1. לפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שעניינה – הפרת התחייבות של המבקש, ושל חברה שהייתה בבעלותם המשותפת של המבקש ושל המשיב (להלן: "החברה"), לפרוע הלוואה שנטל המשיב מחברת הביטוח, תוך שעבוד פוליסת ביטוח החיים שלו (להלן: "ההלוואה").
2. אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שההלוואה אמורה הייתה להיפרע החל ביום 10.9.2009 וכלה ביום 10.7.2013; הצדדים אף אינם חלוקים ביניהם ביחס לעובדה, שהחל מהתשלום של 10.12.2010 (תשלום מס' 16 בלוח הסילוקין, נספח ב' לכתב התביעה) ועד תום תקופת ההלוואה – לא פרעה החברה את ההלוואה, ואף המבקש לא פרע אותה.
3. המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לשתי נקודות:
   1. האם התשלומים בגין ההלוואה עד יום 10.11.2010 (כולל) נפרעו על ידי החברה אם לאו;
   2. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה – האם חייב המבקש באופן אישי בפירעון הסכום.
4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש ליתן רשות להתגונן ביחס לחלק מן התביעה, אולם לדחות את הבקשה ביחס לחלק הארי של התביעה. להלן נימוקיי לכך.
5. המבקש טען, כטענת סף, כי המשיב היה מנוע מלהגיש את תביעתו זו, מאחר שהגיש תביעה אחרת בקשר עם הסכם ההיפרדות שבין הצדדים, ולא עתר לפיצול סעדים. דין טענה זו – להידחות. ההליך המקביל שבו דובר, תא"מ 3288-05-11, היה תביעה לביצוע שטר, שעילתה – שיקים אישיים שמסר המבקש בידי המשיב כחלק מביצוע סעיף 2.5 להסכם ההיפרדות נספח א' לכתב התביעה. עילת התביעה שלפניי – הפרת הסכם ההיפרדות האמור, וליתר דיוק – סעיף 2.8 בו.

אין מדובר באותה עילה, ואפילו לא באותו סוג עילה. אף שניתן היה לדון בשתי ההפרות בעת ובעונה אחת – הרי אין חובה לעשות כן.

1. אשר לטענה בדבר העדר התחייבות אישית של המבקש לפרוע את ההלוואה – סעיף 2.8 להסכם ההיפרדות (נספח א' לכתב התביעה) קובע מפורשות כי:

"החברה ויוסי מתחייבים, ביחד ולחוד, מבלי לגרוע מכל יתר הוראות הסכם זה, לשלם את מלוא ההלוואה אשר פוליסת ביטוח המנהלים של זנזורי משועבדת להבטחתה."

סעיף זה – אשר המבקש עשה מאמצים ניכרים לשמוט את הקרקע מתחת לפרשנותו הברורה – הוא חד-משמעי וברור: המבקש לפניי הוא "יוסי", והתחייבותו היא התחייבות חד-משמעית, העולה מפשוטו של הסכם, והיא מקבילה לחבותה של החברה ואינה נופלת מחבות זו.

1. בסעיף 41 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן טוען המבקש:

"בסעיף 1.2 להסכם נקבע במפורש, כי אין בכותרות (שמות הצדדים) המופיעות בהסכם כדי לעשות בהן לפירוש הסכם זה, וכי הן נועדו רק לנוכחיות בלבד. לפיכך, ציון שמי בסעיף 2.8 להסכם אין בו כדי להטיל עלי אחריות אישית להחזר ההלוואה של זנזורי, ההיפך הוא הנכון"

טענה זו – מוטב היה לולא נטענה, ומשנטענה – דינה להידחות. "כותרות" בהסכם אינן שמות הצדדים, כי אם כותרות הסעיפים (וראו, למשל, כותרת סעיף 2 להסכם: "העסקה", כותרת סעיף 3: "העברת המניות". כל פרשנות אחרת של מונח זה – מרוקנת את ההסכם מתוכן, שכן אם שמות הצדדים אינם מחייבים – בוודאי על פי הגישה הפרשנית שנוקט המבקש – ממילא לא ניתן לאכוף על אף אחד מן הצדדים כל התחייבות מאלה המופיעות בהסכם, שהרי "שמות הצדדים" אינם מחייבים.

הפרשנות היחידה האפשרית לאמור בסעיף 2.8 להסכם ההיפרדות הנ"ל היא נטילת התחייבות אישית של המבקש – לצד התחייבות החברה, ומבלי לגרוע ממנה – לפרוע את ההלוואה.

1. גם הטענה שלפיה התנהגותו של המשיב לאחר כריתת החוזה הקימה מצג שלפיה הוא מוותר על אכיפה כלפי המבקש או כי התנהגות זו מלמדת כי המבקש עצמו לא ראה את המשיב כאחראי לפירעון (וראו לעניין זה סעיף 48), דינה של טענה זו להידחות. העובדה היא, שהחוזה ברור וחד משמעי. התביעה הוגשה בחלוף כשלוש שנים ממועד ההפרה – גם לשיטתו של המבקש, קרי – לא חלפה תקופת ההתיישנות. המבקש לא טען, וממילא לא הרים את הנטל להוכיח – קיומו של שיהוי חוסם, כפי שהוגדר בהלכה הפסוקה. על כן, לא ניתן לקבל את הטענה כאילו בהימנעות מנקיטת הליך משפטי בסמוך להפרת ההתחייבות – יש משום שינוי בהתנהגות של החוזה.
2. ודוק: המדובר בשאלה משפטית טהורה של פרשנות חוזה, ועל כן אני סבור כי חרף ההלכות המרחיבות לעניין מתן רשות להתגונן, ומאחר שטענת ההגנה המשפטית מופרכת על פניה – אין כל מקום ליתן בגינה רשות להתגונן, בהיותה הגנת בדים מובהקת. אשר על כן, הטענה בדבר העדר התחייבות אישית של המבקש - וכתוצאה מכך העדר יריבות – נדחית, ולא תינתן רשות להתגונן בגינה.
3. טענה נוספת שבפי המבקש היא, כי חתם על ההסכם כתוצאה מהטעייה שהטעה אותו המשיב ביחס למצבו הכלכלי, וכי אילו ידע את מצבו הכלכלי האמיתי – לא היה מתקשר בהסכם (וראו סעיפים 5 ו-6 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן). אלא שהכלל הוא, כי טעות המקימה זכות לביטול ההסכם היא רק טעות יסודית, וכי:

"טעות יסודית היא זו היוצרת שוני מהותי בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה לבין העסקה האמיתית" (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 283 (2005) (להלן: "שלו").

בענייננו, אין ספק שפרטי העסקה בין הצדדים היו בדיוק אלה שהצדדים הבינו והסכימו עליהם, ואין כל שוני – לא כל שכן שוני יסודי – בין תנאי העסקה כפי שהבין אותה המבקש ובין תנאי העסקה בפועל. ההבדל היחיד – כך לטענת המבקש – נוגע למאפיינים של הצדדים עצמם – ולא של העסקה – ואני סבור כי אין מדובר בטעות יסודית, המצדיקה ביטול ההסכם.

1. אשר לטענת ההטעייה, נשוב ונבחן את ההגדרה שמציעה המלומדת שלו למונח זה:

"הטעיה היא הצהרה טרום-חוזית כוזבת. ההצהרה המהווה בסיס להטעיה תהיה בדרך כלל מפורשת ותבוטא בכתב או בעל-פה. המקרים שבהם מוסקת הצהרה מהתנהגות הם זניחים ונוכל להתייחס כאן להצהרה כאל אמרה (statement) – דברים שאמר או כתב צד לחוזה למשנהו." (שלו, 309)

1. בענייננו, הסכם ההפרדות שבין הצדדים איננו כולל כל מצג שהוא בדבר מצבו הכלכלי של המשיב, אשר יש בו כדי להקים טענה להטעיה. למעשה, ההתייחסות היחידה למצבם הכלכלי של מי מהצדדים היא דווקא למצבה הכלכלי של החברה (וראו "הואיל" שני בהסכם ההיפרדות). ואילו בכל הנוגע ל"מצגים בעל פה" – גרסתו של המבקש בתצהירו סתמית ובלתי מפורטת:

"ההסכם (נספח א' לכתב התביעה) שנחתם במהלך שנת 2009 היה תוצר מצגיו של זנזורי בפניי, שהתגלו לאחר מכן כמצגי שווא, כי הוא מצוי כביכול בקשיים כלכליים אשר לא אפשרו לו, לטענתו אז, לממן את המשך פעילותה של המסעדה וכן עסקים נוספים שלנו, שהתנהלו באמצעות חברות משותפות שהיו אז בבעלותנו.

הסתבר לי, כי זנזורי הונה אותי, הציג בפניי מצגי שווא מטעים בנוגע ליכולותיו הכלכליות הרעועות וזאת בניסיון להשיג עבורו ויתורים, כספים והטבות מפורמג'ו [החברה – ע"י] אשר וודאי כי לא היו מוענקות לזנזורי לו היה חושף זנזורי את מצבו הכלכלי האמיתי אותה עת ו/או את יכולותיו לגייס כספים" (סעיפים 4 – 5 לתצהיר המבקש)

בתוך שפע המלל בשני סעיפים אלה, חסר פירוט של אופי המצגים: אילו מצגים בדיוק הציג המשיב לפני המבקש? כיצד באו לידי ביטוי? האם נתמכו באסמכתאות מצד המשיב כלפי המבקש? באילו נסיבות ניתנו מצגים אלה? באיזו מסגרת? מבחינת מידת הפירוט הנדרשת, מדובר, ללא ספק, במרובה המחזיק את המועט.

אשוב ואזכיר, כי המבקש רשות להתגונן נדרש להרחיב בתיאור העובדות המקימות לו הגנה, ואינו יכול להישמע בטענות כלליות ולקוניות, אולם כך בדיוק נוהג המבקש כאן: הוא מתכסה בטענה לקונית ל"מצגי שווא", מבלי לפרט מה היו מצגים אלה, כיצד באו לידי ביטוי וכיצד השפיעו על ההתקשרות.

1. העולה מן המקובץ הוא, כי אני דוחה את טענת הטעות וההטעייה, ואני קובע כי לא תינתן רשות להתגונן בגינן.

למעלה מן הצורך אציין, כי טעות והטעיה מקימות זכות לביטול ההסכם, אולם המבקש כלל לא הודיע על ביטול הסכם ההיפרדות – וכלל לא העלה טענה שלפיה הוא מבקש לבטל את הסכם ההיפרדות. למעשה, התרשמתי כי המבקש מנסה ליהנות מ"אכיפה דה-לוקס" של ההסכם, כך שיוכל להמשיך וליהנות מיתרונות הסכם ההיפרדות, תוך ניסיון להתחמק מקיום חיוביו על פי הסכם זה עצמו.

1. אשר לטענת ב"כ המבקש, כי המשיב לא הוכיח ששילם את יתרת החוב הבלתי מסולקת (וראו, למשל עמ' 8 לפרוטוקול הדיון ש' 18 – 20). ראשית יצוין, כי טענה זו לא הועלתה בתצהיר התומך בהתנגדות, וכבר מן הטעם הזה דינה להידחות. אולם מעבר לכך, מאחר שאין מחלוקת כי הבטוחה להלוואה היא פוליסת ביטוח המנהלים של המשיב, ברי כי גם אם טרם פרע את ההלוואה – וכל עוד לא נפרעה ההלוואה על ידי החברה או על ידי המבקש – בידי הגוף המלווה קיימת האפשרות להיפרע את מלוא החוב הנותר מאת המשיב. די בכך כדי לקבוע קיומו של נזק מהפרת הסכם ההיפרדות, שיש בו כדי להצדיק את הסעד המבוקש.
2. אשר לטענה בדבר חיוב הריבית – טענה זו היא שגויה. די לעיין בלוח הסילוקין שצורף כנספח ב' לכתב התביעה מופיעה בבירור "יתרת הקרן" – אף שההחזר החודשי כולל בתוכו רכיב של החזר הריבית. על כן, סכום הקרן (ללא הריבית) לאחר סילוק התשלום של 10.11.2009 עמד על 46,605 ₪. על סכום זה אין מחלוקת כי יש להוסיף את חיובי הריבית לפי הסכם ההלוואה – אולם לא זו בלבד שהמבקש לא הציג חישוב חלופי של שיעור הריבית שיש להוסיף לסכום הקרן, אלא שבסיכום הטענות מטעמו לפניי לא ניתנה כל התייחסות לרכיב זה, ומכאן – שהמבקש זנח את טענתו בעניין זה, ויש לדחותה.
3. שתי טענות נוספות נותרו בפי המבקש, ושתיהן הוכתרו בכותרת "טענות קיזוז". אלא שאחת משתי הטענות אינה טענת קיזוז, כי אם טענת "פרעתי", ואילו האחרת – היא טענת קיזוז סתמית ולא מפורטת, שדינה להידחות. אדון בשתי הטענות בקצרה.
4. בסעיף 56 ב' לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן טוען המבקש ל:

"קיזוז בסך של 25,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לפסח בגין מצגי השווא של זנזורי ו/או מעשי ההטעיה מצדו של זנזורי ו/או התנהלותו חסרת תום הלב כלפי פסח, הן עובר להסכם והן לאחריו, כמפורט ברחבה [כך במקור – ע"י] לעיל, וזאת בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 ו/או סעי ף13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א – 1970"

הלכה מושרשת היא, כי טענת קיזוז חייבת להיות מפורטת ומדויקת, בדומה לטענה המועלית בכתב תביעה, ולא ניתן להסתפק בטענה כללית. מעבר לכך, משקבעתי שהטענות בדבר "מצגי שווא" או "מעשי הטעייה" של המשיב כלפי המבקש הן טענות סתמיות, לא מפורטות, וממילא – שאינן יכולות לעמוד, אפילו בשלב מוקדם זה של ההליך, מסתמא לא ניתן לבסס עליהן טענת קיזוז.

למעלה מכך: התצהיר אפילו לא מפרט מהו אותו "נזק לא ממוני" שנגרם למבקש, ודי בכך כדי להביא לדחיית הטענה.

נראה כי טענת הקיזוז בגין "נזק לא ממוני" לא נועדה אלא ליצור "משקל נגד" מלאכותי לסכום התביעה, ולהצדיק מתן רשות להתגונן על סכום גבוה יותר. מכל מקום, אני קובע כי הטענה לנזק לא ממוני – וטענת הקיזוז הנובעת ממנו – הן בבחינת הגנת בדים, ואינני רואה להתיר למבקש להתגונן מפני התביעה בטענות אלה.

1. הטענה האחרונה שיש לבחון ולברר, היא הטענה המובאת בסעיף 56 א' לתצהיר המבקש, שהיא טענת "פרעתי" (אף שהיא מכונה בטעות טענת קיזוז):

"קיזוז של 18,303.12 ₪ בגין הסכומים ששולמו ע"י פורמג'ו עבור חלקו של זנזורי בהחזר ההלוואה לחודשים נובמבר 2009 – נובמבר 2010 (כולל)"

1. לאימות הטענה בדבר תשלום סכומים על חשבון ההלוואה הציג המבקש תדפיס הנחזה להיות תדפיס מתוך ניהול החשבונות של חברת "הפניקס", המעיד על תקבולים ותשלומים. אכן, תדפיס זה אינו נקי מספקות: כך, למשל, מופיע שם "בעל החשבון" יוסף פסח ברוב התשלומים, ומשה זנזורי – רק בשניים מהם. עם זאת, אני סבור כי לא ניתן לשלול, בשלב זה, את הטענה כי החברה נשאה ב-13 תשלומים, בהתאם להתחייבות בהסכם ההיפרדות, מתוך תשלומי ההלוואה, ועל כן – יש ליתן רשות להתגונן בטענה זו.
2. העולה מן המקובץ הוא, שניתנת רשות להתגונן מפני התביעה ביחס לטענת "פרעתי" שהועלתה בסעיף 56 א' לתצהיר המבקש, וביחס לסכום של 18,303.12 ₪ בלבד.
3. לנוכח סכום התביעה, ההליך ינוהל בסדר דין מהיר, והתצהיר התומך בהתנגדות ייחשב לכתב הגנה, תוך שלא תישמע טענת הגנה מן הטענות שנדחו בפסק הדין החלקי.
4. התובע יגיש תצהיר לתמיכה בכתב התביעה והצדדים שניהם יגישו רשימת מסמכים כנדרש בתקנות 214ג ו-214ח לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 עד יום 1.3.2015.
5. תצהירי עדות ראשית נוספים, במידת הצורך, יוגשו עד ליום 15.3.2015..
6. ישיבה מקדמית לאחר תצהירים נקבעת ליום 10.3.2015 שעה 16:00.
7. חיוביהם הדיוניים של הצדדים אינם תלויים זה בזה.
8. עם דחיית חלק ניכר מטענות ההגנה, ולנוכח מתן פסק דין חלקי על חלק הארי של התביעה
9. בקשת הרשות להתגונן ביתר הטענות (פרט לטענת "פרעתי") וביחס ליתרת הסכום – נדחית בזאת, וניתן פסק דין המחייב את המבקש לשלם למשיב סך של 41,598 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (29.9.2013) ועד לתשלום המלא בפועל.

המשיב יהיה רשאי להגיש פסיקתא לחתימתי בתוך 7 ימים מהיום.

כמו כן יישא המבקש בשכ"ט ב"כ המשיב בסך 5,000 ₪ ובהוצאות ההליך עד שלב זה בסך 2,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

1. לאור תוצאות בקשת הרשות להתגונן, מוצע לצדדים לשקול את המשך ניהול ההליך ביחס ליתרת הסכום.

ניתנה היום, י"ד שבט תשע"ה, 03 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.