1. בקשה לפירוק חברת ק.מאי אחזקות בע"מ (להלן - "החברה") בשל היותה חדלת פרעון.

החברה הינה חברה פרטית, אשר מנהלה והבעלים של 99% ממניותיה הינו מר אבנר קופל (להלן - "קופל"). בבעלותו של קופל 50% ממניותיה של חברה נוספת, רב-אור סוכנות לביטוח (1988) בע"מ (להלן - "רב אור").

ביום 7.4.13 ניתן צו לפירוק רב אור ועוה"ד קרן רייכבך - סגל מונתה כמפרקת רב אור (להלן - "המפרקת").

ביום 19.6.13 הגישה המפרקת לראשונה בקשה לפירוק החברה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (פר''ק 41122-06-13), בהיות החברה חדלת פרעון, אשר לה חובות כבדים לרב אור. ביום 18.8.13, לאור עמדת החברה, קבעתי כי הסמכות המקומית לדון בבקשה נתונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב ולבקשת המפרקת, הבקשה נמחקה ביום 22.8.13.

ביום 11.9.13 הוגשה בקשת הפירוק לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 15.1.14 הגישה החברה התנגדותה לבקשת הפירוק. הדיון בבקשה נדחה מעת לעת כיוון שהמפרקת, החברה ורשות המיסים קיימו ביניהם משא ומתן למציאת פתרון כולל לענייניה של החברה. ביום 19.11.14 הגישה המפרקת, בהמלצת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בקשה לבית המשפט העליון להעביר הדיון בהליכי הפירוק של החברה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. ביום 17.12.14 קיבל בית המשפט העליון את הבקשה והורה על העברת הדיון בבקשת הפירוק של החברה לבית משפט זה. משכך, התקיים הדיון בבקשת הפירוק בפני והוגשו סיכומים בהתאם.

1. לאחר הגשת בקשת הפירוק, ביום 4.11.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"מ 36166-07-11 ק.מאי אחזקות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (4.11.13) (להלן - "פסק הדין"), אשר דן בערעור החברה, קופל ודוד נאור על החלטת רשות המיסים לחלט כספים לפרעון חובות המס של רב אור. בפסק הדין נקבע, כי רב אור העבירה בשנים 2006-2008 מליוני שקלים לידי החברה וקופל וכספים אלה לא היוו הלוואה, כפי שנטען על ידי קופל, אלא הענקה ללא תמורה. בנסיבות אלה, זכאית רשות המיסים - בהתאם להוראות סעיף 119א. לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - "סעיף 119א.") - לחלט את הכספים האמורים מהחברה וקופל לפרעון חוב המס של רב אור. נקבע, כי היקף הסכומים שקבלה החברה מרב אור כהענקה ללא תמורה, אותם יכולה רשות המיסים לגבות מהחברה, הוא בסך על 4,347,473 ש"ח.

טענות הצדדים

1. המפרקת טוענת, כי הוכח שיש להורות על פירוק החברה מחמת חדלות פרעון. מהדוחות הכספיים של החברה ושל רב אור עולה, כי החברה חייבת למעלה מ - 8 מליון ש"ח לרב אור; מסקנה זו עולה גם מפסק הדין, מהודאתו של קופל בהזדמנויות שונות ומהודאת החברה בבקשה להשלמת פרטים מטעמה. על אף דרישת המפרקת להסדרת החוב, חוב זה לא הוסדר.

המפרקת דוחה את טענת החברה, כי לאור הקביעות בפסק הדין היא חייבת כספים לרשות המיסים בלבד, כיון שבפסק הדין חויבה החברה לשלם לרשות המיסים 4.3 מליון ש"ח בלבד, כך שיוותר לה חוב משמעותי לרב אור גם לאחר פרעון חובה לרשות המיסים. כמו כן, הקביעה, כי רשות המיסים תוכל לגבות את חובות המיסים של רב אור מהחברה אינה פוגעת ביכולתם של נושים אחרים של החברה לפעול לגביית חובות החברה כלפיהם. למעשה, פסק הדין מאשר את קיום חובה של החברה לרב אור. המפרקת מוסיפה, כי החברה העלתה טענות עובדתיות סותרות, כאשר בהליך, נשוא פסק הדין, טענה כי מדובר בהלוואה וכעת טוענת היא כי המדובר בהענקה ללא תמורה.

עוד טוענת המפרקת, כי קופל הודה שלחברה אין פעילות או נכסים והנכס היחיד שלה הינו חובו של קופל כלפיה, כאשר חובותיה של החברה עולים על גובהו של חוב זה. החברה אף מתרוקנת מנכסיה באופן שברור כי ישאיר את נושיה בפני שוקת שבורה.

1. לטענת החברה, קיימת זהות בין המפרקת לבין רשות המסים הנושה היחידה של רב אור, כפי שניתן לראות מבקשת הפירוק. השתק שיפוטי חל רק על מי שמעלה טענה עובדתית ומשפטית אשר מתקבלת. על כן, טענותיו של קופל בהליך הקודם אינן יכולות לחייב אותו. מאידך, רשות המסים אשר טענתה לפיה הועברו נכסים מרב אור לחברה ללא תמורה התקבלה, אינה יכול לטעון כעת - באמצעות המפרקת - כי הכספים שהועברו לחברה היו הלוואה ועל כן קיים חוב של החברה לרב אור. חל על המפרקת השתק עילה גם מאחר ורשות המיסים כבר נקטה בהליך נגד החברה בגין הכספים שהועברו אליה על ידי רב אור, ואינה יכולה לנקוט בהליך נוסף בגין אותם כספים.

החברה מפרטת, כי בפסק הדין נקבע, כי כל הכספים שהועברו לחברה על ידי רב אור, בשיעור של 7,135,240 ש"ח נכון ליום 31.12.08, הועברו ללא תמורה. אמנם, בפסק הדין נקבע כי רשות המיסים תוכל לגבות 4,347,473 ש"ח בלבד, אולם מאחר וסכום זה נקבע לאור דרישת רשות המיסים היא זו שעליה להסביר את גובהו, שכן אין לצפות מקופל להסביר את גובה החוב משזה נקבע בניגוד לעמדתו. כמו כן, יש להניח, כי הפער בין הסכומים נובע מהפחתת הפרשי הריבית וההצמדה שצבר הסכום, הפחתה שהינה הכרחית, משנקבע כי אין מדובר בהלוואה. משהסכום הועבר ללא תמורה, החברה אינה חייבת בהשבתו, ועליה לשלם לרשות המיסים בלבד. למעשה, רשות המיסים נקטה בשני הליכים מנוגדים: אם הכספים נתנו כהענקה ללא תמורה, חל סעיף 119א. לפקודת מס הכנסה, אולם אם הכספים הועברו כהלוואה, וסעיף 119א. אינו חל, המדובר בכספים שרב אור יכולה להשיב לידיה, ומשכך אין רשות המיסים יכולה לטעון כי אין אמצעים אחרים לכיסוי חובה של רב אור.

החברה מוסיפה, כי טענות המפרקת באשר להודאת החברה בקיומו של החוב אינן רלוונטיות שכן הן קודמות לפסק הדין. כן טוענת החברה, כי לא ניתן לנקוט בהליכי פירוק לאחר שננקט הליך לפי סעיף 119א. שכן משמעות הליך לפי סעיף 119א. הינו מתן מעמד של נושה מובטח, לרשות המסים הקודם ליתר הנושים, בניגוד לעקרונות דיני הפירוק. רק כאשר בהליכי חדלות פרעון אין כדי להועיל לנושים ניתן לפעול לפי סעיף 119א. כן אין דמיון בין העילה המיוחדת של רשות המיסים לפי סעיף 119א. לדרכי גביה רגילות.

החברה מפנה לפסיקה הקובעת, כי יש להעדיף את שימור החברה על פני פירוקה ולהימנע מפירוק כאשר יש מחלוקת בדבר קיום החוב. לטעמה, משעצם נשייתה של רב אור בחברה שנויה במחלוקת, אין מקום לפירוק.

1. בתשובתה, טוענת המפרקת כי יש לדחות את טענת החברה לזהות בינה לבין מס הכנסה, כנושה היחיד של רב אור. טענה זו מנוגדת לקבוע בתקנות, בפסיקה ובספרות, לפיה המפרק הינו פקיד בית המשפט, הפועל בפיקוחו בלבד. קבלתה, תחתור תחת הבסיס של מינוי בעל תפקיד על ידי בית המשפט ותחת יכולתו של נושה מהותי לפעול לפירוק החברה החייבת לו כספים. הטענות באשר להשלכות הזהות בין הנושה והמפרקת אף לא הועלו בעבר. משמונתה המפרקת נכנסה היא לנעליה של רב אור, ומחובתה לפעול לגביית חובותיה של החברה לרב אור, בנפרד מההליכים אותם מנהלת רשות המיסים על פי העילות העומדות לה. ממילא, קיימים לרב אור נושים נוספים. מאחר ואין זהות בין המפרקת לרשות המיסים לא חל על המפרקת השתק ביחס לטענות שהעלתה רשות המיסים.

כן טוענת המפרקת כי אין ממש בטענה כי סעיף 119א. לפקודת מס הכנסה אינו חל במקביל להליכי הפירוק. להרחבת יכולת הגביה של רשות המיסים כלפי צדדים אליהם הועבר רכוש החברה אין כל רלבנטיות לחובות החברה כלפי נושיה, פרט להעדר היכולת לגבות את אותו החוב פעמיים. אין בהפעלת הסעיף כדי להקנות לחברה חסינות כנגד הליכי פירוק, ומסקנה זו אינה מתיישבת עם לשון הסעיף, דברי ההסבר לו, או פרשנות בית המשפט העליון, כמו גם עם קביעות פסק הדין בדיון בהסרת איסור הפרסום.

1. כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת המפרקת וסבור כי זו הוכיחה באופן חד משמעי כי החברה הינה חדלת פרעון והתקיימו הנסיבות לפירוקה.
2. רשות המיסים עתרה, ביום 1.3.15, להגיש סיכומים בתיק זה. בבקשתה נטען, כי לחברה חוב ישיר של 472,633 ש"ח למס הכנסה, בנוסף לחובה על חשבון רב אור. על כן, הודיעה רשות המיסים למפרקת כי היא נושה של החברה והודיעה על השתתפותה בדיון בבקשת הפירוק מכוח תקנה 8(א) לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז - 1987 (להלן - "תקנות החברות"). רשות המיסים טענה, כי לאור הטענות החדשות שהועלו על ידי החברה בסיכומיה יש מקום להתייחסות רשות המסים בתור מי שנקטה בהליך לפי סעיף 119א. וכבעלת עילת פירוק עצמאית נגד החברה, גם אם אינה צד פורמלי להליך הפירוק. ביום 8.3.15 קבעתי כי אין להיעתר לבקשה להגשת הסיכומים מפאת הפניה המאוחרת.

דיון

1. סעיף 257(4) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 (להלן - "פקודת החברות") קובע, כי בית המשפט רשאי לפרק חברה כאשר היא חדלת פירעון. סעיף 258 לפקודה מגדיר, אימתי יראו חברה כחדלת פירעון:

"רואים חברה כחדלת-פרעון בהתקיים אחת מאלה:

(1) נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה;

(2) צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת נושה של החברה לא קויים כולו או מקצתו;

(3) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכלתה של החברה לשלם את חובותיה".

בפסיקה נקבע, כי אין לפעול על פי הוראות סעיף 258(1) לפקודת החברות כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לעצם הנשיה, שאז הדרך היא בהגשת תובענה כספית; עם זאת, על מנת למנוע העלאת טענות הגנה פיקטיביות, ידחה בית המשפט את בקשת הפירוק רק כאשר קיימת מחלוקת אמיתית וכנה באשר לחוב (ע"א 5737/08 בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוקים נ' פ.נעאמנה לשיווק ומסחר, עמ' 8 (פורסם בנבו) (28.6.11)).

לכאורה, גם כאשר לא קיים חוב לפי סעיף 258(1) לפקודת החברות, ניתן להורות על פירוק החברה אם הוכחה הדרישה, אשר בסעיף 258(3), דהיינו, כי אין בידי החברה לפרוע את חובותיה. עם זאת, לאור הוראת סעיף 259 לפקודת החברות, הקובע, כי בקשת פירוק תוגש רק על ידי החברה, נושה או משתתף, לא ניתן להורות על פירוק חברה גם כאשר החברה הינה חדלות הפרעון, כאשר מבקש הפירוק לא הוכיח קיומו של חוב של החברה כלפיו ומשכך כלל אינו נושה של החברה:

"במקרה בו בקשת הפירוק נסמכת על הוכחה פוזיטיבית של חדלות פירעון (סעיף 258(3) לפקודה), כבענייננו, לא די בקיומה של מחלוקת בנוגע לחוב כדי לשלול בהכרח את חדלות פירעונה של החברה ולהוביל לדחיית בקשת הפירוק (ע"א 485/89 קו נקודה בע"מ נ' b.v. briefhounder en papierwarenfabriek, פ"ד מו (1) 265, 270 (1991); ראו והשוו: עניין שטיינבאום, בעמ' 579-578). במקרה כזה, יש לבחון את טיב המחלוקת. כאשר המחלוקת נוגעת לעצם קיומו של החוב, ויש בה ממש, אין להורות על פירוק. זאת משום שבהיעדר חוב, הטוען לחוב כלל אינו נושה של החברה, ואין הוא רשאי להגיש בקשת פירוק (סעיף 259 לפקודת החברות). לעומת זאת, כאשר המחלוקת נוגעת אך להיקפו של החוב, ומוכח כי החברה חדלת פירעון בלאו הכי (כלומר בהינתן החלק המוסכם של החוב בלבד) - אין לשלול את בקשת הפירוק אך מטעם זה (ראו: צפורה כהן פירוק חברות 169-166 (2000))" (עמ' 4950/08 ד"ר דב בירן אחזקות בע"מ נ' אגף מס הכנסה, עמ' 7-8 (פורסם בנבו) (18.7.11)).

בענייננו, המפרקת טוענת שהתקיימו הן התנאים לפירוק שבסעיף 258(1) לפקודת החברות מאחר ולשיטתה לחברה חוב לרב אור אשר לא נפרע, והן לקיום התנאים שבסעיף 258(3) משהוכח, כי אין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה.

1. החברה מיקדה עיקר טענותיה בהוראות סעיף 258(1), דהיינו, כי אינה חייבת כל סכום שהוא לרב אור, וזאת לאור פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, כב' השופטת נצר, שקבעה כי הסכומים שהועברו מרב אור לחברה היו העברה ללא תמורה. אין בידי לקבל עמדה זו.

מהדו"חות הכספיים של החברה, כמו גם מהדו"חות הכספיים של רב אור, למדים אנו כי נכון לסוף שנת 2011 עמד חובה של החברה לרב אור על 8,553,653 ש"ח (נספחים 3 ו – 5 לבקשת הפירוק). החברה אינה חולקת על עצם העברתם של כספים אלה, אלא שחלוקה היא על ההגדרה אותה יש ליתן להם. לאחר שטענה בתוקף במהלך ניהול ההליך לפני כב' השופטת נצר כי המדובר בהלוואה, שינתה היא כעת טעמה וטוענת היא כי המדובר בהעברה ללא תמורה. אמנם, החברה אינה מנועה מלהעלות טענה זו, שכן השתק שיפוטי חל רק כאשר הטענה שהועלתה בהליך הקודם התקבלה על ידי בית המשפט באותו הליך (ע"א 513/89 Interlego A/S נ'Exin-Lines Bros. S.A., פד"י מח(4) 133, 194 (9.6.94)), ואילו בענייננו טענת החברה כי המדובר בהלוואה - נדחתה. עם זאת, ספק אם ניתן ללמוד מפסק דינה של כב' השופטת נצר כי מלוא הסכום היה העברה ללא תמורה.

מעיון בפסק הדין עולה כי אמנם, נקבע בו כי המדובר בהעברה ללא תמורה, אולם קביעה זו התייחסה רק לסכום בגובה של 4,347,473 ש"ח, מתוך החוב הכולל שצוין במאזניהן של רב אור והחברה. קופל בעדותו לא ידע ליתן הסבר למהות הפער הנטען, והסתפק בהעלאת השערות שונות בעניין זה (פ' 18.1.15 עמ' 3, עמ' 5). בסיכומיה הרחיקה החברה לכת וטענה כי אין לצפות מקופל לדעת להסביר את הפער משזה נקבע בניגוד לעמדתו – טענה המעוררת קושי רב בהתחשב בכך שהמדובר בחברה בבעלותו של קופל, ומכאן, הציפייה הבסיסית היא, כי זה ידע להבהיר את מקורם של פערים במליוני ש"ח של חובות החברה.

משלא עלה בידי החברה ליתן הסבר לפער בין הסכום שנפסק בפסק דינה של כב' השופטת נצר לבין גובה חובה של החברה לרב אור כפי שנרשם במאזני החברות, לא ניתן לקבל את עמדתה, כי אין לה כל חוב לרב אור. על כן, ניתן להורות על פירוק החברה מחמת חובה לרב אור אשר לא נפרע.

1. מעבר לנדרש אוסיף, כי גם אם תתקבל הטענה כי לא קיים כל חוב של החברה לרב אור, יש מקום לקבל את בקשת הפירוק מחמת חדלות הפרעון של החברה, שכן לבקשת הפירוק הצטרפה גם רשות המסים אשר הודיעה ביום 12.1.14 למפרקת רב אור על השתתפותה בדיון בהסתמך על הוראות תקנה 8(א) לתקנות החברות. רשות המסים אמנם לא הייתה צד להליך הפירוק אך השתתפה בו ואף לקחה חלק פעיל במגעים שנערכו להשגת הסדר בתיק. החברה אינה חולקת על קיומו של החוב לרשות המסים שכן מהות טיעוניה בסיכומים כי קיים חוב של 4.3 מליון ש"ח לרשות המיסים מתוקף פסק הדין. גם מבקשת החברה להשלמת פרטים מיום 15.1.15 (פר"ק 12956-01-13 בקשה 23), עולה כי החברה מכירה בחובה למס הכנסה, ואף מוסיפה ומציינת כי גם לאחר תשלום מלוא חובו של קופל לחברה, תיותר יתרה לתשלום (סעיף 16 לבקשה) ובבקשה זו עותר לאפשר לו להסדיר החוב.
2. אמנם, רשות המיסים אינה מבקשת הפירוק שכן הבקשה הוגשה על ידי המפרקת ורשות המיסים רק השתתפה בהליך. עם זאת, הליך פירוק נועד לערוך בירור אמיתי ומקיף למצבה של החברה ובעריכת בירור זה כראוי, יש חשיבות לאפשר לכלל הנושים נוספים של החברה להשמיע טענותיהם וליתן להן משקל בעת ההכרעה על פירוק החברה:

"חלק ניכר מהשיקולים שהנחו את הפסיקה... היה מתן אפשרות לבית המשפט לשמוע לא רק את הנושה מבקש הפירוק, אלא גם נושים נוספים - וכך לבדוק האם ראויה החברה להמשיך ולפעול באופן עצמאי, או שמא רצוי לשולחה אל הסעד הדרסטי של הפירוק. לעניין זה יוער, כי אמנם חלק מעילות הפירוק הן אישיות לכאורה ותלויות בנושה המבקש, אולם מצבה המהותי של החברה (חדלות פרעון), הינו עניין כללי ואובייקטיבי, התלוי במצבה האובייקטיבי של החברה, ולא במעמדו, התנהגותו או הסכמתו של נושה פלוני. מסיבה זו, מאפשר הדין בדרך-כלל אף לנושים נוספים להצטרף ולטעון את טענותיהם...

בקשות הצטרפות מסייעות לבית המשפט לשמוע מספר גדול של נושים, ואי לכך לקבל תמונת מצב החורגת ממישור היחסים הצר בין החברה למבקש המקורי. כך, מקשה הדבר על חברה חדלת פרעון "לתמרן בין הטיפות", ו"לקנות" את מבקש הפירוק בהסדר אישי ביניהם, תוך משיכת זמן והרעת מצבם של יתר הנושים... הדיון הנכון הינו, כי אם הגיעה בקשת פירוק לשלב הפרסומים והדיון, אזי זכאי כל נושה ומבקש אחר בעל מעמד בדין להצטרף ולהשמיע דברו... כך, יכול בית המשפט לשקול את מצב החברה והעילות הנטענות כלפיה כמכלול, בלא סרבולים פורמליסטיים ריקים מתוכן, וליתן החלטה מושכלת בהתאם". (פש"ר (ת"א) 1145/04 ד"ר יוסף שגב נ' זאבי נאמנות ומימון (1959) בע"מ, סעיפים 8-9 (פורסם בנבו) (28.9.04)).

משיקולים אלה, קבעה כב' השופטת אלשייך בתיק הנ"ל, כי אמנם ספק רב האם למבקש הפירוק המקורי מעמד בבקשת הפירוק, אך מאחר ולבקשת הפירוק הצטרף לאחר מכן נושה אחר, אשר לא היתה מחלוקת לגבי נשייתו, נקבע כי, יש לפעול בהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות החברות, הקובעת כי ניתן להורות על חילופי מבקשים בבקשת פירוק, ולהורות על פירוק החברה (וראה גם בפש"ר (ת"א) 219/95, בש"א 18441/01 א. בן עזר ובניו בע"מ נ' בן עזר צמח, עמ' 7-8 (פורסם בנבו) (8.11.04)).

1. במקרה שכאן, רשות המסים השתתפה בהליך בהתאם להוראות תקנה 8(א) לתקנות החברות, והיא תומכת בבקשת הפירוק. אין מחלוקת כי לחברה חוב לרשות המסים גם אם קיימת מחלוקת באשר לסכום המדויק (עמ' 3 לתגובת החברה מיום 2.3.15). כמו כן, החברה למעשה אינה חולקת על כך שאין לה די אמצעים על מנת לפרוע את כל חובותיה לרשות המסים כפי שהיא מציינת בסעיף 16 לבקשה מיום 15.1.15, וכן בסעיף 14 לבקשתה מיום 5.3.15 לעכב את הליכי הפירוק. על כן, החברה נכנסת לא רק לגדרי סעיף 258(1) לפקודת החברות, אלא אף לגדרי עילת הפירוק שבסעיף 258(3) לפקודה. בנסיבות אלה, התעלמות ממערכת היחסים בין החברה לרשות המיסים והתמקדות רק בשאלת קיומו של החוב לרב אור, יש בה כדי להחטיא את המטרה, של בחינת מצב החברה כמכלול והאם, בבחינה אובייקטיבית ומלאה, המדובר בחברה חדלת פרעון אם לאו.

אמנם, רשות המיסים לא הגישה בקשה מפורשת להחלפת המפרקת כמבקשת הפירוק, בהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות החברות, אלא שהחברה טוענת, כי מהות הבקשה שהוגשה על ידי רשות המיסים הינה בקשה להחלפת מבקש הפירוק, ואף התייחסה לגופה של בקשה זו (תגובת החברה מיום 2.3.15). גם אם לא מצאתי לאפשר לרשות המיסים להגיש סיכומים מטעמה בשלב המאוחר, אין בכך כדי לאיין את מעמדה של רשות המיסים כנושה מהותית של החברה אשר רשאית להיכנס לנעליה של מבקשת הפירוק.

1. עוד יוער, כי בנסיבות הקיימות, דחיית בקשת הפירוק הינה למעשה צעד חסר תוחלת, שכן התוצאה היחידה של צעד זה הינה הגשה מידית של בקשת פירוק על ידי רשות המסים בקשה שתתקבל לאור קיומו של החוב. כמו כן, בטיעוניה הארוכים של החברה, לא בא טעם של ממש מדוע יש להימנע מבקשת הפירוק, ומהו הנזק שעשוי להיגרם מכך שהחברה תפורק. הפסיקה הקובעת כי יש להעדיף את קיום החברה על פירוקה אינה רלוונטית בנסיבות שכאן, שכן אין מחלוקת כי המדובר בחברה שאינה פעילה עוד, ומשכך פירוקה לא יגרום נזק כלשהו לעובדיה, ספקיה או נושיה. באמור יש כדי להוסיף ולהטות את הכף לקבלת בקשת הפירוק.
2. באשר לטיעוני החברה לקיומה של זהות בין המפרקת לבין רשות המסים, בהיות רשות המסים הנושה העיקרית של רב אור, ובכן בטענה זו - אין ממש. המפרק הינו פקיד בית המשפט, המפעיל את סמכויותיו בפיקוחו של בית המשפט (תקנה 37 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז - 1987). מכוח עקרון זה נובעות חובותיו של המפרק,

"לפעול ביושר, ללא משוא-פנים ולהפעיל את מיטב שיקול דעתו במילוי תפקידו. היטיב לבטא זאת השופט James, באומרו (In re Contract Corp., Gooch's Case (1871) L.R. 7 Ch. App. 207, 211):

“In truth, it is of the utmost importance that the liquidator should, as the officer of the Court, maintain an even and impartial hand between all the individuals whose interests are involved in the winding-up. He should have no leaning for or against any individual whatsoever. It is his duty to the whole body of shareholders, and to the whole body of creditors, and to the Court to make himself thoroughly acquainted with the affairs of the company; and to suppress nothing, and to conceal nothing, which has come to his knowledge in the course of his investigation, which is material to ascertain the exact truth in every case before the Court. And it is for the Judge to see that he does his duty in this respect”.

(צפורה כהן, פירוק חברות, עמ' 311 (2000)).

ברי, כי טענה לפיה קיימת זהות בין המפרק לבין הנושה אשר ביקש את מינויו חותרת תחת הגדרת תפקידו של המפרק, אשר במהותה דורשת ממנו לא לייצג כל נושה ספציפי אלא לפעול ביושר וללא משוא פנים לטובת כלל הנושים. משכך, אין מקום לטענות בדבר השתק כלשהו החל על המפרקת מכוח פעולותיה של רשות המיסים.

גם בטענה - כי יש מניעה לנקוט בהליך של פירוק לגביית החוב למס הכנסה לאחר שננקט הליך לפי סעיף 119א. - אין ממש. הליך משפטי שבסיומו מחויבת החברה בתשלום, אינו יוצר השתק, המונע מהצד שזכה בדין לנקוט בהליך לפירוק החברה בשל אי פרעון אותו חוב. נהפוך הוא, דבר יום ביומו הוא שנושה של חברה שאינה פורעת את החוב שנפסק בפסק הדין, מגיש בקשת פירוק.

לא בכדי לא הובאה על ידי החברה אסמכתא כלשהי שיהא בה כדי לתמוך בטענה זו. דיני חדלות הפרעון, הקובעים את עקרון השוויון בין הנושים, חלים רק לאחר תחילת הליך פירוק החברה, כאשר טרם להליך הפירוק אין כל פסול בכך שכל אחד מהנושים יבקש לגבות את חובו בכלים העומדים לרשותו. אין הגיון בטענה, כי רק מאחר והנושה נקט בהליך לגביית חובו מגוף שלישי, לחברה חסינות מפירוק. גם העובדה כי הפעלת סעיף 119א. מותנית בהעדר מקורות אחרים לפרוע את החוב למס הכנסה, אין פירושה כי לא ניתן לנקוט בהליך פירוק, בפרט, בהעדר מקורות כספיים לפרעון החוב לנושי החברה.

טענות החברה אינן רלוונטיות לבקשה לפירוק החברה, ויכלה אולי להיות רלוונטיות רק לבקשה לפירוק רב אור, בקשה אשר התקבלה זה מכבר. גם אם ניתן היה לראות בהליך לפי סעיף 119א. כהתערבות בסדרי הנשיה של נושי רב אור, שכן הוא מאפשר לרשות המיסים לקבל מעמד מועדף על פני נושיה האחרים, אין הדבר רלוונטי בהקשר של פירוק החברה, שכן ההליך לפי סעיף 119א. לא יצר מעמד מועדף לרשות המיסים ביחס לנושים האחרים. בדומה, גם אם הייתי סבורה, כי הליך לפי סעיף 119א. נוגד את הליך הפירוק מאחר והוא מותנה בהעדר מקורות חלופיים לפרעון החוב, העדר מקורות חלופיים אלה הם של רב אור, ולא של החברה.

1. טרם ההכרעה בבקשת הפירוק, הגישו החברה וקופל ביום 5.3.15 בקשה לעכב את ההליכים בתיקי הפירוק - הן תיק הפירוק של רב אור והן בבקשת הפירוק של החברה. בבקשה נטען, בתמצית, שמס הכנסה מעכב את המשא ומתן עם החברה וקופל, ללא סיבה עניינית ומסרב לקבל כספים על חשבון חובו שלא כדין וזאת על מנת להגדיל באופן מלאכותי את החוב.

רשות המיסים מתנגדת לעיכוב, וטוענת שהבקשה הוגשה בניגוד לדין, ובנסיבות בהן אין חולק כי החברה חדלת פרעון; כן לא הוצג נימוק כלשהו אשר יהא בו כדי לדחות את בקשת הפירוק בסופו של יום, או כדי להעמיד תשתית ראייתית לטענה כי ניתן יהיה להחזיר את רב אור למצב סולבנטי. עוד טוענת רשות המסים כי במתן צו לפירוק החברה יהא כדי לקדם את הסדרת כלל ענייניהן של החברות. המפרקת מתנגדת אף היא לבקשת העיכוב, וטוענת כי לאור הפסיקה אין בקיום משא ומתן כדי להוות עילה לעיכוב הליכי פירוק, בפרט משקיום המשא ומתן אינו נסיבה חדשה אשר לא התקיימה בעבר. מה גם שלשיטת החברה וקופל הסכומים בידיהם אינם מספיקים לפירעון כלל חובותיהן של החברה ורב אור, ועל כן אין מחלוקת בדבר חדלות פרעון של החברות.

דין הבקשה להידחות. גם בבקשה זו, החברה וקופל אינם חולקים על כך שאין בידי החברה די כספים על מנת לפרוע את כלל חובותיה, ועל כן אין בה עילה של ממש לדחיית בקשת הפירוק. אמנם, השגת פתרון בהסכמה הינו דבר רצוי, אולם לחברה ניתנו אורכות רבות על מנת להגיע להסכמות עם רשות המיסים ונערכו פגישות בעניין זה בעבר, כך שאין בעצם העובדה - כי כיום אין רשות המיסים מוכנה לקיים פגישה במהירות הנדרשת על ידי קופל והחברה - כדי להוות עילה לעיכוב ההכרעה בבקשת הפירוק.

באשר לטענות בדבר סירובה של רשות המיסים לקבל החזר חלקי של החוב, יצוין כי שוחררו חלק מהכספים לטובת תשלום החוב לרשות המיסים; כך או אחרת, איני סבורה כי היה בסירוב כדי להצדיק את עיכוב הליכי הפירוק, בפרט, בהתחשב בעובדה שקופל אינו מציע לפרוע כעת את מלוא החוב.

סוף דבר, אני מקבלת בקשת הפירוק ומורה על פירוק החברה על פי הוראות פקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983.

אני ממנה את הכונ"ר כמפרק זמני של החברה.

נושאי משרה בחברה יתייצבו עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונ"ר על מנת למסור מידע בנוגע לעסקי החברה.

על המפרק הזמני להגיש דו"ח אודות הליכי הפירוק הזמני תוך 75 יום.

ומילה לסיום- טוב יעשו הצדדים אם יחזרו להידבר ביניהם.

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.