רקע כללי וטענות הצדדים בסוגיית נסיבות התאונה

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 27/4/1977 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בתאונת דרכים מיום 12/8/2011 בהיותו רוכב על אופניים, עת רכב על אופניו בשולי כביש 4 לכוון צפון , כאשר לפתע לטענתו נפגע מרכב חולף, אשר האט קמעה אך לא עצר ונעלם מזירת האירוע. (להלן: " התאונה").

ממקום התאונה פונה התובע על ידי אחיו וחברו לקבלת טיפול בבית חולים ברזילי שם אובחן כי לתובע נגרם שבר בעצם הבריח מימין.

התובע גורס כי מדובר בתאונת דרכים "פגע וברח" ולפיכך התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

הנתבעת שוללת חבותה לפצות את התובע, בנימוק כי התאונה לא ארעה כלל ועיקר בקשר לרכב חולף כלשהו, אלא כתאונת נפילה עצמית מהאופניים וללא מעורבות של רכב.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים מקים את חבותה של קרנית לפצות נפגע אשר אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח, מחמת שהנוהג האחראי לתאונה אינו ידוע ולא ניתן לאתרו. מאחר וחבותה של קרנית הינה שיורית לחבות המבטחת בחובה, בבחינת יוצא מן הכלל, אזי שעל מנת לבסס חובת פיצוי על-ידי קרנית, שומה על התובע להוכיח תחילה כי מתקיימים בעניינו התנאים שבסעיף 12(א) הנ"ל, ובנסיבות המקרה שלפנינו, כי התובע הינו "נפגע" כמשמעו בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים". אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף, המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם נזק הגוף נגרם כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, אם לאו.

דומה כי אין חולק כי הנטל להוכחת העובדות הדרושות לשם קיומה של עילת תביעה נגד קרנית, רובץ לפתחו של התובע, ובכלל זה להוכיח כי הוא נפגע בתאונת דרכים, ובמקרה דנן, כתוצאה מפגיעת רכב שפגע וברח מן המקום, פרטיו אינם ידועים ולא ניתן לאתרו בשקידה ראויה (ראו: ע"א 2176/95 חלבי נ' אבו חמד; ת"א (מחוזי ת"א) 1551/07 אזולאי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ת"א 9276/09 קראוז נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; ע"א 9096/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גבארין - פורסמו במאגרים המשפטיים).

לשון אחר, נטל הראיה והשכנוע כי התאונה ארעה בנסיבות המזכות בפיצוי מכוח הוראות סעיף 12 (א) (1) לחוק, קרי, תאונת "פגע וברח" – תאונה בה זהות הנהג הפוגע אינה ידועה, מוטל על התובע. ראה בעניין זה ת"א 942/04 (מחוזי חיפה) עזבון המנוח עראוי חאמד ז"ל נ' קרנית קרן לפיצוי תאונות דרכים –החלטתה של כב' השופטת וילנר מיום 25/9/2007 (פורסם בנבו) עמ' 3:

"...על התובעים להוכיח את עצם קרות התאונה והתרחשותה תוך שימוש ברכב מנועי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי. כלומר, עליהם להתכבד ולהביא ראיות קונקרטיות פוזיטיביות המוכיחות את עצם התרחשות התאונה והשימוש ברכב מנועי..."(הדגשה אינה במקור).

להדגמת האופן בו נדרש תובע לעמוד בנטל ההוכחה למקרה של תאונה אשר בעניינה מוכחשת מעורבותו של רכב, בדומה למקרה שלפנינו, נפנה לדבריה של כב' השופטת וילנר, שם בעמ' 3 להחלטה:

".... על התובעים להראות כי נמצאו מימצאים אופיינים בזירת התאונה, המעידים, כאפשרות סבירה, כי השמוש שנעשה ברכב תרם באופן רלבנטי, ממשי לקרות הנזק (ראה דבריו של כב' השופט אור בדנ"א 4015/99 רותם נ. מזאוי פ"ד נ"ז(3) 145 (2002), כמו; חבלות על גופו של הנהג שיכלו להביא לנזק או לתוצאה הקטלית; סימני בלימה בזירה; מכשולים בתוואי הנהיגה, ועוד..." (הדגשה אינה במקור).

ומן הכלל אל הפרט;

האם הוכח כי במקרה דנן הפגיעה נגרמה כתוצאה מתאונת דרכים- ניתוח ראייתי

1. בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע את נסיבות התאונה וגורס כי רכב על אופניו בצוותא עם חברו יניב איטח (להלן: "יניב") אשר רכב כ- 100 מטר לפניו בשוליו של כביש 4 לכוון צפון. לפתע, חש "מכה חזקה בצד שמאל" אשר הפילה אותו מאופניו. לטענתו התובע עוד הספיק לראות אורות בלימה של רכב שהאט על השוליים ומיד המשיך בנסיעתו. בנוסף, הצליח להבחין כי הרכב היה "לבן וגדול" (סעיפים 20-21 לתצהיר).
2. חברו יניב, שהמתין לו בהמשך הדרך, ראה שהתובע מתמהמה מלחבור אליו ולכן רכב בחזרה ומצא אותו מוטל בתעלה בצד הכביש מתפתל מכאבים. הן התובע והן יניב גורסים בתצהיריהם כי התובע סיפר ליניב את אשר ארע, דהיינו כי נפגע מרכב חולף שהפילו מאופניו לצד הכביש. אין חולק כי יניב לא היה עד ראיה לתאונה אלא שמע אודותיה מפי התובע.
3. עוד אין חולק כי לזירת האירוע הוזעק אחיו של התובע, תורג'מן שלומי, ומשם פונה התובע על ידי אחיו בצוותא עם יניב לבית חולים ברזילי. באותו המעמד, הועמסו אופניו של התובע על רכבו של אחיו ופונו אף הם מהזירה.
4. בתעודת חדר המיון של בית חולים ברזילי בעת קבלתו למיון נרשם: "לדבריו ביום פנייתו היה מעורב בתאונת דרכים (אופניים)". במכתב השחרור מהמיון מאותו היום שעה 08:49 נרשם: " רוכב אופניים נדרס על ידי מכונית. נחבל בפלג ימני של הגוף".
5. כאמור, אין חולק כי אין עדי ראיה לאופן קרות התאונה, שכן יניב שרכב עימו היה אותה עת במרחק של כ- 100-200 מטרים מלפניו.
6. בנוגע לנסיבות התאונה נחקרו מלבד התובע גם חברו יניב איטח שכאמור רכב עימו אותה שעה וכן אחיו שפינה אותו מהמקום וזומן למתן עדות על ידי הנתבעת. כל אחד מהעדים עומת מול קלטת שיחה שנערכה בינו לבין חוקר מטעם הנתבעת ונדרש במסגרת חקירתו הנגדית להתייחס לגרסה שנמסרה על ידו לחוקר באותן השיחות כפי שיבואר להלן;
7. לאחר שעיינתי בתצהירים, בפרוטוקול חקירות העדים ובקלטות ותמלילי השיחות שערכו חוקרים מטעם הנתבעת מול העדים במספר הזדמנויות שונות, באתי למסקנה כי התובע לא עמד בנטל הראייתי של מאזן ההסתברויות להוכחת עצם קרות התאונה. ובמה הדברים אמורים?
8. היעדר כל ממצא או רישום של פגיעה בפלג שמאלי עליון של הגוף כתוצאה מפגיעת הרכב- לגרסת התובע, הלה נסע בכביש 4 שהינו כביש בין-עירוני כאשר לפתע חש שמשהו פוגע בצידו השמאלי של הגוף. במעמד חקירתו אף הדגים היכן נפגע מהרכב, עת הצביע על פלג גופו העליון השמאלי של הגוף, בעיקר באזור כתף ושכם שמאל. אלא מאי? בתיעוד הרפואי של חדר המיון שהינו התיעוד הסמוך והעוקב אחר התאונה, אין זכר לפגיעה כלשהי בחלק זה של הגוף, לא כתף שמאל ולא בצידו השמאלי של הגב, ולמצער, אף לא תלונה כאמור. הפגיעה היחידה שאובחנה ונרשמה הינה בפלג גוף ימין- שבר בעצם בריח מימין, וזאת הגם שבחקירתו הודה התובע כי "כאב לי בצד שמאל", קרי במקום הפגיעה (עמ' 5 לפרוטוקול). אדרבא, גם בהמשך הטיפול בקופת חולים אין קצה קצהו של ממצא לפגיעה כלשהי בצידו השמאלי של הגוף. כל התלונות והטיפולים נרשמו ביחס לשבר בעצם הבריח מימין ורגישות באגן מימין.
9. מנגנון הפגיעה הנטענת בשים לב למיקומה של התאונה במקום ובזמן- מבחן השכל הישר- ניסיון החיים מלמד והדעת נותנת כי פגיעה של רכב חולף בכביש מהיר, במהירות ממוצעת של כ- 80 -90 קמ"ש, הייתה בהכרח משאירה את אותותיה במקום האימפקט או המפגש בין הרכב לגוף האדם. בתנע כזה (מסת רכב כפול מהירותו) של רכב הפוגע ברוכב אופניים, אין זה סביר כי רכב שמגיע מאחור ופוגע "מכה חזקה" שגורמת לכך שרוכב האופניים יעוף מהם (עמ' 11 לפרוטוקול), לא תגרום לפגיעת גוף כתוצאה מהמפגש הזה, אלא כל שיגרם בו הוא פגיעה כתוצאה מהמפגש בין הרוכב לכביש לאחר שנפל מאופניו. זאת ועוד, לא סביר כי במצב דברים זה, התובע יעוף מהאופניים למרחק של חצי מטר בלבד (עמ' 11 לפרוטוקול). בחקירתו ניסה אמנם התובע ליישב את הדברים וסייג ואמר כי למעשה המכה לא הייתה כל כך חזקה, אלא רק כזו שגרמה לו ליפול. ואולם ראשית, הסבר זה סותר את גרסתו הראשונית כפי שמסר בתצהיר ושנית, ההסבר אינו מתיישב עם השכל הישר; ייתכן והדבר היה אפשרי במהירות אפסית או מהירות של תחילת נסיעה, אך לא במהירות של רכב חולף על פני כביש מהיר (כביש 4) ביום שישי בשעות הבוקר המוקדמות, בהן הכביש פנוי ומכאן בהכרח גם מתבקשת המסקנה כי מהירות הרכבים הנוסעים בו גבוהה. וראה בעניין זה תשובת התובע לשאלת בית המשפט בעמ' 14 לפרוטוקול שם אישר כי התאונה ארעה ביום שישי בשעה 08:00 בבוקר כאשר כמות הרכבים על כביש 4 הייתה דלילה. אין זאת אלא כי אילו אכן היה התובע נפגע מרכב חולף כנטען על ידו, במקום ובשעה בה ארעה התאונה, התוצאה הייתה הרת אסון בהרבה להבדיל מתוצאת תאונה זו, מבלי חלילה להפחית מחומרתה.
10. השערה מול ידיעה חד משמעית של התובע עצמו- במהלך חקירת התובע, הודה הלה כי למעשה עד היום הוא אינו יודע בוודאות לומר מה בדיוק קרה. ראה דבריו בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 11/9/16:

"...ש. מהרגע הראשון שהאירוע קרה היה ברור לך לחלוטין שאוטו פגע בך, קיבלת מכה בכתף, היה ברור לך או לא ברור לך?

ת. עד היום אני לא יודע מה קרה כי הייתי עם הפנים קדימה. מה קרה בדיוק אני לא יודע.

ש. מה שאתה אומר נובע מכך שלא בדיוק ראית את הרכב פוגע?

ת. לא יכולתי לראות את הרכב בכלל

ש. בעצם בדיעבד המסקנה שלך שכנראה רכב פגע בך בגלל הסיטואציה?

ת. הרגשתי משהו, נפלתי על הצד ראיתי משהו מאט וממשיך לנסוע.

ש. אתה מניח שזה מה שקרה?

ת. אני רכבתי, הרגשתי מעין חבטה, נפלתי על הצד. כשהייתי על הרצפה ראיתי רכב שמאט, ראיתי שהוא מאט כי ראיתי אורות ברקס וממשיך לנסוע להגיד שהוא ראה אותי לא יודע. אני הרגשתי מכה ונפלתי. אני מניח שזה היה מרכב..." (הדגשות שלי- א.ב.)

עינינו הרואות, אפוא, כי התובע, שעדותו בנוגע לעצם קרות האירוע ונסיבותיו הינה עדות בעל דין יחידה, מודה, בהגינותו, כי הוא עצמו אינו סמוך ובטוח בקשר לסיבה המדוייקת והאמיתית שגרמה לנפילתו. לדבריו הוא לא ראה את הרכב מגיע, שהרי היה עם פניו קדימה לכוון הנסיעה, ואף לא שמע אותו מגיע (עמ' 7 לפרוטוקול), הוא מספר כי "הרגיש משהו" ובהמשך מציין "הרגשתי מכה", לאחר שהיה מוטל על הכביש ראה אורות ברקס ורכב שהמשיך לנסוע. אין זאת אלא כי התובע הגיע למסקנה האמורה על דרך השלילה, דהיינו בהיעדר כל סיבה אחרת הנראית לעין, הסיק כי כפי הנראה היה מעורב רכב בתאונה. עם כל הרצון הטוב, אין בכך סגי; באותה מידה בהחלט יתכן כי התובע נפל מאופניו בשל איבוד משקל הקשור לתנאי הדרך וללא כל פגיעה חיצונית של רכב חולף. העובדה כי לאחר נפילתו הבחין התובע ברכב שנסע בסמוך, האט לרגע והמשיך בדרכו בלי להושיט עזרה, אינה מעלה ואינה מורידה שכן לא מן הנמנע כי אותו רכב כלל לא היה מעורב בתאונה. אדרבא, תסריט אפשרי זה מתיישב, ואף ביתר שאת, עם מבחן השכל הישר בבואנו לשחזר ולהעריך את אשר ארע, שכן כאמור אין כל זכר לאותה מכה או חבטה בפלג גופו השמאלי, דבר שאינו מתקבל על הדעת כאמור לעיל. הרושם המתקבל הוא כי התובע עצמו אינו סמוך ובטוח כי אכן נפגע מרכב חולף. הוא אמנם מגיע למסקנה זו, אולם על דרך הסברא ולא מידיעה אישית חד משמעית. די מטעם זה בלבד כדי לקבוע כי התובע לא הרים את נטל השכנוע להוכחת עצם קרות התאונה כנטען על ידו.

1. היעדר וודאות בדבר פגיעה מרכב חולף גם מגרסתו הראשונית של יניב איטח- מסקנתי לעיל מתיישבת בקנה אחד עם הגרסה שמסר החבר, יניב איטח, לחוקר בשיחה שהוקלטה מיום 5/11/13 כשנתיים לאחר התאונה (ראה נ/3). עיון בתמלילי השיחה (עמ' 5 לתמליל) מעלה כי גם יניב, שאת נסיבות התאונה למד מפי התובע לבוד, לא ידע לומר מה בעצם קרה ומה גרם לנפילתו של התובע, על פי התיאור שמסר לו כאמור, התובע. זכור לו במעומעם שהיה מעורב רכב "שכמט נכנס בו" ובשל כך התובע סטה אולם גם על גרסה זו לא יכל להתחייב לחוקר בהיעדר ידיעה אישית ובשל חלוף הזמן ועימו היחלשות הזיכרון. ראה בעמ' 6 לתמליל:

"זה מה שהוא אמר לי, אני זוכר אז הוא, בא איזה רכב, כמעט נכנס בו, ואז הוא זז לשוליים וברח ממנו, משהו בסגנון".

כאשר נשאל בחקירתו הכיצד בתצהירו גורס בצורה החלטית כי התובע מסר לו בזמן אמת גרסה לפיה רכב פגע בו, בעוד שלחוקר מסר גרסה שונה לפיה ייתכן ונבהל מרכב חלוף ואיבד שווי משקל בעת שניסה לברוח ממנו, הודה כי אין לו הסבר לגרסה שמסר לחוקר לפיה רכב "כמעט פגע בו" וציין כי הוא עצמו לא היה נוכח בעת הפגיעה ולא היה "בסיטואציה", אולם התובע מסר לו בעת שהגיע לזירה כי קיימת "סבירות גבוהה שהוא קיבל מכה מרכב" (עמ' 16 לפרוטוקול). כאשר שב ונשאל הכיצד זה שאפשרות זו לא מופיעה בתצהיר עדותו הראשית השיב: " אני לא זוכר למה זה נאמר. אני לא זוכר אין לי יותר מזה. אני יודע מה הצהרתי ומה אמרתי אבל אני לא זוכר". (עמ' 17 לפרוטוקול). אין זאת אלא כי הגרסה הפסקנית לגבי אופן קרות התאונה כפי שהציג העד תצהיר העדות, קורסת אל מול חוסר הידיעה והגרסה המהוססת משהו, לגבי נסיבות התאונה וההשערות שהעלה לגביה, כעולה משיחתו מול החוקר. במאמר מוסגר אציין כי בהלה מרכב חולף ובעטיה נפילה מאופניים, עשויה להיחשב בנסיבות מסויימות, בהתקיים קשר סיבתי בין השניים, כתאונת דרכים אף ללא מגע בין הולך הרגל לרכב ואולם כאמור לא זו הגרסה שנטענה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית ועל כן אין כל מקום להידרש אליה.

1. היעדר ראיה חיצונית למעורבות רכב בתאונה והיעדר כל ראיה לגבי מצב האופניים שעל פי הנטען היו מעורבות בתאונה- התובע מודה כי לא הזמין לזירה משטרה אשר אילו הייתה מגיעה לזירה, יכלה לבחון ולתעד את מצב הזירה ולנסות להתחקות אחר מה שארע כגון: מיקומה המדוייק של התאונה, סימני סטיה לכוון השוליים שם רכב התובע על אופניו או סימני בלימה ביחס למקום נפילתו של התובע ועוד. ראה דבריו בעמ' 8 לפרוטוקול שם הודה כי אכן היה עליו להזמין משטרה למקום. במסגרת זו, ואולי כפועל יוצא, אף לא הוגשה מטעם התביעה חוות דעת של מומחה בוחן תנועה המנתחת את ממצאי הזירה במקום וקובעת כי קיים סיכוי סביר כי נפילתו של התובע מאופניו נגרמה בשל פגיעת רכב חולף. כך גם לא הובאה כל ראיה לגבי מצב האופניים אשר נלקחו על ידי התובע ואחיו מהזירה. אדרבא, הן לגרסת התובע והן לגרסת חברו, אין חולק כי האופניים ניזוקו בתאונה ולפיכך הועמסו על גבי המנשא המיועד להובלת אופניים המותקן ברכב של אחיו של התובע שהגיע למקום על מנת לחלצם ולפנות את התובע לבית החולים. אלא מאי? התובע לא הציג כל תמונות ממצב האופניים בעקבות התאונה, על מנת שניתן יהיה להתרשם מהפגיעה בהם וייתכן אף לנסות להתחקות אחר מנגנון הפגיעה, מה שעשוי היה לשפוך אור לגבי אפשרות של פגיעת רכב אם לאו. אין חולק כי בעת שהתובע פנה לעורך דינו בקשר לתאונה, שלושה חודשים לאחר שארעה, האופניים עדיין היו ברשותו שכן לגרסתו תיקן אותם והמשיך לרכב עליהם ומכר אותם למעלה מארבעה חודשים לאחר מכן (עמ' 5 לפרוטוקול). בנסיבות אלו, בנקל יכל התובע להציג את מצבם או לתעד בתמונות לצורך המשפט העתידי. דבר זה לא נעשה ללא כל הסבר המניח את הדעת, ואף זה פועל לחובת התביעה בבוא בית המשפט לשקול ולהכריע האם הורם הנטל הראייתי.

בנוסף, מהעדויות מצינו כי התובע וחברו יניב חלוקים לגבי מידת הנזק שנגרמו לאופניים: בעוד שהתובע טען כי מדובר בנזק מינורי במסגרתו נשברה האוזן שמעבירה את ההילוכים בעלות של 40 ₪ (עמ' 5 לפרוטוקול), והכידון או השלדה של האופניים כלל לא ניזוקו (עמ' 10 לפרוטוקול), השיב חברו יניב כי גם הכידון של האופניים ניזוק עת התפרק הבלם המורכב עליו (עמ' 17-18 לפרוטוקול).

1. לא הוצגה הודעתו של התובע למשטרה- בסעיף 21 לתצהירו מציין התובע כי מסר גרסה לגבי תאונת פגע וברח במשטרה לרבות המידע החלקי שנכרת בזיכרונו לגבי הרכב שהאט לידו (לבן וגדול) לדבריו שם, כך סיפר למשטרה. לתצהירו צורף אמנם טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים מיום 6/10/2011 (נספח ד'), ואולם לא צורפה התלונה עצמה או ההודעה המפורטת שמסר למשטרה, כך על פי הנטען על ידו. הודעה זו עשויה הייתה להוות סיוע אוטנטי, הגם אם סיוע עצמי, לגרסתו באמצעות הודעה מפורטת וחתומה בכתב ידו שנמסרה לרשויות בסמוך לקרות התאונה. גם זאת לא נעשה והדבר אומר דרשני.
2. לא נעלמו מעיני טענות נוספות שהעלו הצדדים בסיכומיהם ואולם אין בהם כדי להעלות או להוריד ממסקנתי כפי שהוצגה בניתוח לעיל; בקצירת האומר אתייחס אליהן כדלקמן:
   1. הגרסאות שנמסרו בחדר המיון -איני רואה סתירה בהכרח בין השתיים כטענת הנתבעת ואולם אין בהן כשלעצמן כדי לפוגג את הקשים הראייתיים עליהם הצבענו לעיל בכל הנוגע לגרסת התביעה אשר הנטל, כידוע, מוטל על כתפיה.
   2. באשר לטענת הנתבעת לקנוניה שנרקמה כביכול בין התובע, חברו ואחיו בדרכם לבית החולים במסגרתה תוצג התאונה כתאונת דרכים, דומני כי לא נמצאה כל ראיה פוזיטיבית לטענה זו ואף היא נדחית על ידי.
   3. גרסתו השקרית של אחיו של התובע, לחוקר, גרסה ממנה חזר האח על דוכן העדים (עמ' 24 לפרוטוקול), אינה צריכה להיזקף לכף החובה של התובע עצמו. לתובע אין יד בדבר והוא כלל לא ידע אודות הגרסה שמסר אחיו לחוקר ומה היו מניעיו ואף לא הייתה לא כל השפעה עליו. כל שניתן לומר לגביה הוא שמדובר בעד שהסתבר כלא אמין, אשר בדה גרסה מליבו בבירור שערך עימו החוקר, עת חשב שזו תסייע לאחיו התובע (ראה הסברו בעמ' 25 לפרוטוקול). למותר לציין כי משהתברר הדבר על דוכן העדים והאח חזר בו מגרסתו השקרית, הדבר וודאי אינו מסייע לפרשת התביעה ואולם באותה מידה אין בכוחו לגרוע ממנה. בנסיבות אלו, אין להשתית על הדברים שמסר האח לחוקר כל ממצא שהוא בקשר לתאונה או נסיבותיה, לא לחומרא ולא לקולא.
   4. איכותו הירודה של דיסק ההקלטה- צודק ב"כ התובע בטענתו כי השיחה שנערכה בין החוקר לתובע על גבי הדיסק הינה באיכות ירודה ביותר ואולם כאמור לעיל, מסקנתי באשר לגרסה שמסר התובע, ממילא מבוססת אך ורק על בסיס תצהיר עדותו הראשית ודבריו שנאמרו בבית המשפט על דוכן העדים ולא על אותה שיחת טלפון קצרצרה, שלא זו בלבד שאיכותה ירודה, אלא שאינה מעלה ואינה מורידה, גם מהמעט המופיע בתמליל.
3. עינינו הרואות, אפוא, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות, ללא עדויות או ראיות חיצונית המהוות סיוע שיש בו כדי לחזק את גרסתו, כאשר עדותו של התובע עצמה אף היא מבוססת יותר על השערה או הסקה, מאשר על ידיעה קונקרטית. לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי התובע לא צלח להרים את הנטל ולהוכיח כי התאונה מושא התביעה נגרמה עקב מעורבות רכב וכי מדובר בתאונת דרכים.
4. נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר אי עמידת התובע בנטל להוכיח כי אכן נפגע בתאונת "פגע וברח", הרי דומה כי הדיון בסוגיית הנזק מתייתר.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ דלעיל, התביעה נדחית.
2. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ז, 13 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.