1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת בעת אמון גופני בחדר כושר. נסיבות האירוע פורטו בתצהיר התובעת כך: התובעת התאמנה בהליכון. לאזור האימון נכנסו שני פועלים הציבו בסמוך להליכון סולם והחלו להחליף תקרה אקוסטית. בשלב זה נשמע רעד חזק מכיוון התקרה. התובעת הרימה את ראשה מעלה, מחשש שמשהו יפול עליה, איבדה את שווי משקלה, נפלה מההליכון ונפגעה. התובעת הצהירה שבהליכון מותקן שרוך אדום עם תפסן, שאמור לעצור את המסוע שעליו צועד המשתמש, כאשר מתרחשת תקלה. לטענתה, "לא הודרכתי מאז התחלתי באימונים על גבי ההליכון ע"י מדריך כלשהו בנוגע לשימוש בשרוך, וכי רק היום ובדיעבד למדתי על תפקיד השרוך, וזאת לאחר קרות התאונה." התובעת גם טענה, כי להליכון עצמו לא היה מוצמד תו עם הוראות כלשהן בנוגע לשימוש באותו שרוך אדום, או הוראות הפעלה או בטיחות הנוגעות לשימוש בהליכון. התובעת לא ציינה בכתב התביעה או בתצהיר את שמות "הפועלים" שעבדו בקרבתה. היא לא ציננה שמות של אנשים נוספים ששהו בחדר הכושר בעת התאונה, לא אמרה מי טיפל בה אחרי האירוע וגם לא הביאה עדים לאירוע.

2. הנתבעת הגישה שני תצהירים: המנכ"ל הנוכחי של הנתבעת, מר ניסימוב, לא היה עד לאירוע וגם לא עבד בעת האירועים בנתבעת. תצהירו כלל מידע שהגיע לידיעתו מכלי שני. צורפו אליו שני מסמכים שנערכו בזמן אמת על-ידי מי שנכח במקום בעת שהוגשה עזרה לתובעת. התובעת התנגדה להגשתם שלא באמצעות עורכיהם ולכן אמנע מהתייחסות לתוכנם.

מר בכר היה אחד "הפועלים" שעסקו בתיקון התקרה. הוא נתן תצהיר שבו סיפר שעבד במקום עם מנהל התחזוקה, אליקו שמו, כשהתובעת נכנסה לחדר הכושר והחלה לצעוק עליהם "מדוע הם עובדים כשהיא רוצה להתאמן". הוא רצה לומר לה שמדובר בעבודה שגרתית ופשוטה שנעשית ב"שעות מתות", אך אליקו שהכיר את התובעת אמר לו לא לומר דבר. רוב המתקנים בחדר הכושר היו פנויים וגב' פז יכלה להתאמן במתקנים רחוקים, אך היא המשיכה לצעוק ונשארה בקרבתם. לאחר זמן עברה למכשיר רחוק יותר ואחר-כך למכשיר אחר. מר בכר סיים את העבודה, קיפל את הסולם והתרחק מהאולם. אז שמע חבטה הסתובב וראה את התובעת על הרצפה.

3. התובעת ובעלה הם מ"אושיות" הנתבעת, הם בעלי מניות בה והתובעת היא משתמשת קבועה ותכופה בחדר הכושר מזה שנים רבות. היא השתמשה בחדר הכושר ובהליכונים מאות פעמים וגם לשיטתה הכירה היטב את סוג ההליכון שממנו נפלה. התובעת לא ציינה בתצהירה או בעדותה, שאנשים נוספים התאמנו בחדר הכושר. לעומת זאת בתשובות שהשיב בעלה לשאלון ששלח לה הנתבעת נכתב "נכחו בחדר הרבה אנשים אך אינני זוכרת כעת את שמותיהם". התובעת לא העידה על ניסיון לאתר עדי ראיה והרי לפי התיעוד היא מזדמנת למקום שלוש-ארבע פעמים בשבוע. כפי שהתברר, מתועדות אוטומטית כניסות המתאמנים בחדר הכושר. לא היה כל קושי לחלץ שמות ופרטים של עדי ראיה לאירוע, אם היו. התובעת לא עשתה דבר כדי להביא עדים אלה לבית-המשפט.

4. לכתב ההגנה צורפו תחקיר האירוע (שנחתם ע"י משה פנקס "מנהל תורן") ודיווח לחברת הביטוח (שנחתם על ידי המדריך סמיון). במכתב התשובה לשאלון ששלחה הנתבעת לתובעת צויין "שם המדריך היה למיטב זכרוני סמיון". שימוש שגרתי בהליכים המקדמיים היה מאפשר לתובעת לזמן את שני אלה לעדות. מסיבות השמורות עמה, נעשה הניסיון לברר את הפרטים באיחור רב והם לא זומנו לעדות. התובעת הלינה על שהנתבעת לא זימנה אותם להעיד כעדי הגנה, אך דומה שהתעלמה בכך ממושכלות יסוד של המשפט, שהנטל להוכיח את תביעתה מוטל עליה, בטרם נדרשת הנתבעת להוכיח את טענות הגנתה.

5. מחלוקת מרכזית בין הצדדים נוגעת לאפיון שעת התאונה כ"שעה מתה", או כ"שעת עומס". ענין זה התעורר מפני שמר בכר הסביר שעובדות תחזוקה פשוטות מבוצעות בחדר הכושר ב"שעות מתות" שבהן אין עומס. ב"כ התובעת הצביע על לוח הזמנים שפירט מנהל הנתבעת, מר ניסימוב, ממנו לכאורה עולה ששעה 9:30 היא "שעת עומס". אין משקל לאפיונים אלה, שכן השאלה אינה מופשטת – מהי בדרך כלל "שעת עומס". השאלה הרלבנטית היא, האם בעת התאונה היה עומס בחדר הכושר. התשובה על כך ברורה ושלילית. בתצהירה, התובעת אף לא טענה שחדר הכושר היה עמוס, או שהיו בו מתאמנים אחרים כלשהם. אין חולק שהתובעת עברה בתוך דקות אחדות בין שלושה מכשירים. מר בכר העיד שרוב המכשירים בחדר הכושר היו פנויים. כל אלה הן אינדיקציות ל"העדר עומס".

6. ענין אחר שבמחלוקת נוגע לסדר האירועים: התובעת הצהירה שהיא כבר התאמנה כאשר לחדר הכושר נכנסו שני עובדים. מתצהירה עולה שהתאונה התרחשה סמוך לאחר מכן, בעת שעבדו. הרושם שמותיר התצהיר הוא של קרבת זמן גדולה בין האירועים. רושם זה מטעה. בעדותה אישרה התובעת את טענתו של מר בכר, שהיא עברה מהמכשיר שבו התאמנה למכשיר אחר, וממנו למכשיר שלישי, ורק ממנו נפלה. בחקירה הנגדית הסבירה את המהלך הזה בכך שבכל פעם התקרבו אליה העובדים. הסבר זה לא נזכר כלל בתצהירה. בבירור, תצהיר התובעת לא תיאר במדוייק את האירועים שקדמו לתאונה ויצר רושם שאינו נכון.

7. מר בכר העיד שהתובעת עברה במעמדו בין שלושה מכשירים. זוהי טענה שלא נזכרה בתצהיר התובעת והתגלתה כנכונה. מר בכר העיד – בניגוד לעדות התובעת – שבעת שהתובעת נכנסה לחדר הכושר, הוא עצמו כבר היה בעיצומה של עבודת התחזוקה. הוא העיד, שהוא סיים את העבודה, קיפל את הסולם ויצא את חדר הכושר. הוא שמע את קול נפילת התובעת הסתובב וראה אותה. מר בכר עצמו לא ניגש אל התובעת. דומה שדבר זה מתיישב היטב עם טענתו שכבר היה רחוק מהתובעת בעת שנפלה – כצפוי אם עבודת התחזוקה כבר הסתיימה בעת הנפילה. התובעת עצמה לא אמרה דבר וחצי דבר על זהות מי שהושיט לה עזרה לאחר הפציעה.

7. בסיכומיה הלינה התובעת על כך שהנתבעת אינה מסוגלת להוכיח שהתובעת קיבלה אי–פעם הדרכה כיצד להשתמש בהליכון. איני סבור שהנתבעת צריכה היתה להוכיח פוזיטיבית שניתנה הדרכה כזאת. תועדו מאות כניסות של התובעת לחדר הכושר ולפי עדותה כללו אלה שימושים לרוב בהליכון. עיון בתצהיר התובעת מלמד שאף היא עצמה לא טוענת שלא הודרכה כלל כיצד להשתמש בהליכון, אלא רק שלא הודרכה בדבר השימוש בשרוך האדום. התובעת גם הצהירה שעל המכשיר שבו התאמנה לא נמצא תו הכולל הסבר אודות תפקידו של שרוך הביטחון או הוראות בטיחות והפעלה של המכשיר. בענין זה אין צורך לסמוך על הזכרון דווקא. צילומים שהוגשו מצביעים על כך שהוראות כתובות כאלה נמצאות גם נמצאות. כשעומתה התובעת עם הצילומים לא סיפקה הסבר ממשי. טענות התובעת פשוט לא נכונות.

8. בתצהיר התובעת פורטו נסיבות פציעתה והיא גם העידה עליהן במשפט. בתצהירה נכתב "כתוצאה מהתאונה נותרתי חבולה על הריצפה תוך שאיבדתי חלקית את הכרתי...". ברגיל, מיטיבים עדים לזכור אירועים בסמוך להתרחשותם אך עם חלוף השנים, עלול הזכרון להפגע. במקרה זה, התרחש כמדומה ההפך: בסיכום המחלה מבית-החולים קפלן (נ/6) צויין "לא זוכרת פרטים של האירוע, אך שוללת איבוד הכרה". בתצהיר או בעדות לא ניתן כל הסבר כיצד מה שלא זכרה התובעת בזמן אמת, היא זוכרת שנים לאחר מכן. גם לא ניתן כל הסבר כיצד זוכרת היא את נסיבות הפציעה במדוייק, אך לא דבר ממה שהתרחש אחריה. לכאורה, כאשר אדם מתאושש מפגיעה והוא בהכרה, הוא אמור להיות מודע (ולזכור) לפחות מקצת מהטיפול שקיבל. לא הוסבר מתי נעור זכרונה של התובעת. לא הוסבר כיצד שלילת איבוד ההכרה בזמן אמת הפכה להצהרה תחת אזהרה על "אובדן הכרה חלקי". נוסיף, שגרסת התובעת אודות נסיבות פציעתה תועדה לראשונה בכתב התביעה.

9. מכיוון שענין לנו גם בבירור מהימנות עדותה של התובעת, אין מנוס מלהזכיר ענין נוסף. בתצהירה טענה התובעת שמשרתה הופחתה לחצי בעקבות התאונה והיא מבקשת פיצוי בשל כך. התאונה התרחשה ביום 14.11.2012. לפניה השתכרה התובעת 4,000₪ בחודש, מעבודתה כמזכירה במשרד עוה"ד של בעלה. התובעת צירפה את תלושי השכר שלה משנת 2013. בחודשים שבהם אמורה היתה הכנסתה לרדת בחצי נותר שכרה תובעת 4,000 ₪. ירידת השכר ל – 2,000₪ מופיעה לראשונה הרבה לאחר חזרתה לעבודה, בחודש אוגוסט 2013, ממש לפני הגשת התביעה. התובעת התקשתה להסביר את הדברים וקשה לראותם כתורמים למהימנותה.

10. גרסתה העובדתית של התובעת אודות התאונה היא עדות יחידה ואין לה סיוע. סעיף 54 לפקודת הראיות מחייב את בית-המשפט לפרט בפסק-הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות שכזאת. ההלכה עומדת על-כך שלא די בכך שבית-המשפט רוחש לעדות זו אמון. והנה כאן, במחלוקות העובדתיות בין מר בכר לבין התובעת עדיפה עדותו של מר בכר. ברור שלתובעת אינטרס גדול יותר בהצלחת התביעה, משיש למר בכר בכשלונה. ברור גם שזכרונה של התובעת את האירועים מוטל בספק גדול. לפחות מקצת הדברים שעליהם העידה התגלו כבלתי נכונים ולכל הפחות ניתן לתאר חלקים בעדותה כמגמתיים מאד. התוצאה היא, שלא רק שאין לבית-המשפט בסיס לקבל את עדותה היחידה ונטולת הסיוע של התובעת, אלא שדווקא יש לו טעמים טובים להעדיף עליה את גרסת ההגנה.

11. המסקנה היא שנפילת התובעת מההליכון התרחשה בלי כל קשר לפעולות התחזוקה שביצעה הנתבעת ולאחר שאלה הסתיימו. למען שלמות הטיעון אבהיר, שחדר כושר אינו סביבה סטרילית. הצבת סולם ותיקון רכיב כלשהו בתקרה, אינה מחייבת את סגירת חדר הכושר בפני הקהל. בהחלט סביר שפעולה כזאת תעשה, אם בצורת עשייתה אין סיכון לאורחי המקום. גם לפי גרסת התובעת, לא נגרם לה נזק כלשהו מעבודת התחזוקה עצמה. גם לשיטתה, נגרם לה הנזק מחמת היסח דעתה, לאחר ששמעה רעש. היסח דעת דומה עשוי להגרם לכל מי שנמצא במקום הומה אדם ופעילות משלל סיבות שגרתיות.

12. בכתב התביעה ובסיכומים ייחסה התובעת אשם לנתבעת בשל העדר הדרכה. דומה שמן הראוי להבחין בין היבטים שונים של "הדרכה". ענין אחד שבו עשויה הדרכה לעסוק היא קביעת תכנית אימונים כללית המותאמת לצרכים וליכולותיו של מתאמן פרטני. אין כל בסיס נורמטיבי לטעון שעל הנתבעת מוטלת חובה להתנות את השימוש בחדר הכושר בכך שהתובעת תקבל ממנה עצמה הדרכה שכזאת. ענין שני שבו עשויה הדרכה לעסוק הוא מתן הסבר וסיוע בשימוש הראשון במכשיר חדש בחדר הכושר. אין ספק שזוהי הדרכה אופציונאלית: מי שזקוק לה יבקש אותה. מדריך טרדן, שיכפה אותה על מתאמנים ותיקים בוודאי לא יזכה להוקרתם. ענין שלישי שבו יכולה לעסוק הדרכה היא השגחה פרטנית של מדריך על כל מתאמן, בעת שהוא פעיל. ברור שאין על הנתבעת חובה לספק "השגחה צמודה" שכזאת. בתצהירה, צמצמה למעשה את הטענה להעדר הדרכה בעניינים ספציפיים, הנוגעים לבטיחות. דווקא בעניינים אלה התגלתה עדותה כבלתי נכונה. המידע שבשל העדרו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בדין, עמד לנגד עיניה כל העת.

13. "מי שמשתמש במתקן ספורט אם כמשתתף ואם כצופה עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות אין בגינם אחריות. מי שלוקח חלק בספורט כזה מקבל את הסכנות הטמונות בו במידה שהן ברורות ונחוצות.." (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 126). בכל פעילות ספורטיבית, סיכונים שגרתיים. מי שקופץ, עלול להפגע מנחיתה רעה. מי שרץ עלול למעוד. מי שמתאמן בחדר כושר, עלול להפגע משימוש מוטעה באחד המכשירים. מי שנפגע מסיכוניה השגרתיים של פעילות ספורטיבית כמוהו כ"מסתכן מרצון", אשר נפגע ללא אשם של אחר. מה שקרה לתובעת נראה כהתממשות שגרתית של סיכון אינהרנטי לפעילות שבה נטלה חלק. עצם התרחשות התאונה – על תוצאותיה המצערות – אינו ראיה לכך שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי התובעת.

14. למען שלמות התמונה אתייחס בקצרה לנזק:

ד"ר בלומברג, מומחה מטעם בית-המשפט, העריך את נכותה האורתופדית של התובעת. הוא מצא שהיא סבלה במשך 6 שבועות מנכות זמנית בשיעור 100%. חודש אחר-כך סבלה מנכות זמנית בשיעור 50% ועוד חודש סבלה מנכות זמנית בשיעור 25%. נכותה הקבועה, בשל הפגיעה במרפק שמאל, 13%.

התובעת, ילידת 1951, עובדת כמזכירה במשרד עוה"ד של בעלה. בכל תקופת נכותה המשיכה לקבל את שכרה כסדרו. כפי שהתברר ובניגוד לטענתה, לא נפגע שכרה כשחזרה לעבודה (אף שסמוך להגשת התביעה ירד שכרה במחצית). לאור זאת לא הוכח שנגרם לתובעת הפסד הכנסה בעבר.

התובעת פעילה מאוד כספורטאית. גם אחרי שנפצעה היא מתמידה ומרבה להשתמש בחדר הכושר. לא סביר שנכותה תגרע מהכנסותיה מעבודה בשלוש השנים שנותרו לה עד גיל 67.

התובעת צירפה קבלות בסך 2,143 ₪ בגין הוצאות שהוציאה בשל טיפול רפואי. בשים לב לחומרת פציעתה, ניתן להעריך את הנזק הלא ממוני שגרמה פציעתה בסך 25,000 ₪. כמו כן הוכיחה הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ (עלות חווה"ד הרפואיות).

15. לאור האמור התביעה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ה, 28 יוני 2015, בהעדר הצדדים.