1. התביעה הקטנה שבפניי עניינה בעוגמת נפש שנרמה לתובעים, לטענתם במהלך כניסתם לפארק המופעל על ידי הנתבעת – מפעילת "גן השלושה" (הסחנה).

טענות הצדדים

1. לטענת התובעים ביום 10.8.13 ביום חג "אל פיטר" הגיעו בלוויית בני משפחתם לאתר גן השלושה (להלן "הפארק") על מנת לבלות ולחגוג את החג. לטענתם, חלק מחברי הקבוצה קנו כרטיסים ונכנסו לפארק על מנת לתפוס מקום וחלקו האחר של חברי הקבוצה עסק בפריקת הציוד מהרכבים. לטענתם, חניית הפארק היתה מלאה והם נאלצו לחנות מרחק רב מן הכניסה ועל כן ביקשו משומר במקום ואף קיבלו רשות להעביר את הציוד לשטח הפארק דרך הגדר.

לטענתם, במהלך פריקת הציוד הגיע למקום שומר אחר שאסר עליהם להכניס הציוד לשטח הפארק וניסה לגרשם החוצה. התפתח עימות קולני והשומר אף הזעיק משטרה למקום, כאשר האירוע הסתיים בהרחקתם מן הפארק.

התובעים טוענים כי משהעברת הציוד נעשתה ברשות של אחד מעובדי הפארק, לא היתה לנתבעת כל עילה לגרשם מן המקום ולנקוט בצעדים שנקטה, שגרמו להם בושה גדולה ועוגמת נפש רבה והם דורשים לפצותם בשל כך בסך של 2,000 ₪ לכל תובע, ובסה"כ – 10,000 ₪.

1. הנתבע טוען כי התובעים נתפסו כשהם קופצים מעבר לאחת מהגדרות אל שטח הפארק, הם סירבו להזדהות בפני המפקח ועל כן הוזמנה משטרה למקום והתברר לאחר בדיקה במסוף המשטרתי כי אחד מחברי הקבוצה אמור להיות במעצר בית ולא לבלות בפארק ולכן נעצר.

הנתבע טוען כי תביעה זו באה לעולם כאמצעי נקמה של התובעים על ש"נתפסו על חם" בעודם מנסים להסתנן לשטח הפארק ללא תשלום. על כן טוענת הנתבעת כי דין התביעה להדחות תוך חיוב התובעים בהוצאות.

דיון

1. ביום 27.7.14 נערכה ישיבת הוכחות בתביעה זו במהלכה העידו ונחקרו 5 התובעים ומנהל האבטחה באתר מר חוסאם גריפאת ובתום הישיבה סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.
2. לאחר ששמעתי את עדויותיהם וחקירתם הנגדית של הצדדים ועדיהם ולאחר ששמעתי את סיכומיהם של הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.
3. עילת התביעה של התובעים מבוססת על הרשאה כביכול שקיבלו מאחד משומרי האתר להעביר את הציוד עימו הגיעו אל חניית הפארק דרך הגדר ולא דרך השער הראשי.

עם זאת, אין בידיהם פרטיו של אותו שומר ואף נתגלעו סתירות בין העדים שהביאה אותי להטיל ספק בגרסתם.

במהלך חקירתו התבקש התובע 2 לתאר את השומר שהתיר לתובעים לטענתם להכניס ציוד מעבר לגדר (עמוד 3 שורות 96 – 98):

"ש. מי היה השומר שנתן להם להיכנס

ת. אני יכול לזהות אותו בפנים, הוא היה בדואי, דיברתי איתו בערבית, הוא היה בגובה שלי, פחות או יותר, נראה כבן 40+."

לעומת זאת, התובעת מספר 4 תיארה בעדותה את אותו השומר באופן שונה (עמוד 4 שורות 113 – 114):

"אחד מהשומרים נתן לנו אישור. זה היה שומר יהודי שנתן לנו להכניס את הדברים מעל הגדר".

1. המדובר בסתירה מהותית. כאשר אותו שומר שאישורו מהווה את עילת התביעה מתואר באופן שונה על ידי התובעים, ברור כי אינני יכול לסמוך על גרסתם.
2. בנוסף, התברר במהלך חקירתו הנגדית של מנהל האבטחה כי התובע 2 צילם את כל האירוע בטלפון הנייד שברשותו, אולם לא הציג סרטון זה בבית המשפט. התובע 2 אישר טענה זו (עמוד 5 שורות 153 – 156).
3. המדובר בראיה משמעותית שהיתה עשויה לסייע לבית המשפט להתרשם מן ההתרחשויות בזירה וייתכן והיה בה כדי לסייע באיתורו של אותו שומר אלמוני או לראות את נסיונותיהם של התובעים להסב את תשומת לב השומרים שאחד מחבריהם אישר את הכנסת הציוד.

איני מקבל את הסברו של התובע 2 כי החליף מאז טלפון וכי מי שהעביר לו את מספרי הטלפון למכשיר החדש, לטענתו, לא העביר גם את הסרטון שצילם. התובע הגיש תביעה משפטית והסרטון שבידו עשוי לשמש היה כראיה, אולם לא עשה את המאמצים הנדרשים על מנת לשחזר או לאחסן סרטון זה, לכל הפחות באמצעי גיבוי חיצוני. בנסיבות אלו יש להפעיל כנגדו את הכלל בדבר אי צירוף עדים, מסמכים או ראיות רלוונטיות ולפיו נוצרת חזקה כי לו הוצגה הראיה הנ"ל היא היתה פועלת כנגד הצד שנמנע מהצגתה.

(ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657).

1. בטענת התובעים כי גם הנתבעים נמנעו מצירוף קלטת האבטחה של הפארק אין ממש. לא הוכח כי קיימת קלטת המתארת את הסיטואציה במקום ההתרחשות. אין המדובר בקופה הראשית או במקום מרכזי אלא בשער חירום נעול ומשלא הוכח כי הזירה בה אירע האירוע מתועדת במצלמות האבטחה של הפארק, אינני עומד להתפס להערכה או השערה בדבר קיומה של קלטת כזו שוודאי אינה "מאזנת" את מחדל התובעים שברשותם סרטון המתעד בוודאות את ההתרחשות לפרטיה.
2. יש לציין כי הנתבעת חזרה פעמיים במהלך הדיון והדגישה כי נהלי הפארק אינם מאפשרים לשומר להכניס למתחם ציוד ללא בדיקה, ועל כן הטענה כי שומר אפשר זאת בניגוד חמור לכל הנהלים מרוקנת את נוכחות השומרים מכל תוכן ואינה הגיונית.

אני מקבל טענה זו. המציאות הבטחונית בה אנו חיים בימים אלו מוכרת לכל אזרח ובדיקה בטחונית של ציוד או תיקים היא כלל יסוד שמאבטחים ושומרים כפופים אליו ומבצעים אותו בכל מתחם ציבורי. הסיטואציה בה שומר מאפשר לזרים להכניס משער צדדי באופן סיטוני ציוד ללא בדיקה ולטפס על הגדר נראית על פניה כלא הגיונית לחלוטין וממילא גרסת התובעים לא תיתכן.

1. כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.
2. מן הטעמים שפורטו לעיל – סתירה משמעותית, אי צירוף ראיה חשובה וחוסר הגיון כללי בגרסה – לא ניתן לומר כי התובעים עמדו במאזן ההסתברויות ולא הוכיחו תביעתם כנדרש במשפט אזרחי .על כן אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
3. יש לציין כי הנתבעת ביקשה כי יותר לה להביא עד נוסף, שלא התייצב בשל מות אימו. לאור התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך לדון בכך.

ניתן היום, ט' אב תשע"ד, 05 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.