בפני

כב' השופט משה סובל-שלום ת"א

המבקש: עו"ד נתן קויש

ע"י ב"כ עוה"ד רם גמליאל

-נגד-

המשיבים: 1. יצחק אלפי

2. יפה אלפי

ע"י ב"כ עוה"ד מארי מזאוי אוזון

החלטה

1. מהות בקשת הערעור

בפני בקשה ליתן רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל זהבית אלדר, אשר ניתנה ביום 14.07.2013 בתיק הוצאה לפועל – 01-30191-12-8, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול ההליכים נגדו ומחיקתו מההליך בטענה שניתנו בחוסר סמכות עניינית.

הצדדים הגישו הודעות לבית המשפט לפיהן הסכימו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור עצמו (ר' הודעת המשיבים מיום 20.10.2013 והודעת המערער מיום 31.10.2013);

1. הרקע לבקשה

המבקש הוא עורך-דין במקצועו.

ביום 07.02.2011 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בתביעה שהגישו המשיבים בבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 47796-03-10).

ביום 28.03.2012 נפתח תיק הוצאה לפועל על ידי המשיבים לשם ביצוע פסק הדין שלעיל.

המבקש הגיש בקשה במסגרתה העלה טענת "פרעתי" (ר' בקשתו מתאריך 20.06.2012).

כב' הרשמת אלדר קבעה דיון בבקשה ליום 14.04.2013 שם העלה המבקש לראשונה את הטענה לפיה לא ניתן לאכוף את פסק הדין נגדו היות ותביעת הזוכים (המשיבים) נגדו הוגשה בהיותו נאמן ולכן הוגשה לבית משפט השלום בחוסר סמכות עניינית;

בתמצית, נטען כי סעיף 37 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979, קובע כי בית המשפט המוסמך בהתאם לחוק זה הוא בית המשפט המחוזי.

לאור העלאת הטענה לראשונה במעמד הדיון, כב' הרשמת קבעה שיש להגיש בקשה סדורה בכתב, אליה תצורפנה מלוא האסמכתאות לתמיכה בנטען, לרבות לעניין סמכותו של רשם ההוצאה לפועל לדון בטענה.

הצדדים הגישו כתבי טענות בהתאם לסד הזמנים שפורט בהחלטת הרשמת ובבקשת רשות ערעור זו;

ביום 14.07.2013 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור, אשר דחתה את הבקשה;

1. ההחלטה נשוא הערעור

החייב, המבקש כאן, טען במסגרת כתבי הטענות שהוגשו לכב' הרשמת כי פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית הוא בטל מעיקרו, נעדר כל תוקף משפטי ולא ניתן לבקש לאוכפו בלשכת ההוצאה לפועל.

נאמר כי לרשם ההוצאה לפועל יש סמכות שלא לאכוף פסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית והוא אף מחויב לעשות כן. יש לדחות את הטענה לפיה העלה החייב את טענתו באיחור שכן ניתן להעלות טענה זו בכל שלב ואף ב"גלגול שלישי", שהרי צדדים אינם יכולים להתנות על סמכות עניינית.

הזוכה גרס שרשם ההוצאה לפועל נעדר סמכות לדון בטענות היות וסמכותו היחידה היא ליישם את הוראות פסק הדין המוגש לביצוע ובעניין זה, את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. הדרך הנכונה היא להגיש ערעור או על דרך של הגשת תביעה לבית המשפט שפסק הדין יצא תחת ידו.

הזוכים הוסיפו לגופו של עניין, שהחייב, המבקש כאן, נתבע במסגרת תובענה כספית ולא מתוקף היותו נאמן ויש לבחון את הדברים בהתאם למבחן הסעד.

כן הוסיפו שהסכם הפשרה נחתם מרצונו החופשי.

כמו כן יש להחיל את "תורת הבטלות היחסית" הרווחת בפסיקה.

כב' הרשמת הביאה סקירה של העובדות הצריכות לעניין ואת טענות הצדדים.

לאחר שהרשמת בחנה את הטענות היא הגיעה למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה.

הרשמת סקרה את הפסיקה הרלבנטית בסוגיה וציינה כי בהתאם לגישה המסורתית, ניתן היה להעלות את טענת חוסר הסמכות העניינית בכל שלב, ואף בשלב הערעור, אולם התוצאה של קבלת הבקשה הביאה לבטלות מוחלטת של הדיון או של ההחלטה שניתנו בחוסר סמכות. עם השנים ועל רקע התפתחות "דוקטרינת הבטלות היחסית" חל שינוי במגמת הפסיקה ולא ניתן להעלות את שאלת הסמכות העניינית בכל שלב.

הרשמת ציינה כי כיום יש שיקול דעת רחב שלא לאפשר את העלאת הטענה כך שהתוצאה היא אינה בטלות אוטומטית. הגישה נובעת משיקולי יעילות המערכת וסופיות הדיון ומהגישה הערכית של מניעות שיסודה בהחלת חובת תום הלב על הליכים בבית המשפט ומניעת שימוש לרעה בהם.

הרשמת ציינה כי הטענה לפיה פסק הדין שניתן ביום 07.02.2011, ניתן בחוסר סמכות עניינית עלתה לראשונה במסגרת הדיון שהתקיים ביום 14.04.2013.

הרשמת קבעה כי ברוח הסקירה המשפטית והפסיקה שהובאה, מנוע המבקש להעלות את הטענה בדבר סמכות עניינית מחמת מניעות דיונית.

הוזכר כי מדובר במבקש שהוא עורך דין במקצועו, אשר הגיע להסכם פשרה עם הזוכים שקיבל תוקף של פסק דין. נאמר כי לא ניתן להתעלם מהעיתוי בו הועלתה הטענה כאשר הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין עוד ביום 07.02.2011. הטענה הועלתה בחלוף למעלה משנתיים מיום אישורו של הסכם הפשרה על ידי בית המשפט ורק לאחר שנפתח נגד החייבים, בכללם החייב -המבקש, תיק ההוצאה לפועל בטענה שהסכם הפשרה הופר על ידם.

הרשמת קבעה כי חובת תום הלב, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ואמון הציבור במערכת המשפט ומניעת ניצולו לרעה של ההליך השיפוטי, מחייבת את קבלת הטענה בדבר השתק שיפוטי וחסימת החייב מלהעלות את טענת חוסר הסמכות וזאת בשל הפגם והדופי העולים מההתנהלות המתוארת ובכללה העיתוי בו עלתה הטענה.

• מכאן בקשת הערעור;

1. עיקרי טענות הצדדים
2. עיקרי טענות המבקש
3. המבקש טען כי אין מחלוקת שבית משפט השלום לא היה מוסמך, מבחינה עניינית, לדון בתובענה נגדו שהוגשה במסגרת תפקידו כנאמן ולכן פסק הדין נגדו בטל מעיקרו, נעדר כל תוקף משפטי ולא ניתן לאוכפו בהוצאה לפועל.
4. לא ניתן "לעקוף" את הוראות הדין ולהכשיר את פסק הדין שניתן בהעדר סמכות עניינית ולכן יש לקבל את הבקשה ולהכריז על אפסותו של פסק הדין ולהימנע מלפעול לפיו.
5. נטען כי פריצת הסמכות מהווה סממן לפריצת גבולות והיא חמורה ובייחוד עת מדובר על בית המשפט.
6. נטען כי האחריות הראשונית לוודא את הסמכות העניינית היא של התובע ושל בית המשפט. בהתאם להלכה, האחריות לוודא את תקינות וסמכות הפעולה רובצת על כתפי בית המשפט ולא על הנתבע לדין. עצם העובדה שבית המשפט נגרר אחר טעותו של התובע אינה מעלה או מורידה מהיעדר סמכותו מלשבת בדין ולא ניתן לרפא חוסר סמכות זה בהעברת הנטל אל שכמו של הנתבע.
7. המבקש ציין בנוסף כי הדברים נכונים ביתר שאת עת המערער נתבע יחד עם החברה ויתר הנתבעים ולא היה מעורב אישית בהליך וקיבל ייצוג מאת החברה.
8. כן הוסיף כי בתקופה דאז היה עורך דין צעיר יחסית שאינו בקיא ואינו עוסק בליטיגציה ומשכך לא שם ליבו שהתובע הגיש תביעתו בהעדר סמכות עניינית.
9. נטען כי לפעולות התובע היה מניע נסתר ולא מדובר בטעות בתום לב, אלא בניסיון לחסוך בהוצאות (אגרות) והליכים ומשכך שורבב לתביעה ביודעין. אף בסיכומיו לא טען התובע לתקינות ההליך אלא ביקש רק להנות מפירות עוולתו.
10. המערער הפנה לפסיקה ולחשיבות שבהלכות מחייבות מהן אין לסטות.
11. המבקש הפנה לפסיקה ואבחן את הפסיקה שהובאה על ידי כב' הרשמת.
12. בהתייחסו לפסיקה שהובאה בהחלטה נשוא הערעור הוסיף כי לגביו, היה על המשיבים לפצל את תביעתם ולהגישה לבית המשפט המוסמך.
13. עיקרי טענות המשיבים
14. המשיבים טענו כי מדובר בפסק דין תקף וכל עוד הוא לא בוטל, הרי שעל רשם ההוצאה לפועל לכבדו.
15. בהתאם לפסיקה הרווחת הדרך לביטול פסק דין שניתן בהסכמה בטענות של חוסר סמכות קרי, בטענות של פגם בהליך השיפוטי היא באמצעות הגשת ערעור ולא בדרך עקיפה כפי שבחר המבקש לעשות בבקשה דנן, אשר נתפסת כבלתי רצויה וכיום נמנעות הערכאות המשפטיות מלקבלה.
16. התובענה היתה בסמכות בית משפט השלום משום שמדובר בסכסוך אזרחי שעילתו העיקרית בו היתה הטעיה וחוסר תום לב והסעד המבוקש בה הוא ביטול חוזה הלוואה והשבת כספים בסך של 600,000 ₪ והכל בהתאם לחוק החוזים.
17. בית משפט השלום אף לא דן לגופו של עניין בתובענה, אלא נתן תוקף של פסק דין להסכמה אליה הגיעו הצדדים, כך שלאור תורת הבטלות היחסית הרווחת בפסיקה כיום, פסק הדין הוא לכל היותר Voidable וגם אם טעה בית משפט השלום בסמכותו הרי שבמקרה דנן בית משפט השלום לא נחשב כמי שחרג מסמכותו.
18. נטל ההוכחה הוא על המבקש וברור כי הוא לא הוכיח את טענתו בדבר חריגה מסמכות עת אישר את פסק הדין שניתן בהסכמה על יסוד תביעה כספית חוזית לביטול והשבה בסכום של 600,000 ₪.
19. נטען כי סמכות רשם ההוצאה לפועל להימנע מביצוע פסק דין מוגבלת למקרים בהם ברור מעל פסק הדין שהוא ניתן בחוסר סמכות עניינית ושהוא בטל מעיקרו. במקרה זה פסק הדין אינו בטל מעיקרו ובוודאי שאין המדובר בחריגה מובהקת מהסמכות העניינית.
20. דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים סבורני שיש לדחות את הערעור, ולהלן אבאר –

בעניינינו, המבקש, עורך-דין במקצועו, הגיע להסכם פשרה עם הזוכים, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין.

המבקש העלה את הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום שאישר את הסכם הפשרה כאמור ביום 07.02.2011 רק ביום 14.04.2013 בפני כב' הרשמת ובמסגרת הדיון שהתקיים בטענת "פרעתי".

זכרה של הטענה לא עלה לפני כן ואף לא במסגרת הבקשה בטענת ה"פרעתי" שהגיש המבקש להוצאה לפועל.

כפי שציינה כב' הרשמת בהחלטתה, הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית הועלתה על ידי החייב בחלוף למעלה משנתיים מיום אישורו של הסכם הפשרה על ידי בית המשפט ורק לאחר שנפתח כנגד החייבים ובכללם החייב, תיק ההוצאה לפועל בטענה שהסכם הפשרה הופר על ידם.

הטענה לפיה המבקש היה בזמנים הרבלנטיים עורך דין צעיר שאינו בקיא בעניינים אינה מעלה או מורידה, שהרי בנוסף לכך, גם היה מיוצג בהתאם לטענתו. אמנם היה מיוצג יחד עם יתר הנתבעים כפי שציין, אולם אינני מקבל את הטענה לפיה הוא "נגרר" אחר טעותו של התובע אשר עליו הנטל לבדוק את הסמכות כמו גם על בית המשפט.

מעבר לנימוקים שלעיל שיפים לגופם של הדברים, אני סבור כי אין לרשם ההוצאה לפועל את הסמכות לבחון ולדון, בנסיבות העניין האם פסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, ניתן בסמכות עניינית (ר' הפרק על סמכויות הרשם, ד. בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, עדכון מספר 6, אפריל 2013, ר' בעמ' 7 (להלן: "בר-אופיר"); נאמר כי סמכויות הרשם הן מוגבלות ומצומצמות בעיקר לביצוע פסק הדין ואל לו להרהר אחריו).

אמנם ההלכה המקובלת היא כי על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט בחוסר סמכות הוא כ"אין וכאפס" וכדי לבטלו אין הכרח לערער עליו, מכיוון שכל מוסד שיפוטי חייב להתעלם ממנו; עם זאת, הלכה זו אינה חלה עת פסק הדין ניתן על ידי בית משפט שיש לו סמכות רחבה (כמו לבית המשפט המחוזי לדוגמה), וכאשר חוסר הסמכות אינה ברורה או גלויה על פני הדברים (ר' בעמ' 8 בבר-אופיר).

סבורני, כי הסוגיה של חוסר הסמכות אינה ברורה וגלויה והדברים נתונים להסבר ולפרשנות כפי שנטען ועלה בתגובת המשיבים. המשיבים ציינו כי הסעד שהתבקש בתובענה מלכתחילה היה כספי וטענו שהתביעה נגד המבקש באה לעולם טרם "נאמנותו" ובטרם נכנס בכלל לתפקיד (ר' סעיף 29 לתגובת המשיבים).

הנה אם כן, שאין מדובר בחוסר סמכות שהיא ברורה ומובנת מאליה ויש לבחון את הדברים, עניין שלא נתון בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל, אשר אמון על יישום וביצוע פסק הדין;

כמו כן, סבורני שאין מקומה של הטענה בפני הרשם וכפי שנאמר בבר-אופיר –

"והיה אם יטענו בפני הרשם כי פסק הדין ניתן בהעדר סמכות עניינית על ידי בית משפט, נראה כי הרשם ידחה אותה על הסף. וכדאי לעמוד על השתלשלות ההלכה בסוגיה זו: בעבר נקבע כי בית המשפט ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת ערעור (בג"צ 6103/97 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 615-616). ואולם תפיסה זו נחלשה במידת מה, בעיקר כאשר מדובר בתיקים גבוליים. והיום הולכת ונקבעת הלכה שלפיה, ככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, הכלל הוא כי לאחר שבית משפט אשר דן בעניין כבר נתן את פסק הדין, שוב לא תוכל לעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820,829). ייתכן לומר כי גישה זו היתה למדיניות שיפוטית, לפחות במקרים גבוליים כפי שאמרנו (רע"א 4929/04 אלי פינס נ' חומרי בנין יוסי בע"מ, דינים עליון עה 84); והדברים מעוגנים בתפיסת יסוד של תום לב והגינות, ותפיסה זו קרובה בהיבט הערכי גם להשתק השיפוטי (רע"א 9224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, אתר האינטרנט של בית המשפט העליון). תוצאת הדברים היא כי בית משפט יטה לפרש את המצב המשפטי בדרך שתחזק את הסמכות. כלומר: פסק הדין יבוטל בנסיבות שבהן חוסר הסמכות הוא מובהק, אלא ש"ליקוי מאורות" הוא שגרם לכך שלא הבחינו בו. בגישה זו יש גם תרומה לחיסכון במשאבים וליעילות, בנסיבות שבהן לא נטענה שאלת הסמכות בערכאות הקודמות והן לא נדרשו לה (השופט א' רובינשטיין רע"א 3189/06 אפרים וולפינגר נ' בן ציון ראובני ואח', דינים עליון עח 889)".

(ר' בר-אופיר בעמ' 8-9, ההדגשות שלי – מ.ס).

וכן נאמר באשר לאופן "תקיפת" ההכרעה –

"אמנם יש חשיבות רבה לכך שכל בית משפט יפעל אך ורק במסגרת הסמכות שניתנה לו על פי דין, אלא שנודעת גם חשיבות רבה לכך שהכרעות שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט יעמדו בתוקפן כל עוד לא יבוטלו באמצעות "התקפה ישירה", כלומר: על ידי ערעור או הגשת תובענה לביטול פסק הדין. "התקפה עקיפה", באמצעות טענה בדבר בטלות פסק הדין בהליך שלא נועד לביטולו של פסק דין, איננה בדרך כלל הדרך הרצויה להביא לביטולו של פסק דין, ואין להרחיב יתר על המידה את האפשרות להשתמש בדרך זו (ע"א 322/81, 323 ינאי נ' יחיא, פ"ד לו(4) 372)".

(ההדגשות שלי – מ.ס, ר' בעמ' 8).

אני סבור כי די בנאמר לעיל על מנת לדחות את הבקשה;

לגופו של הטענה אעיר כי אכן, בעבר ניתן היה להעלות בכל שלב טענה של חוסר סמכות עניינית של ערכאה שיפוטית, אשר יורדת לשורשו של ההליך.

עם זאת, במהלך השנים נקבע לא אחת שיש להעלות את הטענה בהזדמנות הראשונה או לחילופין בשלב מוקדם של ההליך ואין "לשמור" את הטענה לשלבים המאוחרים של המשפט ובייחוד אין לטעון אותה לראשונה בשלב הערעור.

עת מעלים טענה זו באיחור יש בכך כפעולה שנעשית בחוסר תום לב (רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח (3) 49; רע"א 3640/03 דקל נ' דקל, דינים עליון פו 86).

כאמור, הגישה נובעת מטעמים של יעילות הדיון, סופיותו ושורשיו נובעים מתפיסה רחבה של מניעות, אשר יסודה בחובת תום הלב ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי צד שהפסיד והעלה לראשונה בשלב מאוחר טענה של העדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית (ר' בר-אופיר בעמ' 197, והפסיקה שהובאה שם – ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 310-312), רע"א 11220/04 אמיר מוקלד (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', דינים עליון עב 425).

המבקש הפנה לפסיקה ואף אבחן את הפסיקה שהביאה הרשמת מעניינו;

לאחר שבחנתי את טענותיו, מצאתי כי אין לקבלן.

המבקש העלה את הטענה, בין היתר, שמאחר והיה מיוצג על ידי החברה עם יתר הנתבעים אין להשליך את עניין כלפה על עניינינו שכן הוא היה מיוצג יחד עם יתר הנתבעים והעלאת הטענה באיחור לא נבעה כתוצאה מחוסר תום לב.

לגבי עניין דור אנרגיה טען כי להבדיל משם, בעניינו היה הסכם פשרה ולא התקיים דיון מלא וענייני במסגרתו הובאו מלוא ראיותיו.

באשר לעניין דקל טען כי לא תוקפים את פסק הדין שניתן בהסכמה לגופו, אלא טוענים שמלכתחילה לא היה לבית המשפט הסמכות לדון בעניינו, אלא רק בעניינם של יתר הנתבעים והיה צריך לפצל את התביעות.

כן התייחס ליתר פסקי הדין (עניין ועד הנאמנים – רע"א 6630/00, עניין אלחוברה – ע"א 4796/95, ועניין מוקלד – רע"א 11220/04).

נאמר בבר-אופיר כי גם אם בתחילת ההליכים נפל פגם מהבחינה שהמבקש צורף להליך משפטי שלא כדין (כדוגמת המקרה שנטען כאן שהמבקש צורף בשוגג עם יתר הנתבעים והיה צריך לפצל את התביעות- ר' בסעיף 32.2 לבקשת רשות הערעור), הרי שגם אז אין בכך כדי להועיל למבקש שכן היה עליו לטעון את הטענה המתאימה בערכאה הראשונה.

על מקרה שכזה חלה תורת הבטלות היחסית לפיה בכל מקרה בו נפל פגם משפטי יש לבדוק את נסיבות המקרה ואת מהות הפגם ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכלל הנסיבות.

לגבי הטענה לפיה בית המשפט לא דן בתובענה לגופה ולא ניתנה ההזדמנות להביא ראיות, יודגש שבעניינינו מדובר היה בהסכם פשרה שהגיע אליו המבקש מרצונו ולפיכך טענתו שמועלית כעת, לפיה הסכם הפשרה אושר שלא בסמכות עניינית אינה מתיישבת עם הסכמתו ועם המערך העובדתי;

די בדברים אלה על מנת לדחות את הערעור;

1. סיכום

לאור האמור לעיל, החלטתה של הרשמת היא נכונה ומנומקת ואין להתערב בה;

אשר על כן, ובהתאם לאמור לכל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הערעור.

המערער ישא בהוצאות המשיבים בערעור על סך של 4,000 ₪.

מבדיקת התיק עלה כי התיק קבוע לדיון ליום 03.02.2014 בפני כב' הרשם גולן עמית בטענת ה"פרעתי".

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.