11 יולי 2014

לפני:

כב' הרשמת כרמית פלד

החלטה

בפני בקשת המבקשת לחייב את המשיב להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה, כתנאי לניהול התביעה ולחילופין, להורות למשיב להמציא ערבות של ערב תושב ישראל, אשר תבטיח את תשלום ההוצאות (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיב לבקשה, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.

טענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי המשיב הגיש כנגדה שתי תביעות זהות, באמצעות שני ב"כ שונים, האחת – התביעה דנן והשניה – התביעה בתיק ס"ע 32437-11-13 (להלן: "התביעה המקבילה"). נוכח הגשת שתי התביעות הזהות, ניתן ביום 28/2/14 פסק דין המוחק את התביעה המקבילה, תוך חיוב המשיב בהוצאות בסך 1,000 ₪. סכום ההוצאות שנפסק לחובת התובע, טרם שולם על ידו.

לטענת המבקשת, אין לה כל אפשרות לפעול לגביית החוב, נוכח היותו של המשיב תושב הרשות הפלשתינאית (להלן: "הרשות"), וממילא התנהלותו מעידה על היעדר כוונה לשלם את ההוצאות. המשיב לא הציג כל סיבה למחדלו.

חיוב בערובה לא יהווה נעילת דלתות בית הדין בפני המשיב, שכן כבר ניתן לו יומו והוא עשה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות, עת הגיש שתי תביעות זהות.

1. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי התביעה המקבילה הוגשה שלא בידיעתו ושלא כתוצאה ממחדלו הוא. המשיב טוען כי בעבר נתן ייפוי כוח לעו"ד מסויים ובהמשך הודיע לאותו עו"ד, באמצעות איש קשר, על הפסקת הייצוג, אך ללא ידיעתו הוגשה התביעה המקבילה, ע"י עו"ד אחר, שכלל לא קיבל ממנו ייפוי כוח. בנוסף, התביעה דנן הוגשה טרם הגשת התביעה המקבילה. חיוב המשיב בהוצאות יכול לנעול את דלתות בית הדין בפניו. עוד מוסיף המשיב וטוען כי משהבקשה הוגשה ללא תצהיר, יש לדחותה מטעם זה כשלעצמו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996); להלן: "פרשת שרפן").
2. בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.
3. בפסק הדין בע"ע 1064/00 קיניאנג'וי נגד אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ (29/8/00) פורסם בנבו (להלן: "הלכת קיניאנגו'י") פסק בית הדין הארצי, כדלקמן:

"בבואנו לאזן בין זכויות העובדים הזרים ובין זכויות מעסיקיהם הגענו לכלל מסקנה כי המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלסטינית יפה ונכוחה גם לגבי העובדים הזרים. לשון אחר, עובד זר יחויב בהפקדת ערובה באותם מקרים שבהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים שלא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה.

1. לאחר הלכת קיניאנג'וי יצאה תחת ידי בית הדין הארצי ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה להוצאות בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (16.7.03) פורסם בנבו (להלן: "הלכת פתחי אבו נאסר"), שם נקבע, בין השאר, ביחס לעובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית, שכלל אין להטיל על תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. בחינה זו תיעשה בהתחשב בשני פנים: הפן האחד – שהתביעה אינה מופרכת על פניה והפן השני – יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מהעובד בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו. ככל שעמד המעסיק בנטל זה והוכיח כי ייבצר ממנו להיפרע מהעובד, יבחן בית הדין האם קיימות חלופות אפשרויות לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות.
2. בשורת פסקי דין נקבע כי כאשר בעל דין לא פרע חיובים קודמים שהושתו עליו בגין תשלום הוצאות, הרי שיש מקום לצוות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות בעל הדין שכנגד (ר' למשל בר"ע (ארצי) 30572-09-11 גודפריד נגד טטיאנה בורטה (20/12/11), פורסם בנבו; ע"ע (ארצי) 14199-12-10  קריסטיאנה יורצ'נקו נגד קליין (9/2/12), פורסם בנבו; בש"א (ארצי) 199/05 אלקין נגד גולנרה (7/3/05) פורסם בנבו; דב"ע נו/142 - 3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח' (לא פורסם); פרשת שרפן; דב"ע נה/94 - 3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פד"ע כח 221).

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר ששקלתי את מלוא הטענות ועיינתי בכל המסמכים שהוגשו לתיק בית הדין מצאתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות, אשר בעטיין דין הבקשה להתקבל. להלן אפרט טעמיי.
2. אכן, בהתאם להלכה הפסוקה עובדת היותו של המשיב תושב הרשות, אין בה כשלעצמה כדי לגרום לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.
3. אלא שבענייננו המשיב לא שילם למבקשת חוב פסוק בסך 1,000 ₪ בו חוייב במסגרת פסק דין. מדובר בהוצאות שנפסקו מכוח פסק דין חלוט, להבדיל מהוצאות שנפסקו בהליכי ביניים. בנוסף, מדובר בפסק דין שניתן נוכח העובדה שהמשיב הגיש שתי תביעות זהות כנגד המבקשת, באופן שהסב למבקשת נזק וגרם לה להוצאות, מעבר להוצאות שגרתיות שנגרמות לכל נתבע במסגרת ניהול הליך.
4. סבורה אני כי טענת המשיב לפיה התביעה המקבילה הוגשה בגין מחדל שאינו שלו, אינה מהווה נימוק מספק לחריגה מההלכה, אשר בהתאם לה אי פירעון חובות קודמים עשוי להביא לחיוב בהפקדת ערובה להוצאות.
5. המשיב לא התייחס בתגובתו לסיבת אי תשלום ההוצאות, זולת חזרתו על הנימוק שבעטיו סבור הוא כי לא היה מקום להשית עליו הוצאות אלה מלכתחילה בתביעה המקבילה. כאמור, מדובר בפסק דין חלוט ואין עניינה של בקשה זו לבחון את הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה לחייב את המשיב בהוצאות בהליך קודם. במסגרת הבקשה יש לבחון האם יש באי תשלום ההוצאות שנפסקו בתביעה המקבילה, כדי להוות שיקול לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות בהליך דנן.
6. המבקשת טוענת כי לא ניתן יהיה להיפרע מהוצאותיה, ככל שהתביעה תידחה, נוכח היותו של המשיב תושב הרשות. העובדה שהמשיב לא שילם הוצאות בסכום של 1,000 ₪, שאינו סכום גבוה במיוחד, מחזקת את הטענה האמורה.
7. המשיב אף לא סיפק כל כתובת מדוייקת (זולת ציון שם הכפר בו הוא מתגורר), עובדה אשר כשלעצמה מעלה ספק רב ביחס ליכולת ביצוע הליכי גבייה. למעלה מכך, המשיב כלל לא הגיב לטענת המבקשת בנוגע להיעדר יכולת גביה. המשיב לא טען ובוודאי שלא הוכיח כי ניתן יהיה לגבות, במידת הצורך, את הוצאות המבקשת.
8. בנוסף, על אף שהמבקשת עתרה לסעד חילופי של הפקדת ערבות של ערב תושב ישראל, המשיב מצידו לא התייחס לענין זה בתגובתו ולא העלה כל חלופה נאותה אחרת, תחת הפקדת ערובה להוצאות.
9. אכן, סיכויי גביה נמוכים הינם שיקול משני במסגרת השיקולים שעל בית הדין לשקול שעה שדן הוא בבקשה כגון דא, במיוחד בנסיבות שבהן טענות המשיב הינן מכוח משפט העבודה המגן (הלכת קיניאנג'וי ), אלא שבהתחשב בעובדה שהמשיב לא שילם הוצאות קודמות שנפסקו לחובתו יש ליתן את הדעת גם לשיקול זה של היעדר יכולת גביה.

סוף דבר

1. בנסיבות הענין דין הבקשה להתקבל.
2. בקובעי את סכום הערובה, אנהג באופן מידתי המאזן בין זכויות שני הצדדים. על כן, אני מורה כי המשיב יפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך 1,500 ₪ להבטחת הוצאות המבקשת בהליך.
3. ככל שלא תופקד ערובה כאמור, בתוך 30 ימים – תימחק התביעה, ללא התראה נוספת.
4. בנסיבות הענין, הוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בסיום ההליך.

ניתנה היום, י"ג תמוז תשע"ד, (11 יולי 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.