1. פסק הדין ניתן בהמרצת פתיחה שהגישה המבקשת נגד המשיב בבקשה למתן סעד הצהרתי. בית המשפט התבקש להצהיר כי "המשיב, עמוס נעמת, הפר את התחייבותו בהתאם להסכם הפשרה אשר נחתם ביום 27.5.03, ולפיכך זכאית המבקשת לפעול למימושו של פסק הדין אשר ניתן כנגד המשיב ביום 2.3.03".
2. להלן עיקרי טענות המבקשת:
   1. המבקשת רכשה בהליך של כינוס נכסים את הבעלות וזכויות הניהול במבנה שנקרא "כרמל שוק 2000" בראשון לציון (להלן: "המבנה"). המשיב היה בעבר בעל זכויות / מחזיק בנכס במבנה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לזכויות הניהול של הקומה הראשונה במבנה, ובשל כך ננקטו הליכים משפטיים.
   2. ביום 2.3.03 ניתן בבית משפט השלום בראשל"צ פסק דין בהעדר הגנה המורה על סילוק ידו של המשיב מחנות מספר 94 במבנה (להלן: "פסק הדין"). בנוסף חויב המשיב לשלם למבקשת סך של 87,453 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות. ביום 27.5.03 ערך מר גיורא שפירא, בעלי המבקשת, הסכם פשרה עם המשיב (להלן: "הסכם הפשרה") שלפיו המבקשת התחייבה לא לפעול לגביית החוב לפי פסק הדין ואף הסכימה לשלם למשיב סך של 5,000$ בתמורה להתחייבות המשיב לא להפריע לטיפול ולניהול של המבקשת את קומת הקרקע במבנה. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי אם הנתבע יפר את ההסכם, יהיה עליו להשיב את הכספים שקיבל מהמבקשת, והיא תהיה רשאית להמשיך בהליכי ביצוע פסק הדין.
   3. המשיב הפר את הסכם הפשרה באופן שבו בחר להתחזות ולהציג את עצמו כמנהל קומת הקרקע במבנה, ואף לנוכח הליכים משפטיים שבהם נקט נגד המבקשת בבית משפט השלום בראשל"צ בה"פ 19139-07-10 (להלן: "ההליך בראשל"צ"), ולכן פסק הדין הוגש לביצוע ונפתח נגד המשיב תיק הוצל"פ. המשיב עתר בבקשה לסגור את תיק ההוצל"פ בטענה כי היה על המבקשת לדווח על הסכם הפשרה. בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל מיום 11.11.12 נקבע כי "ההסכם שנחתם בין הצדדים חודשיים לאחר מתן פסק הדין בא במקום פסק הדין" כמו-כן קבע כב' הרשם כי השאלה אם ההסכם הופר או לא צריכה להיבחן על-ידי בית המשפט. בערעור שהגיש המשיב על דחיית בקשתו לסגור את תיק ההוצל"פ, נקבע כי על המבקשת להגיש תביעה מתאימה שתכליתה לקבוע האם יש מקום לפעול למימוש פסק הדין בהתאם להסכם הפשרה.
   4. המשיב הפריע לניהול קומת הקרקע במבנה ואף בחש וביצע פעולות כאילו היה מנהל הקומה, למרות התמורה שקיבל בהסכם הפשרה. בהליך בראשל"צ העיד המשיב כי לא חדל מניהול קומת הקרקע במבנה משנת 1997. בפסק הדין שניתן בהליך הנ"ל ביום 10.2.13 נדחתה עתירתם של המשיב ומר עזיזה להצהיר כי הם בעלי זכויות הניהול בקומת הקרקע במבנה, ונקבע כי פעילות הניהול שלהם אינה ממלאת אחר דרישות הדין ואינה נשענת על בסיס חוקי הראוי להגנה.
3. להלן עיקרי טענות המשיב בכתב התשובה:
   1. התובענה דנן אינה מגלה עילה למתן הסעד המבוקש. מטרת הגשתה אינה אלא ניסיון נואל להשגת יתרון מסחרי בלתי הוגן כדי לסלק את המשיב מנכסיו ולהשאירם בידי המבקשת בלבד, ללא זכות שבדין ותוך מניעת תחרות הוגנת. טענת המבקשת בדבר הפרת ההסכם משוללת כל יסוד וטוב לה שלא הייתה נטענת כלל.
   2. המבקשת פעלה שלא בתום לב ובאי ניקיון כפיים בעת שפתחה את תיק ההוצל"פ מכוח פסק הדין באוגוסט 2011, שמונה שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, מבלי לצרף את ההסכם אשר לטענתה הפר המשיב. בערעור על ההחלטה לדחות את הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ קבע בית המשפט ביום 20.6.13 כי לאחר חלוף שמונה שנים ממועד חתימת הסכם הפשרה, על המבקשת לפנות לבית המשפט ולהוכיח כי ההסכם הופר. כמו-כן קבע בית המשפט בהחלטה מיום 20.6.13 הנ"ל כי "לא מצאתי הסבר של ממש מדוע נפתח תיק הוצל"פ באיחור כה גדול, אלא אם נכונה טענת המבקש כי תיק ההוצל"פ נפתח כאמצעי לחץ בעקבות תביעה המתבררת ביניהם בערכאה אחרת".
   3. מאז שנחתם הסכם הפשרה חלפו לפחות 11 שנים. המבקשת אינה מפרטת מהי ההפרה, מתי התרחשה ומדוע השתהתה בהגשת התביעה. לטענת המבקשת, המשיב הפר את ההסכם בכך שהציג עצמו כמנהל. לא ברור מדוע יש בניהול קומת הקרקע כדי להפריע לטיפול של המבקשת, אך אם עילת ההפרה הנטענת היא ניהול, אזי עילת התביעה התגבשה עוד במועד חתימת הסכם הפשרה, ומשכך חלפו 11 שנים מיום ההפרה והתביעה התיישנה. לחלופין ולכל הפחות יש לקבוע כי המבקשת נהגה בשיהוי מופלג ובלתי סביר שיש בו כדי למנוע ממנה קבלת סעד הצהרתי. בכל התקופה שחלפה מאז חתימת הסכם הפשרה, המבקשת לא פעלה נגד המשיב ולא פנתה אליו ולו במכתב התראה אחד. המבקשת מסתירה מבית המשפט את העובדה שבמשך כל אותן 11 שנים רכשה חנויות ושטחי מסחר רבים בקומת הקרקע של המבנה והתנהגה בה כמנהג בעלים ללא הפרעה מצדו של המשיב.
   4. יש לדחות את טענת המבקשת כי ההליכים שהמשיב נקט נגדה מהווים הפרה של הסכם הפשרה. לא רק המשיב נקט בהליכים נגד המבקשת, אלא רוב בעלי החנויות בקומת הקרקע שפנו יחד לבית המשפט כדי להגן על קניינם, ואין לראות בכך הפרה של ההסכם.
4. מר גיורא שפירא ערך תצהיר עדות ראשית מטעם המבקשת ולאחר מכן הוגש תצהיר עדות ראשית של המשיב לתמיכה בטענותיו.
5. להלן עיקרי הטענות של מר שפירא בתצהירו:
   1. לאחר שהמבקשת רכשה את הזכויות במבנה, התברר לה כי קומת הקרקע מתנהלת באופן מחפיר, תוך עשייה עצמית של מי מבעלי או מחזיקי החנויות אשר פעלו בניגוד להסכם עם חברת הניהול הקודמת, נמנעו מתשלום דמי ניהול והשתלטו על חנויות. כמו-כן התברר כי לא קוימו בקומת הקרקע הוראות החוק לגבי אחזקת מבנים מסוג זה ולא ניתן לקומה רישיון עסק, בין היתר מאחר שלא עמדה בדרישות העירייה, המשטרה ומכבי האש. בעקבות זאת, העירייה נקטה בהליכים פליליים נגד המבקשת, ובפסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בראשון לציון אומץ הסדר טיעון בין הצדדים והוצא צו סגירה לקומת הקרקע שנכנס לתוקפו ביום 7.7.02. הצו היה אמור להפסיק את פעולתם של בעלי ומחזיקי החנויות, אך בפועל אכיפתו של צו הסגירה לא צלחה.
   2. תוך כדי ניסיונה של המבקשת לפעול לקבלת רישיון עסק, נמצא שהמשיב השתלט שלא כדין על חנות מספר 94 בקומת הקרקע, ולכן המבקשת נקטה נגדו בהליך לסילוק יד ולתשלום דמי שכירות. ביום 2.3.03 ניתן נגד המשיב פסק דין בהעדר הגנה וביום 2.5.03 נחתם עם המשיב הסכם פשרה, כמפורט בבקשת המבקשת למתן סעד הצהרתי בתיק דנן. הנוסח המקורי של סעיף 5 להסכם הפשרה היה כדלקמן: "הנתבע מתחייב לסייע לתובע או למי מטעמו בכל הקשור לניהול קומת הקרקע וכן מתחייב הנתבע שלא להפריע לטיפולו של התובע בקומת הקרקע כאמור". הרישא של סעיף 5 להסכם נמחקה מאוחר יותר בהסכמת הצדדים, ונותרה ההסכמה הרלוונטית שלפיה המשיב לא יפריע לטיפולה של המבקשת בקומת הקרקע של המבנה. סעיף זה בהסכם הפשרה נועד להבטיח את האפשרות הכפולה הן של שיפוץ קומת הקרקע לצורך קבלת רישיונות עסק והן של ניהול קומת הקרקע באופן שוטף על-ידי המבקשת.
   3. לפי עצה משפטית שקיבל מר שפירא בזמנו, תקופת ההתיישנות על פסק דין היא 25 שנים, וכפי שהובהר למר שפירא בנוכחות המשיב, הסכם הפשרה יעמוד בתוקפו ככל שיקויים ללא הגבלת זמן, ומכאן שלא ברורות טענות המשיב לגבי התיישנות או שיהוי בהגשת הבקשה למימוש פסק הדין.
   4. במשך השנים נעשו ניסיונות רבים וכנים להגיע להסכמות עם המחזיקים והבעלים של 185 החנויות בקומת הקרקע כדי שאפשר יהיה לקבל את רישיון העסק המיוחל. מאחר שהיו בעיות וקשיים עם בעלי עסקים רבים, המצהיר לא היה יכול להבחין בפעולותיו של המשיב דווקא, והוא נאלץ בדרך שבשגרה להתנהל מול עשרות בעלי חנויות באופן שגזל ממנו זמן ומשאבים רבים. למשיב המחזיק בשלוש חנויות ולמחזיקים נוספים היה נוח להנציח את אי הסדר ואת התועלת המופקת מכך שאין ניהול של המבקשת ולא מושג רישיון עסק. לכל אורך התקופה שבין רכישת זכויות הניהול ועד להסכמה שהושגה במחצית הראשונה של שנת 2010, בעלי ומחזיקי 185 החנויות לא שילמו למבקשת דמי ניהול או הוצאות.
   5. בסוף שנת 2008 הגישה בעלת אחת החנויות, הגב' מרגלית מיכאלוב, תביעה בת"א 4936/08 לחיוב המבקשת ומר שפירא אישית בהשתתפות בהוצאות התחזוקה של קומת הקרקע. הצדדים הופנו להליך גישור שבסופו נחתם בין המבקשת לבין 113 בעלי חנויות הסכם שלפיו המבקשת תבצע את העבודות הדרושות לשיפוץ ולקבלת רישיון עסק, ובעלי החנויות ישלמו למבקשת את עלות השיפוץ בתוספת 15% דמי טיפול (להלן: "הסכם הגישור"). כל החתומים על הסכם הגישור אשררו שהמבקשת היא חברת הניהול של המבנה.
   6. הסכם הגישור קיבל תוקף של פסק דין, אולם המשיב טען בחוסר תום לב מובהק כי הסכם הפשרה אינו חל ביחס אליו, שכן לטענתו הוא לא ידע על ההליכים שהתנהלו מול בעלי החנויות. על כן, המשיב נקט בהליך בראשל"צ שם העז לטעון כי זכויות הניהול של קומת הקרקע הן שלו ושל מר עזיזה ולכן אין למבקשת כל סמכות לפעול לניהול הקומה ולהגיע להסכמות עם בעלי החנויות. טענתו של המשיב כי לא ידע על הליך הגישור מנותקת מהמציאות, שכן ביום 12.10.09 כינס המשיב ביוזמתו ישיבה שבה הביע את התנגדותו להליך הגישור וניסה לגרור את בעלי ומחזיקי החנויות אחריו נגד המבקשת. זוהי הנקודה שבה התברר למבקשת כי המשיב פעל בניגוד להתחייבותו בהסכם הפשרה, ומאידך ניצל את האנדרלמוסיה ששררה מול כל יתר בעלי החנויות שהובילה לחוסר יכולת להצביע עליו כמפר של ההסכם. בהליך בראשל"צ טען המשיב כי ביצע פעולות של גביית כספים לביצוע תשלומים, התכתב עם גופים ורשויות, פנה בתלונות נגד המבקשת ולמעשה לא אפשר את פעולות הניהול הדרושות מצד המבקשת.
   7. לאור הפרתו של המשיב את הסכם הפשרה ונקיטת ההליך בראשל"צ נגד המבקשת, בייחוד באופן שבו בחר המשיב להתחזות ולהציג את עצמו כמנהל קומת הקרקע במבנה, אגב פעולות שביצע מול רשויות וגופים ללא סמכות, הוגש פסק הדין לביצוע באוגוסט 2011.
   8. מעדותו של המשיב מיום 9.5.12 בהליך ההליך בראשל"צ עלה כי ניהל את קומת הקרקע במבנה משנת 1997. בפסק הדין שניתן בהליך הנ"ל ביום 10.2.13, נקבע כי המשיב ומר עזיזה נטלו לידיהם את ניהול הקומה באופן שאינו ממלא אחר דרישות הדין הרלוונטיות ואינו נשען על בסיס חוקי הראוי להגנת בית המשפט. פסק דין זה הפך לחלוט משנדחה ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי.
   9. אין אפשרות לקיים שני גופים מנהלים יחד, וודאי שלא במקום שבו למשיב יש אינטרס להמשיך להתנהל באורח בריוני ועברייני ממש, אגב התעשרות כפועל יוצא מכך שאין ניהול מסודר בקומה. כך למשל, המשיב גבה כספים מבעלי חנויות ללא קבלות, השתלט על שטחים וחרג מהשטחים ומהייעוד שהוקצה לחנויותיו.
6. להלן עיקרי טענותיו של המשיב בתצהירו:
   1. המשיב, יחד עם בעלי חנויות נוספים במבנה, טענו שהם מנהלים את קומת הקרקע בעצמם וכי הזכויות הועברו אליהם לאחר ניהול כושל של חברת ג'ונתן, ואילו המבקשת טענה שהיא רכשה את זכויות הניהול יחד עם הזכויות בחנויות. לאור התנגדויות שהעלו בעלי ושוכרי חנויות במבנה, המבקשת לא עמדה על טענתה ומעולם לא ניהלה את המבנה. יתרה מזאת, מרבית השוכרים של החנויות שבבעלות המבקשת שילמו למשיב (ולא למבקשת) כספים עבור ההוצאות המשותפות. לפיכך, מי שדאג במשך השנים לניהול המבנה היו שוכרי ובעלי החנויות כשבראשם המשיב ומר עזיזה. לא זו בלבד שהמבקשת לא ניהלה את המבנה ולא תבעה לנהלו בשנים האחרונות, אלא שהיא גם הכשילה ניסיונות של יתר בעלי החנויות להשיג רישיון עסק והתחמקה מתשלום חלקה בהוצאות המשותפות.
   2. בעקבות תביעה שהגישה אחת מבעלי החנויות נגד המבקשת התנהל הליך גישור בין המבקשת לבין חלק מבעלי החנויות, ובסופו נחתם הסכם הגישור שלפיו כל בעלי החנויות יפונו מקומת הקרקע. לפיכך, המשיב יחד עם בעלי חנויות נוספים שלא היו צד לתביעה ולהליך הגישור ביקשו לפעול לביטול הסכם הגישור ולמניעת פינוי החנויות המהוות מטה לחמם. לצורך כך נקטו נגד המבקשת ובעליה בהליך בראשל"צ וכן הגישו בקשה לצו מניעה זמני. הליכים אלה נדרשו לצורך הגנה על הקניין של המשיב ושל בעלי החנויות הנוספים, והם אינם מהווים הפרה של הסכם הפשרה.
   3. הבקשה לצו מניעה זמני התקבלה ביום 20.6.10, ונקבע כי כל מי שלא נטל חלק בהליך ובהסכם הגישור אינו צריך לפנות את החנות שבבעלותו. בהמשך, הצדדים הסכימו כי כונס נכסים ניטראלי יפעל לצורך שיפוץ המבנה וקבלת רישיון עסק. באותו הליך הודה מר שפירא כי שוכרים של חנויות שבבעלותו משלמים למשיב הוצאות שוטפות בגין ניהול המבנה, והבהיר שעד שלא יוצא למבנה רישיון עסק הוא לא רוצה לנהל את המקום. בפסק הדין שניתן בתיק הנ"ל קבע בית המשפט, בין היתר, כי מהראיות שהובאו בפניו התרשם שהמבקשת לא ניהלה את המבנה בצורה מסודרת, ולכן המשיב, מר עזיזה ואחרים לקחו לידיהם את הניהול. עוד נקבע כי ניהול המבנה על-ידי המשיב ומר עזיזה לא היה כדין, ולכן נדחתה בקשתם להותיר בידיהם את הניהול של הרכוש המשותף במבנה.
   4. בעניין חנות מספר 94, המבקשת שילמה עבור המשיב גם חובות שהיו לו בגין החנות בסך של כ- 5,000$, וכך, בתוספת הפיצוי בהסכם הפשרה בסך של כ- 5,000$, מדובר בסכום המשקף את שוויה הריאלי של החנות באותם זמנים. לאור זאת, המשיב הסכים להצעת הפשרה, אף שלפי ייעוץ משפטי שקיבל, אפשר היה להותיר את החנות בבעלותו ובשליטתו. אילו חשבה המבקשת שיש לה סיכוי של ממש לזכות בתביעתה לסילוק ידו של המשיב מהחנות ללא פיצוי ראוי, ואף להביא לחיובו בתשלום דמי שכירות בסך של 87,453 ₪, היא לא הייתה מגיעה להסכם פשרה שמהותו הוא פיצוי עבור פינוי החנות לפי שוויה.
   5. המבקשת ביקשה להכניס להסכם הפשרה גם את הסכסוך בין הצדדים בנוגע לניהול קומת הקרקע, ולכן ערכה את ההסכם תחילה בתוספת הרישא של סעיף 5. המשיב הבהיר כי לא יחתום על הסכם שכולל את סעיף 5, שכן אין בדעתו לוותר על זכויות הניהול בקומה, ולכן נמחקה הרישא של הסעיף. המשיב הסכים להותיר את הסיפא של סעיף 5 רק לאחר שהוסבר לו כי הכוונה העומדת מאחוריו היא התחייבות לא להשתלט על חנויות שבבעלות המבקשת ולא לסכל את ניסיונותיה לרכוש חנויות נוספות במבנה. מר שפירא שיקר בחקירה הנגדית בהליך בראשל"צ כשטען כי המשיב חתם על הסכם הפשרה לפני מחיקת הרישא של סעיף 5 וכי יש לו מסמך חתום לפני המחיקה הנמצא בידי עו"ד נטוביץ'.
   6. הן לפני חתימת הסכם הפשרה והן במשך שנים ארוכות אחריו המבקשת לא ניהלה את קומת הקרקע ולא טענה כלפי המשיב כי הפר את ההסכם בכך שלקח אחריות על הקומה. נהפוך הוא, המבקשת הביעה את שביעות רצונה המלאה מקיומו של הסכם הפשרה, ולמיטב הבנתו של המשיב, היה למבקשת נוח שהוא נוטל על עצמו את האחריות לניהול הקומה. המבקשת הזניחה את הקומה, ומכורח המציאות "הניהול" של המשיב הסתכם בתחזוקה שוטפת מינימלית שכללה בין היתר הוצאות שמירה, תשלומי חשמל וניקיון.
   7. מר שפירא אינו דובר אמת כשהוא מצהיר כי רק עם נקיטת ההליך בראשל"צ התברר לו שהמשיב פעל בניגוד להסכם הפשרה והפריע לניהול קומת הקרקע במבנה. לאורך כל השנים ובפרט בשנים שלאחר חתימת הסכם הפשרה, טען המשיב בכל מקום אפשרי, לרבות בין כתלי בית המשפט, כי המבקשת איננה מנהלת את הקומה ואינה רשאית להתנהל בשמם של בעלי החנויות. לפיכך, לפי ייעוץ משפטי שקיבל המשיב, גם אם תתקבל טענת המבקשת כי יש לפרש את סעיף 5 כך שהמשיב התחייב לא להפריע לניהול קומת הקרקע במבנה, הרי שהמבקשת וויתרה על זכותה במשך השנים ותביעתה התיישנה.
7. בדיון ההוכחות נחקרו המצהירים הנ"ל ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.

דיון

נוסח הסכם הפשרה שעליו חתם המשיב

1. המבקשת טוענת כי בהסכם הפשרה שעליו חתם המשיב הופיע הנוסח המודפס המלא של סעיף 5 שלפיו "הנתבע מתחייב לסייע לתובע או למי מטעמו בכל הקשור בניהול קומת הקרקע, וכן מתחייב הנתבע שלא להפריע לטיפולו של התובע בקומת הקרקע כאמור", ורק בשלב מאוחר יותר נמחקה הרישא של הסעיף.
2. לעומת זאת, המשיב טוען כי לא הסכים לוותר על ניהול קומת הקרקע במבנה וסירב לחתום על הסכם הכולל התחייבות שלו לסייע למבקשת בניהול הקומה. לטענתו, חתם על ההסכם רק לאחר שהרישא של הסעיף נמחקה, ולאחר שהוסבר לו שמשמעות הסיפא היא התחייבות לא להשתלט על חנויות שבבעלות המבקשת ולא להפריע למבקשת לרכוש חנויות נוספות בקומה.
3. המצהיר מטעם המבקשת, מר שפירא, לא ציין בתצהירו מי היה נוכח במעמד שבו חתם המשיב על הסכם הפשרה, ולא ציין מתי ובאילו נסיבות נמחקה הרישא של סעיף 5 להסכם. בחקירתו הנגדית העיד מר שפירא כי במעמד החתימה נכחו עו"ד נטוביץ' מטעם המבקשת ועו"ד פישר מטעם המשיב, וכי הוא לא זוכר האם המשיב חתם על ההסכם בנוכחותו (עמ' 6 ש' 25-16). בהמשך העיד מר שפירא כי אחרי חודשיים המשיב הגיע אליו למשרד וביקש להוריד את החלק של הסעיף שלפיו הוא מתחייב לסייע למבקשת (עמ' 7 ש' 6-3).
4. מנגד, המשיב חזר על גרסתו בתצהיר שלפיה מעולם לא הסכים לחתום על הסכם הכולל את סעיף 5 כפי שנוסח במקור, וחתם רק לאחר מחיקת הרישא של הסעיף (עמ' 28 ש' 25-10). בחקירתו הנגדית הוסיף המשיב כי וודאי שלא היה מסכים לוותר על ניהול הקומה תמורת 5,000$, לאחר שמר שפירא כבר הציע לו ולמר עזיזה 700,000$ כדי שיצאו מהמבנה ולא יחזרו אליו (ראו עמ' 28 ש' 20-19 ועמ' 30 ש' 6-2).
5. המבקשת לא הציגה בפני בית המשפט את הסכם הפשרה המקורי שנחתם לטענתה ללא המחיקה או את העתקו. מר שפירא העיד כי המקור של ההסכם בוודאי צריך להיות אצל עו"ד נטוביץ' (עמ' 7 ש' 1), אך לא הוגש תצהיר עדות ראשית של עו"ד נטוביץ' והוא לא הוזמן להעיד כדי להסביר האם המסמך נמצא ברשותו והאם הרישא של הסעיף 5 הייתה מחוקה בעת שהמשיב חתם על ההסכם. מר שפירא נשאל בחקירתו הנגדית היכן נמצא המסמך החתום ללא המחיקה, והשיב: "אני לא יכול בשנייה הזו לומר איפה הוא, אבל אפשר יהיה להמציא אותו. זה לא דבר כזה מסובך" (שם, ש' 15-14). למרות זאת, גם לאחר דיון ההוכחות המבקשת לא הודיעה לבית המשפט אם המסמך אותר ולא ביקשה להגיש אותו לתיק.
6. בסיכומים מטעם המשיב הובהר כי עו"ד נחשון שייצג את המשיב והיה נוכח במעמד החתימה על הסכם הפשרה הוא כיום שופט בבית המשפט ולכן לא הייתה אפשרות להזמין אותו להעיד.
7. לאור האמור לעיל, משלא הציגה המבקשת מקור או העתק של הסכם הפשרה ללא המחיקה בחתימתו של המשיב, ומשלא ביקשה להזמין לעדות את עו"ד נטוביץ' שהיה נוכח מטעמה במעמד החתימה, הרי שלא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי המשיב חתם על הסכם הפשרה לפני מחיקת הרישא של סעיף 5 להסכם. כך גם לא נסתרה גרסת המשיב כי לא הסכים לוותר על ניהול קומת הקרקע ולכן סירב לחתום על סעיף 5 כפי שנוסח במקור. מכאן שלא הוכח כי בעת החתימה על הסכם הפשרה המשיב הכיר בזכותה של המבקשת לנהל את קומת הקרקע במבנה והתחייב לסייע לה.
8. על כל פנים, גם לגרסת המבקשת, הנוסח המתוקן של הסכם הפשרה לאחר מחיקת הרישא של סעיף 5 הוא זה שחל ומחייב את הצדדים, כך שהתחייבותו היחידה של המשיב לפי סעיף 5 היא לא להפריע לטיפולה של המבקשת בקומת הקרקע במבנה.

פרשנות הסכם הפשרה

1. מר שפירא הצהיר כי סעיף 5 להסכם הפשרה, בנוסחו לאחר התיקון, "נועד להבטיח את האפשרות הכפולה הן של שיפוץ קומת הקרקע לצורך קבלת רישיונות עסק והן של ניהול קומת הקרקע באופן שוטף – והכל ע"י המבקשת" (סעיף 37).
2. לעומת זאת, המשיב הצהיר כי מעולם לא הסכים לוותר על ניהול המבנה וחתם על הסכם הפשרה הכולל את הנוסח המתוקן של סעיף 5, רק לאחר שהוסבר לו כי הכוונה העומדת מאחוריו היא התחייבות לא להשתלט על חנויות שבבעלות המבקשת ולא לסכל את ניסיונותיה לרכוש חנויות נוספות במבנה (סעיף 35).
3. בחקירתו הנגדית חזר המשיב על גרסתו זו. ראו עמ' 29 לפרוטוקול ש' 8-2:

"... בגלל שהייתי מההתחלה והייתי פעיל, היו באים ושואלים כמה לשלם שכירות, כמה זה וכמה זה. בשום אופן אמרתי לא למכור לאף אחד אחר ובמיוחד לא למבקשת כי יש להם מטרה להשתלט על הקומה ולאגד את כל הקומות. זה מה שהפרעתי להם וגם פיצצתי להם עסקאות לפני זה... הבקשה שלו הייתה שלא אפריע להם לרכוש חנויות שהן כאילו לא שייכות לי. לא השתלטתי".

1. בסיכומים מטעם המבקשת נטען כי הסבר זה של המשיב אינו מחזיק מים, כיוון שהסתבר בחקירתו הנגדית כי גם אם המבקשת רצתה לרכוש חנויות ממאן דהוא, היא עשתה זאת במחירים הוגנים. אין לקבל טענה זו. המשיב חזר והעיד כי היה נוח למבקשת שהקומה תיסגר, משום שכך התאפשר לה לרכוש את החנויות במחירים נמוכים מאוד (עמ' 22 ש' 4-1, 16-12). בהמשך העיד כי המבקשת ניסתה לעשוק את בעלי החנויות ולקנות מהם ב- 20,000$ חנויות ששילמו עליהן שנתיים לפני כן 80,000$ (עמ' 29 ש' 24-22). ב"כ המבקשת טען בסיכומיו כי מחיר של 20,000$ הוא כפול ממחיר השוק, שכן לפי תצהירו של המשיב, ערכה של החנות שפינה היה 10,000$. ואולם, לא נטען וודאי שלא הוכח כי השווי של כל החנויות בקומה היה זהה לשווי החנות שפינה המשיב ועמד על 10,000$ בלבד (ראו עמ' 29 ש' 8-1).
2. לפיכך, לא נסתרה גרסת המשיב בעניין ההסבר שניתן לו לגבי סעיף 5 להסכם הפשרה.
3. דווקא גרסתו של מר שפירא היא זו שלא החזיקה מים, ובחקירתו הנגדית לא עלה בידיו להציג גרסה ברורה בעניין כוונת הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה לגבי משמעותו של סעיף 5.
4. לפי תצהירו של מר שפירא, סעיף 5 בנוסחו המתוקן נועד להבטיח אפשרות כפולה, הן של שיפוץ קומת הקרקע לצורך קבלת רישיונות עסק והן של ניהול הקומה באופן שוטף על-ידי המבקשת. בחקירתו הנגדית הודה מר שפירא כי המבקשת לא ניהלה ולא רצתה לנהל את הקומה כל עוד לא ניתנו רישיונות עסק, ובהתאם לכך תיקן את גרסתו והעיד כדלקמן (עמ' 12 ש' 32-30):

"לא להפריע זה לא לגרום לכך שלא נוכל בבוא היום לנהל את קומת הקרקע לאחר שנסדר, לאחר שנקבל המלצה לסדר, לאחר שנראה נכונות להוציא את צו הסגירה ליתן אישור של מכבי האש".

1. כשהתבקש מר שפירא להסביר את המשמעות המעשית של ההתחייבות לא להפריע לטיפול של המבקשת בקומת הקרקע, הוא התקשה לעשות זאת. ראו עדותו בעמ' 13 ש' 7-1:

"ש. מה זה לא להפריע בקומת הקרקע, תסכם בשתי שורות אתה יכול?

ת. להפריע זה כל מה שנכלל במילה להפריע.

ש. מה למשל?

ת. לא יודע לתת דוג' אם תיווצר הפרעות אני יודע להגיב אם זה דוג' או לא. יש מילים שכותבים אותן וכל אחד מבין אותן".

1. לאחר מכן העיד מר שפירא כי לא להפריע זה "לא להתנהל מולנו במשפטים", אך הודה כי בעת חתימת הסכם הפשרה כלל לא צפה אפשרות שהמשיב יגיש נגד המבקשת תביעה בהליך אחר (שם, ש' 12-6). בהמשך נשאל מר שפירא למה התכוון כאשר כתב בהסכם הפשרה את המילים "לא להפריע" וכך העיד (עמ' 13 החל מש' 18):

"ת. לא להפריע. תפרשי איך שאת רוצה.

ש. אני שואלת אותך.

ת. לא להפריע.

ש. במה?

ת. בכל דבר.

ש. במה, ללכת למכון כושר?

ת. נתת לך דוג' אולי זה לא מספק אותך... על כל פעולה מתמשכת שיעשה".

1. מכאן שבכל הנוגע לפרשנות של סעיף 5 להסכם הפשרה הוצגה בפני בית המשפט גרסה עמומה ומעורפלת של המצהיר מטעם המבקשת אל מול גרסה ברורה ועקבית של המשיב.
2. המבקשת אף לא ביקשה להזמין את עו"ד נטוביץ' שנכח במעמד החתימה על הסכם הפשרה כדי לסתור את גרסתו של המשיב, ויש לזקוף זאת לחובתה.
3. לפיכך, המבקשת לא הסבירה כנדרש וודאי שלא הוכיחה מה הייתה כוונת הצדדים לגבי הפרשנות של סעיף 5 להסכם הפשרה בעת החתימה על ההסכם, ולא הרימה את הנטל הנדרש כדי לסתור את גרסתו של המשיב בעניין זה. כך לא נסתר כי הוסבר למשיב במעמד החתימה שהמשמעות של סעיף 5 היא התחייבות לא להשתלט על חנויות אחרות שבבעלות המבקשת ולא לטרפד עסקאות פוטנציאליות של המבקשת לרכישת חנויות נוספות.

האם המשיב הפר את הסכם הפשרה?

1. בסעיף 9 להמרצת הפתיחה שבפני נטען כי המשיב הפר את הסכם הפשרה בכך שבחר להתחזות ולהציג עצמו כמנהל קומת הקרקע ובכך שהגיש נגד המבקשת את ההליך בראשל"צ. לפי סעיף 30 לתצהירו של מר שפירא, המשיב התכתב עם גופים, פנה לרשויות, פנה בתלונות נגד שער מבנים ולא אפשר למעשה את פעולות הניהול הדרושות מצד המבקשת. בסעיף 31 חזר מר שפירא על הטענה בסעיף 9 להמרצת הפתיחה והוסיף כי ההתחזות של המשיב למנהל קומת הקרקע נעשתה אגב פעולות שביצע ללא סמכות ובמקומה של המבקשת.
2. מנגד, המשיב הצהיר כי המבקשת לא ניהלה ולא רצתה לנהל את קומת הקרקע במבנה, ולכן מי שנאלץ במשך כל השנים לדאוג לניהול ולתחזוקה של הקומה הם שוכרי ובעלי החנויות עצמם, שהוא ומר עזיזה עמדו בראשם. כמו-כן הצהיר המשיב כי במשך שנים רבות לאחר חתימת הסכם הפשרה המבקשת לא פנתה אליו בטענה להפרת ההסכם, וזאת אף שהמשיך לבצע את הפעולות הדרושות לתחזוקת הקומה ואף טען בכל מקום אפשרי, לרבות בין כתלי בית המשפט, כי המבקשת אינה מנהלת את הקומה ואינה רשאית לפעול בשם בעלי החנויות.
3. כך העיד המשיב בחקירתו הנגדית (עמ' 20 ש' 28-22):

"המבקשת כשנכנסה לא ביקשה את זכויות הניהול ולא רצתה לנהל, היה לה מאוד נוח שאחד כמוני יעשה בשבילה את העבודה השחורה... לי לא הייתה ברירה, יש לי שם חנויות והייתי חייב להציל את העסק ולפרנס את המשפחה שלי... ובשנת 1997 לקחנו את זה לידינו, אני ועוד בחור בשם יעקב עזיזה וניהלנו את הקומה עד לפני שנה בערך. פחות משנה".

1. המשיב העיד כי הוא ומר עזיזה ניהלו הכול לבד (עמ' 19 ש' 11-10), גבו כספים ממחזיקי החנויות לרבות השוכרים של המבקשת (שם, ש' 24-23), העסיקו בעלי מקצוע בין היתר בשמירה ובניקיון (סוף עמ' 19 ותחילת עמ' 20) ודאגו לביצוע עבודות שונות בניסיון לעמוד בדרישות של הרשויות (עמ' 26 ש' 6-5). כמו-כן הודה המשיב כי שלח מכתבים לעירייה, למשטרה ולמכבי האש, אך הבהיר כי עשה זאת במטרה להסדיר את הפעלתה של קומת הקרקע ולקבל רישיונות עסק, ולא כדי לסגור את הקומה כפי שרצתה המבקשת (עמ' 23 ש' 15 ואילך).
2. המבקשת עצמה הפנתה לעדותו של המשיב בהליך בראשל"צ שלפיה הוא לא חדל לנהל את קומת הקרקע במבנה יחד עם מר עזיזה משנת 1997. כמו-כן הפנתה המבקשת לקביעתו של בית המשפט בראשל"צ שלפיה המשיב ומר עזיזה נטלו לידיהם את ניהול הקומה לאחר שחברת ג'ונתן הפסיקה את פעילותה במקום. מעדותו של מר שפירא עלה כי גם בתקופה שלאחר חתימת הסכם הפשרה בשנת 2003, המבקשת לא ניהלה את קומת הקרקע במבנה, לא רצתה לנהל אותה ולא ניסתה למנוע מהמשיב וממר עזיזה לבצע פעולות ניהול ותחזוקה של הקומה. מעדות זו ומיתר הראיות שהוצגו בפני בית משפט זה עולה כי עד למועד שבו המשיב ובעלי חנויות נוספים נקטו בהליך בראשל"צ, המבקשת כלל לא הלינה על כך שהמשיב ומר עזיזה מנהלים את הקומה, לא שלחה להם מכתבי התראה ואף לא ביקשה מהם לחדול ממעשיהם.
3. אין לקבל את טענתו של מר שפירא בסעיף 30 לתצהירו כי בשל האנדרלמוסיה ששררה מול כל יתר בעלי החנויות לא הייתה יכולת להצביע על המשיב כמפר של הסכם הפשרה, והדבר התברר רק במועד נקיטת ההליכים בראשל"צ. מר שפירא הודה בחקירתו הנגדית כי עוד בפברואר 2004, בבקשה שהגיש המשיב לתיק הפלילי שניהלה המדינה נגד המבקשת, טען המשיב כי הוא ועד הבית בקומת הקרקע של המבנה (סוף עמ' 11 ותחילת עמ' 12). בהמשך אישר מר שפירא כי "יכול להיות" שהמשיב גבה הוצאות תחזוקה של הקומה מבעלי החנויות, והעיד כי "זה לא מענייני בכלל" (עמ' 14 ש' 17, 19). לאחר מכן אישר כי לא ניסה למנוע מבעלי החנויות לשלם למשיב בגין הוצאות תפעול של הקומה (עמ' 15 ש' 14-13). עוד עלה מעדותו של מר שפירא כי לא דרש מבעלי החנויות הוצאות ניהול ואף לא רצה לנהל את הקומה כל עוד צו הסגירה לא בוטל (עמ' 14 ש' 22 עד עמ' 15 ש' 2). מר שפירא הודה שהקומה הייתה פתוחה, והוסיף: "מי שבוחר לנהל שינהל. אבל יש צו סגירה" (עמ' 15 ש' 29). כנשאל האם שלח למשיב מכתבי התראה השיב מר שפירא: "כל זמן שהוא לא הפריע לי, אז לא" (עמ' 17 ש' 7).
4. מכאן שהמבקשת ידעה ולכל הפחות העלימה עין מכך שהמשיב ומר עזיזה גבו כספים ממחזיקי החנויות, העסיקו בעלי מקצוע וניהלו את קומת הקרקע במבנה בפועל. ייתכן שמצב זה אף היה רצוי למבקשת כל עוד לא הוסדרה הפעילות של החנויות בקומה, שכן לפי עדותו של מר שפירא המבקשת המשיכה להשכיר חנויות בקומה גם לאחר הוצאת צו הסגירה (עמ' 15 ש' 6-5). על כל פנים, מעדותו של מר שפירא ברור כי הוא לא ראה בפעולות הניהול והתפעול של המשיב ושל מר עזיזה בקומה משום הפרעה או הפרה של הסכם הפשרה.
5. אמנם בדיעבד נקבע בבית המשפט בראשל"צ כי המשיב ומר עזיזה לא רכשו את זכויות הניהול ופעילותם לא נשענה על בסיס חוקי הראוי להגנת בית המשפט, אולם במשך שנים רבות עד לפתיחת ההליך בראשל"צ, המבקשת לא ראתה בפעולות אלה הפרעה, וודאי שלא סברה שמדובר בהפרה של הסכם הפשרה המצדיקה הגשת תביעה נגד המשיב ומימוש של פסק הדין. על כן, ולאור האמור בפסק דין זה לעיל לגבי פרשנותו של סעיף 5 להסכם הפשרה, יש לדחות את הטענה כי המשיב הפר את ההסכם בעת שביצע פעולות ניהול ותפעול קומת הקרקע במבנה במטרה לאפשר פעילות של החנויות בקומה.
6. ככל שנטען בסיכומים מטעם המבקשת כי המשיב הפר את הסכם הפשרה גם בכך שטרפד את האפשרות לקבל רישיון עסק, יש לדחות טענה זו שלא הועלתה במפורש קודם לכן. המשיב העיד כי המטרה שלו הייתה לעבוד ולקבל רישיון עסק ולכן פנה לרשויות ולגופים שונים, ואילו המבקשת הייתה זו שרצתה לראות את קומת הקרקע סגורה כדי לרכוש חנויות במחירים נמוכים (עמ' 23 ש' 21-15). בהמרצת הפתיחה שבפני ובתצהירו של מר שפירא לא צוין אילו פעולות שביצע המשיב סיכלו לכאורה קבלת רישיון עסק. מר שפירא העיד בחקירתו הנגדית כי המשיב יחד עם מחזיקי חנויות נוספים פלשו למעברים ולא קיימו את הדרישות של מכבי האש (עמ' 9 ש' 30 עד עמ' 10 ש' 12), אך הודה שהמבקשת לא ראתה גם בכך הפרה של הסכם הפשרה (עמ' 12 ש' 20-19). ראו לעניין זה בין היתר עדותו של מר שפירא בעמ' 17 ש' 14-13: "אצלנו הפרעה זה שעמוס עושה משהו אישי יחיד נגדנו. כל פעולה נשלחו מכתבים לכל הקומה ולא ראינו בזה משהו אישי שבגינו נחתם הסכם הפשרה". מכאן שגם אם המשיב ובעלי חנויות אחרים לא פעלו בהתאם להנחיות מכבי האש ובכך הפריעו לקבלת רישיון עסק, המבקשת לא ראתה בכך הפרה של הסכם הפשרה.
7. מעדותו של מר שפירא עלה, אם כן, כי במשך כל השנים שקדמו לפתיחת ההליך בראשל"צ הוא לא סבר ולא טען שהמשיב מפר את הסכם הפשרה. בחקירתו החוזרת ניסה מר שפירא לתקן את גרסתו והעיד כי "אנחנו לא אנשים שמחפשים מלחמות. פעלנו נגד עמוס רק ביום שהוא נכנס לנו בתוך המכנסיים ועד אז לא פעלנו. פעלנו באיפוק רב" (עמ' 17 ש' 29-27). ואולם, כאמור, מהראיות שבפני בית המשפט לרבות עדותו של מר שפירא עצמו עלה בבירור כי פעולות הניהול והתפעול של המשיב ושל מר עזיזה כלל לא עניינו את המבקשת וודאי שלא הפריעו לה, וגם פעולות ומחדלים אחרים של המשיב כגון אי עמידה בדרישות מכבי האש לא היו לדידה של המבקשת בגדר הפרה של הסכם הפשרה. בחקירתו הנגדית החוזרת הבהיר מר שפירא כי רק כאשר המשיב נקט בהליך בראשל"צ "הרגשנו שהוא עבר גבולות" (עמ' 18 ש' 10).
8. לפיכך השאלה היחידה שנותרה לבית המשפט לדון ולהכריע בה היא האם המשיב הפר את הסכם הפשרה משנת 2003 בכך שנקט יחד עם בעלי חנויות נוספים בהליך בראשל"צ ביולי 2010.
9. אין חולק כי בעקבות תביעה שהגישה אחת מבעלי החנויות נגד המבקשת, התנהל הליך גישור ובסופו נחתם הסכם גישור שלפיו המבקשת תהיה רשאית לנהל את המבנה ולשפץ אותו תוך פינוי כל החנויות. כמו-כן נקבע בהסכם הגישור ובפסק הדין שניתן בעקבותיו כי על בעלי החנויות לפנות אותן תוך 30 יום, מבלי לדעת מתי ישובו אליהן. המשיב הצהיר כי לאור זאת פעל יחד עם בעלי חנויות נוספים שלא היו צד לתביעה ולא לקחו חלק בהליך הגישור במטרה לבטל את הסכם הגישור ולמנוע את פינוי החנויות המהוות מטה לחמם. לצורך כך פנו בבקשה לצו מניעה זמני שבה התבקש בית המשפט בראשל"צ להורות כי הסכם הגישור שנעשה מאחורי גבם של בעלי החנויות יבוטל. לחלופין התבקש בית המשפט להורות כי הסכם הגישור אינו נוגע לתובעים, וכי זכויות הניהול והרכוש המשותף בקומה יוותרו בידי בעלי החנויות, כשהמשיב ומר עזיזה בראשם, ולא יועברו לידי המבקשת. הבקשה לצו מניעה התקבלה, וכב' השופטת סורוקר קבעה כי מי שלא לקח חלק בהסכם הגישור אינו צריך לפנות את החנות שלו. הבקשה להותיר את זכויות הניהול בידי המשיב ומר עזיזה נדחתה, אך הצדדים הסכימו למנות כונס ניטראלי שיפעל לשיפוץ הקומה ולקבלת רישיון עסק, ולא כפי שנקבע בהסכם הגישור ובפסק הדין.
10. מר שפירא הצהיר כי המשיב ידע על הליך הגישור, ולתמיכה בטענתו צירף תצהיר של בנו רן שהוגש בהליך בראשל"צ. לפי תצהירו של רן, המשיב כינס ישיבה שהתקיימה ביום 12.10.09 ובה הביע את התנגדותו להסכם הגישור המוצע וניסה לשכנע את בעלי ומחזיקי החנויות שלא לחתום עליו. המשיב התייחס לטענה זו והצהיר כי רן שפירא לא הגיע לדיון ההוכחות בראשל"צ ולא בכדי, ולכן תצהירו הוצא מהתיק. מר שפירא נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון שבנו רן לא הגיע לדיון בראשל"צ והשיב: "יכול להיות, לא זוכר". בעקבות זאת נשאל מדוע צירף תצהיר שנמחק מתיק בית המשפט בראשל"צ והשיב: "אין לי מושג, יכול להיות שהיה בניו-זילנד. אין לי מושג. אם נמחק, נמחק. היית יכולה לזמן אותו בצו של בית המשפט" (עמ' 17 ש' 21-17). ואולם, המבקשת היא זו שנשאה בנטל להזמין את הבן רן לעדות, ומשלא עשתה זאת, תצהירו שצורף לתצהיר של מר שפירא אינו יכול לשמש ראיה בתיק שבפני.
11. מכל מקום, גם אם המשיב אכן ידע על הסכם הגישור המוצע עם המבקשת והביע התנגדות להסכם, אין לראות בכך הפרה של הסכם הפשרה.
12. כאמור לעיל, לפי גרסתו של המשיב שלא נסתרה, הוסבר לו בעת החתימה על הסכם הפשרה כי הכוונה היחידה העומדת מאחורי סעיף 5 בנוסחו המתוקן היא התחייבות לא להשתלט על חנויות שבבעלות המבקשת ולא לסכל את ניסיונותיה לרכוש חנויות נוספות בקומת הקרקע. לא נטען וודאי שלא הוכח כי לאחר חתימת הסכם הפשרה המשיב השתלט על חנויות או טרפד ניסיונות של המבקשת לרכוש חנויות בקומת הקרקע.
13. מר שפירא העיד כי בעת החתימה על הסכם הפשרה כלל לא צפה את האפשרות שהמשיב יגיש תביעה נגד המבקשת בהליך אחר (עמ' 13 ש' 12-6), ולכן ממילא לא הוסבר למשיב כי הגשת תביעה כזו תהיה בגדר הפרה של ההסכם. כמו-כן לא נטען ולא הוכח כי המשיב צפה את האפשרות ששנים רבות לאחר חתימת הסכם הפשרה, המבקשת תגיע להסדר גישור עם חלק מבעלי החנויות ותנסה לכפות על בעלי החנויות האחרים, לרבות המשיב, לפנות את נכסיהם. אילו היה המשיב צופה זאת, לא סביר שהיה מסכים לוותר מראש על זכותו לנקוט בהליכים משפטיים כדי להגן על קניינו.
14. אמנם ההליך שבו נקט המשיב יחד עם בעלי חנויות נוספים כלל גם בקשה להותיר את הניהול בידי המשיב ומר עזיזה, אך זאת כדי למנוע מהמבקשת לפעול לפינוי כל בעלי החנויות מקומת הקרקע לזמן בלתי מוגבל. כפי שנקבע בפסק דין זה לעיל, לא הוכח כי יש לפרש את סעיף 5 להסכם הפשרה כך שהמשיב הסכים לוותר על ניהול קומת הקרקע במבנה ולא לנקוט בהליכים משפטיים כלשהם נגד המבקשת. קל וחומר שלא הוכח כי התחייבות לפי סעיף 5 כללה וויתור על זכותו של המשיב לפנות לבית המשפט גם אם הדבר יידרש כדי להגן על הזכויות הקנייניות שלו ושל בעלי חנויות נוספים בקומת הקרקע.
15. על כן, יש לדחות את טענת המבקשת כי המשיב הפר את הסכם הפשרה משנת 2003 בכך שהגיש את ההליך בראשל"צ ביולי 2010.
16. לאור כל האמור לעיל, המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח כי המשיב הפר את הסכם הפשרה שנחתם בשנת 2003.

התיישנות ושיהוי

1. משלא הוכח כי המשיב הפר את הסכם הפשרה, אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות ההתיישנות והשיהוי. יחד עם זאת ובמאמר מוסגר יצוין כי המבקשת לא הוכיחה שהוסכם כי תוכל להגיש תביעה נגד המשיב ולממש את פסק הדין למעלה משבע שנים לאחר הפרתו הנטענת של ההסכם. אמנם פסק דין מתיישן רק לאחר 25 שנה, אך עילת תביעה בגין הפרת חוזה מתיישנת לאחר שבע שנים, כל עוד לא הוסכם בין הצדדים בכתב אחרת (סעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בהסכם הפשרה אין כל הוראה בעניין התיישנות והמבקשת לא הוכיחה כי המשיב הסכים לתקופת התיישנות שונה מזו שקבועה בחוק.
2. כפי שנקבע לעיל, עוד במועד חתימת הסכם הפשרה בשנת 2003 מר שפירא ידע ולכל הפחות העלים עין מכך שהמשיב ומר עזיזה מנהלים את קומת הקרקע בפועל. כמו-כן ידע מר שפירא כי המשיב הציג עצמו כוועד הבית בהליך משפטי שהתנהל נגד המבקשת בשנת 2004. אף על פי כן, במשך כל השנים שחלפו משנת 2003 ועד לנקיטת ההליך בראשל"צ, המבקשת לא העלתה כל טענה כי המשיב מפר את הסכם הפשרה ולא שלחה לו מכתבי התראה כלשהם. המבקשת אמנם שלחה למשיב ולבעלי חנויות נוספים מכתבים בדרישה לקיים את ההנחיות של מכבי האש, אך מר שפירא העיד כי לא ראה באי קיום דרישות אלה הפרה של הסכם הפשרה.
3. לפיכך, ככל שהתביעה שבפני אשר הוגשה בספטמבר 2013 מבוססת על הטענה שהמשיב הפר את הסכם הפשרה בכך שהציג עצמו כמנהל קומת הקרקע במבנה וביצע פעולות שלא היו בסמכותו, הרי שעל פני הדברים התובענה התיישנה ולכל הפחות הוגשה בשיהוי ניכר ביותר, אך כאמור, אינני נדרש להכריע בכך.

האם הבקשה לביצוע פסק הדין הוגשה בתום לב?

1. המבקשת הגישה לראשונה באוגוסט 2011, למעלה משמונה שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, בקשה לפתיחת תיק הוצל"פ לצורך ביצוע פסק הדין, מבלי לצרף לבקשתה את הסכם הפשרה. המשיב הוא זה שצירף את הסכם הפשרה לבקשה שהגיש לתיק ההוצל"פ בטענת "פרעתי".
2. בהחלטה שניתנה בטענת ה"פרעתי" מיום 11.11.12 קבע כב' ראש ההוצאה לפועל, אשר אוהד, כי הוא סבור שההסכם שנחתם בין הצדדים חודשיים לאחר פסק הדין בא במקום פסק הדין. כמו-כן קבע כי העובדה שחלפו שמונה שנים מיום חתימת הסכם הפשרה ועד ליום פתיחת תיק ההוצל"פ מלמדת כי הצדדים נהגו בפועל לפי ההסכם ולא לפי פסק הדין, ולכן פסק הדין חדל מלהתקיים והוחלף בהסכם הפשרה. בעקבות זאת, המשיב הגיש בקשה לסגור את תיק ההוצל"פ אך בקשתו נדחתה והוגש ערעור על כך. בהחלטה שניתנה בערעור ביום 20.6.13 (נספח כ' לתצהירו של מר שפירא) קבע כב' השופט סובל בסעיף 5 כי "אם פסה"ד חדל להתקיים הרי שלא ניתן לפתוח מכוחו תיק הוצל"פ, ואם ביטולו הוא על תנאי שהמבקש יקיים את תנאי ההסכם, היה על המשיבה [המבקשת בענייננו] להביא בפני הרשם את העובדות המלאות בעת פתיחת תיק ההוצל"פ". בסעיף 7 להחלטתו קבע כב' השופט סובל כי "לא מצאתי הסבר של ממש מדוע נפתח תיק ההוצל"פ באיחור כה גדול, אלא אם נכונה טענת המבקש כי תיק ההוצל"פ נפתח כאמצעי לחץ בעקבות תביעה המתבררת ביניהם בערכאה אחרת".
3. בהמרצת הפתיחה שבפני ובתצהיר עדותו הראשית של מר שפירא לא הוסבר מדוע הסכם הפשרה לא צורף לתיק ההוצל"פ, וכשמר שפירא נשאל על כך בחקירתו הנגדית תשובתו הייתה כי הוא "לא זוכר דברים טכניים כאלה" (עמ' 16 ש' 20-19). נוסף על כך, ולאור האמור בפסק דין זה, המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להסביר מדוע לא פעלה נגד המשיב במשך כל השנים שחלפו ממועד חתימת הסכם הפשרה בשנת 2003 ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ בשנת 2010, וזאת אף שלגרסתה, המשיב הפר את ההסכם באופן מתמשך. גם אילו היה ממש בטענת המבקשת כי גילתה שהמשיב מפר את הסכם הפשרה רק בעת שנקט בהליך בראשל"צ ב- 2010, לא היה מקום לפתוח תיק הוצל"פ ולבקש לבצע את פסק הדין שמונה שנים לאחר חתימת הסכם הפשרה, מבלי לצרף עותק של ההסכם לתיק ההוצל"פ ומבלי להציג בפני כב' ראש ההוצאה לפועל את התמונה המלאה של הסכסוך בין המבקשת למשיב.
4. לפיכך, לא נסתרה טענתו של המשיב, הנרמזת גם בקביעתו של כב' השופט סובל מיום 20.6.13, כי פסק הדין הוגש לביצוע בהוצאה לפועל שלא בתום לב, כמשקל נגד להליך שנקטו המשיב ובעלי חנויות נוספים נגד המבקשת. גם בשל כך, אין להיעתר לבקשה שבפני למתן סעד הצהרתי מן הצדק ומן היושר.

התוצאה

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
2. המבקשת תשלם למשיב בגין שכר טרחת עו"ד סך של 12,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏‏כ"ד כסלו תשע"ה, 16 בדצמבר 2014, בהעדר הצדדים.