בשם המבקש: עו"ד שגיא פרדו

בשם המשיבה: עו"ד תומר טייכמן

בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר.

1. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר, בסכום של 31,605 ₪, חובות נטענים של המבקש בקשר עם דמי ניהול בגין חנות שבבעלותו, בתחנה המרכזית בתל אביב. לפי הנטען, למבקש חוב של כ-20 אלף ₪ בגין התקופה שבין 2007 ו-2010, אז הושכרה החנות לאחרים, אך תוך שבהתאם להסכם שבין בעלי הדין המבקש נושא באחריות לביצוע התשלום בפועל. כן נטען כי למבקש חוב בגין החודשים יוני עד ספטמבר 2013 ובגין התקנת ספרינקלים, בסכום של כ-10,000 ₪.

2. המבקש ביקש להתגונן. יצוינו אחדות מטענותיו. ראשית ציין כי לא ברורה היריבות: מספרי הח.פ. של הגורם שעמו התקשר בהסכם ושל התובעת כאן – שונים. לחוב בגין התקופה 2010-2007 טען כי החיובים אינם ברורים. הוא הביע ספקות שונים באשר לגובה החוב הנטען. הוא טען כי החוב בגין השנה האחרונה שצוינה, ממילא שולם כבר בידי חברה, שבהמשך העיד כי הוא קשור בה. בנוסף טען כי כבעלי מספר חנויות, הוא מקפיד לשלם את חובותיו – קרי גם כאשר שוכר הוא שלא שילם והמבקש אמור לשלם תחתיו – אך המבקש לא ידע כלל על קיומו של החוב שכן המשיבה שלחה הודעות לכתובת שאינו גר בה. אילו פעלה המשיבה בזמן אמת, יכול היה המבקש לפעול לגביית החוב מן השוכר, בעוד שניסיון לעשות כן שנים לאחר מעשה הותיר אותו במצב שאינו יכול לגבות דבר מן השוכר, שאינו בר כושר פרעון כיום. הוא טען עוד לחבות של השוכר, ולא של המבקש, לשאת בדמי השכירות. באשר לתקופה השניה, של מספר חודשים מאז יוני 2013, טוען המבקש כי שתי החנויות הסמוכות לחנות הוציאו כסאות ושולחנות באופן החוסם גישה מעשית לחנותו, וניסיונות הן בעירייה הן אצל המשיבה להביא להסרת המפגע – לא צלחו. המבקש טוען לתחולת הוראה סעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, שלפיו שוכר לא יידרש לשלם בעד נכס שנמנעה האפשרות להשתמש בו, גם ביחס לדמי ניהול. המבקש טוען גם לנזקים כספיים שנגרמו לו כתוצאה ממניעת השימוש הסביר בחנות, לרבות אבדן דמי שכירות של החנות, או רווחים.

3. בדיון שהתקיים ביקשתי לבחון עם ב"כ המשיבה האם ניתן לקדם את ההליך וליתן רשות להתגונן תוך מתן הוראות לשמיעת התיק לגופו, זאת בשים לב לטענות שהועלו במקרה דנן, הקושי לכאורה להביא לקעקוע מוחלט של גרסת התובעת בחקירה, והגישה הליברלית הנוהגת בפתיחת דלתותיו של בית המשפט בפני המבקש רשות להתגונן. המשיבה עמדה, כפי זכותה המלאה כמובן, על רצונה לערוך חקירה ולברר את הבקשה. המבקש נחקר ממושכות על תצהירו, חרף נסיונות של בית המשפט, שצלחו באופן חלקי בלבד, לנסות ולמקד את החקירה בסוגיות שבהן יהיה לסברת ב"כ המשיבה כדי לקעקע את טענות המבקש או להדגים את הפירכות שבגרסת המבקש. לאחר אלה, ולאחר שהמשיבה ראתה לעמוד על התנגדותה למתן הרשות להתגונן, כפי זכותה המלאה כמובן, הרי שהצדדים סיכמו על-פה, ובעקבות זאת ניתנת החלטתי.

4. דין הבקשה להתקבל. אנמק בקיצור.

5. הגישה על המבקש להכנס בשעריו של בית המשפט בשלב הנוכחי היא, כידוע, ליברלית. נקודת המוצא בשלב הדיוני האמור היא שטענות הנתבע הן טענות אמת, כל עוד לא קרסה גרסתו על דוכן העדים (ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי (15.6.2009)). בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ולא את סיכויי הגנתו (ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479). בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, קרי אין מדובר אלא בסיפורי מעשיות, הגנת בדים (ראו: ע"א 654/02 אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41). וסיכמה זאת כב' השופטת פרוקצ'יה:

"... בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו." (עניין ששון הנ"ל).

6. בענייננו, גרסתו של הנתבע ודאי לא קועקעה. ברי כי גרסתו אינה נקייה כלל ועיקר מספקות ותהיות. אולם אלה ספקות ותהיות, לא קריסת גרסתו. ב"כ המשיבה עמל ארוכות בחקירתו כדי להקשות על המבקש, ואף הציג לו מסמכים (שראיתי להידרש אליהם, חרף התנגדות המבקשת), כאשר באלה יש להעלות תהיות שמא בהמשך הדרך ייתקל המבקש במהמורות בדרכו להוכיח את טענותיו. אולם שאלות של דרכי ההוכחה של טענת המבקש אינן עומדות על הפרק בשלב הדיוני המקדמי (ראו: ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2) 333, 335).

7. ב"כ המשיבה גרס כי חלק מן השאלות שמחלוקת הן משפטיות, ובאלה אין מניעה להכריע כבר עתה, דוגמת חבותו של בעל נכס לשאת בדמי הניהול ששוכר הנכס כשל בתשלומם. בעניין זה מדובר בשאלה מעורבת של עובדה (דוגמת טיב ההסכמות שבין הצדדים) ומשפט, וודאי שלא ניתן להכריע בה, למרות שמקובל עליי שבעניין קונקרטי זה צפוי המבקש להתקשות בהוכחת טענותיו, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 11 להסכם שבין הצדדים. אולם טענה זו היא רק אחת מני רבות שהעלה המבקש, כולן – שאינן פשוטות, ושלא ברור כלל ועיקר אם יעלה בידי המבקש להוכיחן לבסוף, אולם אשר הן כאלה שיש לאפשר לו להשמיע אותן ולבררן טרם הכרעה. כך לדוגמה, תוזכר הטענה הבסיסית להיעדר יריבות, בשל ההבדל שבין מספר הח.פ של החברה הרשומה בהסכם וזו שתבעה. ב"כ המשיבה ביקש להפיס את דעת בית המשפט ולהבהיר כי מדובר בטעות, אולם לעת הזו מונחת לפנינו גרסת המשיבה בלבד. המשיבה ביקשה להראות ביחס לתקופה הראשונה, בין היתר, כי החוב לא שולם, כי חשבונית מסוימת נשלחה למבקש, וכי הוא ידע על קיום החוב; ייתכן, אך המדובר בשאלות עובדתיות המחייבות בירור וליבון. המבקש טוען מנגד לספקות באשר לעצם גובהו של החוב – נקודה המחייבת בירור, ודאי כאשר אין לפני בית המשפט גרסה נוגדת הנתמכת בתצהיר. המבקש טוען לשיהוי מאיין של המשיבה בעדכונו על דבר קיומו של החוב; טענה שאינה פשוטה, אך מחייבת בירור באשר למאמצים שננקטו בידי המשיבה ליידע, ובאשר להיקף ידיעותיו של המבקש. המבקש טוען ביחס לתקופה השנייה כי המשיבה אחראית לכך שלא ניתן לעשות שימוש בחנות, באופן המקנה לו פטור מתשלום דמי השכירות; טענה קשה ללא ספק, אך כזו המחייבת בירור עובדתי וליבון טרם הכרעה. לעת הזו, אין אלא להניח שגרסתו של המבקש, עובדתית, היא נכונה, כפי שהובהר לעיל, וספקות ותמיהות לא בי בהן. אם גרסתו של המבקש נכונה, אזי במקרה דנן יש בה כדי להקים לו הגנה אפשרית, ואין לומר כי הגנתו הגנת בדים היא.

8. איני נדרש כאן לכל מכלול טענותיו של המבקש, מחד גיסא, ולא לכלל טענותיה של המשיבה באשר לצורך שלא ליתן רשות להתגונן, מאידך גיסא, אולם המסקנה היא אחת: כי יש מקום ליתן את הרשות להתגונן, וכך אני מורה.

9. אשר להוצאות: התקיים דיון ממושך. התהיות שהיו בתחילה, שמא המדובר בדיון עקר שניתן לוותר עליו, התחוורו כמבוססות. אמנם, ב"כ המשיבה השכיל, נוכח ההערות, להמנע מלהאריך עוד יותר בחקירתו. בנוסף, דרך הילוכו של המבקש בחקירה לא הייתה מניחה את הדעת. נוכח אלה תהיינה ההוצאות על הצד המתון. אך עדיין – תהיינה. נוכח האמור תשא המשיבה בהוצאות המבקש בקשר עם בירור הבקשה, בסכום של 1,500 ₪.

10. התביעה, נוכח סכומה, תתברר בסדר דין מהיר, והצדדים יפעלו בהתאם להוראת פרק טז1 לתקנות. השלמת תצהירי הגילוי ומסירת המסמכים בתוך 30 ימים מהיום. בתוך שבעה לאחר מכן, עוד קודם להגשת תצהירי עדות ראשית על הזמן וההוצאות שבהן כרוך הדבר, יודיעו הצדדים האם יש מקום לנסות ולמצות את ההליך, ודאי נוכח סכומו, בין אם במגעים ישירים ביניהם ובין אם בהליך גישור ביחידת הגישור של בית המשפט.

תז"פ ליום 4.4.14.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ד, 27 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.