1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית הדין לשכירות בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, שופט בכיר) מיום 18.6.2013 (בתיקים מאוחדים ש' 132/08 וש' 116/10). ההליך שהתברר לפני בית-משפט קמא היה שתי תובענות לקביעת דמי שכירות ריאליים בחלק מן הנכס המצוי ברח' הנביאים 2 בירושלים המשמש כמרכז מסחרי בן שתי קומות. התובענות הוגשו על-ידי המשיבים כנגד המערערים. נציין, כי בין היתר התייחס בית-משפט קמא בפסק-דינו לשאלת חלוקת דמי השכירות בין המשיבים לבין עצמם. עניין זה היה מושא ערעור אחר שהתברר לפנינו (ע"א 16938-09-13) ועל-פי הסכמה של הצדדים שקיבלה תוקף של פסק-דין – אין הנדון עומד עוד להכרעה לפנינו. הערעור שנותר להכרעה הוא ערעור הנתבעים בבית-משפט קמא. השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בבית-משפט קמא בעניין זה הייתה, כאמור, בעניין שיעור דמי השכירות בנכס. בית-משפט קמא קבע, שיש לשלם בגין שכירות הנכס – דמי שכירות ריאליים. הוא הגיע למסקנה זו על יסוד הקביעה ולפיה, ראשית, לא הוכח לפניו ששולמו דמי מפתח בגין הנכס. שנית, ומעבר לצורך, קבע בית-משפט קמא שהמערערים מפעילים בנכס תחנת מוניות ושירותי הסעה מירושלים לגשר אלנבי. ממילא, בית העסק – כך קבע – נופל לגדרה של תקנה 1(7) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), התשמ"ג-1983. בהמשך לכך, מינה בית המשפט שמאי מטעמו, מר יעקב פטל. בסופו של דבר ובהמשך לחוות-דעת השמאי מטעם בית המשפט, נקבע בפסק הדין שדמי השכירות בגין הנכס יעמדו על סך של 4,500 דולר לחודש.

2. הטענה הראשונה שנטענה על-ידי המערערים – הנתבעים – לפנינו, היא טענה של היעדר יריבות. המערערים לא חלקו על הרישום הקיים במרשם המקרקעין בכל הקשור בזכויות בנכס. טענתם עם זאת הייתה, שהמשיבים אינם בעלי זיקה לנכס, וזאת בהיעדר מסמכים הקושרים אותם לבעלי הנכס הרשומים. לא מצאנו מקום לקבל טענה זו. המערערים אינם חולקים על היותם שוכרי הנכס בשכירות מוגנת. לענין זהות המשכיר, די להפנות לתצהירו של המערער 1, מאג'ד עבדו, אשר הוגש לבית משפט קמא, המתייחס אל המשיבים כ"משכיר" הנכס (ס' 20 לתצהירו). כן הוא מציין כי "מוריש המבקשים [טזיז]" הוא בעלים של חלק מן הזכויות בנכס (ס' 17 לתצהירו), וכי עם יתר בעלי הזכויות בנכס נוהל תיק שכירות ש' 108/08 (ס' 18 לתצהירו). תיק שכירות זה נוהל עם משיבים 3 ו-4, דג'אני והנדיה (ור' גם דברי ב"כ המערערים בדיון מיום 28.1.09 ובדיון מיום 18.3.09, בע' 7 לפרוטוקול).

3. הטענה השנייה שנטענה על-ידי המערערים, עניינה קביעת בית-משפט קמא שלפיה לא הוכח, כאמור, ששולמו דמי מפתח בגין הנכס. לא מצאנו מקום לקבל טענה זו. קביעתו של בית-משפט קמא בעניין זה התבססה על ראיות שנשמעו לפניו. מדובר בממצאים עובדתיים, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם; ובלא שבאה לפנינו עילה להתערבות מעין זו בנסיבות המקרה. מעבר לנדרש יצוין, שבערעור שהוגש על-ידי המערערים לא באה כל טענה נגד הנמקתו הסופית של בית-משפט קמא (שהייתה כאמור למעלה מן הצורך), ולפיה בית העסק שמופעל בנכס, לפי סוגו, ממילא חייב בדמי שכירות ריאליים, היות והוא מוחרג מתחולתו של סעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. המשמעות היא, שממילא דמי השכירות בגין הנכס צריכים להיות דמי שכירות ריאליים.

4. הטענה השלישית והאחרונה של המערערים לפנינו, נגעה לשיעור דמי השכירות שנקבע על-ידי בית-משפט קמא והועמד כאמור על סך של 4,500 דולר. בעניין זה נטען לפנינו, שהשמאי מטעם בית המשפט, מר פטל, מונה מכוח הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה (מיום 3.3.2010). באותה החלטה הוסכם, שחוות-דעתו של השמאי תחייב את הצדדים, כפוף לשאלות הבהרה. נטען בהמשך לכך, שבעוד שהשמאי העמיד את דמי השכירות הריאליים על סך כולל של 8,800 ₪, חרג בית המשפט קמא כלפי מעלה בשיעור משמעותי בעניין דמי השכירות – ובלא הצדקה לכך; ותוך חריגה מן ההסכמה הדיונית. בעניין זה, מצאנו כי יש מקום לקבל את הערעור. נציין תחילה, שבפי המשיבים לערעור בנקודה זו, לא באה תשובה של ממש בעיקרי הטיעון מטעמם. המשיבים לא חלקו על כך שבית המשפט לא אימץ את חוות-דעת המומחה, והסתפקו בכך שהדגישו את שיקול דעתו של בית המשפט, בשבתו כבית-דין לשכירות, ואת המומחיות שיש לו בנדון. בית המשפט קמא, בהנמקתו להגדלת שיעור דמי השכירות, התייחס לכך שלא הוערכו ע"י השמאי פטל דמי השכירות עבור חלק מן הנכס המושכר לדיירי משנה ואינו מוחזק ישירות ע"י המערערים (בית קפה וחנות). קביעה זו התבססה, כך נראה, על הערת השמאי בס' 7.11 לחוות דעתו, לפיה טען עו"ד חסן, בא כוחם של טזיז, לפני השמאי, כי קיימים במבנה חנות נוספת ובית קפה שלא נכללו בהערכתו. ואולם, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו נשאל בא כוחם של טזיז במפורש אם חוות-דעתו של השמאי מתייחסת גם לבית הקפה והחנויות, ותשובתו הייתה בחיוב. יתר על כן, עיון בסיכומי טזיז בפני בית משפט קמא מעלה כי טזיז ביקשו מבית משפט קמא "לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים בסך של 8,800 ₪ לחודש, בהתאם לקביעת השמאי אשר מונה בהסכמת הצדדים" (ס' 50 לסיכומיהם). גם דג'אני והנדיה ביקשו בסיכומיהם "להורות על קביעת דמי שכירות חופשיים בגין המושכר בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית הדין", בלא שנתבקשה תוספת על שומתו (בע' 5 לסיכומיהם). משמעות הדבר היא, אפוא, שבנסיבות המקרה לא נמצאה הצדקה לסטייה מחוות-דעתו של השמאי מר פטל, ובנקודה זו יש לקבל את הערעור ולקבוע שדמי השכירות בגין הנכס יעמדו על סך 8,800 ₪, נכון ליום 15.12.10, בהתאם לחוות דעת השמאי.

5. מטעמים אלה, דין הערעור להתקבל חלקית, כאמור בפיסקה 4 שלעיל. דינן של יתר טענות המערערים – להידחות.

6. בנסיבות העניין ונוכח תוצאות הערעור, לא מצאנו מקום לעשיית צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. העירבון שהופקד על-ידי המערערים, ככל שהופקד, יושב להם באמצעות בא-כוחם.

מזכירות בית המשפט תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.