06 אפריל 2016

התובע, יליד 1958, שימש בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה כמנכ"ל עמותת ילדים בסיכוי- המועצה לילד החוסה (להלן: "העמותה"). התובע מבקש להכיר באוטם שריר הלב אשר פקד אותו ביום 7.6.11 (להלן: "האוטם"), כתוצאה של "אירוע חריג" שאירע בעבודתו ביום 5.6.11 (להלן: "יום האירוע").

הנתבע, סירב להכיר באירוע כתאונה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). מכאן התביעה הנוכחית.

השאלה הדרושה הכרעה הינה האם עלה בידי התובע להוכיח קרות "אירוע חריג" המצדיק מינויו של מומחה רפואי.

מסגרת נורמטיבית:

בית הדין הארצי לעבודה שב לאחרונה בעב"ל 27065-05-15 מישה ציונוב – המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.2.16 (להלן: "עניין ציונוב") וסקר את ההלכה להכרה באוטם שריר הלב כפגיעה בעבודה, בקבעו כך:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונה בעבודה, על המבוטח להוכיח התרחשותו של "אירוע חריג" היכול למצוא ביטויו ב"דחק נפשי בלתי רגיל" או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפני קרות האוטם. רק אם יוכח קיומו של אירוע שכזה, ניתן יהיה לקשור בינו ובין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב. הכללים להכרה באירוע כלשהו בעבודתו של נפגע כ"אירוע חריג" סוכמו בפסק הדין בעניין סידה כך:

"על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בחיי עבודתו בסמוך לפני קרות האוטם. משמעות הדבר:

ראשית - שעל התובע להוכיח קרות מאורע אוביקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה.

שנית - על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן...

שלישית - על התובע להוכיח, כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל.

רביעית - משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גירסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו."

על מנת ש"אירוע חריג" יבוא בגדר "תאונת עבודה" צריך שהאירוע החריג יוגדר בזמן ובמקום. אמנם אין הכרח כי אותו אירוע חריג יהיה רגעי וקצר, ובלבד שמשכו אינו עולה כדי "מתח מתמשך". נפסק כי "מתח מתמשך" בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג", אם כי יכול ש"אירוע חריג" יוכר גם על רקע של מתח מתמשך, מקום שבו בסמוך לפני האירוע נוצר "שיא" או "עליית מדרגה" חריגים באותו מתח מתמשך, והם שייחשבו כ"אירוע החריג.

עוד נפסק, כי "אם קיים ספק בדבר חריגות האירוע, יש למנות מומחה יועץ רפואי, זאת לבל תנעלנה דלתות בית הדין בפני המבוטח על הסף, בטרם יבחן המומחה את שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה ובין האוטם הלבבי בו לקה המבוטח."

ומן הכלל אל הפרט:

לגרסת התובע, בשבוע שסמוך לאירוע ניהל הוא מספר פגישות ותכתובות עם גורמים שונים בנוגע למצבם הקשה של ילדים בפנימיות וכן העלה טענות קשות נגד משרד הרווחה ומנהלי הפנימיות: כך ביום 1.6.11 נכח בפגישה עם מספר גורמים, ביניהם הגב' דליה לב שדה, מנהלת אגף ילד ונוער (להלן: "גב' שדה"), בה דובר על מצב הפנימיות על רקע עימות מתמשך בין מנהלי הפנימיות למשרד הרווחה, ועל תוכנית "גשר לעצמאות" לבוגרי פנימיות חסרי עורף משפחתי. לאחר מספר תכתובות בעניין, וביום 5.6.11 התקיימה פגישה בין התובע לגב' שדה. לגרסת התובע, הפגישה היתה קשה וטעונה, וכללה איומים בעניין הפסקת שיתוף הפעולה בין משרדה לבין העמותה, כמו גם האשמות אישיות נגדו. אמנם, הפגישה לא התנהלה בצעקות, אך גב' שדה אמרה לו באופן ישיר ובלתי משתמע לשני פנים כי משרד הרווחה והיא, צריכים לשקול כיצד יהיה ניתן להמשיך ולעבוד עם העמותה, כאשר התובע עומד בראשה. כן הוטחו בפניו אמירות כגון "שבירת אמון", "חוסר באמון" וכיוצב'... (סע' 7-10 לתצהיר התובע).

לדברי התובע, ממועד הפגישה ועד ליום 7.6.11 היה חסר מנוחה, לא הצליח להירדם

בלילה, סיפר למקורביו על הפגישה ועל עוצמת הפגיעה. חש כעס ותסכול שהלכו וגברו

(סע' 11 לתצהירו). ביום 7.6.11 בשעות אחה"צ יצא לחצר ביתו לעבוד בגינה. בעת שמשך את הכבל שמדליק את מכסחת הדשא חש כאב חזק בחזה ובלסת (סע' 13 לתצהיר התובע). התובע הובהל לביה"ח ע"י רעייתו, שם אובחן כמי שסובל מאוטם שריר הלב (סע' 14 לתצהיר).

בבית הדין הוסיף התובע והעיד: "הפרשה החלה ביום רביעי נדמה לי שזה היה ב- 1.6.11, היתה ישיבה גדולה אצל המנכל איצקוביץ בהשתתפות כל הצוות הבכיר של המשרד, דליה לב, מוטי וינטר...

... ב- 1.6.11 היתה פגישה קשה מאוד מבחינת התכנים המקצועיים שנאמרו שם.

היא היתה פגישת עבודה קשה, והכוונה לא מבחינה האישית אלא מבחינה מקצועית. אני הטחתי האשמות כנגד שירות ילד ונוער במשרד הרווחה.

... כל הנושא של הפנימיות באותה תקופה היה נושא מאוד חם. הפנימיות טוענות שהמדינה לא משלמת מספיק. ...

...

ההופעה בכנסת היתה ... יום לפני או יום אחרי, המכתב של יצחק שדורש התנצלותי זה היה ב-2/6 והישיבה בכנסת היתה יום או יומיים לפני המכתב. ...

לשאלתך- הדברים שאני אמרתי הפריעו ליצחק ולכן הוא דרש התנצלות. הוא בא אלי בטענות שאני אמרתי שיש הרבה כסף. לא היתה מריבה בינינו אפילו לא דיברתי איתו בוועדה הזאת.

לשאלתך- כי פרופ' שני אמר שב- 2/6 לא חדלו הטלפונים והיה פרשה שלא היתה כמותה בשירות, ולמה ב-2/6 אני חושב שהכל רגוע ואת מזכירה שהעד לפני לא חשב כך, אני משיב: עד השיחה עם דליה הכל היה מקצועי. זה חלק מהתפקיד שלי כמנכל וחלק מהוויכוחים והתהליכים שהיו בעבודה.

...ב- 2/6 כמה שיחות טלפון קיבלתי מפרופ' שניט... אכן פרופ' שניט (עד 1) נבהל מכל הפרשה ולכן השיחה היתה קשה.

...

המכתבים החריפים התחילו ב- 1/6 ... בתקופה הזאת של המכתבים והשיחות זה

מ- 1.6.11 עד 5.6.11 שבו פגשתי את דליה.

...השיחה עם דליה לב הפכה את זה לאישית.

...

אחר הצהריים סיפרתי לדן שניט על השיחה וסיפרתי לו מה שדליה אמרה שהיא

לא יכולה לעבוד איתי באופן אישי..." (ר' עמ' 5-6 לפרוטוקול).

כאמור, באשר ליום האירוע סיפר התובע כי: "אכן רציתי לכסח את הדשא משכתי את הכבל ואז זה קרה. אני משכתי משיכה רגילה של מכסחת דשא הרגשתי מיד את הכאב" (עמ' 7 ש' 1-2).

אמנם, במכתב סיכום האשפוז (נ/1) לא נרשם דבר למעט "כאבים בחזה" אך בהתחשב בכלל הנסיבות אני נכון לקבל את גרסת התובע כי לא נשאל לגבי הנסיבות שקדמו לאירוע, ואף לא חשב כי מדובר במידע שרלוונטי לעדכן בו את הגורמים המטפלים במיון (עמ' 7 ש' 3-5).

אני מוצא בעדות של גב' שדה דווקא ככזו שמחזקת את גרסת התובע. שכן, זו מסרה עדות בפני החוקר (נ/2) בו אישרה כי "היה איזשהו 'תאקל', עימות או אי שביעות רצון בהקשר אליו, הוא היה מנכ"ל יחסית חדש, ביקש פגישה עם מנכ"ל המשרד, כשעולם הפנימיות היה בתסיסה, היו להם דרישות להעלאת תקציבים והגענו איתם למצב לא פשוט,...

...אני מאשרת שהפגישה בקריה היתה כ-3 ימים לפני שנפגשנו בקניון איילון, בדיון הוא טען שהפנימיות 'יתומות' ולכאורה השירות, לא מטופלות ע"י השירות. כבר שם אמרתי לו שזה ממש לא נכון... היה כעס רב עליו, גם מצד המפקחים שלי ואי שביעות רצון ממני ואז ישמתי איתו פגישה נוספת... מאשרת שזה ב-5.9.11... השתדלתי לעשות זאת בנעימות, וגם דיברנו על דברים אישיים, והסברתי לו את הטעות אצל המנכ"ל ושפגע בצוות, ושכדאי שנעשה שיחת הבהרה עם הצוות, השיחה הסתיימה ברוח טובה והוא התנצל ו'הודה' לכאורה על חוסר הניסיון ...

אחרי יומיים שמענו שהוא חטף התקף לב, ואז יצרתי קשר, והסמיכות הזו עשתה לי קצת לא נוח.

...

התוכן בשבילי לא שגרתי, אבל לגיטימי. שיחת ליבון, הבהרה של ציפיות והצגת עמדתי. לא הייתי אומרת שיחה נוקבת, כי לא קראתי אותו לסדר, לא איימתי עליו, הצגתי בפניו את התמונה הרחבה, וזה היה בעניין הפגישה שהיתה אצל המנכ"ל...

יחד עם זאת, אמרתי לו שאם הוא לא יעבוד אתנו נכון, לא יהיה שיתו"פ, דיברתי

איתו על דרכי פעולה הולמות. ...

הוא (התובע) היה חדש, ובינינו זה היה הקאץ' הראשון...".

בבית הדין הוסיפה גב' שדה כי אכן דובר היה בשיחת הבהרה שבה אמרה לתובע כי:

"...אם הוא לא יעבוד איתנו נכון לא יהיה שיתוף פעולה איתנו" וכי "בסופו של יום היתה פגישה לא נעימה ואחרי יומיים אני שומעת שהוא חטף התקף לב אז חשתי אי נוחות שמא יש קשר בצורה כזאת או אחרת" (ר' עדות הגב' שדה בבית הדין, עמ' 8 ש' 3-20).

חשוב להדגיש, כי הגם שגב' שדה טענה כי היא באופן אישי לא ראתה את הפגישה כחמורה או חריגה באופן מיוחד (עמ' 7 ש' 19-22), הרי שעפ"י הפסיקה התחושות, ה"דחק הנפשי" הוא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המבוטח. אכן שוכנעתי כי התובע חש נסער או לפחות אי נוחות רבה בעקבות אותה פגישה שבה, כך גם עפ"י עדותה של גב' שדה, הועלו טענות אישיות כלפי תפקודו של התובע כמנכ"ל העמותה.

גם מעדותו של פרופ' דן שניט יו"ר הועד המנהל של העמותה, עולה תמונה של נסיבות חריגות בימים שטרם האירוע ולמצער מיום 2.6.11. פרופ' שניט העיד: " זו היתה פרשה שהרעידה את העמותה. ...

הפגישה היתה קשה, אני שקלתי במפורש לפטר אותו, אמנם לא אמרתי לו במפורש

אבל כך היתה רוח השיחה וזה עצמת הרגשות. ...

הפגישה גלשה לפסים אישיים, אני הובלתי את הטון החריף כלפיו...

התגובה שלו (התובע) היתה מאוד רגשית ומאד חריפה. לכן אמרתי שהשיחה היתה מאוד טעונה ורגשית. הוא רצה שאני אגן עליו ואני אמרתי שבמקרה הזה אני קודם אגן על הארגון" (עמ' 3 ש' 13-20, 29-31).

ובהמשך: "הפרשה הזו לא ירדה כלפי מטה אלא גם אחרי ה-3/6 היא המשיכה כי העניינים לא נפתרו ביומיים שלושה...

אני הייתי במפורש 'חם' עליו. ...

במהלך כל אותו השבוע הוא הבין שהוא מועמד לסיום היחסים איתו...האווירה הלכה והחריפה והמייל מדבר על זה. ...

... לעניין 5/6 כשאת שואלת במה התובע היה נסער יותר מימים קודמים, אני משיב: הוא הלך לקונסה, הוא ידע שבזה תלוי הגורל שלו. תלוי במידה רבה במה שיקרה אחרי השיחות. לא זוכר פרטים מהשיחות. ולא זוכר אם סיפר לי תוכן השיחה עם דליה לב. אני רק זוכר שהוא היה מאוד נסער. השיחה היתה טלפונית וכשאמרתי שהיתה שיחה נסערת, הבנתי את זה דרך הטלפון.

...

תוכן השיחה איתה היה מצב של משבר, התובע סיפר לי את תוכן השיחה עם דליה לב." (ר' בהרחבה עמ' 3-4 לפרוטוקול).

סיכומם של דברים, שוכנעתי ולו מחמת הספק, כי התובע היה שרוי במתח ודחק נפשי שנמשך מספר ימים והחל מיום 1.6.11, מתח שהלך וגבר, כשהתובע חווה, כך מנקודת המבט האישית שלו, "עליית מדרגה" או "מתח שיא" על רקע הפגישה שהתקיימה עם הגב' שדה ביום 5.6.11, הכל כמתואר וכמפורט בעדויות שלעיל. כאמור, האירוע אירע ביום 7.6.11, יומיים לאחר השיחה עם גב' שדה, בעת שהתובע היה בביתו ומשך את הכבל שמדליק את מכסחת הדשא.

לאור כל האמור, אני מוצא לנכון למנות את פרופ' גוטליב שמואל כיועץ רפואי מטעם

בית הדין. על בסיס העובדות המפורטות לעיל, מתבקש ד"ר גוטליב להשיב לשאלות הבאות:

1. מהו הליקוי ממנו סובל התובע?
2. האם התובע עבר אירוע לבבי / מוחי על פי החומר הרפואי שצורף להחלטת העובדות?
3. האם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה המתואר בעובדות המקרה, לבין האירוע הלבבי / המוחי אותו עבר התובע?
4. ככל שהמומחה ישיב בחיוב לשאלה הקודמת, הוא מתבקש להשיב לשאלה הבאה:
5. האם לדעתך סביר יותר להניח כי האירוע הלבבי / המוחי היה מתרחש בפרק הזמן בו הוא אירע בפועל, גם אלמלא האירוע בעבודה; או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע בעבודה מועד התרחשותו היה נדחה לפרק זמן מאוחר יותר?

יועבר למומחה הרפואי, בצירוף החלטה זו והחומר הרפואי המצוי בתיק.

ניתן היום, כ"ז אדר ב' תשע"ו, (06 אפריל 2016), בהעדר הצדדים.