1. בפני תביעה כספית על סך 160,165 ₪ שהגישו התובעים נגד הנתבעת.
2. להלן עיקרי טענות התובעים בכתב התביעה:
   1. התובעים, אח ואחות, הם הבעלים של חלק מנכס מקרקעין ברחוב קלמן 29 בתל-אביב (להלן: "הנכס"). בשנת 2008 ביקשו התובעים לבנות על הנכס מבנה למגורים, ולצורך כך הגישו לוועדה המקומית לתכנון ולבניה של הנתבעת, בקשה לקבלת היתר בניה. הנתבעת התנתה את קבלת ההיתר בתשלום סך של 97,112.8 ₪ עבור קרן חניה, ובעקבות זאת שולם הסכום הנ"ל בשני תשלומים: 82,827.8 ₪ ו- 14,275 ₪.
   2. הבניין הוקם בהתאם להיתר הבניה לפני מספר שנים, אך מאז הקמתו ועד היום לא נעשה דבר בנוגע למימוש חבות הנתבעת לעשות שימוש בכסף ששולם לה עבור קרן החניה. לא זו בלבד שלא הוקם כל חניון, אלא שהנתבעת אף צמצמה את שטחי החניה הציבורית שהיו באזור במועד הגשת היתר הבניה. עד היום לא נבנה כל חניון במרחק של עד 500 מטר מהנכס ולא נראה שיש כוונה לעשות זאת בעתיד הקרוב.
   3. מאחר שעל פני הדברים תשלומי ההיתר משולמים בשובר אחד עם תשלום אגרות היתר אחרות לנתבעת, נראה שהכסף ששולם לקרן החניה, תחת מחאה, מועבר לקופה השוטפת של הנתבעת ו/או למסגרות אחרות ושונות ו/או משמש לצרכים שונים ו/או נשמר בקופה אחרת. מכאן שלמעשה מדובר בתשלום מס נוסף לקופת הנתבעת.
   4. ביום 18.2.13 פנתה התובעת באמצעות בא כוחה לנתבעת בבקשה לקבל בחזרה את אותם כספים ששולמו. ביום 18.4.13 נתקבל מענה למכתב התובעת מעו"ד אוהד אדרי בשם הנתבעת שלפיו הכסף ששולם נשמר בקרנות חניה לבניה ולהרחבה של חניונים. אין במכתב כל התייחסות להקמת חניון בקרבת הבניין בעתיד הנראה לעין.
   5. התובעים טוענים כי אין לנתבעת כל זכות שבדין להמשיך ולהחזיק את הכספים ששולמו בגין קרן חניה, משלא התכוונה ולא פעלה לממש את הוראות הדין הקובעות את אופן השימוש בכספים ששולמו עבור קרן החניה. עוד טוענים התובעים כי הנתבעת מתעשרת שלא כדין על חשבונם, בכך שהיא גובה כספים המיועדים להקמת חניון בקרבת הבניין.
   6. לפיכך, התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת להשיב להם את הסך של 97,112.8 ₪ ששולם עבור קרן חניה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובסה"כ 160,165 ₪.
3. להלן עיקרי טענות הנתבעת בכתב ההגנה:
   1. התובעים נדרשו לעמוד במספר תנאים כדי לקבלת את היתרי הבנייה שביקשו, וביניהם הסדרת מקומות חניה בנכס. בהיתר בניה מספר 08-0649 נקבע בין היתר כי "פתרון ל-6 מקומות החניה הנדרשים ניתן ע"י השתתפות בקרן חניה". בהיתר בניה מספר 11-0137 שבו אושרה בקשת התובעים להוספת יחידת דיור נוספת נקבע כי "פתרון חניה עבור יח"ד נוספת בבניין ניתן ע"י השתתפות בתשלום קרן חניה עבור מ"ח אחד".
   2. הוועדה המקומית מוסמכת לדרוש הסדרת מקומות חניה בנכס או השתתפות בתשלום לקרן חניה מכוח תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשנ"ג-1983 (להלן: "תקנות החניה") ולחלופין מכוח תכנית מתאר ח' של מרחב התכנון המקומי תל-אביב-יפו שפורסמה ביום 16.4.01 (להלן: "תכנית ח'"). במקרה דנן, המקור הנורמטיבי שמכוחו נגבה תשלום לקרן חניה היה תכנית ח' בלבד, וזאת בין היתר כיוון שהיתרי הבניה הוצאו לאחר שתכנית ח' נכנסה לתוקפה. בסעיף 10א לתכנית ח' נקבע כי "הוועדה המקומית רשאית, לפי המלצת מהנדס העיר, לקבוע כי מקומות החניה הנדרשים יותקנו ע"י מבקש ההיתר מחוץ לנכס ו/או כי מבקש ההיתר ישתתף בתשלום לקרן חניה, בהתקנתם בחניון ציבורי שיוקם לשם כך". בתכנית ח' לא נקבע מועד להקמת חניונים ציבוריים או להרחבת חניונים ציבוריים קיימים באמצעות הכספים ששולמו לקרן חניה, וזאת בניגוד להוראות בתקנות החניה, שם נקבעה תקופה של 10 שנים ממועד הוצאת ההיתר ועד להקמת חניון.
   3. התובעים לא מיצו את ההליכים האפשריים בפני הרשויות המנהליות בטרם פנו לבית המשפט. לפי הוראות הדין עמדו בפני התובעים שתי אפשרויות לקבל סעד ממוסדות התכנון: (1) הגשת ערר לוועדת הערר המחוזית נגד ההחלטה בדבר התניית מתן היתר בניה בהסדרת מקומות חניה או תשלום לקרן חניה; (2) פניה לוועדה המחוזית לתכנון ובניה בבקשה לקבלת פטור מהתקנת מקומות החניה. משלא פעלו התובעים בדרכים אלה, החלטות וועדת המשנה של הנתבעת בעניין התניית מתן היתר הבנייה בתשלום לקרן חניה הפכו לחלוטות, והתובעים מנועים מלהעלות טענות בעניין זה כיום בפני בית המשפט. יתרה מזאת, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה שנושאה הוא מנהלי ושהסוגיה המרכזית הנדונה בה היא סוגיה חוקתית שלטונית הנוגעת לחוקיותה של תכנית ושל הליכי הגביה מכוחה.
   4. העלאת טענות כיום ובדיעבד בעניין התנאים שנקבעו בהיתר הבנייה לאחר קבלת ההיתר ובניית הבניין נגועה בחוסר תום לב משווע, באופן המצדיק דחייה של התביעה על הסף.
   5. תובע 1 (להלן: "התובע") חתם על כתב התחייבות שלפיו הוא מבקש לשלם לקרן חניה ומוותר על כל טענה או תביעה בנוגע לתשלום זה. לא חלה על התובע כל חובה לחתום על כתב ההתחייבות, ואף צוין בגוף המסמך כי "ידועה לי זכותי להגשת ערר על החלטות הוועדה המקומית בנושא מקומות חניה". במעמד החתימה התובעים היו מיוצגים על-ידי עורך דין, וככל הנראה הוא שיעץ להם להוסיף לכתב ההתחייבות את הכיתוב "תחת מחאה". ואולם, משידע התובע כי עומדות בפניו אלטרנטיבות לתקיפת ההחלטה בדבר תשלום לקרן החניה, ובכל זאת חתם על כתב ההתחייבות, הרי שהסכים לקבלת תנאיו.
   6. המשלם לקרן החניה מקבל את מלוא התמורה בכך שפטרו אותו מהחובה להקמת חניה מוסדרת בתחום הנכס שלו, ובנוסף לכך, העירייה תקים או תרחיב חניון באזור מגוריו או באזור הסמוך לו לפי הוראות תכנית ח'. בדרך כלל, הפטור מהתקנת מקומות חניה כנגד תשלום לקרן החניה אינו פוגע באינטרס הכספי של בעל הנכס אלא להיפך, שכן העלות הכרוכה בהקמת חניה פרטית גבוהה יותר, והפטור מהקמת מקומות חניה מאפשר ניצול יעיל יותר של הקרקע ושימוש רווחי יותר בשטחים המתפנים.
   7. הכספים המשולמים לקרן חניה נשמרים בקרנות חניה של העירייה ומשמשים בפועל להקמת חניונים חדשים ולהרחבת חניונים קיימים. הנתבעת מנהלת 20 קרנות חניה, 19 מהן מכוח תכנית ח'. הכספים בכל קרנות החניה יחד בקושי מספיקים להקמת חניון אחד, ולמרות זאת הנתבעת מקימה חניונים ציבוריים שרק חלק קטן מהסכום המושקע בהם ממומן מכספי קרנות החניה. הנתבעת אינה עושה כל שימוש אחר בכספים שבקרנות החניה, מלבד תכנון והקמה של חניונים ציבוריים.
   8. הנתבעת פועלת כל העת לתכנון ולהקמה של חניונים ציבוריים מתוך כספי קרן החניה לפי הוראות תכנית ח', כולל חניונים רלוונטיים לנכס שבבעלות התובעים. לפי תכנית ח', הגביה של קרן החניה אינה קשורה למרחק ההליכה בין הנכס לחניון, אלא נעשית באזור גיאוגרפי קטן יחסית ומוגדר שנקבע על-ידי חלוקת העיר ל- 19 אזורים. תכנית ח' מאפשרת הקמת חניון ציבורי גם באזור הסמוך לזה שבו נמצא הנכס, ובלבד שהמרחק מגבולות האזור לא יעלה על 500 מטרים. במקרה הצורך, הוועדה המקומית רשאית לרכז סכומים שנגבו מכמה אזורי חניה סמוכים לשם הקמת חניון באחד האזורים. הנכס שבבעלות התובעים נמצא באזור 13 שבקרבתו מתוכננים מספר חניונים לציבור: חניון "ביתר ארגזי ישראל" (שלגביו כבר קיימת תכנית מאושרת), חניון "אלונים 2010" וחניון "דופן שכונת התקווה – מתחם תדהר". נוסף על כך, באזור 15 הסמוך מקודמת הקמתו של חניון תת קרקעי במתחם שוק עליה לשעבר שתוקצב ופורסם מכרז להקמתו וכן קיימים מספר חניונים ציבוריים בשלבי תכנון שונים, לרבות מתחם החרש (שגם לגביו כבר קיימת תכנית מאושרת).
4. לאחר דיון קדם משפט הוגשו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ומטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר ערן פרידלר ושל מר דוד רוז.
5. התובע חזר בתצהירו על הטענות בכתב התביעה והדגיש כי לא ניתנה לו הבחירה או האפשרות להקים חניונים בנכס, ככל שהדבר אפשרי מבחינה תכנונית. התובע הצהיר כי הנתבעת הציבה בפניו עובדה מוגמרת שלפיה אם הוא מעוניין לקבל את היתר הבנייה עליו לשלם את מלוא הסכום שהיא דורשת, שכלל גם תשלום עבור קרן חניה, וכן לחתום על כתב ההתחייבות. כמו-כן טען התובע לראשונה בתצהירו כי בהתאם לעצת יועציו המשפטיים, פעולותיה של הנתבעת לפי תכנית ח' נעשות בניגוד לדין, וטענותיה של הנתבעת עצמה מוכיחות שקרן החניה היא למעשה מס אשר אין כל זיקה בינו לבין הזכות שייבנה מקום חניה. לבסוף הפנה התובע בתצהירו לדוח מבקר המדינה מיום 20.2.07 שבו לדבריו נמתחה ביקורת חריפה על הנתבעת בכל הנוגע לטיפול בנושא קרן החניה. התובע צירף לתצהירו העתק של קטעים שונים מתוך דוח המבקר.
6. מר ערן פרידלר שהצהיר כי הוא משמש מנהל אגף הכנסות מבניה ופיתוח אצל הנתבעת, חזר על חלק מהטענות בכתב ההגנה וכן העלה את הטענות הבאות:
   1. הבקשה לקבלת היתר בניה שהגישו התובעים עסקה בין היתר בהקמת בניין חדש למגורים בן שלוש קומות מעל קומת מרתף. כדי לקבל את ההיתר נדרשו התובעים לעמוד במספר תנאים, וביניהם עמידה בתקן החניה. מדובר בתנאי תכנוני שאילו התובעים לא היו עומדים בו, הם לא היו מקבלים לידיהם את היתר הבנייה המבוקש.
   2. מהבקשה הראשונה להיתר שהוגשה בשנת 2006 עולה כי הייתה אפשרות למקם לפחות חלק מהחניות הנדרשות בקומת המרתף של הנכס, אלא שהתובעים בחרו לא לנצל את קומת המרתף לצורך חניה, ככל הנראה מאחר שביקשו לעשות שימוש במרתף לצורך הקמת מחסנים דירתיים עם חצרות אנגליות. בעקבות זאת, מהנדס העיר החליט לא לאשר את הבקשה היות ש"לא ניתן פתרון חניה למגרש, למרות ההצעה למרתף חניה, שלא לפי מדיניות הוועדה". התובעים הגישו בקשה נוספת לקבלת היתר ביום 14.2.07, ובהחלטת ועדת המשנה מיום 20.6.07 הוחלט בין היתר "לאשר השתתפות בקרן חניה עבור 7 מקומות החניה הנדרשים, למרות שהינו בניגוד להחלטת הוועדה לאשר הקלות בתנאי מתן פתרון לחניה פיזי תת-קרקעי".
   3. הנתבעת מעדיפה כמדיניות הקמת פתרונות חניה פיזיים בנכס על-ידי מבקשי ההיתר תחת תשלום לקרן חניה, במטרה להקטין את מצוקת החניה בעיר. ואולם, התובעים משיקוליהם בחרו לא להקים מקומות חניה בשטח המגרש, על אף שמהחלטת מהנדס העיר עולה כי הדבר היה אפשרי בעניינם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובע חתם על כתבי התחייבות שבהם ביקש לפטור אותו מהחובה להתקין את מקומות החניה החסרים ולאפשר לו לשלם עבור מקומות חניה אלה לקרן החניה.
   4. תכנית ח' נעשתה משיקולים תכנוניים וענייניים הנובעים מייחודה של העיר תל-אביב מבחינת הצפיפות האורבנית ומספר כלי הרכב הרבים שנכנסים לעיר מדי יום, ומנגד, החסר החריף בבעיות חניה. לאישור התכנית קדמו עשרות דיונים מקצועיים של הגורמים המוסמכים בעירייה ובוועדה המקומית ופרוטוקולים של ישיבות הנפרסים על פני שנים.
   5. ידוע למר פרידלר באופן אישי מתוקף תפקידו כי במהלך השנים האחרונות הנתבעת השקיעה ומשקיעה סכומי עתק של עשרות מיליוני ש"ח בהקמת חניונים, ואף נאלצת להוסיף מתקציבה השוטף סכומי כסף רבים למטרות אלה, שכן הכספים הנגבים בקרנות חניה אינם מספיקים לצורך הקמת כל מקומות החניה הנדרשים ברחבי העיר.
7. מר דוד רוז הצהיר כי הוא משמש סגן מנהל אגף תקציבים וכלכלה של הנתבעת החל משנת 2006, וכחלק מתפקידו אחראי על פרויקטים של פיתוח ובינוי, פיקוח על ניצול קרנות הפיתוח לפי ייעודן וכן פרויקטים לתקצוב הקמת חניונים. מר רוז חזר על חלק מהטענות בכתב ההגנה והעלה בין היתר את הטענות הבאות:
   1. הנתבעת מייעדת את כל הכספים הציבוריים בקרנות החניה לקידום הקמת חניונים תת קרקעיים מתוקף תכניות מאושרות, ואינה עושה בכספים אלה כל שימוש אחר.
   2. העירייה הקימה ומממשיכה להקים חניונים, ולראיה מפורטת בסעיף 12 לתצהיר רשימת חניונים שהוקמו או שמוקמים במימון קרנות החניה ומקורות נוספים. בטבלה זו מפורטים שמותיהם של תשעה חניונים שצוין לגביהם, בין היתר, באיזה שלב תכנוני או ביצועי הם נמצאים מה מקורות המימון להקמתם ומהו התקצוב העירוני הכולל המיועד להם. מתוך היתרה העדכנית הכוללת של קרנות החניה מתוקף תכנית ח', בסך של 114 מיליון ₪ נכון ליוני 2014, סך של 63.9 מיליון ₪ דהיינו 54.1% משוריין לטובת פרויקטים מאושרים שצוינו בטבלה. מתוך היתרה העדכנית הכוללת של קרן החניה ההיסטורית מתוקף תקנות החניה, בסך של 3.5 מיליון ₪ נכון ליוני 2014, משוריין 98%.
   3. היות שהצבירה בקרנות החניה אינה מספיקה למימוש התכנית העירונית להקמת חניונים תת קרקעיים בעיר, הנתבעת נדרשת להקצות מקורות נוספים למימון חלקה בחניונים תת קרקעיים. לנוכח העלויות הגבוהות, הנתבעת מקדמת פרויקטים להקמת חניונים תת קרקעיים תוך שיתוף פעולה עם יזמים המקימים את הפרויקטים הנדרשים. הקמת חניון תת קרקעי בשיטה זו כרוכה בהשקעת משאבים רבים מצד הנתבעת, ובכללם עלויות תכנון, פרסום מכרז ובחירת זוכה, פיקוח הנדסי, הבטחת איכות, פיקוח עליון והקצאת משאבים להון תומך. קיימת האצה בכמות הפרויקטים היוצאת לביצוע כפי שעולה בין היתר מהמפות המצורפות לתצהיר: מפת החניונים המתוכננים באזור הנכס ומפת חניונים קיימים ומתוכננים בכל העיר שהוכנה על-ידי אגף תכנון העיר והיחידה לתכנון אסטרטגי. מרבית החניונים אף מוחשבו בשנים האחרונות בהשקעה כספית ניכרת.
   4. הנכס שבבעלות התובעים נמצא באזור 13. תקציב קרן החניה לאזור 13 מסתכם נכון למועד הגשת התצהיר ב- 3,196,235 ₪ בלבד הכולל את כל תשלומי קרן החניה שנגבו ממבקשי ההיתרים באזור זה מאז אישורה של תכנית ח'. על פניו ברור כי הסכום שנצבר בקרן החניה של אזור 13 אינו מספיק להקמת חניון ציבורי בהיקפים המקובלים והנדרשים ברחבי העיר, לרבות שני החניונים האחרונים שהקימה הנתבעת לפי תכנית ח'. למרות זאת, הנתבעת פעלה ופועלת כל העת לקידום חניונים ציבוריים גם באזור 13 ובאזורים הסמוכים לו. כך בקרבת הנכס מתוכננים מספר חניונים לציבור כמפורט בכתב ההגנה ובתצהיר.
8. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל בחקירות נגדיות על תצהיריהם, ולאחר מכן הוגשו סיכומים מטעם הצדדים בכתב.
9. בסיכומי התובע נטען לראשונה, בין היתר, כי אין לנתבעת כל סמכות שבדין לדרוש תשלום מכוח תכנית ח', שהיא תב"ע שהוציאה הנתבעת עצמה תחת ידיה. כמו-כן נטען כי התעלמות העירייה משאלת המרחק ומשאלת המועד לבניית חניון אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. בהמשך הסיכומים הפנה ב"כ התובעים לשורה של פסקי דין העוסקים בתקנות החניה וכן התייחס בפירוט לראשונה לממצאי דוח מבקר המדינה מיום 20.2.07 לגבי התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע לגביית כופר חניה מכוח תכנית ח'.
10. בסיכומים מטעם הנתבעת חזרו באי כוחה בהרחבה על טענות הסף שפורטו בכתב ההגנה והוסיפו כי דינה של התביעה להידחות גם בהיותה תביעה מוקדמת, שכן טרם חלף המועד להקמת חניון. לחלופין נטען כי יש לדחות את התביעה לגופה כיוון שהתובעים כשלו בהוכחתה וכל טענותיהם בעניין חוקיותה ותוקפה של תכנית ח' הן בגדר הרחבת חזית אסורה.

דיון

סמכות עניינית, מניעות וחוסר תום-לב

1. עסקינן בתביעה כספית להשבת סכומים ששולמו לקרן חניה של הנתבעת. בפסק הדין שניתן ברע"א 438/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס, פ"ד מד(3) 812, נקבע בעמ' 816-815 לאמור:

"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא אם נושא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו עניין: ע"א 294/65; וכידוע, לא קיבל בית משפט זה, לעניין הסמכות העניינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע, שהמבחן היחיד, הקובע לעניין זה, הוא מבחן הסעד: 510/82... ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית", שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי" לדבר אחר".

כן ראו לעניין זה רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, שם חזר בית המשפט על ההלכה בעניין מבחן הסעד, וקבע כי הסמכות לדון בתביעת השבה נגד רשות מקומית נתונה לבתי המשפט האזרחיים לפי סכום התביעה, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים.

1. מכאן שהסמכות העניינית לדון בתביעת ההשבה הכספית בתיק דנן נתונה לבית משפט זה לפי סכום התביעה, וזאת אף שהמחלוקות בין הצדדים נוגעות לנושאים מתחום המשפט המנהלי.
2. טענה אחרת של הנתבעת היא כי התובעים מנועים מלהעלות טענות בעניין היתרי הבניה שקיבלו, משלא מיצו את ההליכים האפשריים מול הרשות המנהלית והגישו את התביעה דנן שלא בתום לב, רק לאחר שמימשו את היתרי הבניה וסיימו לבנות את הבניין. עוד נטען כי התובעים לא חשפו בפני בית המשפט את מלוא העובדות הרלוונטיות לתביעה.
3. התובע הצהיר בסעיף 5ג. לתצהיר עדותו הראשית כי "יאמר באופן הברור ביותר, שלא ניתנה לי הבחירה ו/או האפשרות להקים חניונים בנכס שלי, אם וככל שהדבר ניתן מבחינה תכנונית". דא עקא, מהראיות שהוגשו לתיק מטעם הנתבעת עולה כי בשנת 2006, לפני הגשת הבקשות להיתר בניה המפורטות בכתב התביעה, הגישו התובעים בקשה קודמת לקבלת היתר בניה באותו נכס, ומהנדס העיר המליץ לדחות את הבקשה משום ש"לא ניתן פתרון חניה למגרש, למרות ההצעה למרתף חניה, שלא לפי מדיניות הוועדה". כמו-כן קבע המהנדס בחוות דעתו כי "לא ניתן פתרון חניה עבור 6 מקומות חניה, כאשר ניתן למקם חלקן במרתף" (ראו נספח 1 לתצהירו של מר פרידלר). עוד עולה מהראיות כי רק לאחר שהתובעים הגישו בקשה נוספת לקבלת היתר בניה בנכס בשנת 2007, נעתרה הוועדה לבקשתם והחליטה בין היתר "לאשר השתתפות בקרן חניה עבור 7 מקומות החניה הנדרשים, למרות שהינו בניגוד להחלטת הועדה לאשר הקלות בתנאי מתן פתרון לחניה פיזי תת-קרקעי" (ראו נספח 2 לתצהירו של מר פרידלר).
4. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע אין כל התייחסות לבקשה שהגישו התובעים בשנת 2006. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי אף פעם לא קיבל לידיו את נספח 1 לתצהירו של מר פרידלר והוא אפילו לא זוכר שהגיש בקשה בשנת 2006. כמו-כן העיד כי הוא זוכר שהגיש בקשה קודמת בשנת 2003 וסגר אותה מסיבות אישיות (עמ' 11 ש' 6-5), אך בקשה זו לא צורפה לתצהירו של התובע ולא הוגשה לתיק. מעיון בנספח 1 לתצהירו של מר פרידלר עולה כי הבקשה שהוגשה בשנת 2006 דומה מאוד לבקשה שהגישו התובעים בשנת 2007 ואף הוגשה באמצעות אותו מהנדס, מר אברהם זאורו. למרות זאת, התובע אישר בעדותו כי לא מצא לנכון לבקש ממר זאורו לערוך תצהיר עדות ראשית או להעיד בתיק (עמ' 6, ש' 16-13 ועמ' 11 ש' 25-24). לפיכך, אין אלא לקבל את טענת הנתבעת כי בשנת 2006 הוגשה מטעם התובעים בקשה קודמת לקבלת היתר בניה בנכס אשר נדחתה משלא הוצע פתרון חניה, והתובעים לא חשפו זאת בפני בית המשפט.
5. התובע העיד בחקירתו הנגדית לראשונה כי המהנדס, מר זאורו, אמר לו בעל פה שאין אפשרות להתקין מקומות חניה בנכס (עמ' 11 ש' 23-7). ואולם, מהמשך עדותו של התובע עלה כי מר זאורו לא אמר שאין אפשרות להתקין במרתף מקומות חניה כלשהם, אלא ש"לא ייכנסו 7 מכוניות. זה קטן" (עמ' 12 ש' 22-21). בסופו של דבר הודה התובע כי לא בדק אם הייתה אפשרות להתקין בנכס חלק ממקומות החניה הדרושים (עמ' 14 ש' 12-11).
6. מהאמור לעיל עולה שבניגוד להצהרתו של התובע, הנתבעת הציעה לתובעים להקים מרתף חניה בנכס, ואף הייתה מוכנה לאשר הקלות אם יוצע פתרון חניה תת קרקעי מסוג זה, אך התובעים החליטו, משיקוליהם, כלל לא לבדוק את האפשרות להתקין ולו חלק ממקומות החניה הדרושים, והעדיפו לשלם לקרן חניה תמורת פטור גורף מהתקנת מקומות חניה. בהקשר זה יצוין כי לפי הצהרתו של מר רוז אשר לא נסתרה, העלות הממוצעת להקמת מקום חניה תת קרקעי אחד בלבד היא כ- 100,000 ₪ ללא מרכיב הקרקע, ואין חולק כי התובע הופטר מהתקנת שבעה מקומות חניה כנגד תשלום סך של 97,102.8 ₪ (ראו לעניין זה סעיף 16 לתצהירו של מר רוז, עדותו של התובע בעמ' 22 ש' 32-30 ועדותו של מר רוז בחקירתו הנגדית בעמ' 36 ש' 19-15).
7. בסיכומי התובעים נטען לראשונה כי לא היה טעם להציע פתרון להתקנת חלק ממקומות החניה הדרושים, שכן ממילא התובעים לא היו מקבלים היתר בנייה בהעדר פתרון לכל שבעת מקומות החניה. אין לקבל טענה זו. תחילה יצוין כי התובעים לא הגישו חוות דעת מומחה ולא הרימו את הנטל הנדרש כדי להוכיח שאין ולא הייתה אפשרות למצוא פתרון להתקנת כל שבעת מקומות החניה בנכס, כגון פתרון של הצבת מתקני חניה בקומות. מעבר לכך, התובעים כלל לא ניסו להציע לוועדה פתרון להתקנת חלק ממקומות החניה ולבקש פטור מהתקנת המקומות האחרים.
8. כדי לקבל את היתרי הבניה הפוטרים את התובעים לחלוטין מהתקנת מקומות חניה בנכס, חתם התובע על שני כתבי התחייבות שבהם אישר, בין היתר, כי הוא מוותר על כל טענה או תביעה בנוגע לתשלומים לקרן חניה ובוחר לא להגיש ערר. התובע אמנם הוסיף ליד סעיפים מסוימים בכתבי ההתחייבות את המילים "תחת מחאה", אך כאמור, מהראיות בתיק עולה כי התובעים הם אלה שהעדיפו לשלם לקרן חניה במקום לבדוק את האפשרות לפתרון חניה פיזי כלשהו בנכס אשר עלותו גבוהה הרבה יותר.

על כל פנים, ככל שיש לקבל את הטענה כי אין תוקף לכתבי ההתחייבות שנחתמו "תחת מחאה", אזי לא היה בהם כדי לחסום את דרכם של התובעים מלהגיש בקשה לפטור מהתקנת מקומות חניה או ערר על החלטת הוועדה לגבות תשלום לקרן חניה, ואין חולק כי התובעים לא עשו זאת. כפי שנקבע בפסיקה, כשהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה (ראו בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא פ"ד מו(1) 793, 825 וכן ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה פ"ד מו(4) 778, 782). התובעים אף לא עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לבטל את התנאי של תשלום לקרן חניה שנקבע בהיתרי הבניה.

1. נוסף על כך, גם התביעה הכספית בתיק דנן לא הוגשה בסמוך להוצאת היתרי הבניה, אלא רק לאחר שהתובעים מימשו את ההיתרים וסיימו לבנות את הבניין. ראו לעניין זה בג"ץ 570/80 תדיראן תעשיות ישראל לאלקטרוניקה בע"מ נ' הוועדה מקומית לתכנון ולבניה, מרחב תכנון מקומי המרכז, לז(1) 717:

"ניתן היה לדון בטענתה [של העותרת כי התנאים שנקבעו בהיתר פסולים] בטרם הוצא ההיתר או בסמוך להוצאתו ובטרם החלה פעולת הבנייה... ואילו עתה כל העבודה על-פי ההיתר כבר בוצעה. אין העותרת רשאית ליטול את הדבש שבהיתר ללא העוקץ שבו. בית המשפט לא ייתן ידו לניסיונה של העותרת להתנער מחלק בלתי נוח לה בהיתר שניתן לה, לאחר שהשכילה לנצל עד תום את החלק הנוח לה".

1. כמו-כן ראו פסק דין נוסף שאליו הפנתה הנתבעת אשר ניתן בעת"מ 1031/00 נווה מוגשם בכיכר בע"מ נ' עיריית תל-אביב, תש"ס (2000) 654:

"... קודם כול דאגו העותרים ל"ביתם" בכך שגרמו להוצאת היתרי הבנייה בתנאים שהוצבו בפניהם. משהוצאו ההיתרים, הם שבים "לדאוג לביתם" בכך שהם מבקשים גם לא לעמוד בהוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, גם לא לדאוג למקומות חניה, וגם למנוע מהרשות, כשזו תוכל, להקים חניון ציבורי שעשוי לפתור את מצוקות החניה בכיכר המדינה של באי הכיכר ושוכניה.

אדם הפונה לדרך של עתירה מינהלית כנגד רשות מרשויות המדינה צריך לבוא כשהוא תם-לב ונקי כפיים. הוא צריך להציג את טיעוניו בצורה הוגנת אפילו יש לכך "תשלום" במובן זה שהדבר עלול לפגוע באינטרסים הכלכליים המיידים שלו בהוצאת ההיתר. העותרים לא היו יכולים להסכים לתנאים שהוצגו להם על-מנת לקבל את היתר הבנייה ולאחר מכן לתקוף אותם תנאים. זו התנהגות שאינה תמת-לב".

1. התובעים הפנו לפסק דין שניתן בעת"מ (י-ם) 124/00 ועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' משה כהן, תשס"א (2001) 817), שם נקבע שכאשר מבקש ההיתר טוען כי תכנית שאושרה אינה חוקית, יש לשמוע בדרך-כלל את טענתו, אפילו הוא עצמו היה מי שביקש לקבוע את התנאי הבלתי חוקי. אולם גם בפסק דין כהן הנ"ל נעשתה הבחנה בין טענה המועלית לפני מימוש ההיתר לבין טענה המועלית לאחר שההיתר כבר מומש במלואו והבנייה הושלמה. זאת ועוד, אמנם בפסק דין כהן הנ"ל ובפסקי דין נוספים, לרבות עת"מ (ת"א) 2457/08 אלי זילברברג נ' עיריית תל-אביב שאליו הפנו באי כוח הנתבעת, נקבע כי לעיתים בית המשפט ידון בטענות כלפי רשות חרף שיהוי או התנהלות לא ראויה של המבקש, אך זאת רק כשמדובר בטענה לפגמים חמורים של אי חוקית שנפלו בהחלטת הרשות, כגון קביעת תנאי בתכנית תוך חריגה ברורה מסמכות. בענייננו, כפי שיפורט להלן, כלל לא הועלו בכתב התביעה ואף לא בתצהירו של התובע טענות ברורות ומפורטות כנדרש בעניין אי חוקיות דרישת התשלום לקרן חניה.
2. לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, אין לאפשר לתובעים להעלות בשלב זה טענות בעניין תוקפו של התנאי בהיתרי הבנייה המחייב אותם בתשלום לקרן חניה, למעט טענות שלפיהן הנתבעת כלל לא הייתה מוסמכת לגבות את הכספים או עשתה בהם שימוש בניגוד לדין.

הטענות בעניין גביית מס חניה

1. בסעיף 7 לכתב התביעה נטען כי "מאחר ועל פני הדברים תשלומי ההיתר משולמים בשובר אחד עם תשלומים אחרים הקשורים לאגרות בניה וכו', נראה שהכסף ששולם לקרן החניה... מועבר לקופה השוטפת של הנתבעת ו/או למסגרות אחרות ושונות ו/או משומש לצרכים שונים ו/או נשמר בקופה אחרת". בסעיף 8 לכתב התביעה חזרו וטענו התובעים כי "בדיעבד, וכאמור לעיל, מדובר בגביית "מס" נוסף ששולם לקופת הנתבעת עם אגרות ההיתר".
2. בתגובה לכך, נטען בסעיף 27.6 לכתב ההגנה כי "גם אם נגבו כספים שטרם נעשה בהם שימוש הרי שהנתבעת לא עושה בהם כל שימוש אחר מלבד תכנון והקמת חניונים ציבוריים". כמו-כן פורט בכתב ההגנה כיצד הנתבעת מנהלת 20 קרנות חניה – אחת היסטורית שבה נצברים כספים שנגבו מכוח תקנות החניה ו- 19 קרנות נוספות מכוח תכנית ח'. עוד נטען כי הנתבעת פועלת וממשיכה לפעול כל העת להקמת חניונים, כשהתשלומים הנגבים מקרן החניה הם רק חלק קטן מהכספים שמושקעים בחניונים בסופו של דבר.
3. התובע חזר בתצהירו על הטענה כי הנתבעת גובה מס חניה, וכן הוסיף וטען לראשונה כי בהתאם לעצת יועצו המשפטי, אין כל זיקה בין התשלום ששילם לנתבעת לזכות שייבנה מקום חניה. אחד המצהירים מטעם הנתבעת, מר דוד רוז, חזר והצהיר כי העירייה מייעדת את כל הכספים הציבוריים בקרנות החנייה לקידום ולהקמת חניונים תת קרקעיים ואינה עושה בכספים כל שימוש אחר. מתצהירו של מר רוז עלה כי הכספים ששילמו התובעים הועברו לקרן החניה של אזור 13 אשר התקציב בו מסתכם נכון למועד הגשת התצהיר ב- 3,196,235 ₪ בלבד. מר רוז הצהיר כי ברור שסכום זה אינו מספיק להקמת חניון ציבורי בהיקפים המקובלים והנדרשים ברחבי העיר, ולמרות זאת, העירייה פעלה ופועלת כל העת לקדם הקמת חניונים ציבוריים גם באזור 13 ובאזורים הסמוכים לו, כמפורט בתצהיר.
4. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הטענה בכתב התביעה שלפיה הנתבעת משתמשת בכספים ששולמו לקרן החניה לצרכים אחרים היא מסקנה שלו, הוא לא כתב זאת מידיעתו האישית ולא פנה לעירייה בבקשה לקבל דוחות כספיים או מסמכים חשבונאיים. כמו-כן הודה התובע כי אין בידיו מסמכים המעידים שהנתבעת עושה בכספי קרן החניה שימוש שלא כדין או שימוש שלא לצרכי חניה (עמ' 20 ש' 28-13). מר פרידלר העיד בחקירתו הנגדית כי יש בעירייה חשבון ייעודי נפרד לכל קרן של אזור חניה, לרבות אזור 13, וכל אחד מהחשבונות מנוהל ספציפית חשבונאית (סוף עמ' 25 ותחילת עמ' 26). בהמשך חזר מר פרידלר והעיד כל הכספים בקרנות החניונים משמשים אך ורק להקמת חניונים (עמ' 26 ש' 3-1). מר רוז חזר על האמור בתצהירו בעניין שלושה חניונים מתוכננים באזור 13 (שבו נמצא הנכס של התובעים) וחניון נוסף המתוכנן באזור 15 (עמ' 32 ש' 6-1 ועמ' 33 ש' 4-1). כמו-כן העיד מר רוז כי נכון להיום לא העבירו כספים מקרן חניה 13 לקרנות אחרות, אם כי אפשר לעשות זאת לפי הוראות תכנית ח' (עמ' 36 ש' 25). מר רוז הוסיף והעיד כי מכיוון שהוא מכיר את מפת העיר, את מידותיה ואת חלוקת העיר לאזורי חניה, הוא יכול להעריך באופן גס כי המרחק מנכס הממוקם באזור מסוים לחניון הנבנה באזור סמוך לפי תכנית ח' אינו עולה על קילומטרים בודדים בלבד (עמ' 40 ש' 3-1).
5. לאור כל האמור לעיל, התובעים לא ביססו ולו לכאורה את טענתם כי הכסף ששולם לקרן חניה מועבר לקופה השוטפת של הנתבעת או למסגרות אחרות ומשמש לצרכים שונים. מהעדויות מטעם הנתבעת שלא נסתרו עלה כי הכספים נצברים בקרנות החניה ומשמשים אך ורק לתכנון ולהקמה של חניונים ציבוריים לפי תקנות החניה ותכנית ח'.
6. בסיכומים הפנו התובעים לראשונה להגדרה של מס בספרות המקצועית – "תשלום המוטל דרך כפייה על-ידי רשות ציבורית באין כנגדו שום תמורה ישירה הניתנת מידי הרשות למשלם המס והנועד למטרות כלליות". ואולם, מפסק דין נוסף שאליו הפנה ב"כ התובעים (ע"א 474/89) עולה כי כל עוד יש זיקה מסוימת בין התשלום לשירות שניתן, לא מדובר במס. ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו גם לסעיף 1(א) לחוק יסוד משק המדינה שבו נקבע כי "מיסים, מלוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות".
7. תחילה יצוין כי ספק אם במקרה דנן התשלום לקרן חניה הוטל דרך כפייה, משום שכאמור לעיל, מהראיות בתיק עולה כי הנתבעת הציעה לתובעים להקים מרתף חניה בנכס, אך הם בחרו שלא להציע פתרון חניה פיזי כלשהו, ולו לחלק ממקומות החניה הנדרשים, והעדיפו לשלם לקרן חניה.
8. על כל פנים, לא הוכח שאין כל זיקה בין התשלום לקרן החניה לבין שירות כלשהו שניתן לתובעים או שיינתן להם בעתיד. הוכח ולא נסתר כי הכספים ששולמו נשמרים בקרן חניה המיועדת להקמת חניונים באזור החניה שבו נמצא הנכס (מספר 13) או באזורים הסמוכים אליו, ולא נעשה בכספים אלה כל שימוש אחר. יתרה מזאת, מהראיות שהוצגו מטעם הנתבעת לתיק עולה כי אף שלא נצברו בקרן החניה של אזור 13 סכומים מספיקים כדי לבנות ולו חניון תת קרקעי אחד, הנתבעת פועלת למציאת מקורות מימון נוספים כדי לאפשר הקמת חניונים ציבוריים באותו אזור ובאזורים הסמוכים אליו (באזור 13 – חניון "ביתר ארזי ישראל", חניון "אלונים 2010" וחניון "דופן שכונת התקווה – מתחם תדהר" ובאזור 15 חניון במתחם שוק עליה לשעבר). אמנם המצהירים מטעם הנתבעת הודו כי אינם יודעים תוך כמה זמן תושלם ההקמה של חניונים אלה, אך משהעידו כי תהליך הקמתו של חניון עשוי להמשך 10 שנים ולעיתים אף יותר מכך (עמ' 28 ש' 23-22 ועמ' 39 ש' 28-26), והיות שחלפו פחות מחמש שנים ממועד התשלום הראשון שנגבה מהתובעים ועד למועד הגשת התביעה, אין מקום לקבוע בשלב זה כי הנתבעת לא הקימה את החניונים תוך זמן סביר.
9. מכאן שהתובעים לא הוכיחו כי התשלומים שהנתבעת גבתה מהם לקרן חניה הם למעשה מס. שאלה אחרת שאליה אתייחס להלן היא האם הנתבעת חרגה מהוראות הדין בכל הקשור לגביית התשלומים מהתובעים ולשימוש בכספים.

הטענות לחריגה מהוראות הדין

1. בסעיף 12 לכתב התביעה נטען כי "הנתבעת גבתה את דמי "קרן החניה" הנ"ל ועושה בו שימוש החורג מהוראות הדין". בהמשך אותו סעיף נטען כי "לנתבעת אין כל זכות שבין להמשיך ולהחזיק את הסכום הנ"ל, כאשר היא לא התכוונה [ו]לא פעלה לממש את הוראות הדין הקובעות את אופן וצורת השימוש בכספים ששולמו עבור קרן הבניה [צ"ל-החניה]". ואולם, לא צוין בכתב התביעה מהן הוראות הדין אשר לטענת התובעים, הנתבעת חרגה מהן ולא פעלה לממשן.
2. אל מול זאת, בכתב ההגנה פורט מהם המקורות החוקיים שמכוחם, לטענת הנתבעת, מוסמכת הוועדה המקומית לדרוש ממבקש היתר בניה להשתתף בקרן חניה - תקנות החניה ותכנית ח'. הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב ההגנה כי המקור הנורמטיבי שמכוחו נגבה התשלום במקרה דנן הוא תכנית ח' בלבד, תוך פירוט הוראותיה המרכזיות של התכנית, לרבות חלוקת העיר לאזורי חניה והקמת חניונים מהכספים שנגבו באותו אזור, כאמור בסעיף 10(א) לתכנית, בפסקה 4:

"ככלל יבנו החניונים הקיימים מתוך כספי קרן החניה באותו אזור חניה בו נגבו הכספים או במרחק של עד 500 מטר באזור סמוך. הוועדה המקומית תהיה רשאית לרכז סכומים שנגבו במספר אזורי חניה סמוכים לשם הקמת חניון באחד מהאזורים ושישרת את כל האזורים מהם נגבה התשלום".

1. כמו-כן הוסבר כיצד הנתבעת פעלה וממשיכה לפעול בהתאם להוראות תכנית ח' ומתכננת להקים מספר חניונים ציבוריים, בין היתר באזור 13 של התובע ובאזור 15 הסמוך אליו (ראו בין היתר סעיפים 10-9 וסעיף 26 לכתב ההגנה).
2. אף על פי כן, התובעים לא מצאו לנכון להגיש כתב תשובה כדי להעלות טענות כלשהן בעניין חוקיותה או תוקפה של תכנית ח' ובעניין הוראות הדין שהיה על הנתבעת לפעול לפיהן.
3. רק בתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען לראשונה בסעיף 13 כי פעולותיה של הנתבעת בהתאם לתכנית ח' נעשות בניגוד לדין, אך גם זאת ללא כל פירוט ומבלי להסביר כיצד, לטענת התובעים, הפעולות לפי תכנית ח' נעשות בניגוד לדין ובאיזה דין מדובר. בסעיף 14 לתצהירו של התובע נטען כי אין כל זיקה בין התשלום לנתבעת לבין הזכות שיבנה מקום חניה וכי התשלום שגבתה התובעת נעשה בניגוד לדין, אך גם כאן, אין כל פירוט לגבי הוראות הדין הרלוונטיות.
4. יצוין כי בשולי תצהירו מפנה התובע לדוח מבקר המדינה משנת 2007 המתייחס להתנהלות הרשויות המקומיות בשנת 2006, שם לדבריו נמתחה ביקורת חריפה על הנתבעת בעניין גביית תשלום לקרן חניה לפי תכנית ח', אך בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הדוח הנ"ל מתייחס לתשלומים לקרן חניה שנגבו במועדים מוקדמים יותר מאלה שנגבו מהתובעים (עמ' 21 ש' 25 עד עמ' 22 ש' 9). מכל מקום, בסעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 נקבע כי "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי", ומכאן שדוח המבקר אינו יכול לשמש ראיה בתביעה דנן.
5. אף שכאמור בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע אין כל התייחסות לדין החל בעניין גביית תשלומים לקרן חניה, בסיכומים מטעם התובעים הוקדש פרק שלם בן עמודים רבים לנושא "שאלת חוקיות פעולות הנתבעת בגבייה לקרן חניה מכוח תכנית ח' ובאספקלריה של תקנות החניה". בפרק זה הועלו לראשונה ובהרחבה טענות שלפיהן תכנית ח' אינה עולה בקנה אחד עם ההוראות שנקבעו בתקנות החניה. הנתבעת התנגדה בתוקף להרחבת החזית הנ"ל, ומבלי לגרוע מהתנגדות זו, התייחסה בסיכומיה לפסיקה שאליה הפנו התובעים בסיכומיהם בעניין תקנות החניה ותכנית ח'.
6. מתוך פסקי הדין הרבים שאליהם הפנו באי כוח הצדדים בסיכומיהם, שניים בלבד מתייחסים ישירות להוראות תכנית ח' אל מול ההוראות שבתקנות החניה: (1) ת"א (שלום – תל-אביב) 23228/06 דרזנר ואח' נ' עיריית תל-אביב ו- (2) ת"א (שלום – תל-אביב) 37485-06-11 בן משה נ' עיריית תל-אביב (שעליו הוגש ערעור אשר עדיין תלוי ועומד). בעניין דרזנר הנ"ל נקבע כי הוראות תכנית ח' משנות את הוראות תקנות החניה, תוך ביטול הזיקה בין מקומות החניה שהיו אמורים להיות מותקנים בנכס לבין החניון הציבורי, ויש בכך משום הטלת תשלום חובה חדש ללא הסמכה שבדין. לעומת זאת, בעניין בן משה הנ"ל נקבע כי תכנית ח' אמנם משנה את התנאים שנקבעו בתקנות החניה, אך אין בה כדי לנתק את הזיקה בין מקומות החניה שהיו אמורים להיות מותקנים בנכס לבין החניון הציבורי, והנתבעת הייתה רשאית להסתמך על תכנית ח' כמקור חוקי לגביית התשלום לקרן חניה.
7. בתקנות החניה עצמן נקבע כי הוראותיהן יחולו רק במרחב תכנון מקומי שאין בו תכנית מתאר מקומית. ראו תקנה 1(א) לתקנות החניה:

"במרחב תכנון מקומי שאין בו תכנית מיתאר מקומית בדבר התקנת מקומות חניה, יחולו הוראות תקנות אלה והתקן למקומות החניה כמפורט בתוספת (להלן – התקן) כל עוד לא נקבעה תכנית מיתאר כאמור".

1. מכאן שלפי תקנה 1(א) הנ"ל, במרחב התכנון המקומי של תל-אביב-יפו שיש בו תכנית מתאר מקומית בדבר התקנת מקומות חניה - תכנית ח', כלל לא יחולו ההוראות שבתקנות החניה.
2. בתקנות 2 עד 4 לתקנות החניה נקבע כדלקמן:

"2. מוסד תכנון רשאי לאשר תקן למקומות חניה במסגרת תכנית מיתאר מקומית, שפרטיה שונים מהוראות התקן, אם ראה לנכון לעשות כן מטעמים של צרכים מקומיים שיפורטו בהנמקה שתצורף לתכנית.

3. תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת תכלול הוראה הקובעת אם חל על התכנית התקן לפי תקנה 1 או תכנית אחרת למקומות חניה לפי תקנה 2.

4. ועדה מקומית, באישור ועדה מחוזית, רשאית –

(1) לאשר לגבי אתר בניה מסוים סטיה מהוראות התקן, אם תנאים מקומיים, פיזיים ותפעוליים, מחייבים זאת;

(2) לקבוע כי הוראות התקן יבוצעו בשלבים".

1. בפסק הדין שניתן בעת"מ (י-ם) 124/00 ועדת המשנה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' משה כהן, תשס"א (2001) 817 התייחס בית המשפט לפרשנות ולתחולה של תקנה 1 אל מול תקנות 4-2 המצוטטות לעיל וקבע בעמ' 832 כדלקמן:

"תקנות החניה מיועדות לקבוע תקן כללי שיחול על כל מרחב התכנון המקומי. תקנה 1 עוסקת אפוא במצב שבו יומרו תקן החניה וכל התקנות שבבסיסו בתקן חדש, שייקבע על-ידי מוסדות התכנון לגבי כל המרחב, בעוד שתקנות 4-2 לתקנות החניה עוסקות באפשרות של סטייה מהתקן הכללי באתר מסוים או בחלק ממרחב התכנון המקומי".

1. בתכנית ח' (שצורפה כנספח 7 לתצהיר של מר פרדילר) נקבע במפורש כי התכנית תחול על כל מרחב התכנון המקומי של תל-אביב-יפו, ומכאן שלפי עת"מ (י-ם) 124/00 הנ"ל, תקנות 4-2 כלל אינן רלוונטיות לתכנית ח' ואינן חלות עליה.
2. אף אילו היה מקום לקבוע כי תקנות 3-2 חלות גם על תכנית מתאר מקומית לכל מרחב התכנון, נראה שתכנית ח' עונה על הדרישות של תקנות אלה.
3. בסעיף 16 לתכנית ח' נקבע במפורש לאמור:

"הוראות תכנית זו גוברות על הוראות תכנית תקפה אחרת, ו/או תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג-1983 בכל הנוגע להקמת בניינים חדשים ולתוספות בניה הכוללת יחידות דיור נוספות..."

מכאן שבתכנית ח' נקבע בבירור, וכנדרש בתקנה 3 ככל שהיא רלוונטית לענייננו, כי לגבי בניינים חדשים יחול תקן החניה שנקבע בתכנית ולא זה שנקבע בתקנות החניה.

1. מסעיף 26 לתצהירו של מר פרידלר עולה כי תכנית ח' הוכנה במשך שנים רבות, ואושרה לאחר עשרות דיונים מקצועיים של הגורמים המוסמכים בעירייה ובוועדה המקומית. כמו-כן הצהיר מר פרידלר כי הנימוקים שהיוו בסיס לאישור התכנית כוללים, בין היתר, את הייחודיות של העיר תל-אביב, הן בריבוי כלי הרכב של תושביה ושל הנכנסים לעיר למטרות עבודה מצד אחד, והן בחוסר החריף במקומות חניה מצד שני. מר פרידלר צירף לתצהירו בנספח 7 בנוסף לתכנית ח' עצמה גם החלטות שניתנו בהתנגדויות לתכנית ופרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני אישורה. ממסמכים אלה עולה כי הוועדה נתנה תשובות מנומקות להתנגדויות רבות לתכנית, בין היתר, לגבי חוקיות גביית הכספים לקרן חניה, התניית היתר בנייה בתשלום לקרן החניה וחלוקת העיר לאזורי חניה. בתשובות הוועדה מפורטים הצרכים המקומיים שהובילו לקביעת תקן החניה בתכנית ח'. ראו למשל, סעיף א'8 שבו נקבע כלדקמן:

"חלוקת העיר לאזורי חניה נובעת משיקולים תכנוניים של פריסת חניונים ציבוריים באזורים בהם הם דרושים. החלוקה מאפשרת התאמה בין פריסת החניונים ובין גביית התשלומים לקרן החניה. הוראות התכנית מגדירות מרחק בין החניון הציבורי עד למיקום נשוא בקשת ההיתר".

1. כן ראו סעיף א'9, שם נקבע לאמור:

"תכנית זו מאפשרת הקמת חניונים על מנת שניתן יהיה להקימם במקומות ובאזורים בהם הם חסרים, ובמיוחד באזורי מגורים וותיקים. אי מתן אפשרות להקמת חניונים תגרום לכך שכלי רכב רבים יחנו בכבישים, ברחובות ובעורקי התנועה ויחסמו אותם וכך לא יאפשרו להקל על זרימת התנועה".

1. בסעיף ב'15, הפנתה הוועדה להוראות בתוספת לתקנות החניה המאפשרות התניית היתר בניה בתשלום לקרן חניה, ציינה כי "החיוב בתשלום לקרן חניה במקרים אלה אינו היטל נוסף אלא חלופה הניתנת למבקש היתר בהעדר פתרון אחר לחניה המחויב על פי דין", והוסיפה כי תכנית ח' מאמצאת הסדר דומה.
2. מכאן שהוכח ולא נסתר כי הושקעה מחשבה מעמיקה ורבת שנים בהכנת תכנית ח' שאושרה רק לאחר דיונים בהתנגדויות ומתן הנמקות, כנדרש בתקנה 2 לעיל ככל שהיא רלוונטית לענייננו.
3. מכל מקום, אינני נדרש להכריע בטענות התובעים בעניין תוקפה וחוקיותה של תכנית ח' כיוון שכאמור, טענות אלה הועלו לראשונה בסיכומים והנתבעת התנגדה להרחבת החזית האסורה.
4. כאמור לעיל, לא נסתרה גרסתם של מר פרידלר ומר רוז שלפיה הנתבעת פועלת לפי תכנית ח', אינה עושה בכספים שנגבו לקרן חניה כל שימוש אחר מלבד תכנון והקמת חניונים ופועלת להקמת חניונים באזור החניה של הנכס (אזור 13) ובאזור הסמוך אליו (אזור 15). על כן, ובהעדר טענה בכתב התביעה, בכתב תשובה או בתצהיר שלפיה היה על הנתבעת לפעול לפי ההוראות שנקבעו בתקנות החניה ולא לפי תכנית ח', לא הוכח כי הנתבעת פועלת בניגוד לדין.
5. יצוין כי גם אילו היה מקום לקבוע שעל הנתבעת לפעול לפי התקן שנקבע בתקנות החניה ולא לפי הוראות תכנית ח', מן הדין היה לדחות את התביעה משום שבמועד הגשתה טרם חלפה התקופה הקבועה בתקנות להקמת חניון ציבורי מכספי קרן החניה. בסעיף 2(ב) לתקנות החניה בנוסחו לאחר תיקון 2004 נקבע כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאית ועדה מקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, כולם או מקצתם, משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה ולחייב מבקש היתר בניה להשתתף בהתקנתם של אותם מקומות חניה בחניון ציבורי שמחוץ לנכס נושא ההיתר, שלמימונו הוקמה קרן, ובלבד שהחניון מוקם בתוך עשר שנים ממועד ההיתר ושהמרחק בין הנכס לבין החניון הציבורי, לא יעלה על 350 מטרים במרחק אווירי".

1. בענייננו, התשלום הראשון לקרן חניה שולם ביום 2.11.08 והתשלום השני שולם רק ביום 17.3.11. מכאן שאילו התקן הנ"ל שנקבע בתוספת לתקנות החניה היה חל בעניינם של התובעים, אזי המועד הראשון שבו הייתה עשויה לקום להם עילת תביעה הוא עשר שנים לאחר מועד התשלום, דהיינו בנובמבר 2018, ואילו התביעה דנן הוגשה בספטמבר 2013 (ראו לעניין זה, למשל, בש"א 177076/05 (שלום – תל-אביב) ד"ר דוד כהן נ' עיריית תל-אביב (שלום - תל-אביב) ות"א 34351/04 עיריית תל-אביב-יפו נ' טפר פדרמן רובין בע"מ).
2. ודוק, בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית של התובע לא הועלתה טענה מפורשת שלפיה הנתבעת אינה צפויה להקים חניון במרחק של עד 350 מ' מהנכס תוך עשר שנים ממועד התשלום, כלומר עד נובמבר 2018, ולכן אין להידרש לטענה זו. במאמר מוסגר יצוין כי לפי תצהירו ועדותו של מר רוז, הנתבעת פועלת כל העת למציאת פתרונות חניה בעיר, באמצעות מקורות מימון שונים ובשיתוף פעולה עם יזמים, ושוקלת בין היתר את האפשרות לחכור מקומות חניה מבעלים פרטיים לשימוש הציבור, בעיקר באזורים שבהם הצבירה קטנה ביותר (עמ' 32 ש' 15-11). לפיכך, ובהעדר חוות דעת מומחה מטעם התובעים, אין לשלול את האפשרות שהנתבעת עשויה להקים את מקומות החניה לפי ההוראות בתקנות עד נובמבר 2018.
3. טענה נוספת של התובעים היא כי הנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות החניה משלא הפקידה את כספם בקרן ספציפית למימון הקמתו של חניון מסוים. טענה זו לא הועלתה במפורש בכתב התביעה, וכל שנטען שם הוא כי הכספים הועברו לקופתה השוטפת של הנתבעת או למסגרות אחרות ושונות – טענה שכאמור לא הוכחה, ולו לכאורה, ואף נסתרה באמצעות העדויות מטעם הנתבעת. על כל פנים, אין חולק כי לפי תכנית ח', הנתבעת רשאית לעשות שימוש בכספים שנגבו לקרן חניה מכל בעלי הנכסים באותו אזור ואף באזורים הסמוכים אליו, ואינה נדרשת להקים קרן נפרדת לכל חניון.
4. יתרה מזאת, אף אילו היה על הנתבעת לפעול לפי התקן שנקבע בתקנות החניה, הרי שבעקבות תיקון התקנות משנת 2004 שהוחל רטרואקטיבית משנת 1985, הנתבעת הייתה רשאית לעשות שימוש בכספים שנצברו בקרן חניה כללית ולא בקרן ספציפית להקמת חניון מסוים. ראו לעניין זה דברי ההסבר לתיקון תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה)(תיקון), התשס"ד-2004, שם נקבע בין היתר כדלקמן:

"4. יישום תקנות החניה והפרשנות המשפטית שניתנה להן על-ידי בתי המשפט, העלה מספר בעיות:

..

ב. מהתקנות הקיימות השתמע כאילו התשלום לקרן חניה חייב להתבצע עבור חניון ספציפי שבקרבת הנכס ולא ניתן לשלמו לקרן ייעודית לחניה.

ג. מהתקנות הקיימות השתמע כי ניתן לגבות תשלום לקרן חניה רק עבור חניון קיים או חניון מוצע בתכנית מאושרת.

5. התיקון המוצע לתקנות מציע פתרון לשלושת הסוגיות הנ"ל, כדלקמן:

...

ב. מתן אפשרות לבצע תשלום לקרן חניה ייעודית.

ג. מתן אפשרות להקים את החניון הציבורי תוך עשר שנים מתוך כספי קרן החניה.

6. רשויות מקומיות שונות פעלו על סמך קרנות חניה כלליות, בהתאם למוצע בסעיף 5, ובקרנות אלה הצטברו כספים רבים. לכן מוצע להחיל את התיקון המוצע רטרואקטיבית, כדי שניתן יהיה לנצל את כספי הקרן למטרה שלשמה הם נגבו – הקמת חניונים ציבוריים".

1. כמו-כן ראו לעניין זה פסקי דין שניתנו בת"א (שלום - תל-אביב) 17084/04 מרדכי הרשקוביץ נ' עיריית תל-אביב (שלום - תל-אביב) בפסקה 24 ות"א (שלום - תל-אביב) 153121/02 יו.בי.סי. בע"מ נ' עיריית תל-אביב בפסקה 28, שבהם ישנה התייחסות לתיקון ולדברי ההסבר הנ"ל ונקבע, בין היתר, כדלקמן:

"התיקון בענייננו נועד לאפשר לעיריות לנצל את כספי החניה שנגבו בעבר למטרה שלשמה הם נגבו, על-ידי כך שנקבע כי התשלום יכול להתבצע לקרן חניה ייעודית להבדיל מספציפית עבור כל חניון".

1. כמפורט לעיל, התובעים לא פירטו בכתב התביעה אילו הוראות דין הפרה הנתבעת לטענתם וממילא לא הוכיחו כי הנתבעת הפרה הוראות דין כלשהן או התעשרה על חשבונם שלא כדין בעת גביית הכספים או השימוש בהם.

סיכום

1. בנסיבות העניין, אין לאפשר לתובעים להעלות בשלב זה טענות בעניין תוקפו של התנאי בהיתרי הבנייה המחייב אותם בתשלום לקרן חניה, למעט טענות שלפיהן הנתבעת כלל לא הייתה מוסמכת לגבות את הכספים או עשתה בהם שימוש בניגוד לדין.
2. התובעים לא הוכיחו את טענתם הכללית והלא מפורטת בכתב התביעה כי התשלומים שגבתה מהם הנתבעת הם למעשה מס, דהיינו תשלומים שהוטלו בכפייה ללא תמורה ישירה כנגדם.
3. התובעים לא ציינו בכתב התביעה מהן הוראות הדין שהפרה הנתבעת לטענתם. הנתבעת פירטה בהרחבה בכתב ההגנה ובתצהירים מטעמה כיצד פעלה בהתאם לתכנית ח' וגרסתם לא נסתרה. התובעים כלל לא התייחסו לתכנית ח' בכתב תשובה או בתצהיר עדותו הראשית של התובע. אינני נדרש להכריע בטענות התובעים לגבי חוקיותה ותוקפה של תכנית ח' שהועלו לראשונה בסיכומיהם והם בגדר הרחבת חזית אסורה, אך נראה כי גם לפי תקנות החניה עצמן, רשויות התכנון רשאיות לקבוע בתכנית מתאר של מרחב תכנון מקומי תקן שונה מזה שנקבע בתקנות.
4. אף אילו היה מקום לקבוע כי על הנתבעת לפעול לפי התקן שנקבע בתקנות החניה, מן הדין היה לדחות את התביעה, שכן במועד הגשתה טרם חלפה התקופה שנקבעה בתקנות להקמת חניון ציבורי - עשר שנים ממועד התשלום, ולכן מדובר בתביעה מוקדמת.
5. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
6. התובעים ישלמו לנתבעת סך של 15,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏‏כ"ה תמוז תשע"ה, 12 ביולי 2015, בהעדר הצדדים.