בעניין: בקשת רשות להתגונן

הבקשה אינה מגלה הגנה. המבקש מס' 1 אינו מכחיש את היווצרות החוב, וטוען טענות כלליות וסתמיות לעניין ריבית, אשר אינן מהוות הגנה, באשר לפי ההסכמים מוסמך המשיב לגבות ריבית על חריגה בחשבון ואי עמידה בהסכם הלוואה.

בעניין בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר, חובה על המבקש להתכבד ולהכנס לפרטי הגנתו, ולפרט סכומים ומועדים.  

"... נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן, חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו, ואיננו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות...אין לנתבע סיכוי לזכות ברשות להתגונן כאשר תצהירו מנוסח בלשון של: "החוב שהגיע לבנק סולק במלואו, וכי הסכום שהבנק תובע נובע מחיובי ריבית בשיעור העולה לאין ערוך על המוסכם". תצהיר כזה מנוסח בצורה כוללנית וחסרים בו פרטים רלוונטיים להבנת נושא ההגנה. ניסוח כזה אינו יוצר בסיס למתן רשות להתגונן" (ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית, עמ' 193 ואילך וההפניות שם). 

המבקש מס' 1 אפילו אינו טוען כי החוב נפרע או כי הריבית לא היתה כמוסכם. בכך נכשל מלהעמיד טענת הגנה כלשהי ולו בדוחק, והבקשה מטעמו נדחית.

גם בקשת המבקש מס' 2 כללית וסתמית. הוא מאשר כי חתם על כתב הערבות ואף המבקש מס' 1 מעיד כי המבקש מס' 2 רצה לעזור לו. אין בטענת המבקש כי לא הוסבר לו על מה הוא חותם כדי לפטור אותו מחבותו על פי כתב הערבות.

"הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם.

בעניננו, המערערות לא טרחו לקרוא ולא טרחו להבין, בעצמן, את תכנו של כתב הערבות שעליו הן חתמו. הן גם היו מודעות לכך, שהמסמך יצר התחייבות כלפי המשיב. כיון שכך, גם אם הן טעו בקשר להיקף התחייבותן - שיעבוד תכניות חסכון, שערכן אינו ידוע, לעומת ערבות לפרעון חובה של קלרין דירות - טענתן אינה נוגעת למהותה של ההתחייבות הגלומה במסמך, ועל כן אינה יכולה להתקבל". (ע"א 779/87 בליט נ' לאומי, פ"ד מד(3), 304, עמ' 310-311).

המבקש מס' 2 ידע כי הוא חותם על כתב ערבות להלוואה, שקיבל המבקש מס' 1, ולא הוטעה בדבר מהותו של המסמך. העובדה שבחר לחתום ללא שקיבל הסבר על מעמדו, ושטעה לחשוב כי המבקש מס' 1 יוכל לעמוד בהלוואה, אינה מקימה לו הגנה כלשהי.

רצונו של המבקש מס' 1 להגיע להסדר עם המשיב מעיד על הודאה בחוב, ואינו מהווה הגנה לחייב או לערב.

הסיכום הינו כי איש מהמבקשים לא הציג הגנה ראוייה לבירור, ולו בדוחק, והגנתם אינה עומדת בדרישות המזעריות של הלכה בעניין בקשת רשות להתגונן.

בקשת הרשות להתגונן נדחית.

מאחר ולא התקיים דיון, אין צו להוצאות.

המשיב זכאי לפסק דין בהתאם לכתב התביעה, ובא כחו יגיש נוסח פורמלי לחתימתי תוך 10 ימים.

ניתנה היום, ט"ז חשון תשע"ד, 20 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.