1. זוהי בקשת רשות להתגונן, כנגד תביעה בסדר דין מקוצר בסך של 773,759 ₪, מכוח ערבות שנתנה המבקשת עבור התחייבויות שנטלה חברת יו. ג'י. אף בע"מ (להלן: "החייבת" או "החברה") מהמשיב.

2. על פי כתב התביעה, ניהלה החברה חשבון בסניף כרמיאל של המשיב. המבקשת ומר גולדשטיין מיכאל (להלן: "מיכאל"), בעלה דאז של המבקשת, בעלי מניות ומנהלים בחברה, ערבו למלוא התחייבויות החברה כלפי המשיב, על פי כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. כנגד החברה ומיכאל ניתן פסק דין על יסוד כתב התביעה בהעדר בקשת רשות להתגונן.

3. לכתב התביעה, צורף כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, שחתמה המבקשת, לפירעון חובות החברה, מיום 19/5/05.

4. ההלכה הפסוקה היא, שיש לתת למבקש רשות להתגונן אם הראה כי יש לו הגנה אפשרית ולו קלושה כנגד התביעה. כך סוכמה ההלכה בע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק אגוד (פורסם ביום 25/11/93) :

"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט).

הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.

ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש."

5. המבקשת נחקרה בחקירה נגדית והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה, מכאן ההחלטה ואדון בטענות המבקשת כפי שהן עולות מתצהירה התומך בבקשה, אחת לאחת.

6. המבקשת טוענת שבעת החתימה על כתב הערבות, לא שלטה בשפה העברית, הן בדיבור והן בקריאה.

ראשית, המבקשת לא טוענת שלא הבינה שהיא חותמת על כתב ערבות. המבקשת טענה באופן סתמי שלא שלטה בשפה העברית. לא ניתן להסיק מטענה סתמית זו, שהמבקשת לא הבינה על מה היא חותמת, מה גם, שכאמור, היא לא טוענת טענה זו.

שנית, במהלך החקירה הנגדית התברר כי המבקשת עלתה לארץ בשנת 1990, 15 שנים לפני מועד החתימה על כתב הערבות. המבקשת ניהלה חנות ספרים בארץ בשנים 1992-1995, ניהלה חשבון בנק פרטי ועסקי במסגרתם נטלה הלוואה לרכישת רכב בשנת 1992, עבדה במספר עבודות במהלך השנים, חלקם במכירת סחורה באמצעות הטלפון. נסיבות אלו מחלישות את טענת המבקשת כי לא שלטה בשפה העברית, ואף אם כן, המבקשת אינה טוענת בפני שאי השליטה בשפה העברית מנעה ממנה להבין על מה היא חותמת, שהרי אין בפני טענה כי המבקשת לא ידעה כלל את השפה העברית.

שלישית, כנגד טענה זו עומדת ההלכה הפסוקה לפיה, חתימה על גבי מסמך מחייבת את החותם, שכן חזקה שהבין וידע את משמעות המסמך עליו חתם.

ראה הלכה שנקבעה בע"א 779/87 נח בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד מ"ד(3), 304, בעמ' 311, כדלקמן:

"בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא."

עוד נקבע בע"א 2119/94 צפורה לנדאו נגד ברון וין (פורסם במאגרים משפטיים):

"אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נשוא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה." ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברון וין פ"ד מט(2) .

7. לטענת המבקשת, לא היתה מודעת לקיומה של הערבות עד ליום קבלת כתב התביעה. לחזוק טענתה זו, נטען כי, במסגרת הסכם הגירושין שנחתם בין המבקשת למיכאל בשנת 2010, הועברו למיכאל מניות המבקשת בחברה בתמורה לחלקו בדירת המגורים המשותפת והמבקשת שוחררה בהסכם הגירושין מכל זכות או חובה הקשורה בחברה. אם היתה מודעת לקיומה של הערבות, כך לטענת המבקשת, היתה כוללת אותה בהסכם הגירושין.

לאחר שבחנתי את טענת המבקשת, אני סבורה שאין בה ממש כנגד התביעה. אין חולק כי להסדרים והתחייבויות שנקבעו בין המבקשת לבעלה, אין בהם כדי להשפיע על התחייבויות המבקשת כלפי הבנק. מעבר לכך, אני סבורה, כי בעובדה, שהמבקשת כללה בהסכם הגירושין שהיא משוחררת מכל חובה הקשורה בחברה, יש בה כדי לכלול את גם החובות של המבקשת מכוח כתב הערבות כלפי החברה ולא מצאתי כי יש מקום להחרגת חובות המבקשת מכוח הערבות, מנוסח זה של הסכם הגירושין. על כן, אני קובעת שאין ממש בגרסת המבקשת שלא כללה בהסכם הגירושין את עצם קיומה של הערבות, כדי ללמד שהיא לא היתה מודעת לקיומה של הערבות.

עוד אוסיף בעניין זה, כי טענת המבקשת שלא היתה מודעת לקיומה של הערבות עד לקבלת כתב התביעה, אינה מהווה טענה הגנה אפשרית כלפי התביעה. הוראת סעיף 15 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, המסדירה את זכותו של ערב להודיע על ביטול ערבותו לחיוב עתידי שטרם נוצר, בלבד. המבקשת אינה מצביעה על מקור, בהסכם או בהוראת דין, המאפשרת לה לבטל את ערבותה בשל אי מודעות לקיומה של ערבות, ערבות שאין חולק שניתנה ונחתמה על ידי המבקשת.

8. טענה נוספת בפי המבקשת, שהמשיב המשיך והעניק הלוואות לבעלה לשעבר של המבקשת, אף על פי שידע כי המבקשת ובעלה התגרשו. וכי המשיב מעולם לא הודיע למבקשת על סכומי ההלוואה שנדרשו ולא דרש את הסכמת המבקשת.

עסקינן בחובות של החברה ולא של בעלה של המבקשת. די בכך, לטעמי, כדי לדחות את טענת המבקשת, כפי שהועלתה בתצהירה.

המבקשת מבקשת לבסס את ידיעת המשיב שהמבקשת ובעלה התגרשו, על העובדה שחשבון הבנק המשותף הועבר לבעלות המבקשת בלבד, חשבון שנוהל באותו הסניף בו נוהל חשבון החברה.

אין ספק בעיני, שעצם העובדה שבני הזוג התגרשו אין בה כדי לשנות מחיוביה של המבקשת כלפי המשיב. על כן, גם אם ידע המשיב על גירושי המבקשת מבעלה, כטענת המבקשת, אין בכך כדי לשנות דבר מכתב הערבות שחתמה המבקשת לטובת החברה. שינוי בהתחייבויות של המבקשת כלפי המשיב יכולה לעשות על פי הוראת הדין, כמפורט לעיל, או בהסכמת הצדדים ובהתאם להוראות כתב הערבות (סעיפים 16,17,18 לכתב הערבות). משאין בפני כל ראיה ולו קלושה, שהמבקשת פעלה בהתאם להוראות הדין או כתב הערבות, אני קובעת כי אין כל נפקות לגירושי המבקשת ביחס לכתב הערבות ואין בטענה זו הגנה ולו קלושה כנגד התביעה.

כאמור, כתב התביעה מתבסס על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, שחתמה המבקשת ביום 19/5/05, בהיותה בעלת מניות בחברה, והוראותיו הן הקובעות באשר ליחסים המשפטיים בין המבקשת למשיב.

בסעיף 7 א. לכתב הערבות, נקבע בזו הלשון: "אנו מסכימים כי הבנק יהא רשאי מזמן לזמן, ואף מבלי שימסור לנו הודעה על כך: להפסיק, לשנות, להקטין, להגדיל או לחדש אשראי או שירות כלשהוא ללקוח, או התקשרות אחרת אתו". על פי הוראת הסעיף, הסכימה המבקשת כי המשיב רשאי ליתן לחברה הלוואות, זאת מבלי להידרש להסכמת המבקשת ומבלי שימסור לכך הודעה. משנמצא כי כתב הערבות, עליו חתמה המבקשת, סותר את טענתה בדבר מתן הודעה על מתן הלוואות לחברה וקבלת הסכמה, אני מוצאת לנכון לדחות טענה זו של המבקשת כטענת הגנה אפשרית כנגד התביעה.

9. בהינתן האמור, אני קובעת כי דין בקשת רשות להתגונן להידחות והמשיב רשאי לקבל פסק דין כנגד המבקשת על יסוד כתב התביעה. בקשה תוגש לתיק בתוך 14 ימים מהיום.

10. אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיב את הוצאות ההליך בסך של 1,500 ₪.

11. המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב שבט תשע"ה, 11 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.