פתח דבר

בתאריך 26.8.12 הוכנס אוטובוס לתיקון ריפוד במרפדייה. בלילה שבין 27.8.12 לבין 28.8.12 נופצו שמשות האוטובוס בעת ששהה במתחם החניון של המרפדייה ברמלה והוא הושחת. תביעה זו הינה תביעת שיבוב בגין הנזק שנגרם לאוטובוס.

התובעת היא המבטחת של האוטובוס נושא מ.ר. 30-602-15 (להלן: "האוטובוס"). התובעת פיצתה את הבעלים של האוטובוס, על הנזק שנגרם והגישה התביעה נגד הנתבעת.

הנתבעת היא המרפדייה אליה הובא האוטובוס לשם ביצוע עבודות תיקון הריפוד (להלן: "המוסך").

טענות הצדדים

תמצית טענות התובעת

לטענת התובעת האוטובוס ניזק עת שהה במתחם המוסך לצרכי תיקון. המוסך היה שומר שכר של האוטובוס, ומאחר שהנזק נגרם בעת שהאוטובוס היה בחזקתו – עליו הנטל להוכיח כי אינו נושא באחריות לנזק זה. המוסך היה שומר שכר בין אם התיקון באוטובוס טרם הושלם (כטענת התובעת) ובין אם התיקון הושלם שעות ספורות קודם להשחתתו (כטענת המוסך), שכן גם אם האוטובוס היה מוכן למסירה, מרגע שהסכים המוסך להשאיר האוטובוס במתחם לילה נוסף, הרי שהיה בכך הסכם שבהתנהגות בין הצדדים, מתקופו חב היה המוסך בשמירת האוטובוס. המוסך ידע כי הוא מאויים בידי גורמים עברייניים, אך לא הוכיח כי נקט בכל אמצעי על מנת לצמצם הסיכון לכלי הרכב ששהו במתחמו לצרכי תיקון.

מטעם התובעת העיד החוקר מר יהודה דרור הוכמן.

תמצית טענות המוסך

לטענת המוסך, האוטובוס אמנם הובא למוסך לצרכי תיקון, אך המוסך לא היה שומר שכר של האוטובוס במועד השחתתו. עוד בעת שתוקן היתה השמירה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו – תיקונו. התיקון אף הושלם במהלך ה- 27.8.12. ברם מנהל מבוטחת התובעת בחר שלא לאסוף האוטובוס מהמוסך עד ליום המחרת. גם מטעם זה, בעת שהושחת האוטובוס – לא היה המוסך שומר שכר. המוסך הציב במקום גלוי שלט בו הובהר, כי החנייה במתחם בשעות הערב אינה באחריות המוסך כי אם באחריות בעלי הרכב. הדבר הודע גם לבעלי הרכב. התובעת ויתרה על עדות מבוטחה, וממילא לא הפריכה טענה זו. המוסך לא התרשל בכל דרך, ואף נקט באמצעים ממשיים למניעת מקרי השחתה, לרבות גידור המוסך, התקנת אזעקה, הצבת מצלמות אבטחה ושכירת רישותי מוקד אבטחה. המוסך אינו יודע מהי זהות הגורם שהשחית האוטובוס, והשם שנמסר על ידי הבעלים של המוסך למשטרה בעניין זה היה בגדר השערה גרידא. לא היה איום קונקרטי או צפי לביצוע פעולת הההשחתה, וממילא המוסך התנהל באופן סביר ונקט בכךהאמצעים הדרושים למניעת מקרים אלו.

מטעם המוסך העיד מר אברהם דנינו, מנהל המוסך.

דיון

אין מחלוקת, כי האוטובוס נפגע בעת ששהה במתחם המוסך. המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת אחריות המוסך לפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לאוטובוס. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדות מנהל המוסך, עמדתי על נסיבות קרות התאונה ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי דין התביעה להתקבל במלואה.

המוסך כשומר שכר

האוטובוס נמסר למוסך לצרכי תיקון. בין מבוטח האוטובוס למוסך נכרת, אם כן, חוזה קבלנות לעשיית מלאכת תיקון האוטובוס, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974, כדלקמן:

1. חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין.

האוטובוס הושחת בעת ששהה במתחם החניון הנעול והמגודר של המוסך. מאחר שהאוטובוס ניזק בעודו בידי המוסך, אחראי המוסך לנזק כאילו היה "שומר שכר", אשר שמירתו על הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, כלשון סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, אשר זו לשונה:

6. (ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

(1) אחראי הקבלן, לענין חוק השומרים, תשכ"ז-1967, כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו;

הוראת חוק זו אינה מתנה אחריות הקבלן בכך שהנכס ניזק בעת שהיה בשלבי "תיקון" בידי הקבלן. ההיפך הוא הנכון, מלשון ההוראה עולה בבירור, כי די בכך שהנכס היה בידי הקבלן בעת שניזק כדי להחיל על הקבלן אחריות לנזק כשומר שכר. הדבר עולה אף מלשון הוראת סעיף 6(ב)(2) לחוק חוזה קבלנות, הפוטרת את מזמין התיקון מאת הקבלן מחובת תשלום שכר לקבלן במקרה בו נגרם נזק לנכס בעודו בידי הקבלן, כדלקמן:

6. (ב) אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן –

...

(2) פטור המזמין מתשלום השכר, זולת אם אבד או ניזק הנכס אחרי שהמזמין היה חייב לקבלו ומסיבה שהקבלן אינו אחראי לה.

משמע שהפטור מתשלום שכר הקבלן מותנה בכך שהנזק לנכס נגרם לפני שהמזמין היה חייב בקבלתו. הגיונה של הוראה זו ברור. אם נכס ניזק בידי קבלן קודם להשלמת תיקונו, או קודם שחלף זמן סביר מהשלמת תיקונו עוד להשחתתו – אין הצדקה לחיוב המזמין בעלות התיקון. אם, לעומת זאת, תיקון הנכס הושלם, הקבלן ביצע מלאכתו, אך המזמין התמהמה מלקבל הנכס בחזרה, אין זה צודק לפטור המזמין מתשלום שכר הקבלן בגין עבודתו שהושלמה זה מכבר.

במילים אחרות, הוראות סעיף 6 לחוק מבחינות בין אחריות הקבלן לנזק שנגרם לנכס לבין פטור המזמין מתשלום שכר הקבלן. לעניין אחריות הקבלן לנזק - די בכך שנכס היה "בעודו בידי הקבלן" כדי להכיר באחריות הקבלן לנזק כשומר שכר ע"פ סעיף 6(ב)(1). לעומת זאת, לעניין פטור המזמין מתשלום שכר הקבלן בגין תיקון הנכס – מותנה הפטור בכך שהנזק לנכס נגרם לפני שהמזמין היה חייב לקבלו ע"פ סעיף 6(ב)(2).

מקורו של חוק השומרים בסיווג השומרים שבמשפט העברי (ראו, בין היתר, בדברי ההסבר להצעת חוק שמירת נכסים, תשכ"ו-1965, נ' רקובר, "מקורות המשפט העברי לחוק השומרים, תשכ"ז-1967" הפרקליט כד (תשכ"ח), 208 וכן ע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון, ל"ו(3) 281, 289). אמנם אין הלימה מלאה בין הוראותיו של חוק השומרים לבין הדין במשפט העברי, ברם הקביעה, כי הקבלן הינו בגדר שומר שכר בנסיבות בהן עסקינן מוצאת עוגן אף במשפט העברי.

אומן המקבל נכס לשם תיקונו כמוהו כשומר שכר, כמובא במשנה (בבא מציעא ו', ז'):

כל האומנין, שומרי שכר; וכולן שאמרו טול את שלך, והבא מעות שומרי חינם. שמור לי, ואשמור לך שומר שכר; שמור לי, ואמר לו הנח לפניי שומר חינם.

לאחר גמר מלאכת התיקון, מתבצעת הבחנה בין אומן המוכן למסור הנכס לבעליו עוד קודם לתשלום שכרו לבין אומן המקבל שכרו קודם למסירת הנכס לבעליו. במקרה האחרון, כל עוד לא קיבל האומן שכר, והנכס בידיו, מוחזק הוא כשומר שכר, ובלשון התוספתא (בבא מציעא ז', י"ח, וכן ראו בתלמוד הבבלי, בבא מציעא, פ"א, עמ' א'):

הנותן כליו לאומן לעשות לו, ונגמרה מלאכתו, ונגנב או שאבד, עד שלא נתקבל שכרו הרי הוא כנושא שכר, משנתקבל שכרו הרי הוא כשומר חנם. אימתי, בזמן שתבעו, ואמר לו בוא וטול את שלך. לא תבעו, ולא אמר לו בוא וטול את שלך, אע"פ שנתקבל שכרו, הרי הוא כשומר שכר.

על הבחנה זו עומד הרמב"ם (הלכות שכירות, פרק י', הלכה ג'):

כל האומנין שומרי שכר. וכולם שאמרו, "טול את שלך והבא מעות", או שאמר לו, "גמרתיו", ולא לקחו הבעלים את הכלי, הרי האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן, "הבא מעות וטול את שלך", עדיין הוא נושא שכר כשהיה.

ביאור הרציונאל שבבסיס ההכרה באומן המחזיק בנכס עד לקבלת שכרו מובא בדברי המגיד משנה, רבי וידאל די טולוזא, מנושאי כליו של הרמב"ם (שם):

מפני שהקדים נתינת המעות לנטילת החפץ שמראה שאינו רוצה ליתנו לו עד שיקבל מעות וכיון שהוא תופסו במשכון שכירותו הרי זה שומר שכר.

הנכס משמש בטוחה לכך ששכרו של האומן ישולם. כך שהלכה למעשה מפיק האומן שכר, "טובת הנאה", מעצם החזקת הנכס בידיו. בנסיבות אלה, מהווה הוא שומר שכר של הנכס (להרחבה ראו בין היתר בפסק דינו של כב' השופט יוסף אלון בע"א (ב"ש) 1260/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מכון לב בע"מ (פורסם במאגרים, 1.7.03, פיסקאות 5 - 6) (להלן: "פס"ד מכון לב").

משמע שכל עוד הוחזק האוטובוס על ידי המוסך, טרם תשלום שכרו, נבעה למוסך טובת הנאה מעצם החזקתו, אשר די בה כדי להביא להכרה בו כשומר שכר, אף שסיים מלאכתו, כפי שטען.

במקרה שלפני האוטובוס ניזק בעודו בידי המוסך. די בכך כדי לקבוע, כי המוסך אחראי לנזק כשומר שכר, במנותק מהשאלה האם תיקון האוטובוס הושלם או לא.

למעלה מן הצורך, אף אם אקבל את טענת המוסך, כי אחריות קבלן כשומר שכר מותנית אף היא בכך שהנכס ניזק קודם לכך שהמזמין היה חייב בקבלתו, הרי שלא התרשמתי, כי בנסיבות המקרה שלפני קמה למזמין חובת קבלת הנכס.

בהתאם לסעיף 6(א) לחוק חוזה קבלנות, קמה למזמין חובת קבלת נכס במועד שהוסכם עליו בין הצדדים, ובהיעדר הסכם - בתוך זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע על גמר מלאכת התיקון, ובלשון הסעיף:

(א) נעשו המלאכה או השירות בנכס בידי הקבלן, חייב המזמין לקבלו במועד שהוסכם עליו, ובאין הסכם - תוך זמן סביר לאחר שהקבלן הודיע לו שגמר את המלאכה או השירות.

אין חולק, כי במקרה שלפני לא הוסכם על מועד קבלת האוטובוס לאחר השלמת תיקונו. לטענת המוסך, תיקון האוטובוס הושלם ביום 27.8.12, המוסך הודיע על כך עוד באותו יום למבוטחת התובעת, ברם זו התמהמהה מלאסוף האוטובוס, כפי שטען המוסך בסיכומיו: "הרכב הובא אל עסקה של הנתבעת ביום 26.8.12 לצורך סידור ותיקון הריפודים ברכב. העבודה הושלמה כבר למחרת, ביום 27.8.12, והודעה על כך נמסרה למנהלה של מבוטחת התובעת, בעלת הרכב, בשעות הבוקר" (סעיפים 2 – 3 לסיכומים). לדברי המוסך, היה על מנהל מבוטחת התובעת לקבל האוטובוס במועד שהודע לו על השלמת תיקונו, ומאחר שהתמהמה מלעשות כן, אין המוסך אחראי לנזק שנגרם.

לא השתכנעתי מטענה זו. עדותו של מר אברהם דנינו, מנהל המוסך (להלן: "מנהל המוסך") בדבר השלמת תיקון האוטובוס ועדכון מנהל מבוטחת התובעת בדבר לא היתה משכנעת. הוא התקשה לתאר כמה זמן שהה האוטובוס במוסך, באיזה מועד הושלמה מלאכת התיקון ומתי עודכן מנהל מבוטחת התובעת על השלמת התיקון. בתחילת עדותו מסר, כי קודם לאירוע ההשחתה שהה האוטובוס במוסך "כמה ימים", וכי מלאכת תיקונו הושלמה יומיים קודם להשחתתו, ובלשונו: "הוא היה אצלנו כמה ימים במוסך. העבודה כשבאנו בבוקר האוטובוס היה גמור יומיים לפני" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 22, וכן עמ' 9, שורה 8). עדותו זו אינה מדוייקת. אין חולק, כי האוטובוס הובא למוסך רק ביום 26.8.12, וכי בלילה שבין ה- 27.8.12 ל- 28.8.12 הושחת. האוטובוס לא הספיק לשהות "כמה ימים" במוסך, ותיקונו לבטח לא הושלם יומיים קודם לקרות אירוע ההשחתה. לאחר מכן תיקן עצמו מנהל המוסך וטען, כי תיקון האוטובוס הושלם יום לפני קרות האירוע בשעות הלילה וכי אז יצר קשר עם מנהל מבוטחת התובעת, ובלשונו: "יום אחד היה גמור לילה לפני, הבעלים קוראים לו מיקו הוא אמר שאין לו נהג משלוח, הוא ינסה לשלוח אם יהיה לו נהג הוא ישלח" (שם, שורות 23 – 24). בהמשך עדותו שב והעיד, כי התקשר למנהל מבוטחת התובעת "יום לפני שקרה האירוע" (עמ' 10, שורה 25, וכן שורה 30). גם מדבריו אלה השתמע, כי יצר קשר עם מנהל מבוטחת התובעת כיממה לפני קרות האירוע, קרי בלילה שבין ה- 26.8.12 ל- 27.8.12. בהמשך שינה מנהל המוסך שוב את גרסתו, וטען, כי התקשר למבוטח בבוקר ה- 27.8.12, ובלשונו (במענה לשאלה: "מתי?"): "בשעות הבוקר. שעה מדויקת לא זוכר. בשעות הבוקר" (עמ' 10, שורה 32), ובהמשך: "סיימנו אותו ביום אחד, למחרת התקשרנו והוא בא יום למחרת" (עמ' 12, שורה 28). ספק, אם כן, אם די בעדותו של מנהל המוסך כדי להוכיח הטענה, כי אכן הושלם תיקון האוטובוס והודע על כך למנהל מבוטחת התובעת.

ברם גם אם אקבל את טענת המוסך, כי מנהל מבוטחת התובעת עודכן בדבר השלמת תיקון האוטובוס בשעות הבוקר של יום 27.8.12, עדיין לא השתכנעתי כי מנהל מבוטחת התובעת היה חייב בקבלת האוטובוס עוד טרם סגירת המוסך במהלך יום ה- 27.8.12. כאמור, בהתאם להוראות סעיף 6(א) לחוק חוזה קבלנות, מרגע שמעודכן המזמין על ידי הקבלן על גמר המלאכה בנכס חייב המזמין לקבל הנכס "תוך זמן סביר", ולא לאלתר. בחינת סבירות הזמן שחלף נמדדת לאור מדדים אובייקטיביים, בהם מידת צפיות משך הטיפול בנכס, מרחק מקום מושבו של המזמין ממקום מושבו של הקבלן, אילוצי זמן של המזמין, הפעולות הנדרשות לשם קבלת הנכס, ועוד ( ראו: א' זמיר, "חוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974 – פירוש לחוקי החוזים (תשנ"ה-1994), בעמ' 607).

במקרה שלפנינו, האוטובוס הוכנס לביצוע תיקון ריפוד 53 מושבים, כסא נהג ומדריך וריפוד מחיצות (כעולה מחשבונית המס של המוסך שצורפה לכתב התביעה). אין המדובר במלאכת תיקון נקודתית, אשר ניתן לצפות כי לא תימשך זמן רב. אין חולק כי לא נחתם הסכם בין המוסך לבין מנהל מבוטחת התובעת. אף לא נטען על ידי המוסך כי נמסרה איזושהי הערכה מטעמו למשך התיקון הצפוי. לא ניתן היה לצפות ממנהל מבוטחת התובעת שיעריך מראש, כי מלאכת התיקון תושלם תוך פחות מיממה.

אני מתרשמת, כי השעות הבודדות שחלפו בין ההודעה למנהל מבוטחת התובעת על השלמת התיקון, אליבא דמוסך, בבוקר ה- 27.8.12 לבין קרות אירוע ההשחתה בלילה שבין ה- 27.8.12 ל- 28.8.12 הינן בגדר זמן סביר, וכי עדיין לא קמה למזמין חובת קבלת האוטובוס. תימוכין במסקנתי ניתן למצוא בפס"ד מכון לב (לעיל) אשר עסק במקרה דומה. מוסך השלים טיפול ברכב והודיע על כך לבעלים, ברם בלילה שבין מועד ההודעה לבעלים לבין מועד איסוף הרכב בידי בעליו נגנב הרכב. נפסק (בדעת רוב), כי המוסך היווה שומר שכר, שכן לא חלף זמן סביר בין מועד ההודעה על תיקון הרכב לבין מועד גניבתו, כפי שקבע כב' השופט יוסף אלון (עמ' 8 לפסק הדין, פיסקה 8):

העולה מהם במקובץ הינו כי גם משנסתיימה מלאכתו של הקבלן, ממשיך הוא להיות שומר שכר בנכס אם לתקופה הנוספת שהוסכמה בינו לבין המזמין ואם לזמן הסביר הנדרש בנסיבות העניין, התיקון והנכס. כך או כך, השעות הספורות שחלפו בענייננו ממתן הודעתו של המוסך לברסלר ועד לגניבתה מצויות הן במסגרת הסיכום שנעשה ביניהם והן במסגרת ה"זמן הסביר" – ובשני המקרים לא סרה מעל כתפי המשיבים אחריותם כ"שומרי שכר" במכונית במהלך אותו פרק הזמן.

הגיונה של הוראת החוק, המטילה חובת קבלת נכס על מזמין רק כחלוף זמן סביר, הוסבר על ידי כב' השופט אלון במילים הבאות (שם, עמ' 6, פיסקה 3):

ראשית – הדעת וההגינות מחייבים מתן פרק זמן סביר, שבין מתן הודעת הקבלן למזמין לבין התייצבות המזמין לקבלת הנכס. אותו פרק זמן מהווה חלק אינטגרלי ממערכת ההתקשרות המקורית שבין הקבלן למזמין.

שנית – "סיום עשיית המלאכה" איננה נקודת זמן הניתנת להגדרה חד משמעית וגורפת ובוודאי שאין הדבר כך בהסתמך על הודעת הקבלן למזמין כשלעצמה ... שלישית – מסירת הנכס ע"י הקבלן למזמין לאחר השלמת המלאכה, מותנית בד"כ בתשלום תמורת המלאכה לידי הקבלן שבידו גם זכות העכבון בנכס אם לא שולם שכרו ...

ה"זמן הסביר" הניתן בסיפא לאותו סעיף לחיובו של המזמין לקבל את הנכס מידי הקבלן נועד בין השאר גם למטרת הוידוא והבדיקה כי אכן המלאכה נעשתה. כך גם לגבי זכותו של הקבלן לעכב החפץ תחת ידו אם לא ישולם שכרו.

האמור נכון גם בענייננו. אין די בטענת המוסך כי מנהל מבוטחת התובעת עודכן בבוקר ה- 27.8.12 בדבר השלמת תיקון האוטובוס כדי להסיר אחריות מהמוסך לנזק שנגרם לאוטובוס בעודו בידי המוסך. לא ניתן לצפות היה ממנהל מבוטחת התובעת שיתייצב לאלתר לקבל האוטובוס, ולא ניתן להסיר האחריות מעל כתפי המוסך בשל כך.

סיכומם של דברים, בהתאם להוראות חוק חוזה קבלנות, אחראי המוסך לנזק שנגרם לאוטובוס בעודו בידי המוסך כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. המוסך אחראי לכך במנותק מהשאלה אם קמה למנהל מבוטחת התובעת חובה לקבל האוטובוס קודם להשחתתו ואם לאו. למעלה מן הצורך, השלמת תיקון האוטובוס קודם השחתתו לא הוכחה, ואף לא הוכח כי מנהל מבוטחת התובעת עודכן בדבר בבוקר ה- 27.8.12. גם אם תתקבל טענת המוסך, כי מנהל מבוטחת התובעת ידע כי התיקון הושלם בבוקר ה- 27.8.12, עדיין לא חלף זמן סביר ממועד עדכונו ועד למועד השחתת האוטובוס. לכן לא קמה חובה למנהל מבוטחת התובעת לקבל האוטובוס קודם לליל ה- 27.8.12, וממילא אין די בכך כדי להסיר אחריות מהמוסך לנזק שנגרם.

היקף אחריותו של המוסך כשומר שכר

בהתאם להוראות סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות אחריותו של קבלן לנכס שניזק בעודו בידיו הינה כאחריותו של שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו (לעיל). משמעות הדבר הינה, כי הוא יהא אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא היה יכול למנוע תוצאותיהן, וזאת בהתאם להוראות סעיף 2(ב) לחוק השומרים, אשר זו לשונו:

2. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

איני מקבלת את טענת המוסך, כי במקרה דנן טפלה שמירת הנכס למטרה העיקרית של החזקתו, באופן אשר יש בו כדי לפטור השומר מאחריות במידה שהנזק נגרם שלא ברשלנותו. הוראות חוק חוזה קבלנות ברורות ומפורשות. אחריותו של קבלן הינה כאחריות שומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. הדבר מתחייב אף אליבא דטענת המוסך (שלא הוכחה), כי תיקון האוטובוס הושלם קודם שניזק. אם אכן הושלם תיקון האוטובוס, הרי שעת שהה במוסך בלילה שבין 27.8.12 ל- 28.8.12 היתה שמירתו המטרה העיקרית של החזקתו.

המוסך מהווה, אם כן, שומר שכר, ויש להתייחס אליו כמי שהחזיק באוטובוס במטרה לשמור עליו. בהתאם להלכה הפסוקה, עליו לנקוט מידת זהירות שהיה נוקט שומר סביר ונבון בנסיבות העניין, ובלשון כב' הנשיא שמגר (ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום - חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מ"ז(2) 346, 367, פיסקה 16):

חובת הזהירות המוטלת על השומר היא חובת זהירות של שומר סביר. כפי שנאמר בע"א 341/80 עלי נ' ששון ואח', בעמ' 288:

"היחסים, שקובע חוק השומרים בין השומר לבין בעל הנכס, מטילים על השומר את החובה כלפיו שלא להתרשל. חובתו של השומר כלפי בעל הנכס נראית לי כחובתם של בעל משלח יד', כשהוא משתמש במשלח ידו. כשם 'ש בעל משלח יד' היה צריך לנקוט מידת זהירות שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט , כך חייב השומר לנקוט אותה מידת זהירות, שהיה נוקט שומר סביר ונבון."

לפיכך, אין השומר יוצא ידי חובתו בשב ואל תעשה. עליו לשמור, כלומר לעשות.

יש לראות במוסך כמי שקיבל שכר למטרת השמירה על האוטובוס כמטרה עיקרית. אך במקרה דנן לא שמר המוסך על האוטובוס כנדרש. לא זו בלבד שהמוסך לא הוכיח שהנזק נגרם עקב נסיבות שלא ניתן היה לחזותן מראש, ושלא ניתן היה למנען, אלא שהרושם העולה הינו, כי ההיפך הוא הנכון. המוסך לא נקט אמצעים סבירים, ולו בסיסיים, לסיכול הסיכון לו היה נתון עסקו, ולצמצום הסכנה האפשרית לכלי הרכב המצויים במתחמו. זאת חרף העובדה שהיה ער לקיומה של סכנה אפשרית שכזו.

האוטובוס ניזק בעודו במתחם המוסך. בידי המוסך מידע על הנסיבות שהובילו להשחתת האוטובוס, ברם המוסך בחר שלא לחשפו. ברשות המוסך סרטון שצולם על ידי מצלמת אבטחה במקום, והמתעד האירוע, אך המוסך נמנע מלהגישו, ואף לא ציין דבר קיומו. הסרטון נחשף רק לאחר שהתובעת איתרה את תיק המשטרה. ממזכר מיום 24.10.12 שבתיק המשטרה עולה, כי מנהל המוסך מסר למשטרה תקליטור ועליו צרוב הסרטון. על פי המזכר בסרטון רואים: "דמות בשעה 22:45 דקות נראה מתקרב למתחם לאחר מכן יוצא מהמתחם, לא ניתן לזהות אותו בכלל, רואים צללית בלבד". אין ספק שבחינת הסרטון יכולה היתה לשפוך אור על נסיבות המקרה. הסתרתו מחלישה, אם כן, את טענות המוסך.

כאמור, רק לאחר שנחשף תיק המשטרה על ידי התובעת התברר, כי בניגוד לטענת המוסך כי אינו יודע כיצד נגרם הנזק לאוטובוס (בין היתר בס' 10 לכתב ההגנה), הרי שהיו בידיעת מנהל המוסך פרטים רבים על המקרה אותם בחר שלא לחשוף. בהודעה שמסר מנהל המוסך במשטרה בבוקר ה- 28.8.12, שעות בודדות לאחר אירוע השחתת האוטובוס, דיווח מנהל המוסך, כי בבוקרו של יום 28.8.12 הגיע למוסך והבחין בנזק לאוטובוס וכן למיניבוס נוסף שהיה במתחם. לאחר בחינת מצלמת אבטחה גילה מנהל המוסך כי אלמוני רעול פנים השחית את כלי הרכב וברח מן המקום. עוד מסר מנהל המוסך, כי כבר בעבר הושמעו איומים מצד גורמים עבריינים אשר ביקשו לספק שירותי שמירה לעסק בתשלום, ובלשונו: "לפני כ- 3 שנים בזמן הבניה של המפעל היגיע אדם אשר ביקש מהקבלן לשמור לו על המפעל והוא סירב ואותו אדם איים עליו בנשק והוא נכנס לשנתיים בכלא וידוע לי שהוא הישתחרר לפני כשנה בערך ולא ידועים לי פרטיו אך ידוע לי שהוא היה ממשפחת .... (השם אינו קריא –פ.נ.) ועכשיו אחיו שומר באזור כאן אך לא ידוע לי מה שמו של אחיו". בחקירתו בבית המשפט הודה מנהל המוסך לראשונה, כי עסקו אויים בעבר, ובלשונו (במענה לשאלה: "תסביר לי מי זה אותו אדם שהשתחרר מהכלא, היית בחקירה וסיפרת על אותו אדם שאתה לא רוצה להיות מעורב?": "יש שומר באזור, המשטרה שאלה יש לך כיוונים, מישהו שאתה חושד. היה שומר שהציע את השמירה שלו" וכן: " בא אלי בן אדם והציע לי את השמירה שלו, וסירבתי. המשטרה שאלה אם יש לי כיוונים, יש אדם שלא הכי אמין ויכול להיות שזה הוא ותבדקו אותו" (עמ' 9, שורות 29 – 31).

מנהל המוסך ידע, איפוא, כי עבריין איים בעבר על עסקו. הוא הכיר את זהותו, ידע לנקוב בשם המשפחה לו השתייך, ואף ידע לציין כי העבריין השתחרר לפני כשנה, וכי אחיו שומר ב"אזור". עם זאת, בחקירתו בבית המשפט סירב מנהל המוסך למסור כל מידע מזהה אודות הגורמים שפגעו לטענתו באוטובוס, ובלשונו (במענה לשאלה: "אותו אדם בהודעה שלך למשטרה שאני רואה שאתה חתום עליה, אה לא יודע מי הוא?"): "לא יודע, זה היה מזמן" (עמ' 12, שורה 22), וכן (במענה לשאלה: "אתה יודע לאיזה משפחה הוא מתייחס כי בהודעה במשטרה נקבת בשם משפחה?"): "יכול היות, היה מזמן". גם כאשר נשאל על הדיווח שדיווח במשטרה בחר להתחמק (במענה לשאלה: "אתה אמרת שהוא יצא ונכנס לכלא?"): "לא זוכר מה היה".

התחמקותו של מנהל המוסך ממסירת מידע רלוונטי על הגורמים העברייניים שאיימו על עסקו, כמו גם החלטתו להימנע מהגשת סרטון התיעוד של האירוע – כל אלה מעמידים עדותו באור בלתי אמין ומייצרים הרושם, כי הוא מטשטש הנסיבות האמיתיות שהביאו להשחתת האוטובוס בעודו במתחם המוסך. הסתרת המידע אשר בידיעת המוסך בלבד מעמידה בספק את טענתו, כי הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ושלא היה יכול למנוע תוצאותיהן.

לגופם של דברים, די בהודאתו של מנהל המוסך כי היה מודע לאיומים על העסק מצד גורמים עברייניים שהציעו שמירה על המוסך כדי להוביל למסקנה, כי היה עליו לחזות מראש נסיבות כגון אירוע השחתת האוטובוס, וכי מצופה היה ממנו לנקוט באמצעים בסיסיים אשר היו יכולים למנוע תוצאות קשות אלה.

מנהל המוסך אמנם טען, כי נקט באמצעי מנע ראויים, בהם שכירת שירותי מוקד אבטחה, מצלמות ואזעקה, ובלשונו: "החנייה לא מקורה אבל יש מצלמות ואזעקה. אנחלנו מחוברים למוקד ש. שחר" (עמ' 11, שורה 25). ברם לא צורפו כל ראיות לקיומה של אזעקה פעילה במוסך, לקיום הסכם עם מוקד אבטחה או לקיומם של שירותי מוקד פעילים. הוא הודה, כי חרף הפריצה לא התקבלה קריאת מוקד, ובלשונו (במענה לשאלה: "תציג לבית משפט שבאותו יום הייתה לך קריאת מוקד?"): "מאיפה אני יציג את זה? אם יש קריאה מחייגים אליך. באותו היום לא הייתה קריאה. המערכת הייתה מחוברת. אין לי אסמכתא שהמערכת הייתה מחוברת. יש גלאים". הוא אף אישר, כי חרף אירוע הפריצה לא פנה למוקד לבירור נסיבות קרות המקרה, ובלשונו (במענה לשאלה: "יש לך מוקד שעובד ומצלמות ובאותו זמן לא פנית אליהם?"): "לא היה טעם לפנות".

מהאמור עולה, כי לא הוכחו כל אמצעים, ולו בסיסיים, שננקטו בידי המוסך על מנת לשמור על כלי הרכב שמתחמו. בנסיבות אלה, הפר המוסך את חובת השמירה שהוטלה עליו.

לטענת המוסך, אין הוא נושא באחריות לנזקי האוטובוס, שכן הובהר למבוטחת התובעת מבעוד מועד, כי החנייה במקום בשעות הערב אינה באחריות המוסך, כי אם באחריות בעלי הרכב, ואף הודיע על כך בעל פי לבעלי הרכב ולנציגיהם. לא התרשמתי מטענה זו. באשר לטענה בדבר קיומו של שלט המזהיר את בעלי כלי הרכב - טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהיא נתמכת בכל ראיה. לא הובא תיעוד של שלט אזהרה, ואף מנהל המוסך לא העיד על קיומו של שלט. חוקר מטעם התובעת אשר התייצב במוסך בתאריך 6.2.13 – כחמישה חודשים לאחר האירוע, העיד, כי לא ראה כל שלט מעין זה.

אף במידה שהיה מוכח, כי אכן הותקן שלט אזהרה בכניסה למתחם, ספק אם היה בכך כדי להצדיק פטור מאחריות המוסך. אחריותו של שומר שכר, כפי שהיא מעוגנת בהוראות סעיף 2 לחוק השומרים - אחריות מלאה וחמורה היא. הדבר נכון ביתר שאת עת נוקט שומר השכר בלשון עמומה, ומסתיר מידע בדבר הרקע לאירוע הונדליזם. בנסיבות אלה אין די בשלט כדי להסיר מעל השומר את אחריותו.

גם טענת מנהל המוסך בכתב ההגנה (אשר על נכונות טענותיו הצהיר בתצהיר שנלווה לכתב ההגנה), כי "הודיע לנהג האוטובוס כי מהרגע שהרכב יתוקן הוא יעמוד בחניון המפעל שאינו מקורה וכי עליו להגיע מייד עם ההודעה על תיקון האוטובוס לקחתו, אחרת הוא נשאר בחניון לאורך הלילה ללא השגחה" – התבררה כלא נכונה. בחקירתו בבית המשפט הודה מנהל המוסך, כי בניגוד לנטען על ידו בכתב ההגנה, אין במוסך שני חניונים – האחד מקורה ושמור – בו מוחזקים כלי הרכב שבטיפול והאחד – לא מקורה ובלתי מוגן – בו חונים כלי הרכב לאחר שהושלם תיקונם. ישנו חניון אחד מגודר ולא מקורה, בו מוחזקים כל כלי הרכב, אלו שבתהליך תיקון ואלו שתיקונם הושלם, ובלשונו (במענה לשאלה: "לקחת את אותו אוטובוס סיימת את העבודה, ויש לך מוסך ויש לו מקום מקורה ומקום לא מקורה, כל המתחם נעול על ידי מנעול שלך?": "נכון" (עמ' 11, שורה 20), וכן (במענה לשאלה: "משמע שגם הסככים בחוץ נעולים במנעול?": "נכון. אין סככה" (שם, שורה 22), וכן (במענה לשאלה: "משמע שזה לא משנה אם הרכבים חונים בחניון מקורה או לא מקורה?"): "המקום הוא מקום שעושים בו ריפודים, יש מכונת תפירה, בחוץ יש חנייה שעומדים רכבים, החנייה לא מקורה אבל יש מצלמות ואזעקה. אנחנו מחוברים למוקד ש. שחר" (שם, שורות 24 – 25). אמנם נכון הוא, כי לא נשמעה עדות של מי מטעם מבוטחת התובעת. אך איני מתרשמת, כי די בטענות המוסך דלעיל, אשר התבררו כלא נכונות, כדי לבסס הטענה כי מנהל מבוטחת התובעת הוזהר מראש כי האוטובוס לא יהיה מוגן, או כי היתה הסכמה אחרת בין הצדדים. יש לזכור, כי הנטל על שומר השכר להוכיח כוונה משתמעת אחרת בין הצדדים, אשר יש בה כדי לפטרו מן האחריות המוחלטת שמחיל עליו החוק. במקרה דנן, לא עמד המוסך בנטל שהוטל עליו.

נוכח האמור, אני מקבלת את טענת התובעת, כי המוסך נושא באחריות מוגברת לנזקי האוטובוס כשומר שכר. לא הוכח, כי לא היה על המוסך לחזות מראש נזקים אלה, וכי לא יכול היה למנוע תוצאותיהן. מהראיות שלפני הוכח כי אף שהיה נתון לאיומים, לא נקט המוסך באמצעים בסיסיים, שהיו יכולים למנוע הפגיעה באוטובוס.

מאחר שהאוטובוס ניזק בעודו בידי המוסך, חייב המוסך בפיצוי התובעת בגין הנזק שנגרם לו.

הנזק

התובעת צירפה חוות דעת שמאי, אשר בדק את רכב התובעת סמוך לאחר התאונה, וחוות הדעת לא נסתרה. התובעת הגישה התביעה על סכום הנזק הממשי, כפי שעולה מהמסמכים שצורפו.

סוף דבר

אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעת סך של 32,071 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה. שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 5,500 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.