11 יולי 2018

לפנינו תביעת התובע לתשלום שכר וזכויות סוציאליות שונות.

בין המחלוקות שעלינו להכריע בהן בתיק זה נמנות השאלות הבאות:

חלות ההסכם הקיבוצי/צו ההרחבה בענף ההובלה בעניין הנתבעות וזכות התובע לקבל תשלום בגין שעות נוספות כתוצאה מכך;

האם יש מקום לדון בטענות התובע בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 2 לאחר שהנתבעת 2 פורקה והתובע הגיש תביעת חוב בהתייחס לתקופת העבודה שלו אצלה ואף קיבל כספים כתוצאה מתביעת חוב זו;

נסיבות סיום עבודתו של התובע והאם הוא זכאי לפיצויי פיטורים;

האם יש מקום לחיוב הנתבעת 3 או הנתבע 4 מכח הרמת מסך / מעסיקים במשותף בחובות יתר הנתבעים.

למען השלמת התמונה נציין כבר עתה, כי כנגד הנתבעים התנהלה תביעה נוספת, מאוד דומה, במסגרתה 5 תובעים אשר יוצגו על ידי אותה עו"ד אשר מייצגת את התובע בתיק זה תבעו את הנתבעים (תיק 41480-05-13) (להלן: תיק אמיר עודה). חלק מהמחלוקות שעמדו בפני בית הדין באותו תיק היו זהות למחלוקות בתיק זה ואף חלק מהראיות שהיו בפני בית הדין היו זהות, כאשר בתיק אמיר עודה ניתן פסק דין ביום 31.10.2017 (מותב בראשות כב' הש' דלית גילה ונציגי ציבור, מר אלי עשור-שעבין וגב' מרים נשר), הכל כמפורט להלן.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-

1. התובע הגיש תביעתו נגד הנתבעות 1-3 בטענה כי מדובר בחברות קשורות ו/או מפעל אחד ו/או עסק אחד בבעלות אותו אדם המתנהל תחת מספר חברות בערבוביה, כאשר לגרסתו, הנתבע 4 הינו הבעלים והרוח החיה בנתבעות 1-3.
2. בכתב ההגנה נרשם, כי הנתבעת 2 והנתבעת 1 היו חלק מקבוצת "שירות לחקלאי צדוק" (הנתבעת 3) אשר נמצאה בבעלות הנתבע 4.
3. יצוין כבר עתה, כי ב-9.7.2013 ניתן צו פירוק כנגד הנתבעת 2, כאשר התובע הגיש תביעת חוב ואף קיבל מביטוח לאומי חלק מהכספים אשר נתבעו על ידו במסגרת תביעת החוב, כפי שיפורט להלן.

זהות המעסיקים

1. בהתאם לתלושי השכר, התובע עבד אצל הנתבעת 2 מתחילת עבודתו ב-10.3.2010 ועד דצמבר 2011 ועבד אצל הנתבעת 1 מ-1.1.2012 ועד סיום עבודתו ב-17.9.2012.
2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 2 פורקה לאחר שנקלעה לקשיים וכי התובע עבר מהנתבעת 2 לעבוד אצל הנתבעת 1.
3. לגרסת התובע, יש להתייחס לכל תקופת עבודתו אצל הנתבעות כמקשה אחת המחייבת את כל הנתבעות, בעוד שלגרסת הנתבעות, מאחר והתובע לא עבד עבור הנתבעת 3 או הנתבע 4 יש לדחות את התביעה נגדם ויש להתייחס בנפרד לתקופת העבודה אצל הנתבעת 1 והנתבעת 2.
4. נציין כבר עתה, כי אין מחלוקת שבעניינים מסוימים הנתבעות נוהלו, כלפי חוץ, כגוף אחד, כאשר על כל המשרדים, הניירת, המשאיות והרכבים הפרטיים של כל הנתבעות נרשם "שירות לחקלאי" וכאשר המשאיות עליהן עבד התובע היו שייכות לנתבעת 3. כמו כן, על חולצות העובדים (עובדי הנתבעת 1 ועובדי הנתבעת 2) היה לוגו של הנתבעת 3 וכך גם על שטרי המטען. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לקוחות החברות לא ידעו להבדיל בין החברות השונות ולזהות איזה עובד עובד עבור איזו חברה, כאשר מבחינת הלקוחות, כל עובדי הנתבעות היו מטעם הנתבעת 3.

התובע אף מפרט בתצהירו שכאשר הוא התקבל לעבודה "דובר על כך שאני מתקבל לעבוד אצל חברת ההובלה "שירות לחקלאי"" ושהוא כלל לא ידע על השינוי בזהות הנתבעת המעסיקה אותו בסוף שנת 2011, שכן הוא בכלל לא פתח את התלוש. התובע מוסיף, כי בכל מקרה "בפועל כלום לא השתנה – לא כתובת המשרד, לא הספקים, לא הלקוחות, לא הנפשות הפועלות, לא תנאי העבודה, לא השכר ולא שום דבר".

1. בתצהירו ובעדותו של הנתבע 4 (להלן: הנתבע) הסביר הנתבע לעניין המבנה של החברות השונות שבבעלותו. הנתבע 4 הסביר, כי הנתבעות 1-3 הינן חברות אשר נתאגדו כדין והיוו חלק מ"קבוצת שירות לחקלאי צדוק" אשר בבעלותו ואשר עסקה ועוסקת בכלל ההיבטים של ענף ההובלה.
2. בשונה מטענת התובע, נטען על ידי הנתבע בדיון שהתקיים ביום 17.12.2015, כי המגרש ששם היה התובע אוסף את המשאית וכן המשרדים השתנו במעבר בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, ממושב גבע כרמל לקריית אתא.
3. כמו כן, בעדות הנתבע ביום 24.11.2016 הסביר הנתבע, כי יש לו חברת אחזקות "י. צדוק אחזקות" וכי יתר החברות הן חברות אחיות, כאשר כל חברה עוסקת בתחום אחר. יש חברה שעוסקת בשירותי מוסך, יש חברה שעוסקת בשירותים של עובדים ומשאיות וחברה שלישית – משכירה נדל"ן, כאשר החברות עובדות בסנכרון האחת עם השנייה.

הנתבע הסביר כי כל חברה היא גוף עצמאי, וחברה אחת אינה משלמת חובות של חברה אחרת, אלא החברות נותנות שירותים האחת לשנייה.

1. הנתבע הסביר, כי הנתבעת 1 והנתבעת 2 עסקו למעשה באותו דבר - בהובלה ושירותי כח אדם "אם צריך שירותי נהג או מכונאי, אנו נותנים שירותים אלו" כאשר רוב העובדים של חברות אלו עסקו בנהיגה. כן הסביר, כי לקוח אשר מבקש שירותים של הובלה יכול לפנות לנתבעת 3 או לפנות לנתבעות 1 או 2 באופן ישיר.
2. הנתבע ציין, כי ההתנהלות בחברות השונות הייתה משיקולי מס.
3. נציין כבר עתה, כי בס' 22 לפס"ד אמיר עודה, קבע בית הדין האזורי כי הנתבע 4 "פעל, למעשה, בערבוביה בחברות, כאשר תחת שרות לחקלאי הוא מנהל את העסק ואילו החברות האחרות הן רק צינור להעברת התשלומים לעובדים, וכן נהג בערבוביה בין החברות לבין עצמו – ולו באופן שבו הציג את הדברים בפני התובעים ובפני גורמים אחרים".

נציין עוד, כי בעניין אמיר עודה, לא דן בית הדין בשאלה האם יש להתייחס לתקופת עבודת התובעים אצל הנתבעת 2 באופן עצמאי מיתר הנתבעים בשל העובדה שהוגשה תביעת חוב כנגד הנתבעת 2.

נקדים את המאוחר ונציין, כי לאור מסקנתנו (אשר תפורט להלן) שיש להפריד בין תקופת העבודה של התובע אצל הנתבעת 2 בשל הגשת תביעת החוב לבין תקופת העבודה בנתבעת 1 – אין אנו נדרשים כלל לשאלה האם הייתה ערבוביה בין החברות השייכות לנתבע 4 ולעניין זהות המעסיקים.

תביעת החוב

1. כפי שפורט לעיל, התובע הגיש תביעת חוב כנגד הנתבעת 2, כאשר התובע מילא את טופס "תביעה לתשלום חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורין בפשיטת רגל ופירוק תאגיד" שהוא הגיש למל"ל כדלקמן:

1. כמו כן, ב"טופס תביעת חוב להגשה בפירוק החברה" רשם התובע

1. לשון אחר – לא רק שבתביעת החוב התובע קצב באופן ברור את תקופת עבודתו בנתבעת 2 (בשונה מאשר בתביעה שהוגשה לבית הדין), התובע אף הצהיר שהוא לא קיבל ואין לו כל בטוחה לקבל את סכום תביעתו, במלואו או בחלקו.
2. בתצהיר מטעמו שהוגש ביום 18.9.2014 ציין התובע, כי הוא הגיש תביעת חוב למל"ל "מבלי לוותר על טענותיי" ואולם לא מצאנו בתביעת החוב כל טענה כזו, אלא ההיפך הוא נכון, כפי שניתן לראות בטופס תביעת החוב.
3. בדיון שהתקיים ביום 17.12.2015 הודיעה ב"כ התובע, כי בהתאם להודעה שהיא קיבלה מהמל"ל, ביום 26.1.2015 התקבלו כספים מקופת הפירוק כדלקמן:

"פיצויי פיטורים – 6,824 ש"ח קרן + פיצויי הצמדה – 224 ש"ח;.

הפרשות לקופות גמל – 5,157 ש"ח;

וכן קיבלנו רכיב שכונה "אחר" – ובגין זה 3,132 ש"ח.

ככל הנראה לא הגשנו תביעת חוב לעניין חופשה.

לגבי קרן השתלמות – תבענו – יכול להיות שרכיב "האחר" מתייחס לקרן השתלמות.

שעות נוספות תבענו, אך אין רכיב כזה בפירוט התשלומים.

לא הגשנו ערעור לבית המשפט המחוזי, וככל הנראה פספסנו את המועד".

1. לאור הודעת ב"כ התובע בעניין הזה, בית הדין ביקש מב"כ התובע לכמת את התביעה ככל שהיא התייחסה לנתבעת 1, ותשובתה הייתה כדלקמן:

"כשבית הדין מבקש ממני לכמת את התביעה המתייחסת לתקופת העבודה בנתבעת 1 אני משיבה כדלקמן:

בגין שעות נוספות – 88,337 ש"ח.

אני רוצה לציין שאני מתייחסת בחישוב זה רק לימי עבודה בפועל ולא לתקופה שהתובע היה בחופשת מחלה.

קרן השתלמות – 7,650 ש"ח.

תגמולים – 7,429 ש"ח.

קיזוזים שלא כדין – 1,563 ש"ח וזאת על פי חישובי בית הדין של תקופה יחסית.

פדיון ימי חופשה – 3,944 ש"ח וזאת לפי חישובי בית הדין של תקופה יחסית.

פיצויי פיטורים – 11,561 ש"ח;

דמי מחלה – כל הסכום מתייחס לתקופה האחרונה".

1. השאלה העומדת בפנינו כעת הינה, האם התובע יכול לתבוע בתיק זה בהתייחס לתקופה שבגינה הגיש תביעת חוב, כאשר הכספים שהוא קיבל ממל"ל יופחתו מהסכומים להם הוא זכאי (כגרסת התובע) או שמא, התובע מנוע מלתבוע בגין התקופה שבגינה הגיש תביעת חוב ורשאי לתובע רק בגין יתרת התקופה (כגרסת הנתבעים).
2. בסיכומי התובע נטען, כי אין בתביעת החוב כדי לחסום את התובע מהגשת התביעה כנגד מי מהנתבעים וזאת בהתבסס על ס' 30 לחוק הגנת השכר. התובע מפנה לענין בר"ע (ארצי) 40796-09-17 נגרית בן איתי בע"מ - בן ברוך, אשר דן בפירוק שותפות.

נטען בסיכומים, כי התובע היה רשאי להגיש תביעת חוב, כאשר התובע הצהיר שהגשת תביעת החוב נעשתה מבלי לוותר על אי אלו מזכויותיו כנגד מי מהנתבעים, ואין לפטור את שאר הנתבעים מחובותיהם כלפיו גם בגין זכויות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת 2.

בסיכומים נטען עוד, כי הנתבעת 1 לקחה על עצמה, ברצף תעסוקתי מלא, את מלוא זכויות התובע אצל הנתבעת 2.

כן נטען, כי מדובר במעסיקים במשותף ו/או בצוותא ו/או מכח תורת הרמת המסך ו/או מכח כל דין אחר ולכן כולם חייבים כלפיו ביחד ולחוד.

התובע הועבר אל הנתבעת 2 תוך שמירת הרצף התעסוקתי וכל ותנאיו, והוא המשיך לבצע את אותה עבודה, עם אותם אנשים, לנהוג באותם רכבים וללבוש אותו ביגוד.

1. מנגד, בסיכומי הנתבעים נטען, כי עם הגשת תביעת החוב כנגד הנתבעת 2 מיצה התובע את עילות התביעה ביחס לכל תקופת העבודה תחת הנתבעת 2 והכרעת המפרק/נאמן מהווה השתק עילה.

הנתבעת מפנה לפס"ד ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פד"י מו (5) (להלו: עניין פרדו). על פי פסק דין זה יש לדחות את תביעת התובע בכל הנוגע לתקופה בעטיה הגיש תביעת חוב ואין אפשרות לתבוע השלמה בגין כל סעד או רכיב המגיע לו לשיטתו מאת הנתבעת 2. הנתבעים מפנים גם לעניין סע (חי') 15637-12-10 קוגן לב נ' עיריית נשר ואח' מיום 13.8.2014 (להלן: ענין קוגן).

הנתבעים מוסיפים, כי התובע מבסס את טענותיו לחיוב הנתבעת 1 בגין עבודתו בשורות הנתבעת 2 על בסיס סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), כאשר הוא מתעלם מסעיף 30(ב) לחוק אשר מחריג את הסעיף במקרים של פירוק חברה.

דיון והכרעה

1. סעיף 30 לחוק הגנת השכר קובע כדלקמן:

30. "(א) עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעסיק החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעסיק הקודם, אלא שהמעסיק החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חדשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה – מיום הפרסום. המעסיק החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חדשים כאמור.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על העברת מפעל, חלוקתו או מיזוגו עקב פשיטת רגל או עקב פירוק של חברה או אגודה שיתופית בגלל אי-יכולתה לשלם חובותיה".

1. בעניין קוגן אליו מפנים הנתבעים, מסתמך בית הדין האזורי על פסק דינו של בית הדין הארצי בעניין פרדו וקובע:

"אולם, מעבר לעובדה כי התביעה כנגד הנתבעת 2 עוכבה לנוכח הליכי פירוקה, הרי שבגין תקופת העבודה אצל הנתבעת 2 הגיש התובע תביעת חוב לכנ"ר וזו אושרה ושולמו לו סכומים ע"י המל"ל .

71. בע"א 255/89, פרדו נגד מ"י, פד"י מו (5) 641, בעמוד 655 נקבע :

"מקובלת עלי טענת המערערים, לפיה מפרק חברה, הדן ומחליט בהוכחת חוב אשר הוגשה אליו ממלא תפקיד שיפוטי" (ע"א 505/62, בעמ' 938; ע"א 402/77, בעמ' 824; ע"א 1870/91). בין השאר נקבע, על יסוד הלכה זו, כי החלטת מפרק בהוכחת חוב - בדומה לפסק דין של בית משפט בתביעה אזרחית - מפקיעה את עילת התביעה של הנושה - התובע, וזו מתמזגת בהחלטה (ע"א 136/50, בעמ' 769).."

72. לנוכח האמור, החלטת הכנ"ר מהווה מעשה בית דין ובתביעת החוב שהגיש התובע לכנ"ר כנגד הנתבעת 2, מיצה התובע את עילת תביעתו בגין כל חוב המגיע לו עבור תקופת עבודתו בנתבעת זו עד לתאריך הפירוק, לרבות פדיון חופשה, הבראה, הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורין שנתבעו במפורש בתביעת החוב".

1. לשון אחר, בהתאם לפסיקה, משחברה פורקה והוגש נגדה תביעת חוב – הרי שלא ניתן להגיש תביעה נוספת בהתייחס לאותה תקופת עבודה בגינה הוגשה תביעת החוב. התובע אינו יכול להיזקק פעמיים לתביעות בגין אותה תקופת עבודה ואינו יכול לתבוע רכיבים שלא קיבל במסגרת תביעת החוב מנתבע אחר.
2. התובע הגיש תביעת חוב בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 2 וקיבל זכויות שונות, בהתאם להחלטת המפרק, כאשר הוא לא הגיש ערעור על זכויות אלו. למיטב הבנתנו – המל"ל שילם לתובע את כל הזכויות להן נקבע שהוא זכאי במסגרת תביעת החוב, כך שלתובע גם אין עילה של הרמת מסך בגין תקופה זו (שכן לפי הפסיקה ניתן להרים מסך רק בגין סעדים שהתובע זכאי להם אך לא קיבל מקופת הפירוק).
3. משהתובע מיצה את זכויותיו כנגד הנתבעת 2 – אין מקום לדון שוב בתביעותיו כלפיה, ולכן אנו נתייחס אך ורק לתביעותיו ככל שהן מתייחסות לנתבעת 1.
4. נציין, כי התובע בסיכומיו התעלם מסעיף 30 (ב) לחוק הגנת השכר אשר מחריג את ס' 30 (א) במקרים של פירוק חברות. כמו כן, פסק דין נגרית בן איתי אליו הפנה אינו רלוונטי לענייננו, שכן הוא דן בפירוק שיתוף ולא בתביעת חוב שהוגשה לאחר פירוק חברה.
5. למען הסר ספק נציין, כי אין בהגשת תביעת החוב כדי לאיין את רצף התעסוקה שקיים בין תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2 והנתבעת 1.

צו ההרחבה או ההסכמים הקיבוציים בענף ההובלה

1. אין מחלוקת כי הנתבעות עוסקות בתחום ההובלה וכי התובע עבד כנהג רכב כבד.
2. עלינו להכריע בשאלה - האם צו ההרחבה בענף ההובלה חל על הנתבעות או שמא חל ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה.
3. בכתב התביעה נטען על ידי התובע כי צו ההרחבה חל על הנתבעות. יצויין, כי גם בכתב ההגנה מתייחסים הנתבעים לכך שצו ההרחבה חל וכי שילמו לתובע את כל זכויותיו בהתאם לצו ההרחבה.
4. בדיון הראשון שהתקיים בתיק ביום 12.5.2014 נטען על ידי ב"כ הנתבעים כדלקמן:

"הנתבעת מודה שחלות עליה הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה.

הנתבעת 3 הינה חברה בהתאחדות המובילים, והיא מכילה על חברות הבנות שלה את הוראות ההסכם הקיבוצי".

1. יצוין, כי התובע לא טען להרחבת חזית עקב טענה זו באותו דיון. כן יצוין, כי בסיכומיו מתעלם התובע מכך שהנתבעים טענו שהוראות ההסכם הקיבוצי חל עליהן עוד בדיון שהתקיים במאי 2014.
2. בכל מקרה, בדיון ההוכחות שהתקיים בנובמבר 2016, אפשרנו לנתבעים להמציא מסמכים המוכיחים את טענתם כי ההסכם הקיבוצי, ולא צו ההרחבה בענף ההובלה, חל על הנתבעות וזאת לאור פסק דין מזור/ברוקר^[1] שניתן על ידי בית הדין הארצי סמוך לאותו דיון.
3. באשר לשאלה האם חל צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי – על פי הסכמת הצדדים צורף לתיק בית הדין פרוטוקול מדיון שהתקיים בתיק אמיר עודה שבו נחקר מר דוד כוכבא, מנהל ארגון המעסיקים בענף ההובלה, באותו עניין. הצדדים הסכימו בהודעתם מיום 23.5.2017 כי ניתן להסתמך על עדותו של מר כוכבא על פי אותו פרוטוקול ואין טעם בחקירתו שוב באותו עניין בפנינו.
4. נציין, כי כפי שפירטנו לעיל, בעניין אמיר עודה ניתן פסק דין ביום 31.10.2017. השאלה לגבי תחולת ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה בעניין אמיר עודה הייתה זהה לשאלה אצלנו והעדות העיקרית שהובאה בפנינו בעניין זה היא פרוטוקול הדיון שבו נחקר מר דוד כוכבא בתיק אמיר עודה, כאשר הנתבעים בתיק אמיר עודה הם אותם נתבעים שבתיק זה ואת התובעים בתיק אמיר עודה ייצגה ב"כ התובע בתיק זה.
5. נציין, כי בפסק הדין שניתן בעניין אמיר עודה בסוגיית תחולת ההסכם הקיבוצי/צו הרחבה, התבסס בית הדין על עדותו של מר כוכבא אשר הייתה מהימנה בעיניו ומקובלת עליו, וקבע כי חלים הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה (סעיפים 24 עד 38 לפסק הדין).
6. למיטב הבנתנו, התובע בסיכומיו בפנינו חזר על אותן טענות שנטענו על ידי באת כוחו בעניין אמיר עודה. יצוין, כי על אף שבמועד הגשת הסיכומים כבר ניתן פסק הדין בעניין אמיר עודה, לא ציינה ב"כ התובע ענין זה. בהערת אגב נציין, כי ענין זה מצטרף לכך שגם לא צוין בפנינו בזמן אמת כי התובע קיבל את כספי הפירוק.

הטענות בסיכומים

1. בכל מקרה, בסיכומי התובע נטען כי לאורך ההליך המשפטי לא הייתה מחלוקת כי על יחסי העבודה חלים צווי ההרחבה בענף ההובלה, להבדיל מההסכמים הקיבוציים, כאשר לאחר חקירת העדים התברר לנתבעים כי נוח להם יותר עם תחולת ההסכם הקיבוצי ועל כן שינו את טענותיהם מהקצה אל הקצה. נטען, כי עצם כבישת הטענה תקופה כה ארוכה הופך אותה לטענה מפוקפקת ולא אמינה, שכן אילו היה אמת בדבר הטענה היא הייתה מופיעה בכתב ההגנה. מכל מקום, גם אם בית הדין יקבל את עמדת התובעים כי חלים ההסכמים הקיבוציים, עליהם להוכיח כי הפרמיה שולמה כתחליף לגמול שעות נוספות, כאשר מהעדויות בפנינו עולה שעבודה רגילה של 8 שעות ליום זיכתה את הנהגים בכ-10,000 ש"ח לחודש.
2. כן נטען, כי הנתבעים לא שילמו דמי חבר, ועל כן לא יכולים להיחשב כחברים; לא מילאו טפסי בקשה להצטרפות; לא ניכו דמי חבר ודמי טיפול מקצועי מהעובדים.
3. נטען עוד, כי מר כוכבא אשר העיד מטעם ההתאחדות שינה את גרסתו מספר פעמים, ורק בפעם הרביעית ציין כי הנתבעת 3 חברה בהתאחדות החל משנת 2008, כאשר הסבריו לעניין זה היו סותרים והפריכו אחד את השני.

בכתב ההגנה לא נטען שהנתבעות היו חברות בהתאחדות ואין לקבל את טענת כוכבא לעניין תשלום רטרואקטיבי.

אם אין משמעות לתשלום דמי חבר ודי בתשלום דמי טיפול כדי לזכות בחברות, למה ביקשה הנתבעת 3 להצטרף להתאחדות בשנת 2013 ולשלם דמי חבר.

טענת כוכבא כי די בתשלום דמי טיפול לא הוכחה ואף לא גובתה על ידי ההחלטות הרשמיות של הגורמים המוסמכים ומדובר באמרה בעלמא.

ב"כ התובע מבקשת לצרף ראיה נוספת במסגרתה פנתה להתאחדות לעניין חברה אחרת ושם נאמר לה שמי ששילם דמי טיפול ולא דמי חבר אינו נחשב לחבר בהתאחדות.

יתרה מכך, לא ניתן ללמוד מהראיות שהנתבעת שילמה דמי חבר להתאחדות, אלא ניתן ללמוד על תשלום לחברה בשם "סע שא בע"מ" שהיא חברה פרטית ולא ברור מהו מעמדה.

לאחר שהנתבעות טענו שאין קשר ביניהן וכי הנתבעת 3 לא העסיקה את התובעים, אין לאפשר להן באותה נשימה לטעון טענה עובדתית סותרת לפיה יש לראות אותם כישות אחת וכי יש לראות בחברות הנתבעת 3 בהתאחדות גם כחברות של שאר הנתבעות.

1. מנגד, הנתבעת בסיכומיה טענה, כי היא חברה בארגון המעסיקים בענף ההובלה.

הנתבעת הפנתה לעניין ברוקר^[2] – שם נקבע לגבי מעסיקים שחלים עליהם הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה כי הזכאות של העובדים היא לתשלום שעות נוספות או פרמיה, בעוד שמי שחל עליו צו הרחבה בלבד – נקבע כי רכיב הפרמיה אינו רכיב שכר לקרן פנסיה/השתלמות וכי יש לשלם גמול שעות נוספות כנגזרת של הרכיב.

1. נטען עוד, כי הצדדים הגישו לבית הדין את אישורי החברות ופרוטוקול חקירתו הנגדית של נציג ארגון המעסיקים, מר דוד כוכבא, שנחקר בתיק אמיר עודה.
2. כל טענות התובע כפי שמועלות בתיק זה נטענו בעניין עודה ושם נקבע בסופו של דבר כי חלות הוראות ההסכם הקיבוצי ובהתאם נדחו תביעות התובעים הקשורות לתשלום השעות הנוספות.

מעבר לכך – על פי סעיף 17 לחוק הסכמים קיבוצים – אישור ההתאחדות הינו ראיה מספקת לחברות הנתבעים.

מר כוכבא הבהיר כי הנתבעות שילמו דמי חבר כאשר אלו שווי ערך לדמי טיפול, הגם אם ענין זה אינו תקין. אין כל תנאי בחוק, בתקנות או בהסכמים קיבוציים המתנה את החברות בהתאחדות למילוי "בקשה להצטרפות".

באשר לטענה כי לא ניכו דמי טיפול מהעובדים – לפי גישת התובעים אי ניכוי דמי טיפול אמור לאיין גם את תחולת צו ההרחבה ואולם התובעים אינם טוענים כך. מעבר לכך – אין כל קשר בין ניכוי משכר עובד לבין חברות של מעסיק בארגון מעסיקים, שכן האחריות לעניין הניכוי מהשכר חלה על ארגון העובדים.

מר כוכבא הסביר כי מבחינתו, הנתבעת 3 וכל החברות הקשורות לה חברות בהתאחדות החל משנת 2008.

הנתבעים שילמו דמי חבר עוד לפני שהוגשה התביעה, ומכאן שאין כל חשש להתנהלות בלתי אתית מצד ההתאחדות.

תשלום חלקי של דמי חבר לארגון אינו מפקיע חברות.

1. הנתבעים אינם מושתקים מלטעון לתחולת ההסכם הקיבוצי הכללי, שכן הנתבע 4 ציין זאת כבר בתצהיר מטעמו, ואין קשר בין הכחשת קיום יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת 3 לבין תחולת ההסכם הקיבוצי הכללי על נתבעת 1.
2. מעבר לכך – ההסכם הקיבוצי הכללי הינו בגדר ידיעת דיינים ועל כן, ניתן להעלות טענה בעניין זה גם בסיכומים^[3].
3. הנתבעים טענו טענה חלופית בסיכומיהם – לפיה גם אם אין תחולה להסכם הקיבוצי, תשלום הפרמיה בא על חשבון שעות נוספות. בענייננו, בשונה מעניין מזור/ברוקר, רכיב הפרמיה לא שולם מהשקל הראשון אלא רק לאחר שהמשאית ביצעה הובלות בסך 35,000 ₪, ומכאן שרכיב הפרמיה שולם בגין עבודה מאומצת החורגת משעות העבודה הרגילות ולא בגין שעות העבודה הרגילות.
4. לחילופי חילופין – התובע יכול להיות זכאי לכל היותר לתשלום של "גמול" שעות נוספות, ללא תשלום נוסף של ה-100%.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלנו את כל טענות הצדדים, אנו סבורים שקביעותיו של בית הדין בעניין אמיר עודה תקפות ונכונות, מה גם שהראיות שהיו בפניו ובפנינו הן אותן ראיות, ועל כן אנו מאמצים את דבריו בעניין תחולת ההסכם הקיבוצי, כפי שמפורט להלן.
2. בהקשר זה נציין, כי בניגוד לטענות התובע, הנתבעים כבר טענו בדיון שהתקיים ב-12.5.2014 כי ההסכם הקיבוצי חל עליהן, ועל כן, לא ניתן לומר כי מדובר בכבישת טענה במשך תקופה ממושכת.
3. בעניין אמיר עודה קבע בית הדין האזורי כדלקמן:

המסגרת הנורמטיבית

24. כפי שציינו, הצדדים חלוקים בשאלה - האם על המקרה שלפנינו חלות הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה, או הוראות צו ההרחבה הענפי, אשר הרחיב רק מחלק מהוראותיו של ההסכם הקיבוצי.

לשאלה זו חשיבות מכרעת, בעניין סכומים שיש לפסוק לטובת התובעים, בעיקר, אך לא רק, בשל השוני בהוראות הנוגעות לאפשרות של החלפת גמול עבור עבודת "שעות נוספות", בתשלום "פרמיה".

25. כאמור, עמדת התובעים היא שעל יחסי העבודה שהתקיימו בינם לבין הנתבעים יש להחיל את צו ההרחבה בענף ההובלה, ולא את ההסכם הקיבוצי הענפי.

...

26. לתצהירי התובעים, כתמיכה לטענתם שמדובר בערבוביה של עסקים ולכן יש לראות בנתבעים מעסיקיהם במשותף, צורף מסמך מההתאחדות לצדוק, אותו העביר ב"כ הנתבעים לב"כ התובעים במסגרת גילוי מסמכים, אשר קושר בין החברות, לעניין חברותן בהתאחדות. לפי מסמך זה, מיום 19.6.14, בחודש 1/13 צדוק פנה להתאחדות וביקש לצרף את שירות לחקלאי ואת מסילות ולשלם בגינן מיסי חבר, אך, כיוון שדמי החבר נגזרים ממספר המשאיות, שבבעלות החברה המבקשת להצטרף, נרשמה כחברה בהתאחדות רק שירות לחקלאי, בעוד שהיה צריך לרשום גם את מסילות. לכן, ההתאחדות אישרה ששתיהן חברות בה. מפאת חשיבות הדברים נביא את המסמך - שכותרתו: "חברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה" - כלשונו [ת/1, נספח י"א; ת/13א' (להלן: האישור הראשון)]:

"1. הריני לאשר כי בינואר 2013 פנית להתאחדות בעלי מפעלי הובלה (להלן: "ההתאחדות") וביקשת לצרף את חברת שירות לחקלאי-צדוק בע"מ (להלן: "חברת שירות לחקלאי") וכן את חברת מסילות הבעש"ט בע"מ (להלן: "חברת מסילות"), שתיהן מוחזקות 100% על ידך, כחברי התאחדות, וביקשת לשלם מיסי חבר בגינם.

2. בפניתך לעיל הבהרת, כי המשאיות שברשותך מוחזקות על ידי חברת שירות לחקלאי, בעוד ששכר העובדים משולם על ידי חברת מסילות (כאשר עובדיה משתמשים לצורך עבודתם במשאיות הרשומות כאמור בחברת שירות לחקלאי).

3. מכיוון שדמי החבר המשולמים להתאחדות מבוססים על תשלום הנגזר ממספר המשאיות בבעלות החברה המבקשת להצטרף להתאחדות (כך שבגין כל משאית צריך להיות מועבר תשלום מסוים, וגובה דמי החבר הם נגזרת של מספר המשאיות בבעלות החברה), נרשמה כחברת התאחדות רק שירות לחקלאי (בבעלותה בפועל נמצאות המשאיות), בעוד שהיה צורך להוסיף ברשימותינו גם את שמה של חברת מסילות.

4. בנסיבות אלה, הריני לאשר כי חברת שירות לחקלאי וחברת מסילות הינן חברות בהתאחדות."

27. רק בתצהירו של צדוק נטען, לראשונה, כי שירות לחקלאי חברה בהתאחדות, אשר חתומה על ההסכם הקיבוצי הענפי, וכי בהתאם לאישור ההתאחדות דמי החבר נגבים בהתבסס על מספר המשאיות, ולא על מספר העובדים, ולכן ההסכם הקיבוצי חל גם על מסילות ומובילי החוף [נ/2, סע' 16]. לתצהירו צורף מסמך כמעט זהה לאישור הראשון, שצירפו התובעים, עם שני הבדלים: התאריך בו מאוחר בכמה ימים - 22.6.14, ומשפט הפתיחה הוחלף - "הריני לאשר כי בעת הרשמתך כחבר בהתאחדות ...", במקום הפתיח הקודם, שהיה "הריני לאשר כי בינואר 2013 פנית להתאחדות ..." [נ/2, נספח ד'; ת/13ב' (להלן: האישור השני) - ההדגשות הוספו]. בחקירתו, צדוק נשאל בעניין זה, וטען שמשנת 1997 כל קבוצת החברות שבבעלותו חברה במועצת המובילים והמסיעים (להלן: המועצה), אשר שינתה את שמה להתאחדות בעלי מפעלי תובלה, וכי יש לו אסמכתא לכך, אותה לא צירף, כי לא התבקש [עמ' 68, ש' 28 ואילך].

28. בסיכומי ההגנה נטען ששירות לחקלאי חברה בהתאחדות, ובהתאם לאישורי ההתאחדות מכך נגזרת גם חברותה של מסילות [סע' 83 ואילך]. לא היתה בהם התייחסות מפורשת להבדל שבין שני האישורים, שהוציאה ההתאחדות, או לכך שלכאורה אישור חברותה של שירות לחקלאי הוא מ-1/13, אלא, רק נטען שהמסמך הועבר לתובעים כבר בשלב גילוי המסמכים, ושאם היו להם טענות, שהאישור לא מספק או לא ברור, הם היו צריכים לפנות לארגון המעסיקים ומשלא עשו כן, אזי, עליהם הנטל להוכיח "דבר ההפוך לכתוב באישור" [שם, סע' 87].

אין לקבל טענה זו של הנתבעים, שהרי, הם אלה שבתחילה טענו שעל מסילות חל הצו, ורק אחר כך שינו גרסתם וטענו שחל עליה ההסכם הקיבוצי. מה גם, שאין זה לטעון "ההיפך", מצד התובעים, אלא, דווקא לטעון בדיוק לפי הכתוב באישור עצמו - שהתוקף שלו הוא רק מ-1/13, לכן, ברור, כי על הנתבעים הנטל להוכיח אחרת, ולהראות שהחברוּת בארגון היתה בכל התקופה הרלוונטית לתביעה.

29. לאחר הגשת הסיכומים ניתן פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, בעניין מזור. כפי שנאמר לעיל, בפסיקה זו חודדה האבחנה בין מעסיקים בענף ההובלה שחל עליהם ההסכם הקיבוצי הענפי, בתחולה ישירה, לבין אלה שחל עליהם רק צו ההרחבה הענפי. במקרה שלפנינו, יש משמעות רבה לדברים, שכן, הסכומים שעל הנתבעים לשלם לתובעים, בהינתן תחולת הוראות צו ההרחבה, גדולים בשיעור ניכר מאלה שעליהם לשלם מכוח הוראות ההסכם הקיבוצי.

30. נעיר, כי הנתבעים העלו טענה נוספת, לפיה - גם אם תידחה טענתם לתחולת ההסכם הקיבוצי, הרי, שבתשלום פרמיה לתובעים במקום גמול עבודה בשעות נוספות, הם פעלו בהתאם ל-"נוהג" בענף ההובלה, ועל כן, אין להטיל עליהם חיוב נוסף, בהקשר זה. אלא, שקיומו של "נוהג" כזה לא הוכח כדבעי על ידי הנתבעים, ואף ספק אם היה בכוחו לגבור על הוראה קוגנטית. בכל מקרה, לאור פסק-הדין בעניין מזור - אין הנתבעים יכולים להיבנות מנוהג כזה, גם לו היה מוכח.

31. בעקבות הפסיקה בעניין מזור, ביקשו הנתבעים להציג ראיה נוספת, לחיזוק טענתם, בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי הענפי במקרה דנן ולא צו ההרחבה, בדמות אישור נוסף מההתאחדות לפיו - הנתבעים היו חברים בהתאחדות או במועצה לפחות משנת 2004 - מועד הבדיקה, ואילך. מסמך בנדון, מיום 13.12.16, שכותרתו: "חברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה ומועצת המובילים", התקבל כראיה בישיבת ההוכחות המשלימה [ת/13ג' (להלן: האישור הנוסף)], ונכתב בו:

"לבקשתך, הריני לאשר כי חברת שירות לחקלאי צדוק בע"מ, ובכלל זה חברות קשורות כגון מסילות הבעש"ט בע"מ, הינן חברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה/ מועצת המובילים.

מדו"חות כספיים בהנה"ח של התאחדות בעלי מפעלי הובלה/ מועצת המובילים מופיע כי שולמו ע"י שירות לחקלאי צדוק בע"מ מיסי חבר למועצת המובילים בשנת 2004 ואילך.

לא נבדקו נתונים מוקדמים יותר, במידה ויידרש נבדוק בהתאם."

32. אחרי שהתקיים דיון הבהרה, הגישו הנתבעים עוד אישור מההתאחדות, מעודכן, מיום 13.2.17, שכותרתו: "אישור חברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה" [ת/13ד' (להלן: האישור המעודכן)], ותוכנו כדלקמן:

"במענה לפנייתך שבסימוכין, הריני לאשר בזה כי חב' שירות לחקלאי צדוק בע"מ, בכלל זה חברות קשורות - מסילות הבעש"ט בע"מ, הינן חברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה החל מינואר 2008, ועד בכלל."

33. במסגרת הישיבה להשלמת ההוכחות, נחקר מר דוד כוכבא - מי שמשמש מנכ"ל ההתאחדות ומנכ"ל המועצה (להלן: כוכבא). כוכבא הסביר שמועצת המובילים היתה הגוף הדומיננטי, שריכז את רוב החברים, באמצעות מספר ארגוני גג, ובשנת 2008 קיבל החלטה להצטרף להתאחדות, בשל היותה ארגון המעסיקים היציג. בהליך שנמשך מספר שנים הצטרפו חברי מועצת המובילים באופן מאורגן להתאחדות, ובתקופת ביניים גבו דמי חבר רטרואקטיבית מ-2008, שהיא שנת המעבר מהמועצה להתאחדות. החברות בהתאחדות יכולה להיות ישירה, או באמצעות ארגוני גג, שמרכיבים את המועצה - כפי שחברים שליש מחברי ההתאחדות, ואחד מהם הוא חברת "סע-שא", חברה כללית להובלה בישראל בע"מ (להלן: סע-שא). המועצה עדיין קיימת, אבל, עיקר פעילותה עבר להתאחדות ולכן כוכבא משמש כמנכ"ל שני הגופים, ולשני הגופים יש גם יו"ר משותף [עמ' 84, ש' 19 ואילך; עמ' 85, ש' 21-10; עמ' 88, ש' 24 ואילך].

34. לפי עדות כוכבא - המהימנה בעינינו ומקובלת עלינו - החברות בארגון כרוכה בתשלום דמי חבר, שאמורים להיגבות לפי כמות העובדים. בפועל, כיוון שאין בידי ההתאחדות נתונים על מספר העובדים בכל חברה, אך, יש בידיה נתונים על מספר המשאיות, גביית התשלום נעשית לפי המשאיות, בהתבסס על ההנחה שעל כל משאית יש לפחות נהג אחד [עמ' 85, ש' 20; עמ' 86, ש' 8-7; עמ' 87, ש' 29 ואילך].

בחקירתו, נשאל כוכבא רבות על גובה דמי החבר, והשיב, כי על אף שהם צריכים להיות כפולים מדמי הטיפול, שאמורים להיגבות ממעסיקים בענף שאינם חברים בהתאחדות, המציאות היא שההתאחדות מצליחה לגבות רק דמי חבר שהם בגובה דמי הטיפול, ולא דמי חבר מלאים.

כוכבא הודה, כי הדבר יוצר קושי לקבוע - האם חברה כלשהי חברה בהתאחדות או לאו, אבל, הסביר שלא יינתן אישור חברות בהתאחדות לחברות שלא משלמות בכלל, וכן לא יינתן אישור כזה לחברות שנמצאות בהליך משפטי, או שיינתן אישור מסוייג, בו מצוין שהוא ניתן בקשר עם ההליך המשפטי.

בענייננו, אין זה המקרה, כיוון שכבר בשנת 2011 שילמה שירות לחקלאי דמי חבר להתאחדות, באמצעות סע-שא, רטרואקטיבית לשנת 2008, עוד בטרם הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים כאן, וכמובן אף בטרם הוגשה התביעה [עמ' 86, ש' 13, 15; עמ' 89, ש' 27-24; עמ' 92, ש' 25-24; עמ' 93, ש' 1, 8-5, 8-7, 12-11. כרטסת תשלומים של סע-שא להתאחדות, לשנים 2008 עד 2013, בנוגע לכספים שעוברים מהחברות להתאחדות באמצעות סע-שא - נ/7; קבלה לשירות לחקלאי מחברת סע-שא, מיום 13.3.11, על תשלום דמי חבר לשנים 2011-2008 - נ/6א'].

35. מקובלים עלינו דברי כוכבא, על רקע השינוי הארגוני בענף ומעבר המועצה להתאחדות, כי לא היה זה דבר חריג לשלם בשנת 2011 רטרואקטיבית מ-2008, ועמדתו, כי פנייתו של צדוק ב-6/14, לקבלת אישור על חברות בהתאחדות בעקבות הליך משפטי היא לגיטימית, כיוון שכאשר בדק את הנתונים, טרם הנפקת אישור, הוא מצא שכבר בשנת 2011 שולם רטרואקטיבית לשנת 2008, ואין זה דומה למקרה בו היה מבוקש בשנת 2014 לשלם רטרואקטיבית מ-2008 - שאז האישור על חברות בהתאחדות, ככל שהיה מונפק, היה אישור מסוייג [עמ' 92, ש' 7-6; עמ' 93, ש' 12-9].

כמו כן, מקובלים עלינו הסבריו של כוכבא, כי העובדה שבאישור הראשון, מחודש 6/14, נכתב שחברות הנתבעים בהתאחדות היא מ-1/13 - כנראה כיוון שזה כל שהתבקש בפנייתו של צדוק - אינה מעידה על אי חברות בהתאחדות כבר קודם למועד זה, וכי לשינוי שנעשה כעבור מספר ימים, באישור השני, ובו הושמט מועד זה - כנראה גם זאת עקב בקשתו של צדוק - אין משמעות, שהרי, החברות בהתאחדות היתה כבר קודם לכן [עמ' 91, ש' 8-1, 27-22; עמ' 93, ש' 18].

באופן דומה, אנו סבורים, כי גם השוני באישורים המאוחרים יותר, הנוסף והמעודכן, איננו מעיד על פגם או חוסר מהימנות של המסמכים הללו.

36. על פי האישור הנוסף, מחודש 12/16 - הנתבעים חברים בהתאחדות או במועצה, לאור תשלום דמי חבר למועצה על ידי שירות לחקלאי, לפחות משנת 2004 ואילך, אם לא ממועד מוקדם יותר; ועל פי האישור המעודכן, מחודש 2/17 - הנתבעים חברים בהתאחדות מאז 2008.

לדעתנו - שני האישורים הנ"ל אך מבהירים באופן מדויק יותר, לעומת האישורים שהוצאו בחודש 6/14, את הסטטוס האמיתי של הנתבעים, ביחס לארגוני המעסיקים בענף, קרי - חברות במועצה לפחות מאז 2004, אם לא ממועד מוקדם יותר, וחברות בהתאחדות מאז 2008 - כתוצאה ממעבר המועצה להתאחדות.

37. נוסיף, כי במסגרת ההליך הוצגו 3 קבלות נוספות, על תשלומים ששילמה שירות לחקלאי להתאחדות: קבלה מיום 29.7.13 - על תשלום דמי חבר, בה נרשם בכתב יד, כי זה עבור השנים 2013-2012; קבלה מיום 18.3.15 - שמהרישום בתחתיתה עולה, כי מדובר בדמי טיפול ארגוני לשנים 2015-2014; וקבלה מיום 3.7.16 - על תשלום דמי טיפול ארגוני לשנת 2016 [נ/6ב'-ד'].

אמנם, בשתי הקבלות המאוחרות יותר נרשם שהן עבור "דמי טיפול", ולא עבור "דמי חבר", אך, לאור כל המתואר לעיל, יתכן שהדבר נובע רק עקב היעדר הבדל ממשי בסכום של שני סוגי התשלום, ובכך, בלבד, אין כדי לאיין את אישורי ההתאחדות, בדבר חברות הנתבעים בה.

כך או כך, הקבלות הרלוונטיות לתקופה בה התקיימו יחסי עבודה, במקרה שלפנינו, הן עבור דמי חבר, ואיננו מקבלים את טענת התובעים, כי הנתבעים אינם יכולים להיחשב חברים בארגון המעסיקים, רק משום שלא שילמו את מלוא השיעור שנקבע כדמי חבר בו. כך, ככלל, ובפרט שעה שאותו ארגון מעסיקים אינו עומד על דרישת מלוא הסכום, הן כלפי הנתבעים והן כלפי כל חבריו, ומאשר בפה מלא את חברות הנתבעים בו, גם על סמך התשלום ששולם בפועל.

38. אשר על כן - בעניינו יש לבחון את זכויות התובעים בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה. עם זאת, אין ספק שהתנהלות הנתבעים, בהקשר זה, גרמה להימשכות ההליך וסרבולו והדבר יובא בחשבון בעת קביעת ההוצאות.

1. מכל המפורט לעיל, אנו מאמצים את קביעת בית הדין האזורי בפס"ד אמיר עודה, כי ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה חל בעניינן של הנתבעות.

שכרו הקובע של התובע והאם התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות

1. לגרסת התובע בכתב התביעה – הוא עבד מדי יום 14 שעות בנתבעת מבלי לקבל תשלום בגין שעות נוספות.

לגרסתו, עם קבלתו לעבודה סוכם עימו על שכר גלובלי של 9,500 ₪ נטו וכך שולם לו, כאשר בתחילת עבודתו נרשם בתלושי השכר שכר נמוך מהשכר ששולם לו בפועל. בשלב כלשהו החלו הנתבעות לרשום בתלוש השכר את מלוא הסכום ששולם לו בפועל, תוך חלוקה לרכיבים באופן שלא סוכם עימו ולא על דעתו.

1. לגרסת הנתבעת בכתב ההגנה - בראשית תקופת עבודתו סוכם עם התובע כי ישולם לו שכר חודשי בגובה שכר המינימום בתוספת פרמיה חודשית, המהווה תחליף לתשלום שעות נוספות ורכיבים סוציאליים נוספים הנגזרים מהוראות צו ההרחבה.
2. הנתבעת הגישה תצהיר ביום 16.6.2014 לעניין גילוי מסמכים במסגרתו הצהיר הנתבע 4, כי אין אצלה דוחות טכוגרפים או דוחות פוינטר לעניין יעדי נסיעותיו של התובע, וזאת בפרט לאור העובדה כי התובע הועסק כנהג מחליף וללא משאית קבועה ומאחר והנתבעת אינה נוהגת לשמור מידע זה באופן שמי.
3. התובע הגיש תצהיר מטעמו ביום 22.10.2014. בתצהירו העיד התובע, כי הוא היה מקבל בדרך כלל מדי יום סידור עבודה חלקי ליום המחרת, כאשר הוא קיבל רק את היעד הראשון בסידור העבודה. בדרך כלל, במהלך ימי העבודה הוא החליף רכבים, העמיס סחורה, פרק סחורה, חילץ משאיות תקועות ועל כן, ממילא לא ניתן היה לעקוב אחרי שעות עבודתו באמצעות טכוגרפיים.

לגרסתו, מידי בוקר הוא היה מגיע לעבודה באמצעות הסעה מאורגנת, כאשר הוא בדרך כלל התחיל לעבוד ב-04.45 בבוקר, אך לעיתים התחיל לעבוד גם ב-03.30-4.00 כאשר נדרש לכך.

שעת החזרה הייתה 18.00-18.30 כאשר פיזרו את הנהגים והוא הגיע הביתה רק בשעה 19.30-20.00.

1. התובע הוסיף, כי הוא עבד גם משמרות ערב מידי פעם שהחלו ב-17.30-18.00 עד הבוקר וגם שימש כנהג אישי של הנתבע 4, ישי צדוק, כאשר נתבקש לעשות זאת.

התובע הוסיף, כי הוא נדרש להשגיח על הרכב בזמן העמסה ופריקה, וכי היה בקשר מתמיד עם הסדרן שנתן לו הוראות לגבי המשך הסידורים באותו יום.

התובע טוען כי למיטב ידיעתו ניהלו הסדרנים יומני עבודה לעניין פרטי הנסיעה ושעות העבודה של כל נהג.

כמו כן הוא סבור שבהתאם לאמצעים הטכנולוגיים שקיימים אצל החברה, יכולה היתה החברה לדעת על איזה רכב הוא נהג מידי יום.

1. באשר לשעות עבודתו – התובע מפרט בתצהירו כי הוא עבד לפחות 14 שעות ביום וכי הוא מצא שטרי מטען חלקיים המלמדים על כך ואף צירף טבלה המסכמת את שעות עבודתו בהתבסס על שטרי המטען.
2. כן טוען התובע בתצהירו, כי הוא הסכים עם ישי צדוק על שכר גלובלי של 9,500 ₪ ולכן מעולם לא עיין בתלוש השכר, מה גם שהשכר שסוכם איתו היה שונה מהשכר אשר סוכם עם עובדים אחרים, שכן הוא לא היה צמוד לרכב ספציפי אלא עבד על רכבים משתנים.
3. התובע הבהיר, כי במהלך תקופת עבודתו הוא לא פנה לברר מדוע בתלוש משולם לו רכיב של פרמיה, שכן הוא לא הבין את המשמעות של עניין זה וממילא קיבל את הסכום שהוסכם עימו.
4. בתצהיר הנתבע 4 נטען, כי התובע בא בגדר החריג לתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) מאחר ולא ניתן לפקח על שעות עבודתו, כאשר התובע נהג לשהות בהפסקות ארוכות במהלך יום העבודה, אשר אורכן הרב עולה משטרי המטען.
5. הנתבע מוסיף, כי "אמנם יש לי אפשרות לראות בכל רגע נתון היכן עומדת כל משאית ומשאית, אך ברור שאין כל אפשרות מעשית לעקוב אחר מאה משאיות בו זמנית". כן נטען, כי מתקיים מעקב כללי בדבר איסור חריגה מהוראות משרד התחבורה לעניין נהיגה רצופה, חציית מהירות וכו'.
6. הנתבע מוסיף, כי לאור הקושי לעקוב אחר שעות הנהגים, נתקבע נוהג בענף ההובלה אשר אומץ על ידי הנתבעות, לפיו חברות ההובלה משלמות לנהגים העובדים מטעמן תשלום פרמיה, וזאת במקום שעות נוספות, כאשר נוהג זה קיבל גושפנקא רשמית במסגרת ההסכמים הקיבוציים הכלליים אשר נחתמו בענף ההובלה.
7. הנתבע מוסיף, כי הנתבעת מס' 3 הינה חברה בהתאחדות מפעלי ההובלה בישראל, ארגון המעסיקים החתום על ההסכם הקיבוצי הכללי בענף וכי ההסכם הקיבוצי חל גם על הנתבעות 1 ו-2 ועל כן, תשלום הפרמיה לתובע בא במקום תשלום שעות נוספות.

הנתבע מוסיף, כי הפרמיה מחושבת לפי הכנסות המשאית באותו חודש, והיא בגובה 10% מהכנסות המשאית מעבר לסף של 35,000 ₪ לפני מע"מ, וכאשר הכנסות המשאית הן פחותות מסכום זה, הוא מחליט האם לתת פרמיה וכמה.

1. הנתבע מוסיף, שהגם שהתובע עבד כנהג מחליף וללא משאית קבועה, הרי שאופן חישוב הפרמיה נותר זהה, ובימים שהוא נהג על רכבו הפרטי של הנתבע, הוא לא היה זכאי לפרמיה וקיבל את שכרו החודשי.
2. הנתבע מוסיף כי התובע לא ביצע עבודות חילוץ וכי מעולם לא בא בטרוניות בעניין אי תשלום מלוא שכרו ו/או זכויותיו.
3. הנתבע טוען, שאין מקום לחשב את שעות ההפסקה בהן המשאית עמדה דוממת כחלק משעות עבודתו של התובע בעת העמסה או פריקה, וכי העובדים אינם נדרשים לעמוד בצד ו/או לשמור על המשאית בזמנים אלה, אלא הם חופשיים לעצמם.
4. ביום 16.6.2016 התקיים דיון הוכחות בתיק.
5. התובע העיד, כי הוא היה מגיע לעבודה בהסעה ב6.00 וחוזר עם ההסעה שיצאה ב-18.00, כאשר גם אם סיים את סידור העבודה לפני כן, הוא המתין להסעה. במשמרות לילה, בהן עבד כ-5 פעמים בחודש, המשמרת הייתה בדרך כלל מ-18.00 עד 06.00 למחרת, כאשר אולי, לפעמים, הוא סיים ב05.00 – 05.30.
6. התובע הודה בעדותו שלמעט במקרים בהם היה באשדוד, הוא לא עבד 14 שעות ביום.
7. התובע העיד, כי הוא הגיע לעבודה בנתבעת דרך חברים וקרובי משפחה, וכי לא התעניין בקשר לשכר לפני ראיון העבודה. הוא אף ציין, שבאותו מועד הוא היה מסכים לכל עבודה שהיו מציעים לו, גם אם השכר היה נמוך מאוד וגם אם השעות היו ארוכות מאוד.

התובע העיד כי בראיון עבודה שהוא קיים לפני תחילת עבודתו, מסר לו הנתבע כי השכר יהיה 9,500 ₪ נטו אך לא מסר לו מה תהיינה השעות.

1. התובע ציין, כי שכר זה שולם לו במשך כל תקופת עבודתו וכי לא הלין לעניין שעות עבודתו, וזאת על אף שהיה משמש לפעמים כנהג פרטי של הנתבע והיה צמוד אליו. התובע טען שדיבר עם דרור, מנהל התפעול, כ3-4 פעמים לעניין שעות נוספות ואף הלין לעניין ההסעות, אך דרור לא טיפל בעניין על אף שהבטיח לעשות כן.
2. לגבי ההסעות – הנתבע העיד כי התובע היה מגיע לעבודה עם הסעות מחצית מהזמן וביתר הזמן הוא עבד בקו של חוגלה, ומאחר והנהג האחר שביצע את אותו קו גר סמוך לתובע, הרי שהנהג האחר היה מביא לו את הרכב הביתה, ובסוף המשמרת התובע היה מחזיר לנהג השני את הרכב לביתו. הנתבע העיד כי משמרת הייתה בין 10 ל-12 שעות.
3. הנתבע הסביר כי היו שתי הסעות הביתה בסיום משמרת ראשונה – האחת יצאה בשעה 16.00 והשנייה בשעה 18.00 כאשר לפעמים מקדימים או מאחרים את ההסעות ברבע שעה. ההסעה בבוקר היתה בין 06.00 ל-07.00. הנתבע הסביר כי שילם לתובע כל חודש 100 ₪ נסיעות כי כך אמר לו רו"ח שהוא צריך לעשות בהתאם לחוק. הנתבע העיד, כי לפעמים, כשהעבודה הסתיימה מוקדם, העובדים התבקשו לבצע משימות כמו לנקות משאית או להחליף פנצ'ר ולפעמים ישבו בחברותא.

הנתבע העיד "כל נהג שהגיע לעבודה ידע שהוא עובד על פרמיות וששעות נוספות נגזרו מהפרמיה שלו. לשאלתך – זה היה על בסיס ההסכם האישי שנחתם עם כל נהג ועל פי הדרכה שאני באופן אישי נתתי להם". הנתבע הוסיף כי הוא סיכם עם העובדים באופן אישי שהם יקבלו פרמיות ולא שעות נוספות.

1. הנתבע הסביר בעדותו כיצד הוא משלם פרמיות, כדלקמן:-

"אנו מחלקים את הפרמיה לשניים. אני נותן להם באופן קבוע כ-3,000 - 3,500 ש"ח כפרמיה די קבועה שכן אנחנו יודעים פחות או יותר את התשואה המינימלית של העובד. מעבר לזה, אנחנו משלמים 10% מהמחזור של הרכב מעבר לזה.

לשאלת בית הדין – אם רכב למשל עשה מחזור של 50,000 ש"ח בחודש, איך נשלם את הפרמיה, אני משיב – מעל ה-35,000 ש"ח אנו משלמים 10% מגובה המחזור – דהיינו, על ה-15,000 ש"ח נשלם 1,500 ש"ח נטו.

אותו נהג יקבל את שכרו הבסיסי הראשוני, שזה סדר גודל של שכר מינימום, יקבל תוספת של פרמיה בסיסית בין 3,000 לבין 3,500 ש"ח ועוד 1,500 ש"ח .

יש נהגים שלא מגיעים לפרמיה הבסיסית של מחזור עד 35,000 ש"ח.

אם זה חד פעמי אני משלים להם, ואם זה חוזר על עצמו – אני משלם ומשחרר אותם מהעבודה".

לבית הדין:

כשבית הדין שואל אותי מחזור של 35,000 ש"ח למשאית משקף כמה שעות עבודה ממוצעות ביום עבודה ובחודש עבודה, אני משיב – שיש נהג שזה משקף 5-6 עבודה ויש נהגים שגם לא מגיעים לזה ב-12 שעות עבודה ואז אני משחרר אותם.

כשבית הדין שואל אותי לגבי נהגים שעובדים אצלי שנתיים ואני די מרוצה מהם, 35,000 ש"ח משקף בערך עבודה של 6 שעות ביום. כך זה בשנה-שנתיים האחרונות.

כשבית הדין שואל אותי אם כך אזי 7,500 ש"ח נטו משקפים עבודה של 6 שעות, אזי עבודה של 8 שעות זה בערך 10,000 ש"ח נטו. מכאן בית הדין מבין שסכומים שנהג מרוויח מעל ל-10,000 אלה הסכומים בעצם בגין שעות נוספות, אני עונה שבית הדין צודק.

זה יכול 9,300 ש"ח וזה יכול להיות גם 11,000 ש"ח ל-8 שעות עבודה.

זה תלוי בכל נהג. דיברתי ממוצע.

ש. זה נכון גם לגבי התובע?

ת. התובע לא עובד אצלי בשנתיים האחרונות.

ש. מה היה בתקופת עבודתו של התובע מבחינת סכומים, 35,000 ש"ח מחזור, היו בגין כמה שעות עבודה?

ת. אני מעריך שזה היה בין 8 ל-10 שעות עבודה.

בשנתיים האחרונות שכר העבודה קפץ בצורה משמעותית עקב חוסר בלתי סביר בנהגים.

ש. כדי שמשאית תהיה עם מחזור של 35,000 ש"ח, כמה שעות עבודה הנהג צריך לעבוד?

ת. יש כאלה שיעבדו 6 שעות ויש כאלה יעבדו 12 שעות עבור 35,000 ש"ח.

1. לגרסת התובע בסיכומים מטעמו, שכרו הקובע כולל את שכר היסוד, הפרמיה והתוספת המקצועית. על פי צו ההרחבה קיימת חובה פוזיטיבית לשלם גמול שעות נוספות בנוסף על הפרמיה, וגם אם יתברר שההסכם הקיבוצי חל, עדיין יש להוכיח שהפרמיה מהווה תחליף לשעות הנוספות. על פי הפסיקה, כדי להוכיח זאת צריך להוכיח את התנאים המצטברים הבאים – כי מדובר בתוספת אמיתית ולא בשכר מוסווה תחת שם "פרמיה"; כי הפרמיה באה לתגמל עובדים על שעות נוספות; כי לתובע ניתנה אפשרות לבחור בין האופציות השונות והוא הסכים לתשלום גמול שעות נוספות באמצעות פרמיה. הנתבע, אשר נחקר בעניין זה, השיב כי כל עובד מקבל באופן קבוע 3,000 ₪ עד 3,5000 ₪ כפרמיה מוסכמת מראש מבלי שהוא נדרש למלא תנאי כלשהו לשם קבלתה, כאשר הנתבע העיד שהשכר שהגיע בגין 8 שעות עבודה בממוצע ליום נע בין 9,300 ₪ ל-11,000 ₪.
2. העובדה שהנתבעים סברו שהפרמיה היא חלק משכרו הרגיל של התובע (ולא שעות נוספות), נלמדת גם מכך שהיא נכללה בסכום היומי ששולם בגין חופשה או מחלה.
3. ב"כ התובע מפנה עוד לשוני בתלוש השכר של התובע לפני ואחרי יוני 2011, כי על אף שלא חל שינוי בעבודתו לאורך כל התקופה, הרי שלפני יוני 2011 שולמה לו פרמיה נמוכה, שנעה בין 500 ₪ ל-1,200 ₪, ולאחר יוני 2011 הפרמיה עלתה לסכום שאינו נופל מ-5,000 ש"ח לחודש.

עניין זה הוסבר על ידי התובע בכך שהוא קיבל כסף מזומן בנוסף לסכום הנקוב בתלוש השכר אשר שולם לו בצ'ק והנתבע נמנע מלהגיב לטענה זו.

המסקנה מכך היא שהנתבע, במטרה להתחמק מתשלום זכויות סוציאליות, שילם חלק מהשכר במזומן, וכאשר נאלץ להכניס את הסכום לתלוש, הוא הכניס אותו תחת השם "פרמיה" בשל כוונה להתחמק מתשלום זכויות סוציאליות.

על כן בית הדין מתבקש לקבוע, כי שכרו הרגיל של התובע עמד על 9,500 ₪ לחודש, ללא שעות נוספות, וזאת גם במידה ויקבע כי ההסכם הקיבוצי חל בנתבעות (12,613 ₪ ברוטו).

1. לחילופין, השכר הקובע כלל לפחות את שכר היסוד פלוס תוספת מקצועית פלוס פרמיה קבועה פלוס נסיעות, המהווים 8,350 ₪.
2. הנתבע לא הציג הסכם בכתב, כי התובע מסכים לכך שהפרמיה תהווה תחליף לשעות נוספות על אף חשיבותה.

יש להניח כי אילו לתובע הייתה ניתנת האופציה, הוא היה בוחר בתשלום של שעות נוספות לפי חוק ולא לפי פרמיה.

1. אין לקבל את טענת הנתבע, כי היה על התובע להסתפק בשכר מינימום, שכן גישה זו אינה עולה עם המצב האמיתי בשוק ואינה מתאימה לשכר הריאלי המשולם לנהגים מקצועיים, אשר לפי עדותו של הנתבע 4 עומדת על כ- 9,000 ש"ח נטו ל-8 שעות.
2. בסיכומי התובע נטען עוד, כי יש לדחות את טענת הנתבעים שאין להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה בשל חוסר האפשרות לפקח על העובדים.

צו ההרחבה בענף ההובלה מחייב תשלום שעות נוספות לפי החוק, כאשר על פי הפסיקה רק אם לא ניתן לפקח על עבודת העובד יחול החריג שבסעיף 30(א)(6) לחוק.

לא עלה מהשלב הראייתי בתיק, כי אין לנתבעת אפשרות לפקח על שעות העבודה של התובע והעובדה שהתובע הגיע לעבודה ובחזרה בהסעות, מלמדת על כך שקיימת אפשרות לעקוב אחרי שעות עבודתו.

1. הנתבעים הודו בכך שהתובע עבד שעות נוספות אך לגרסתם הוא לא עבד יותר מ-12 שעות ביום.

מאחר והנתבעים לא המציאו טכוגרפים יש להפעיל את ההלכה בדבר אי הבאת הראיה הרלוונטית וזאת במיוחד לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

1. הנתבעים גם לא הוכיחו שהייתה הפסקה וגם טענתם שהתובע המתין ליד המשאית או בחדר ההמתנה בעת פריקת והעמסת המשאית אין משמעה שמדובר בהפסקה.

מפנה לס"ע (ת"א) 40857-07-11 אלכסנדר פינדיורין נ' זיסמן בן ציון מיום 17.5.2015.

1. גם הנתבע העיד שאין לעובדים זמן בטלה, שכן בזמנים כאלה הם מנקים את המשאית, יושבים בחברותא או מחליפים פנצ'ר.
2. נציין, כי בסיכומיה מציגה ב"כ התובע מס' חישובים וחישובים אלטרנטיביים כיצד לחשב את התשלום לו זכאי התובע בגין שעות נוספות.
3. גם אם תתקבל הטענה כי עד חודש 06/2011 שולמה לתובע פרמיה נמוכה על חשבון גמול שעות נוספות יש להשלים עדיין את הסכומים החסרים.
4. בסיכומי הנתבע נטען, כי הן לפי ההסכם הקיבוצי והן לפי צו ההרחבה בענף ההובלה – תשלומי שכר עידוד/פרמיה לא יבואו בחשבון במסגרת השכר הקובע, אלא רק השכר המשולב הכולל תוספת יוקר, תוספת משפחה ותוספת ותק. מפנה לענין מרגלית גמליאל^[4].
5. באשר להיקף שעות עבודה – יש להפחית משעות עבודתו של התובע זמני הפסקה וזמני פריקה/טעינה/בטלה בהם התובע לא נדרש לעבוד.

גם התובע טען כי היה אוכל בזמני פריקה/העמסה וזה תואם את טענת הנתבע, כי התובע לא נדרש לעמוד בצד ו/או לשמור על המשאית במהלך הפריקה והטעינה, ועל כן, אין להיחשב בזמנים אלו במסגרת תחשיב שעות העבודה של התובע.

1. בהתאם לפסיקה, אין להכליל במסגרת שעות עבודתו של התובע את זמני הנסיעה שלו מביתו אל המגרש ובחזרה.

דיון והכרעה

1. בעניין מזור נקבע:-

"אין חולק כי מר מזור קיבל בנוסף לשכרו הרגיל "שכר עידוד", כמשמעותו בהסכם הענפי, קרי – את תוספת המחזור. מחומר הראיות עולה כי תוספת המחזור – 10% מהכנסות המשאית, נהוגה בפרידנזון כהסדר קולקטיבי, שמקורו – פרי הסכמה דו צדדית או קביעה חד צדדית - לא הוברר.

הסדר השכר הכולל שהוחל על מר מזור לא קיפח אותו, ואף היטיב עמו, ונסביר:

...

נשוב ונדגיש כי לאור מהותה של תוספת המחזור, כרכיב המשולם גם בעד עבודה נוספת שמעבר לשעות הרגילות, ולאור הוראות ההסכם הענפי – הרי שאין להוסיף את תוספת המחזור לשכר היסוד לצורך חישוב הגמול עבור עבודה בשעות נוספות.

...

משגם לדעת ההסתדרות, לפי ההסכם הענפי אין העובד שעליו חל ההסכם הענפי זכאי גם לשכר העידוד וגם לגמול השעות הנוספות מכוח חוק שעות עבודה; בהינתן כי תוספת המחזור ששולמה למר מזור בממוצע עלתה משמעותית על זכאותו לגמול לפי חוק שעות עבודה, אלמלא פעלה פרידנזון מתוך טעות ביחס להוראות ההסכם הענפי; והעיקר – בשים לב לכך שמכוח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, יש לראות את ההוראות השונות בהסכם הענפי בנוגע להסדר השכר הכולל, לרבות העדר הזכאות "גם וגם", כחלק מחוזה העבודה האישי של מר מזור – מצאנו לנכון לדחות את תביעת מר מזור לגמול ש"נ".

1. לשון אחר, על פי פס"ד מזור, גם אם חל ההסכם הקיבוצי, עלינו לברר כי התובע קיבל תשלום אשר אינו נמוך מהתשלום לו הוא זכאי על פי חוק בגין השעות הנוספות אשר בוצעו על ידו.
2. באשר לכמות השעות הנוספות אשר בוצעו על ידי התובע, בהתאם לעדותו של התובע אנו קובעים כי התובע עבד מתכונת עבודה של 12 שעות עבודה ביום, הכוללים חצי שעת הפסקת אוכל.
3. אין מקום לקבל את טענות התובע, כי יש להכליל במסגרת שעות העבודה גם את שעות הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה וזאת לאור ההלכה בעניין זה, וכן אין לקבל את טענות הנתבעים, כי אין להכליל במסגרת שעות עבודתו שעות של פריקה והעמסה, או שעות בהן ביצע מטלות שאינן מטלות נהיגה.

נציין, כי גם אם התובע לא נדרש לעמוד ליד המשאית בשעות פריקה וטעינה, הרי שלא ניתן לומר שמדובר בשעות פנויות בהן יכול היה לעזוב את מקום העבודה.

1. מכאן – שהתובע ביצע מדי יום כ-11.5 שעות עבודה, כמתכונת עבודה.
2. עיון בתלושי השכר של התובע מלמד, כי סה"כ התשלום אשר שולם לתובע מדי חודש היה שונה וכך גם סכום הפרמיה (הגם שמדובר בסכומים קרובים).
3. שכרו של התובע הורכב מהרכיבים הבאים (למעט חודשים בהם קיבל דמי מחלה או בהם עבד חלקית).

שכר יסוד 4,100 ₪.

נסיעות 100 ₪.

פרמיה משתנה בהתאם למפורט להלן.

אש"ל משתנה שנע בין 660 ₪ לבין 1,620 ₪.

תוספת מקצועית 250 ₪.

באשר לפרמיה המשתנה -

בינואר 2012 שולמו לתובע 5,784 ₪ כפרמיה;

בפברואר 2012 שולמו לתובע 5,964 ₪ כפרמיה;

במרץ 2012 שולמו לתובע 5,906 ₪ כפרמיה;

באפריל 2012 שולמו לתובע 6,025 ₪ כפרמיה;

במאי 2012 שולמו לתובע 5,854 ₪ כפרמיה;

ביוני 2012 שולמו לתובע 5,714 ₪ כפרמיה;

ביולי 2012 לא שולמה לתובע פרמיה אלא הוא קיבל דמי מחלה בלבד;

באוגוסט 2012 שולמו לתובע 5,945 ₪ כפרמיה;

בספטמבר 2012 שבו התובע עבד חלקית (12 ימי עבודה) שולמו לתובע 2,610 ₪ כפרמיה;

מן המפורט לעיל עולה, כי הפרמיה הממוצעת ששולמה לתובע עמדה על 5,840 ₪ (לפי חלוקה ב-7.5 שאינה לוקחת בחשבון את החודש שבו התובע לא עבד בפועל וקיבל דמי מחלה בלבד).

1. נציין, כי היות וכל חודש היה תשלום שונה בגין פרמיה, והיות וברור שהתשלום נבע מחישוב מתמטי (שכן לא מדובר בסכומים עגולים או בסכומים שחוזרים על עצמם) אנו מסיקים כי חלק מהפרמיה היא פרמיה אמיתית אשר שולמה בגין עבודת הובלה.
2. כפי שעולה מעדותו של הנתבע 4 ומהתלושים –הפרמיה ששולמה לתובע כללה פרמיה קבועה בסך 3,000 – 3,500 ₪ ועל כן אנו קובעים, כי הפרמיה ששולמה לתובע כללה פרמיה קבועה בסך 3,500 ₪ ופרמיה משתנה בהתאם להיקף ההובלה שביצע התובע שעמדה על ממוצע של 2,340 ₪.
3. מכל האמור לעיל עולה – כי שכרו של התובע היה מורכב מרכיבים קבועים כדלקמן: שכר בסך 4,100 ₪, 250 ₪ תוספת מקצועית ו-3,500 ₪ פרמיה קבועה (סה"כ 7,850 ₪) וכן שולמו לו נסיעות, פרמיה משתנה ואש"ל משתנה.

בבואנו לחשב את הזכויות להם זכאי התובע במסגרת פסק דין זה, למעט במקרים בהם נציין אחרת, נתייחס לשכר הקובע כאל 7,850 ₪ ולא נתייחס לשכר היסוד לפי הטבלאות של ההסכם הקיבוצי, שכן ההסכם הקיבוצי אינו יכול לגרוע מהזכויות להן זכאי התובע על פי חוק.

1. בהסכם הקיבוצי בענף ההובלה נרשם:-

"הוראות סעיף 46(ב)(3) להסכם העיקרי, לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם מהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי.

למען הסר ספק היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים".

ס' 46(ב)(3) להסכם העיקרי קובע:-

"הוראות סעיף זה, לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, כפוף לאמור בנספח ב' להסכם הקיבוצי מיום 2.5.93"

1. 7,850 ₪ X 30% = 2,355 ₪, ומכאן אנו למדים שתשלום הפרמיה האמיתית ששולמה לתובע (2,340 ₪) נמוכה מ-30% משכרו הקבוע, ועל כן, תשלום הפרמיה בגין הובלה אינה מכסה את תשלום השעות הנוספות בהתאם להסכם ויש לשלם לתובע תשלום נוסף בגין שעות עבודתו הנוספות.
2. בחודש רגיל התובע ביצע כ-11.5 שעות במכפלת 26 ימים – כ-300 שעות לחודש, ומכאן 114 שעות נוספות, מתוכן 52 לפי 125% ו-62 שעות לפי 150%.

7,850 ₪ חלקי 186 שעות = כ-42.2 ₪ לשעה.

על מנת שהתובע יקבל תשלום מלא בגין שעות עבודתו הנוספות, היה התובע זכאי ל-52 שעות X 42.2 ₪ X 125% + 62 שעות X 42.2 ₪ X 150% =2,743 ₪ + 3,925 ₪ = 6,668 ₪.

כפי שפורט לעיל התובע קיבל בממוצע 2,340 ₪ לחודש בגין פרמיה, ומכאן שזכאי להפרש בסך 4,328 ₪ לחודש על מנת לקבל תשלום מלא על פי הוראות החוק בגין עבודתו בשעות נוספות.

1. כפי שפורט לעיל, התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות בגין עבודתו בנתבעת 1 בלבד. התובע עבד בנתבעת 1 8.5 חודשים, מתוכם חודש לא עבד כלל וקיבל דמי מחלה בלבד ועל כן הוא אינו זכאי לתשלום שעות נוספות בגין חודש זה.
2. מכל המפורט לעיל - התובע זכאי לתשלום בסך 4,328 ₪ X 7.5 חודשי עבודה = 32,460 ₪ בגין עבודתו בשעות נוספות.
3. נציין, כי לא נעלמו מענינו הסבריו של הנתבע 4 כי תשלום של 10,000 ₪ משקף תשלום בגין 8 שעות עבודה ביום בממוצע. עם זאת, אנו סבורים שבעת שאנו באים לחשב את הסכום לו זכאי התובע בגין עבודתו בשעות נוספות, עלינו לפעול בהתאם להוראות החוק וההסכם הקיבוצי.

רכיבים

קרן השתלמות

1. בתצהירו ציין התובע, כי הנתבעות לא הפרישו עבורו לקרן השתלמות, על אף הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה.
2. בתצהיר הנתבע נטען, כי התובע לא השלים בשורת הנתבעת 1 את תקופת הניסיון כאמור בצו ההרחבה ועל כן אינו זכאי להפרשות לקרן השתלמות. לחילופין – זכאי התובע לסכום של 3,290 ₪ ברכיב זה.
3. בסיכומי התובע נטען, כי הנתבעים חייבים להפריש לתובע לקרן השתלמות בשיעור של 6% מתוך 150% מהשכר הקובע וזאת לאחר 11.5 חודשי עבודה. אין מקום לקבל את טענת הנתבעים כי תקופת הניסיון נמנית מחדש כל פעם ויש לחשב את ויתקו מתחילת עבודתו באותו מקום גם אם התחלפו המעסיקים בהתאם לפסיקה.
4. בסיכומי הנתבעים נטען, כי התובע קיבל תשלום בגין קרן השתלמות במסגרת תביעת החוב לגבי תקופת עבודתו בנתבעת 2, כאשר בגין עבודתו בנתבעת 1 זכאי התובע לכל היותר ל-3,290 ₪.

דיון והכרעה

1. כפי שפורט לעיל, עלינו להתייחס אך ורק לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1.
2. כן קבענו לעיל, כי יש רצף תעסוקה בין עבודתו של התובע במעבר בין הנתבעת 2 לנתבעת 1 ועל כן, אין מקום לקחת בחשבון את תקופת הניסיון.
3. בהתאם להסכם הקיבוצי בתקופה הרלוונטית (הסכם 2006) הבסיס לחישוב השכר לעניין הפרשות לקרן השתלמות היה בשיעור של 150% מהשכר המשולב, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית, כאשר שיעור התשלומים לקרן הם 6% מהשכר המשולב החודשי.
4. מאחר ובמקרה דנן ההתייחסות היא לשכר היסוד המפורט בטבלה ומאחר ואין חובה קוגנטית על פי חוק לשלם לקרן השתלמות והחובה נובעת מההסכם הקיבוצי בלבד – אנו סבורים שבמסגרת חישובנו לעניין התשלום לקרן השתלמות אין צורך לקחת את השכר הקבוע בסך 7,850 ש"ח, אלא יש לחשב את הסכומים להם זכאי התובע על פי שכר היסוד כפי שהוא מפורט בהסכם הקיבוצי.

לפי תלושי השכר, שכר היסוד של התובע בתוספת תוספת מקצועית עמד על 4,350 ₪. כפי שפורט לעיל, ועל כן – התובע זכאי לתשלום שהיה אמור להשתלם על ידי הנתבעת 2 לקרן השתלמות בסך 4,350 ₪ X 8.5 חודשים X 6% X 150% = 3,327 ₪.

השלמת הפרשות לתגמולים

1. בתצהירו ציין התובע, כי הנתבעות הפרישו עבורו בחסר לקופת הגמל, מבלי שייפרט מעבר לכך.
2. בתצהיר הנתבע נטען, כי על הנתבעת 1 לשלם לתובע לכל היותר השלמת הפרשה לקרן הפנסיה בסך 890 ₪ וכך נטען גם בסיכומי הנתבעים.
3. בסיכומי התובע נטען, כי יש להפריש לתובע בשיעור של 150% משכרו הקובע, ולא 150% מהשכר הטבלאי.
4. בהסכם הקיבוצי משנת 1996 נקבע:-

"50. בנוסף למשכורתם הקבועה, תשולם לעובדים פרמיה על בסיס תפוקתם בעבודה. הכל כפי שיוחלט בכל חברה בין ההנהלה לנציגות העובדים.

51. הפרמיה כאמור בסעיף 50 לעיל, תחשב כשכר לצורך הגדלת הבסיס לתנאים הסוציאלים בשיעור של עד 50% מגובה השכר המשולב למטרת הפרשה לפנסיה או לגמל, דמי מחלה וחופשה שנתית".

1. נציין, כי הוראות ההסכם הקיבוצי בעניין זה אינן חד משמעיות לדעתנו, ואולם ניתן להבין כי יש להפריש לעובדים לתגמולים לפחות בהתייחס למשכורתם הקבועה.

איננו מבינים מהוראות הסעיף האם יש להפריש לפי 150% מהשכר המשולב או 150% מהשכר הטבלאי, ועל כן אנו סבורים שיש מקום לפסוק לפי המהות (הגם אם זה לא תואם את לשון הסעיף), וקובעים כי על הנתבעת להפריש לתגמולים בגין השכר הקבוע של התובע – 7,850 ₪, כאשר סכום זה הוא בכל מקרה מעבר ל-150% מהשכר הטבלאי. ככל שהסכומים ששולמו על ידי הנתבעת לתגמולים היו נמוכים מן האמור, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגובה ההפרש.

קיזוזים שלא כדין (פלאפון וימי חופשה) וכן פדיון חופשה

1. בתצהירו ציין התובע, כי קוזזו משכרו סכומים בקשר לשימוש בטלפון מבלי שראה את פירוט השיחות, כאשר הוא לא שאל בעניין זה.

התובע מוסיף, כי הטלפון בבעלות הנתבעת 3.

1. במסגרת תצהירו של הנתבע, טען הנתבע, כי החברות מימנו עבור עובדיהם את הוצאות הטלפון הנייד עד לגובה של 100 ₪, כאשר העובדים ידעו שכל סכום נוסף יקוזז משכרם.
2. בחקירתו הנגדית התובע הכחיש שהוסבר לו שיש מגבלה לשימוש בפלאפון, ואף טען שהוא לא בדק בתלושים ולכן גם לא שם לב שמפחיתים לו סכומים כתוצאה משימוש בטלפון.
3. באשר לקיזוז ימי חופשה – הנתבע בתצהירו ציין כי הסיכום היה שהתובע יקבל תשלום חודשי בגין חודש עבודה מלא, כאשר כל יום שלא יועסק בו ללא סיבה מוצדקת (כגון מחלה, מילואים וכו') ינוכה כיום חופש. כן צוין, שכאשר התובע ביקש להתחיל לעבוד מאוחר או לצאת מוקדם, נוכה משכרו חצי יום כאשר התובע אישר בחתימתו את היעדרויותיו כל חודש בחודשו.
4. בסיכומי התובע נטען, כי החוק קובע רשימה סגורה של מקרים המאפשרים קיזוז משכרו של התובע וכי הנתבעות לא הוכיחו כי התובע ידע או הסכים לקיזוזים שבוצעו. טענה זו לא הוכחה ולא נתמכה בהסכם העסקה והקיזוזים מנוגדים לס' 25 לחוק הגנת השכר.
5. בסיכומי הנתבעים נטען, כי הנתבעים הציגו פנקס חופשה מסודר החתום על ידי התובע המלמד על כל התאריכים בהם שהה בחופשה ומכאן הרימו את הנטל להוכיח כי התובע ניצל חופשה ביתר.

טענות התובע לעניין בטלה נטענו ללא כל מקור נורמטיבי, וטענה דומה נדחתה גם בעניין אמיר עודה.

1. באשר לניכויים בגין טלפון – התובע היה מודע לסכום ההשתתפות של הנתבעת בהוצאות טלפון ויש לקבל את גרסת הנתבעים נוכח חוסר אמינות התובע. בכל מקרה, התובע זכאי לכל היותר להשבת ניכויים אשר בוצעו בתקופת הנתבעת מס' 1 בלבד בסך 2,498 ₪.

דיון והכרעה

1. כפי שפורט לעיל – אנו מתייחסים לתביעות התובע ברכיבים אלו רק בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1.
2. באשר לניכוי בגין שימוש בטלפון – ס' 25 לחוק הגנת השכר קובע, כי לא ינוכה משכר עבודה אלא סכומים על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק.

משלא הוצגה בפנינו התחייבות בכתב של התובע כי הוא מתיר לנכות משכרו תשלומים בגין שימוש בטלפון, אנו מקבלים את תביעתו ברכיב זה וקובעים, כי על הנתבעת להשיב לו סכום בסך 2,309 ₪.

1. באשר לניכוי בגין ימי חופשה בפועל – התובע ניצל 11 ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, כאשר הנתבעת ניכתה 2.5 ימי חופשה בגין ניצול מעבר לזכאותו על פי דין.
2. משהתובע חתם על כך שהוא שהה בחופשה באותם ימים – היתה הנתבעת זכאית לנכות משכרו את הימים בהם לא עבד בפועל מעבר לזכאותו על פי דין.
3. באשר לטענת התובע כי מדובר בימי בטלה בהם היה התובע מוכן ומזומן לעבודתו, נציין שהתובע לא עמד בנטל להוכיח טענה זו. בהקשר זה נציין, כי התובע העיד שהוא יצא לחופשה בימי החג של העדה המוסלמית ומכאן אנו מסיקים שלא מדובר בימי בטלה בלבד.

יתרה מכך, איננו מקבלים את טענת התובע כי היא עליו לנצל 7 ימי חופשה ברצף, שכן ממילא התובע לא השלים שנת עבודה אצל הנתבעת 1.

1. מכל המפורט לעיל – איננו מקבלים את טענת התובע כי היה זכאי לפדיון חופשה או כי היה על הנתבעת להשיב לו את הסכומים שקיזזו לו בגין ניצול חופשה ביתר.

ימי מחלה

1. לגרסת התובע הוא נעדר במהלך תקופת עבודתו 85 ימים עקב מחלה, כאשר הוא היה זכאי לשכר של 39,780 ₪ בגינם אך קיבל רק 8,292 ₪ ולכן זכאי להפרש בסך 33,146 ₪.
2. לגרסת הנתבע בתצהירו – התובע יכול להיות זכאי למקסימום 4,950 ₪ בגין ימי מחלה.
3. התובע בעדותו טען שהוא נתן את אישורי המחלה לנתבע כאשר הוא היה ליד הסדרן, ועל כן נכתב בתצהירו שהוא מסר את תעודות המחלה גם לסדרן וגם לנתבע.
4. התובע נשאל מדוע פנה לרופא רק חודש לאחר שהחל את תקופת המחלה והוא ענה שהיה לו פצע בישבן והוא לא יכול היה ללכת ולכן היה בבית חודש ולא הלך לרופא. התובע העיד לגבי אישורי המחלה שקדמו ל-19.7, כי אשתו פנתה לרופא והוא נתן לה את אישורי המחלה.
5. התובע נחקר לגבי אישורי המחלה שהוא נתן למעסיק ומדוע יש לו מספר אישורי מחלה שהמועדים בהם חופפים. כאשר נשאל האם יתכן שהוא מסר למעסיק רק את 2 אישורי המחלה הראשונים ולא את השלישי הוא ענה שאינו זוכר.
6. בחקירתו הנגדית התובע נשאל לגבי הסכום ששולם לו בגין דמי מחלה בסיום עבודתו ואיך טענותיו מסתדרות עם התלושים, אך לא היו לו הסברים בעניין זה.
7. בסיכומי התובע נטען כי הוא זכאי לדמי מחלה עבור כל תקופת מחלתו וב"כ התובע הפנתה להודעה מיום 3.6.2014, כאשר ההתייחסות הייתה לתקופות העבודה אצל הנתבעת 1 והנתבעת 2 ביחד.
8. הנתבעים מתייחסים בתחשיביהם רק לתקופת עבודתו של התובע בשורת הנתבעת מס 1 – מ-1.1.2012 ועד 19.9.2012. התובע המציא אישור מחלה אחד המתייחס לתקופה שמ-17.6.2012 ועד 31.7.2012 – 45 ימי מחלה קלנדרים רצופים. אישור מחלה זה לא תאם לאישורים שנמסרו בזמן אמת לנתבעת, שאז התובע המציא אישור מחלה מיום 17.6.2012 ועד 30.6.2012 ואישור מחלה נוסף מיום 5.7.2012 ועד 19.7.2012 – תקופה מפוצלת בת 29 ימי מחלה.
9. מעבר לסתירה בין האישורים שנמסרו בזמן אמת לבין האישור שנמסר במסגרת התיק ואשר משליכים על אמינותו של התובע, בכל מקרה, התובע יכול היה להיות זכאי לכל היותר לסכום של 4,950 ₪.

דיון והכרעה

1. כפי שפירטנו לעיל – אין מקום להתייחס לתביעת התובע לדמי מחלה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת 2 אלא רק אצל הנתבעת 1.
2. התובע היה חולה, לגרסתו, בתקופה שבין 17.6.2012 ועד 31.7.2012, כאשר לגרסת הנתבעת – הוא המציא אישורי מחלה רק עד ליום 19.7.2012, כאשר התובע לא הכחיש טענה זו במסגרת עדותו.

תחילה נציין, כי גם אם נקבל את גרסת הנתבעת לענין אישורי המחלה אשר הומצאו לה, אנו סבורים כי יש להתייחס לאישורי המחלה ברצף, שכן שוכנענו מעדותו של התובע שמדובר במחלה אחת ולא בשתי מחלות.

התובע המציא אישורי מחלה בגין תקופה של חודש ויומיים כאשר על פי תלושי השכר התובע ניצל ימי מחלה כדלקמן:

במאי 2012 – 2.5 ימי מחלה.

ביוני 2012 – 7 ימי מחלה

ביולי 2012 – 1.5 ימי מחלה.

לא הצלחנו להבין מתלושי השכר של התובע כיצד שולמו דמי המחלה, שכן למעשה הפחיתו משכרו של התובע סכומים בגין ימי מחלה, כאשר לא ברור מה השכר הקובע בגין ימי מחלה.

מכל המפורט לעיל אנו קובעים, כי מאחר והתובע עבד 8.5 חודשי עבודה, היה על הנתבעת לשלום לו בגין 13 ימי מחלה (לפי 1.5 יום מחלה לחודש).

בסיס השכר נקבע בסעיף 9 להסכם הקיבוצי מ-2006:

הבסיס לחישוב השכר לעניין הפרשת כל דמי הגמולים המפורטים בהסכם זה וכן עבור ביטוח ימי מחלה ואובדן כושר מקצועי יהיה בשיעור 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' להסכם, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית.

כפי שפורט לעיל, שכר היסוד בצירוף התוספות הרלוונטיות עומד על 4,350 ₪ לחודש (174 ₪ ליום), ועל כן, התובע זכאי לתשלום דמי מחלה בסך 174 ₪ X 150% X 13 ימים = 3,393 ₪.

ככל שהנתבעת שילמה לתובע סכומים בגין ימי מחלה, יש להפחית את הסכומים ששולמו מסכום זה.

פיצויי פיטורים

1. לגרסת התובע הוא עבר ניתוח בחודש יוני 2012 ולאחר מכן שהה באי כושר במשך חודש וחצי. כשחזר לעבודה ביקש מהנתבעת לשלם לו את ימי המחלה אך הנתבע 4 סירב ועל כן, לאור כלל נסיבות עבודתו ובשל כך שלא שולמו לו ימי המחלה התובע רב עם הנתבע 4 והתפטר מהעבודה תוך מתן הודעה מוקדמת בת חודש ימים.
2. התובע צירף עותק ממכתב התפטרות מיום 17.8.2012 שם נכתב:

1. בתצהירו מפרט התובע, כי התפטרותו נבעה מתנאי העבודה הקשים שלו, משעות העבודה המטורפות, כאשר התנהגות הנתבעת שלא שילמה לו את דמי המחלה הייתה ה"קש ששבר את גב הגמל", ועל כן, הוא הודיע כי אם ימי המחלה לא ישולמו לו בכוונתו לעזוב.

התובע מציין, כי דרור אמר לו שאין בעיה שהוא יעזוב וכי הוא יקבל את הפיצויים שלו אך ביקש ממנו להכין מכתב התפטרות וכך התובע פעל.

התובע מוסיף, כי הוא לא ידע מהן המשמעויות של מכתב ההתפטרות.

1. בתצהירו של הנתבע נטען כי ביום 17.8.2012 או סמוך לכך, מסר התובע מכתב התפטרות לפיו הוא מתכוון לסיים עבודתו ביום 16.9.2012.

הנתבע מציין כי התובע מעולם לא פנה אליו ולא הלין בפניו או בפני נציגי הנתבעת, בכתב או בעל פה, לגבי אי תשלום ימי מחלה ו/או אי תשלום זכות מזכויותיו ואף לא ציין זאת במכתב התפטרותו. הנתבע מוסיף, כי מאחר והתובע החל לעבוד בחב' וגנר הובלות סמוך לסיום עבודתו בנתבעת, ספק אם יש זיקה או קשר בין התפטרותו לבין אי תשלום ימי מחלה או תשלומים אחרים.

1. בחקירתו הנגדית העיד התובע שהוא רב עם הנתבע לעניין ימי המחלה במשרדו. כאשר נשאל מדוע בתצהירו רשם שהוא רב עם דרור ולא עם הנתבע, תשובתו הייתה "אמרתי קודם לישי ואחר כך ראיתי את דרור ואמרתי גם לדרור".

התובע בחקירתו הנגדית העיד כי יומיים-שלושה לאחר שסיים עבודתו אצל הנתבעות הוא החל לעבוד בחב' וגנר, אך הכחיש כי מצא את העבודה שם לפני שהתפטר מהנתבעות, על אף שמצבו הכלכלי לא היה טוב.

1. בסיכומיו טוען התובע כי על פי צו ההרחבה הוא זכאי לפיצויי פיטורים מלאים ללא קשר לסיבות סיום עבודתו, שכן על המעסיק לבצע הפרשות מלאות בגין פיצויי פיטורים ואף חל ס' 14 לחוק פיצויי פיטורים.

יתרה מכך, התובע התפטר מאחר ולא קיבל דמי מחלה בגין התקופה שלאחר ניתוח, כאשר הנתבע הבטיח לו שאם ימסור מכתב התפטרות, הוא ישלם לו את מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו. על כן, התובע היה רשאי להתפטר בזכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).

1. בסיכומי הנתבעים נטען, כי התובע מסר מכתב התפטרות ביום 17.8.2012 כאשר הוא לא כלל במכתב טענה בדבר אי תשלום זכויות ו/או טענה דומה, כאשר הסיפור הנטען בכתב התביעה, לעניין הריב לגבי אי תשלום פדיון המחלה, אינו תואם את מכתב ההתפטרות ומכאן כי מדובר בטענה שנטענה לצורך התביעה.

העובדה שהתובע החל לעבוד יומיים-שלושה לאחר סיום עבודתו בחברה מתחרה מלמד, כי הוא התפטר על מנת לעבור למקום עבודה יותר אטרקטיבי.

על כן – דין תביעת התובע לפיצויי פיטורים להידחות.

1. התובע קיבל במסגרת תביעת החוב פיצויי פיטורים בגין עבודתו אצל הנתבעת 2 ועל כן בכל מקרה, זכאי רק לפיצויי פיטורים מהנתבעת 1.
2. בסיכומי התובע מופיע רכיב חדש שלא הופיע קודם לכן – חלף הפרשות לרכיב הפיצויים שבקרן הפנסיה והנתבעת מתנגדת להרחבת החזית, כאשר בכל מקרה, לא מדובר ברכיב מכומת.

דיון והכרעה

1. בהתאם להסכם הקיבוצי, היה על הנתבעת להפריש 6% משכרו של התובע לקרן פנסיה ו2.33% לקרן פנסיה או לקופת פיצויים.
2. נציין, כי הנתבעים מלינים על כך שהתביעה לפיצויי פיטורים בהתבסס על ההסכם הקיבוצי לא נכללה בכתב התביעה, ואולם אין הם יכולים להבנות מטענה זו.
3. כפי שפורט לעיל – הנתבעים הם אלה שהעלו את הטענה כי ההסכם הקיבוצי חל על הנתבעות, ועל כן, איך יכול התובע לכלול בתביעתו רכיב על בסיס טענה משפטית שלא הוא טען אותה.
4. בכל מקרה, הנתבעים אינם יכולים ל"אכול את העוגה ואף להשאירה שלמה" ולטעון כי חל ההסכם הקיבוצי אך כי אינם חייבים בתשלומים הנובעים מהסכם זה.
5. בסיס השכר הוא בהתאם לסעיף 9 להסכם הקיבוצי מ-2006:-

"הבסיס לחישוב השכר לעניין הפרשת כל דמי הגמולים המפורטים בהסכם זה וכן עבור ביטוח ימי מחלה ואובדן כושר מקצועי יהיה בשיעור 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' להסכם, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית".

1. כפי שקבענו לעיל – בסיס השכר עומד על 4,350 ₪ לחודש, ועל כן היה על הנתבעת להפריש לקרנות הפנסיה לפי 4,350 ₪ X 150% X 8.5/12 חודשים = 4,621 ₪.

ככל שהנתבעת הפרישה פחות – עליה להשלים את החסר.

בהערת אגב נציין, כי בתקופה הרלוונטית ההפרשה לפיצויי פיטורים לפי הצו הכללי במשק הייתה לפי 4.18% ועל כן, על אף שבסיס השכר בהתאם להסכם הקיבוצי היה נמוך משכרו הקובע של התובע בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לעניין פנסיה – סך כל ההפרשה על פי ההסכם הקיבוצי הייתה גבוהה מאשר סך כל ההפרשה לפי צו ההרחבה הכללי במשק והחובה הקוגנטית של הנתבעת.

חיוב הנתבע 4 מכח הרמת מסך

1. תחילה נציין, כי אין התייחסות בסיכומי התובע לעניין הרמת המסך, ומכאן שהתובע זנח טענתו בעניין זה.
2. בכל מקרה נציין, כי על פי הפסיקה – יש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כאשר הרמת מסך לא תיעשה כדבר שבשגרה.

התובע לא הציג כל עילה להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב הנתבע בהוצאות הנתבעות או ראיות אובייקטיביות התומכות בטענותיו בעניין זה. יתרה מכך – הנתבעת 1 הינה סולבנטית ולא מדובר במקרה שבו הנתבע הקים חברות חדשות שוב ושוב . נתבעת מס' 2 הוקמה בשנת 1998 ועם קריסתה קלטה הנתבעת מס' 1 חלק מהעובדים לשורותיה ולא שוכנענו שמתקיים יסוד המרמה לצורך הרמת מסך ההתאגדות.

סוף דבר

מכל המפורט לעיל –

1. תביעת התובע לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 2 מעבר לתשלומים אשר שולמו לו מקופת הפירוק – נדחית.
2. תביעת התובע כנגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית.
3. באשר לתקופת עבודתו אצל הנתבעת 1 -
   1. התובע זכאי ל-32,460 ₪ בגין עבודתו בשעות נוספות.
   2. התובע זכאי לתשלום בסך 3,327 ₪ בגין קרן השתלמות.
   3. ככל שהנתבעת הפרישה לתגמולי עובד בגין משכורת קובעת הנמוכה מ=7,850 ₪ - עליה לשלם את ההפרש בין הסכום שהופרש לבין הסכום שהיה עליה להפריש.
   4. על הנתבעת להשיב לתובע סכום של 2,309 ₪ בגין ניכויים עבור שימוש בפלאפון.
   5. תביעת התובע לפדיון חופשה – נדחית.
   6. ככל שהנתבעת שילמה לתובע בגין דמי מחלה סכום הנמוך מ-3,393 ₪ - עליה להשלים את ההפרש.
   7. ככל שהנתבעת הפרישה לפיצויי פיטורים סכום הנמוך מ4,621 ₪ - עליה להשלים את ההפרש.
4. כל הסכומים המפורטים יישאו בתוספת הצמדה וריבית כדין מ-1.9.2012 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
5. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט של התובע וכן בשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
6. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ח, (11 יולי 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. ע"ע 19460-04-11 ואדים מזור נ' פרידנזון, שירותים לוגיסטים, הובלה, מיום 3.11.2016 ↑

2. ראה הפניה לענין פס"ד מזור ↑

3. ע"ע (ארצי) 1142/04 נעמה כץ - גביש שלטים בע"מ (פסקאות 17-19 לפסה"ד מיום 22.11.2005). ↑

4. דב"ע (ארצי) נד/3-152 מרגלית גמליאל - הנגב – אגודה שיתופית חקלאית, מיום 30.3.1995. ↑