתבעים, כי הם מחזיקים בשטח על-פי חוזה, הבטחה, או זכות כלשהי בדין או שבנוהג, ובכלל זה, משלא נערכו עם מי מהנתבעים הסדרי רעייה ולא ניתנו להם הרשאות מתאימות, תהנה הסיבות אשר תהנה, ברור הוא שזכותן של התובעות לדרוש את סילוק ידי הנתבעים מהמקרקעין, ובפני הנתבעים פתוחה הדרך לפנות בעתירה מנהלית בנוגע להתנהלות הרשות כלפיהם בעניין זה.

48. יתרה מזאת, הנתבעים טענו הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד, כי בתאריך 2.12.1993, נערכה ישיבה במשרדי קק"ל יחד עם אביו המנוח של נאיף, לפיה סוכם שהמנוח יוכל להמשיך ולרעות את עדרו במקום, ובלבד שלא ייגרמו נזקים לגדרות ביערות מנחמיה (ראה גם: סעיף 36 לתצהיר נאיף). דא עקא, למקרא מסמך זה, עולה היפוכו של דבר. בסיכום הדברים צוין הנושא: "נזקים בגדרות ביערות מנחמיה מעדרו של מר בשיר", ובהמשך צוין: "מר מחמוד בשיר מבטיח החל מהיום 30.11.93 לדאוג שעדר הפרות שברשותו לא יכנס ליער ויגרום נזקים. ילדיו והרועה שעובד מטעמו לא יפגעו בגדרות שמסביב ליערות מנחמיה. בסיכום זה רואה כהבטחה וכהתראה לפני הגשת תביעה משפטית נגדו". דהיינו, אין בסיכום זה היתר להמשיך ולרעות במקום, אלא יש בו בכדי להצביע על שהייתו שלא כדין בשטח, ועל כך שנאסר עליו להמשיך ולרעות במקום.

49. ויודגש, הנתבעים טענו במסגרת התביעה שכנגד, כי בתאריך 6.12.95, רשות שמורות הטבע, הציעו לאביו המנוח של נאיף, שטח מרעה הולם בכוונה להעבירו לשטח חליפי, מתוך הכרה בהתחייבות התובעות למילוי אחר זכויות הנתבעים, ולשם כך הפנו למכתב מיום 6.12.1995, מאת מנהל היחידה לפקוח בשטחים הפתוחים, ברשות שמורות הטבע, בעניין "סלאח בשיר-מצפה איילות", ושם נכתב כי: "בהמשך לפניתך לאיתור שטח מרעה חליפי לעדרו של סלאח להלן תמונת מצב עדכנית: עדרו של הנ"ל רועה בשמורת טבע מצפה אילות שנים רבות. בשנת 78 הוגשה תביעת פינוי- תיק מס' 1336/78 והנ"ל התגונן עפ"י "חוק האריסות". בשנת 79 הוגש התיק לועדת אריסות תיק מס' 1/79 ובשנת 90 ניתן פס"ד חלקי. עד היום טרם ניתן פס"ד סופי...בתקופה זו הואשם סלאח ברצח...ונידון למאסר עולם...את עדרו רועה אחיו וכמובן- בשטח השמורה...במהלך התקופה אף ניפגשתי עם אחיו והצענו לו שטח חליפי אולם הוא סרב לפנות את העדר...הנני מעביר אליך מפת הצעה לשטח חליפי. תנאים הנדרשים ע"מ שיקבל הרשאת רעיה בשטח המוצע הם: העברת בעלות העדר מסאלח לאחיו...ויתור על התביעה בתיק המשפטי המתנהל...קבלת הרשאת רעיה ממנהל מקרקעי ישראל לשטח החדש...".

אין במכתב זה כדי ללמד על מתן זכות כלשהי לנתבעים או על הכרה של התובעות לדאוג לזכויותיהם, משלא מאוזכרים הם כלל במכתב זה, והגם אם התובעות הכירו בזכויות של מי מבני משפחת הנתבעים, לא הוכח בפניי כי זכויות אלו עברו אליהם בירושה, הרי שבכל אופן נדרשת הרשאה מהמנהל כדי לרעות, ומשלא נטען כי למי מהנתבעים הסכמי הרשאה, תהנה הסיבות אשר תהנה, זכאיות התובעות לדרוש את פינוי הנתבעים מהמקרקעין.

50. באחרית דבר, ולמעלה מהצורך, מצאתי לנכון להתייחס לטענות שהועלו בכתב ההגנה ו/או בכתב התביעה שכנגד, אך נזנחו בסיכומים ובצדק. הנתבעים טענו לחילופין כי הינם ברי רשות אשר ניתנה להם במפורש או מכללא, לנוכח השנים הרבות שחלפו, לרעות עדרי בקר בחלקות המקרקעין דנן (ראה: סעיף 84 לכתב ההגנה וסעיף 6ו לכתב התביעה שכנגד).

דא עקא, שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח רישיון מפורש או מכללא לרעות עדריהם במקרקעין, ובכל אופן לגבי רשיון מכללא, הרי "ככלל, רישיון מכללא הוא מטבעו רישיון הדיר הניתן לביטול בכל עת..." (ראה: ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף ואח' (21.7.15)). בענייננו, הגם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעים, כי המדובר ברישיון מכללא, מה שאיני מקבלת, הרי שלא עלה בידם להראות, כי עסקינן ברישיון בלתי הדיר. מה גם, משלא הוכח ולא נטען, כי שולמה תמורה כלשהי בעבור השימוש במקרקעין, הרי שעסקינן ברשות חינם, ו"רשות חינם – לא כל שכן ברכוש הציבור – אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה" (ראה: רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות ואח' (17.5.06)), כך שהתובעות רשאיות לדרוש את פינוי הנתבעים, במיוחד כשמדובר במקרקעי ציבור, ובעניין זה אני מפנה לדברי כב' המשנה לנשיאה א' רובינשטיין בע"א 3846/13 לעיל: "המקובץ מכל אלה הוא, כי צריכות להתקיים לטעמי נסיבות חריגות ונדירות עד מאוד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכה ונלוהו כעיקרון לבית עולמו". כמו כן, יאים הדברים שנפסקו בת"א (שלום-חיפה) 47568-12-11 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק צוקרמן (16.2.15).

51. בעניין חזקה מתוך רשות ממשיכים הנתבעים וטענים כי תנאי לביטול הרשות הינו פיצויים ופיצוי בני משפחתם בגין מכלול השקעותיהם ונזקיהם בחלקות ובעדרים. דא עקא, שאין חבות שבדין לפיצוי בר רשות על ביטול ההרשאה וסילוק ידו מהמקרקעין, ובעניין זה, יאים הדברים שנפסקו ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר ו-9 אח' נ' אלון לידאי, פ"ד נז(3) (2003). בענייננו, לא רק שהנתבעים לא הוכיחו עלות ההשקעה, הרי שהם לא הציגו הסכם המאשש את זכאותם לפיצוי, ובכלל זה לא הוכיחו, כי שילמו תמורה כלשהי בעבור שהותם בקרקע, ומשכך טוב שביכרו הם לזנוח טענה זו בסיכומיהם.

52. טענה נוספת שנטענה על ידי הנתבעים, ואשר נזנחה בסיכומיהם היא, כי להם ולבני משפחתם זכויות לדיירות מוגנת במקרקעין, וזכותם להמשיך להשתמש, לרעות ולהחזיק במקרקעין מוגנת מכוח הוראות חוק הגנת הדייר, כאשר בנסיבות העניין הם נהנים לפחות מהגנת הוראת סעיף 33 לחוק, לפיה מנועות התובעות מלפנותם (ראה: סעיף 59 ו-85 בכתב ההגנה).

בסעיף 1 בחוק הגנת הדייר נקבע: ש"דייר", "לגבי בעל בית-מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה, ולגבי דייר משנה - מי שהשכיר נכס בשכירות משנה, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור". ברע"א 02/ 1156 לעיל נפסק: "שחוק הגנת הדייר חל רק על שכירות (סעיף 2 לחוק הגנת הדייר), שהיא "זכות שהוקנתה בתמורה" להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות (ראו: סעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א -1971; סעיף 3 לחוק המקרקעין...)". בענייננו, משלא הוכחה החזקה במקרקעין מכוח חוזה, או כי שולמה תמורה כלשהי על ידי הנתבעים, הרי שאין מקום לטענתם בדבר דיירות מוגנת.

53. לא זו אף זו, הנתבעים טענו, כי הם, הוריהם ואבות אבותיהם עיבדו, החזיקו, השתמשו ונהגו במנהג בחלקות שונות במשך למעלה משמונים שנים בחזקה שהנה נוגדת, ובאין מפריע. כן טענו, כי להם ולבני משפחתם זיקת הנאה על המקרקעין, נשוא התביעה, מסוג מיוחד הכוללת חזקה, שימוש וקיום מרעה עדר במקרקעין, מתוקף הסכם ו/או בעבור למעלה משלושים שנים על קיום עדריהם בשטח המקרקעין, נשוא התביעה.

חזקה נוגדת לא הוכחה בענייננו, וספק בעיני עד כמה טענה בדבר חזקה נוגדת, יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענת ברי רשות. מעבר לכך, בסעיף 94(א) לחוק המקרקעין, נקבע: "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה", אלא שבסעיף 113(ג) לחוק נקבע: "במקרקעי ציבור לא יחול סעיף 94", כאשר בסעיף 107, המצוי תחת אותו הפרק בו מצוי סעיף 113(ג) נקבע: "מקרקעי ציבור" - מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל, ומקרקעין של רשות מקומית או של תאגיד שהוקם על ידי חיקוק". משמע, בענייננו משעסקינן במקרקעי ציבור, הנתבעים מנועים מהעלאת טענה בדבר זיקת הנאה מכוח השנים של רעיית עדריהם בשטח המקרקעין, נשוא התביעה.

פרנסת הנתבעים מהעדרים:

54. אחת מהטענות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה היא, שהם מתפרנסים יחד עם בני משפחתם, אחיהם ומקורביהם מגידול בקר בשטח המרעה, נשוא התביעה (ראה: סעיף 10ב לכתב ההגנה), ובסיכומיהם טענו, בין היתר, כי המדינה פוגעת פגיעה קשה בהם וכורתת את ענף מחייתם (ראה: סעיף 111 לסיכומים).

בעדות הנתבעים התברר, כי העדר ורעייתו במקרקעין, אינו מטה לחמם היחיד של הנתבעים, כאשר חוסיין העיד, כי הוא למד עד כיתה י', וכי מכיתה י' עד הצבא עבד בעבודות עפר ובפרות. אחרי הצבא, למשך שנה וחצי עבד בעבודות עפר פה ושם ועם הפרות, ולאחר מכן חזר לשירות קבע, ועד היום הוא בקבע. אומנם, הלה ניסה לצייר תמונה שהוא מתפרנס מהעדר, ולשאלה האם העדר שלו רווחי, השיב: "זו הפרנסה שלנו" (ישיבה מיום 8.3.16, עמ' 41, שורה 4), אלא שלאחר שנאמר לו, כי הוא אמר שהוא משרת בצבא קבע, ונשאל האם פרנסתו היא מצבא קבע, השיב בחיוב (ראה: שם, שם, שורות 7-8).

חוסיין לא הציג כל נתון בדבר רווחיו מהעדר, וכל טענותיו נטענו בעלמא, כאשר מדבריו מצטיירת אף התמונה, כי עדר הפרות אינו אמצעי הפרנסה העיקרי שלו, ואין חשש שפסק הדין שיורה על סילוק ידו מהמקרקעין, יביא לגדיעת מטה לחמו.

55. אותו הדין ביחס לנאיף, אשר העיד, כי למד עד כיתה יב', ולאחר מכן עבד בריתוך, הלך לצבא והמשיך בקבע עד היום, כאשר לדבריו הוא לא מרוויח הרבה מהפרות, ולשאלה מה היה רווחו הנקי בסוף שנת 2015, השיב אולי 15,000-20,000 ₪, משהו כזה. בנוסף לשאלה, האם היו שנים שהוא יודע שהפסיד, השיב : "כן, לפעמים. תלוי" (שם, עמ' 42, שורה 14), כאשר בסופו של דבר אישר, שעיקר פרנסתו היא ממשכורתו הצבאית. משמע, גם בעניינו אין חשש, כי בעקבות מתן פסק הדין לסילוק ידו מהמקרקעין, יאבד את מטה לחמו.

עדויות ה"ה אלון וכפיר:

56. באחרית דבר, מצאתי לנכון להתייחס לעדויות ה"ה אלון וכפיר. ההתרשמות מעדויות נציגי התובעות אלון וכפיר לא הייתה חיובית במיוחד. הם סתרו אחד את השני במספר פרטים, ניסו להרחיק את עצמם מהמחלוקות עם הנתבעים ולהמעיט את חלק מעורבותם בבעיות או בדרישות של משפחת הנתבעים, למרות שהוכח מהמסמכים וההתכתבויות בתיק שהיו מכותבים ומעורבים, מסרו תשובות מתחמקות למספר שאלות בחקירותיהם, ולא הותירו בי רושם מהימן. יחד עם זאת, יש לזכור כי נטל ההוכחה מתחילתו ועד סופו מוטל על הנתבעים/תובעים שכנגד להוכיח את זכויותיהם במקרקעין שבבעלות התובעות. ואת הנטל הזה, כאמור כשלו הנתבעים/התובעים שכנגד מלהרים. יתרה מכך, שאלת התנהלות הרשות למול הנתבעים או מי מבני משפחתם בעניין הקצאת שטחי מרעה, ובכלל זה השאלה מדוע הוקצו שטחי מרעה למרמור ולא להם וכיוצ"ב, אינן בסמכותו העניינית של בית משפט דנא, אף לא בדרך של גררא.

טענות במישור המנהלי בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד:

57. הנתבעים העלו בכתב ההגנה, בתביעה שכנגד ובתצהיריהם שלל טענות שעניינן נוגע לסכסוך שבינם לבין התובעות או הרשות ביחס להתנהלותה של זו כלפיהם (אפליה, הטעיה, חוסר תום לב, הפרת הבטחה שלטונית, פעולה משיקולים בלתי ענייניים, הפרת חובות על פי דין וההסכמות, היעדר תוקף להסכם הרשאה עם צד ג' וכיוצ"ב), ואשר הינן מתחום המשפט המנהלי.

הנתבעים טענו בסיכומיהם כי ההחלטה בדבר הקצאת שטחי מרעה הינה החלטה מנהלית, התעלמות (אפילו לא החלטה למפח נפשם) או הימנעות ליתן החלטה בעניינם, הינה החלטה מנהלית אף היא. הואיל והוגשה תביעה לפינוים, לנתבעים עומדות טענות מנהליות, טובות להגנתם, וכי הסמכות לדון בטענות מנהליות במקרה דנן, הינה סמכות שיש לבית משפט דנא, בגררא, ובעניין זה הפנו אף לפסיקה (ראה: סעיף 60 לסיכומים).

58. הטענות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה וחזרו עליהן בכתב התביעה שכנגד, ביחס להקצאת שטחי מרעה, אפלייה מצד הרשות כלפיהם וכיוצ"ב, נעוצות בסכסוך שבינם לבין הרשות והינן טענות במישור המנהלי, אשר ככלל מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים, הואיל ובסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000, נקבע, כי "ענינים מינהליים", הינם: "ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות", כאשר "רשות", הוגדרה: "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין", ו"החלטה של רשות", עניינה: "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". כן, בסעיף 3(א) לחוק, נקבע: "בית משפט מחוזי ישב כבית משפט לענינים מינהליים בהתאם להוראות חוק זה...".

59. כאן נשאלת השאלה, האם בסמכות בית משפט דנא, לדון בטענות שהעלו הנתבעים במישור המנהלי על דרך הגררא אם לאו. התשובה לשאלה זו היא שלילית.

בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, נקבע: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

בענייננו, התביעה העיקרית, הינה תביעה לסילוק יד וצו מניעה קבוע, בנוגע למקרקעין שבבעלות התובעות, בעלות אשר אינה שנויה במחלוקת, וברגע שהוכחה בעלות התובעות במקרקעין, עובר הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח, כי הם מחזיקים או משתמשים בהם כדין, אלא שלא עלה בידם, כאמור לעיל, להציג כל מסמך, חוזה ו/או פסק דין, ובכלל זה להצביע על הבטחה שלטונית מחייבת, אשר יש בהם בכדי לבסס את החזקתם ושימושם במקרקעין כדין.

השאלות או הטענות בדבר הקצאת שטחי מרעה לנתבעים, אפליה וכיוצ"ב, אשר הועלו על ידם, אינן שאלות שיש צורך או שדרושה הכרעה בהן לצורך בירור העניין, דהיינו לצורך תביעה דנא. הנתבעים יכלו באותה מידה ואף במהלך ניהול המשפט, לפנות בעתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, בכדי להכריע בכל טענותיהן מתחום המשפט המנהלי. אין הערכאה דנא, יכולה לשמש אכסניה למה שנדמה יותר למקרא טענות ההגנה, כעתירה מנהלית.

60. משהנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר הבטחה שלטונית, שניתנה להם ולבני משפחתם עוד בשנות השישים של המאה הקודמת, או הם שוהים בשטח כדין מכוח זכותם על-פי פסק האריסות, ושהם אריסים חוקיים במקרקעין, הרי דין התביעה שכנגד להידחות.

61. לסיכום, אני מקבלת את התביעה העיקרית ומורה על דחיית התביעה שכנגד.

אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מהמקרקעין, נשוא התביעה, ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעות כשהם פנויים מכל אדם ו/או נכס ו/או בניה ו/או תשתית ו/או נטיעה שהוקמה ו/או ניטעה במקרקעין, ובכלל זה, ניתן בזאת צו הריסה, ביחס לכל בנוי ו/או מחובר ו/או תשתית ו/או נטוע שהוקמו על ידי הנתבעים על המקרקעין.

בנוסף, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש במקרקעין.

הנתבעים יישאו על חשבונם בעלות פינוי המקרקעין, וככל שהם לא יפנו את המקרקעין, בתוך 30 יום, תהיינה התובעות זכאיות לבצע בעצמן, על חשבון הנתבעים, את הפינוי, ההריסה והעקירה המבוקשים.

בנוסף, ניתן בזאת היתר לפיצול סעדים, כמבוקש.

הנתבעים ישלמו לתובעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' חשוון תשע"ז, 04 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.