28 דצמבר 2016

לפני:

כב' השופט תומר סילורה

החלטה

1. בפני בקשת הנתבע (להלן: "מר זיגמונד") לדחיית התביעה על הסף בשל השתק פלוגתא.

2. מר זיגמונד החל לעבוד עבור התובע (להלן: "מר פרידמן"), קבלן בניין, בחודש מרץ 1995 עד שעבר אירוע אוטם לבבי שמנע ממנו להמשיך בעבודתו בענף הבנייה. מתחילת העסקתו ועד שנת 2008 היה מר זיגמונד עובד זר, אז נשא אישה ישראלית וקיבל אזרחות.

ההליכים בתיק

3. מר זיגמונד הגיש תביעה נגד מר פרידמן ביום 17.3.11 (במסגרת תיק ס"ע 28429-03-11) בגין זכאותו לפיצויי פיטורים והלנתם, פדיון חופשה, הפרש דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשות מעביד ו/או עובד לקרן פנסיה ו/או קופת גמל, גמול שעות נוספות, תוספת וותק ועוד. במסגרת כתב ההגנה שהגיש מר פרידמן נכללה טענת קיזוז לעניין החזר דמי שכירות ולעניין החזר הלוואה להלן: "ההליך הקודם").

4. ביום 29.9.13 הגיש מר פרידמן בבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה כנגד מר זיגמונד (ת.א 43544-09-13) בגין דמי השכירות ששילם עבור הדירה בה התגורר מר זיגמונד עם בת זוגו (בהתאם לתקופת ההתיישנות) (להלן: "ההליך הראשון").

בתאריך 4.12.13 ניתנה החלטת כבוד השופט נחום שטרנליכט על העברת הדיון בתיק לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

5. בתאריך 27.4.14 הגיש מר פרידמן תביעה נוספת לבית הדין לעבודה כנגד מר זיגמונד, שכן לטענתו בכל תקופת העבודה נתן למר זיגמונד, נוסף לשכרו החודשי, סך של 1,200 ₪ במזומן כהלוואה (להלן: "ההליך השני").

6. בתאריך 11.12.14 ניתנה החלטתו של כבוד השופט (סגן הנשיאה) שמואל טננבוים לפיה יש לאחד בין ההליך הראשון וההליך השני.

7. ביום 7.2.16 ניתן פסק הדין של כבוד השופט אורן שגב בהליך הקודם (ס"ע 28429-03-11), במסגרתו דחה השופט שגב את טענות הקיזוז של מר פרידמן לקבלת החזר דמי השכירות והתשלומים החודשיים בעקבותיו הוגש ביום 19.3.16 ערעור לבית הדין הארצי.

8. ביום 14.2.16 הגיש מר זיגמונד בקשתו דנן לדחיית שתי התובענות שבכותרת. על אף מספר ארכות שניתנו למר פרידמן, טרם הגיש תגובתו לבקשה זו.

9. ביום 20.9.16 נמחק ערעורו של מר פרידמן בבית הדין הארצי בשל איחור בהגשתו ובהיעדר טעם בהארכת המועד.

ההליך העיקרי

10. מר פרידמן טוען במסגרת תביעתו כי סמוך למועד תחילת עבודתו ביקש ממנו מר זיגמונד להשכיר עבורו דירת מגורים והתחייב להחזיר לו את דמי השכירות, בין אם בדרך של קיזוז מהמשכורת או בכל דרך אחרת. מר פרידמן, מתוך רחמנות, הסכים וחתם על חוזה שכירות.

11. בתחילה שכר מר פרידמן דירה בה התגוררו 4 פועלים, ביניהם מר זיגמונד, כאשר כל הפועלים מלבד מר זיגמונד היו משלמים דמי שכירות. לאחר שאשתו של מר זיגמונד נכנסה להתגורר עימו בדירה, יתר הפועלים עזבו והשנים הפסיקו לשלם דמי שכירות.

לאחר תקופה מסויימת, מר פרידמן פנה למר זיגמונד ודרש ממנו להחזיר לו את דמי השכירות ששילם עבורו, אך מר זיגמונד ביקש ממנו לחכות עד שיהיה לו כסף. מר פרידמן המשיך לשלם את דמי השכירות מטוב ליבו ותוך חשש כי מר זיגמונד יגורש לרחוב אם לא יעשה כן.

כעת מבקש מר פרידמן את החזר כל התשלומים על דמי השכירות ששילם עבור מר זיגמונד (אותם מר זיגמונד התחייב בעבר להשיב לו) ומעמיד את תביעתו בהתאם לתקופת ההתיישנות על סך של 168,000 ₪.

12. בנוסף, טוען מר פרידמן כי מדי חודש העביר למר זיגמונד סכום של 1,200 ₪ במזומן, בנוסף לסכום המופיע בתלוש המשכורת. מאחר ובין הצדדים שררו יחסי ידידות קרובים, מעולם לא נחתם הסכם הלוואה, אך היה ברור כי מדובר בהלוואה שעל מר זיגמונד יהיה להחזירה.

ברכיב זה מעמיד מר פרידמן את תביעתו על סך 100,800 ₪.

טענות הצדדים

13. לטענת מר זיגמונד, מר פרידמן סיפק לו מגורים כחלק מתנאי העסקתו, שכן מתחילת העסקתו ועד חודש מרץ 2008 היה מר זיגמונד עובד זר ועל כן זכאי למגורים במסגרת תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור הניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000.

בנוסף, הטענות המצויות ביסוד כתבי התביעה של מר פרידמן נטענו בסעיפים 62-71 לכתב ההגנה שהגיש בהליך הקודם במסגרת טענת קיזוז, ועל כן מנוע מר פרידמן להגיש תביעה נוספת בגין אותן עילות. זאת ועוד, עילת התביעה בגין כל סכום שתשלומו קדם ליום 27.4.07 התיישנה ודינה להידחות.

14. בתגובת מר פרידמן הוא טוען שתביעתו הוגשה כדין. באת כוחו הקודמת אמורה הייתה ליצגו, לפעול בשמו ולהביא את טענותיו בדרך של הגשת תביעה, אך לאחר שראה כי הדברים לא מתקדמים החליט להחליף ייצוג משפטי.

לא התקיימו התנאים להשתק פלוגתא ו/או מיצוי עילה, טענת הקיזוז הועלתה כטענת הגנה התלויה באותה התביעה, לעומת התביעה דנן שהינה עצמאית ונפרדת הראויה להכרעה משפטית.

הבקשה דנן

15. לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם ע"י השופט אורן שגב, כאמור לעיל, הגיש מר זיגמונד ביום 14.2.16 את הבקשה דנן, בה הדגיש כי המותב בראשותו של כבוד השופט אורן שגב דחה את טענות הקיזוז של מר פרידמן לקבלת החזר דמי השכירות והתשלומים החודשיים והכריע כי עדותו של מר זיגמונד הייתה עקבית ואמינה כאשר מנגד, מר פרידמן, הציג מספר גרסאות והתקשה להסביר כיצד הן משתלבות זו בזו (סעיף 37 לפסק הדין).

16. לטענתו של מר זיגמונד, משהוכרעו סוגיות משפטיות אלה לגופו של עניין ובין אותם בעלי דין - מהוות הקביעות השתק פלוגתא ומעשה בית דין ביחסים שבין הצדיים ומר פרידמן מנוע מושתק מהעלאת טענות אלה שנית.

1. טענת הקיזוז
2. 17. בסעיפים 62-74 לכתב ההגנה שהגיש מר פרידמן בהליך הקודם העלה טענת קיזוז כדלקמן:

"62. הנתבע היה רשאי לנכות משכר התובע בגין מגורים את הסכומים הבאים:

63. הנתבע שכר לתובע דירת מגורים עבורו ועבור בת זוגו בנפרד מדירת המגורים לשאר העובדים וזאת לבקשת התובע, גובה השכירות לדירת התובע ברחוב קיבוץ גלויות 38 עמד לאורך השנים על סך של 400$ לחודש לכן התובע חייב לנתבע סך של 151,200 ₪ בגין דמי שכירות ששילם עבורו הנתבע (2,000 ₪ לחודש בשנים 2006-2010 + 400$*4*22 חודשים בכפוף להתיישנות).

...

64. לחילופין, הרי שהיה רשאי הנתבע לנכות משכר התובע בגין מגורים וזאת בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בגין מגורים הולמים), תש"ס-2000.

...

72. התובע קיבל במהלך עבודתו רכב צמוד, תחילה היה זה רכב מסוג מרצדס ואחר מכן קיבל פיאט דוקטו. במהלך עבודתו ביצע התובע שלוש תאונות, אחת מהן הייתה תאונה בה התובע פגע ברכב אחר וברח ממקום התאונה, בכל התאונות גרם התובע נזק בסך 25,000 ₪ כאשר התובע התחייב להחזיר את הכספים בגין הטיפולים והנזקים אלא משעולם לא שילם שקל עבור נזקים אלו, לכן רשאי הנתבע לקזז מכל סך המגיע לתובע סך של 25,000 ₪ בגין טיפולי רכב.

73. למותר לציין כי מאחר והתובע בחר בלא תום לב לתבוע את הנתבע בתביעה עסקינן ולא לבוא ולדבר עם הנתבע ולסיים את המחלוקת בינם בדרכי נועם כיוון שהתובע חייב לנתבע סכומים עבור דמי שכירות בגין הדירה שהנתבע השכיר לתובע וכמו כן התובע חייב לנתבע סכומים עבור הלוואה שהלווה לו הנתבעת עת היה מצבו הכלכלי רעוע.

74. הנתבע בלית ברירה נאלץ להגיש כנגד התובע שתי תביעות נפרדות האחת בגין החזר דמי שכירות והשנייה בגין החזר הלוואה שהנתבע הלווה לתובע".

1. 18. אם כך, ניתן לומר כי טענות הקיזוז העיקריות של מר פרידמן הן לעניין דמי השכירות ולעניין החזר הלוואה (1,200 ₪ נוספים ששילם מדי חודש לטענתו). מר פרידמן נחקר אודות סוגיות אלה במהלך דיון ההוכחות בהליך הקודם וכך הכריע בית הדין, מותב בראשותו של כבוד השופט אורן שגב:

"64. שכר דירה - לגרסת הנתבע, הוא שכר עבור התובע ובת זוגו דירה ושילם בגינה סך 400$ לחודש. לפיכך, עתר לקיזוז הסכומים ששילם לתובע בגין שכירות, בסך 151,200 ₪. לחילופין טען הנתבע, כי הוא היה רשאי לנכות משכר התובע בגין מגורים, בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור הניכויים מהשכר בגין מגורים הולמים), תש"ס-2000.

65. התובע העיד בתצהירו כי הנתבע נהג לנכות משכרו בגין מגוריו בבית השכור בסך 1,000 ₪ (סעיף 12 לתצהיר התובע). עוד הוסיף כי הנתבע שילם מחצית משכר הדירה שכן הוא השתמש בחצר הבית לאחסון מכולה וכלי עבודה כבדים.

66. רעייתו של התובע העידה כי הנתבע היה מקזז משכרו של התובע בגין דמי שכירות (פרוטוקול 15.12.14, עמ' 26 ש' 13-16).

67. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים והראיות שנפרשו בפנינו, לא מצאנו כי יש לקבל את תביעתו של הנתבע לקיזוז. מהראיות שוכנענו כי אכן הנתבע השתמש בחצר הדירה ששכר התובע ורעייתו לצורך אחסון כלי עבודה (פרוטוקול 18.2.15, עמ' 60 ש' 11-19). זאת ועוד, הנתבע לא צירף כל ראיה לתמיכה בגרסתו לפיה הוא נשא במלוא תשלום שכר הדרה. לפיכך, דין התביעה להידחות.

68. טיפולי רכב - הנתבע טעו כי במהלך תקופת העסקתו, ביצע התובע שלש תאונות בהן גרם לנזק בסך של כ- 25,000 ₪ אותם עתר לקזז. אלא שמלבד טענה בעלמא, הנתבע לא הוכיח את קרות התאונות, אשמתו של התובע ואת הנזק שנגרם לו. לפיכך אין בידינו לקבל תביעה זו.

69. סכומים שקיבל התובע ע"ח זכויות סוציאליות - הנתבע עתר לקיזוז הסכומים שקיבל, לטענתו, התובע מידי חודש בסך 1,000-1,200 ₪ ובסך הכל 100,800 ₪. משקבענו לעיל, כי גרסתו של הנתבע לא הוכחה, הרי שאנו דוחים את תביעתו לקיזוז סכומים אלו".

דיון והכרעה

19. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן אנמק החלטתי.

20. תחילה אציין, כי סילוק תביעה על הסף המוסדר בתקנות 44-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, הינו סעד מרחיק לכת שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי. הלכה פסוקה היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שאותו הוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת תשיעית, עמ' 168).

21. פסיקת בתי הדין לעבודה קבעה כי אם בבתי המשפט ניתן סעד של סילוק על הסף במשורה, הרי שבבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע נא/31-3 חיפה כימיקלים בע"מ - אברהם רמי כלפון, פד"ע כב 518). סילוקה על הסף של תביעה אינה לפיכך דרך המלך לפני בית דין זה, ובית הדין יעדיף, ככלל, את בירור התובענה לגופו של ענין. נפסק כי:

"הכלל בבתי הדין הינו, כי דחייה על הסף תעשה רק כאשר בית הדין משוכנע שגם אם תצלח דרכו של התובע והוא יוכיח את כלל טענותיו אשר הוא טוען בכתב התביעה, הרי שלא יהיה בכך כדי להועיל לו ... בבתי הדין לעבודה מחיקה על הסף אינה יכולה ואינה צריכה לשמש דרך המלך, ויש להכריע במחלוקת לגופו של עניין" (בר"ע 1204/01 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות - דבורה מקובסקי, עבודה ארצי כרך לג(43) 28).

22. כאמור, בית הדין לעבודה לעולם יעדיף להכריע בסכסוך לגופו של עניין ולא לדחותו על הסף וייענה לבקשה דחייה על הסף רק במקרים קיצוניים ונדירים.

23. במידה וקיימת אפשרות - ולו קלושה - שהתובע יזכה לקבל מהנתבע הרלבנטי את הסעד שנתבע, אין נועלים בפניו את דלתות בית הדין (דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז' 3, 14; עתירה לבג"ץ נדחתה: בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ו- 126 אח' נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו ואח', פ"ד מט(1)573, 590-586).

"...כלל נקוט הוא בפסיקתנו כי "כאשר מדובר בדחיה או במחיקה של תביעה על הסף...אפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית המשפט את הדרך לבירור תובענתו...גם אם קיימת אפשרות ולו קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין...יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף" (ע"ע 408/07 מדינת ישראל - משה כהן, 13.2.08).

24. תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת:

"(א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;..."

25. דוקטרינת "מעשה בית דין" נחלקת לשני ענפים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". הכלל בדבר השתק עילה אינו מאפשר היזקקות לתביעה נוספת בין צדדים או חליפיהם מקום שתביעה אחרת ביניהם, המבוססת על עילה זהה, נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך. הכלל בדבר השתק פלוגתא קובע כי אם במשפט הראשון ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, גם אם ישנה אי זהות בין העילות של שתי התביעות.

26. בספרה של ד"ר נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך האזרחי, התשנ"א בעמוד 141, מפרטת המחברת את התנאי להיווצרותו של השתק פלוגתא:

א) הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב) התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה.

ג) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

ד) ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה, להבדיל מכל הכרעה שולית תוספת חינם שאינה נחוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענה.

27. בהערת שוליים 24 מבהירה המחברת את התנאי השלישי לעניין קביעת ממצא פוזיטיבי:

"דרישה אחרונה זו, מבחינה בין ממצא פוזיטיבי לבין ממצא של 'לא הוכח' מיוחדת ומקורית למשפט הישראלי. את ההלכה הראה השופט זילברג בע"א 126/51 פלמן נ' שחב פ"ד ו' 313, 321-322 והיא אומצה בפסיקה מאוחרת כדרישה המסייגת את תנאי ההכרעה השיפוטית; לאמור: לא די שנקבע ממצא באותה פלוגתא, אלא אף נדרש כי הממצא הינו ממצא פוזיטיבי בטיבו, חיובי או שלילי בתוכנו, אך לא ממצא של חוסר הוכחה".

ובלשונו של כב' השופט זילברג בענין שחב המוזכר:

"...אם הרעיון (או הרעיון הנוסף) המונח ביסוד טענת RES JUDICATA הוא כי אין להרהר אחרי 'ממצא' של שופט במשפט הקודם, הרי רעיון זה, כנראה בעליל, תופס רק כאשר השופט מצא משהו לכאן או לכאן, ולא כאשר, למשל, דוחה את התביעה מחוסר הוכחות, במקרה כזה, קובע השופט כי לא קבע כלום, ואין לומר בשום אופן, כי החלטתו היא 'אמת', כי לא מצאנו - אינו 'ממצא' ואין החלטת 'אמת' במקום שאין קביעת האמת".

על הלכה זו חזר כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י. זוסמן בע"א 581/72 יוסף ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז (2) 513, 519.

28. תכליתו של כלל השתק הפלוגתא היא למנוע התדיינות נוספת בין אותם בעלי דין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה בפסק דין סופי. כלל זה נועד למנוע מצב של פסיקה סותרת העשויה גם לפגוע במעמדו של בית המשפט, וכן נועד להבטיח יעילות ומניעת כפל התדיינויות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561).

מן הכלל אל הפרט : האם בענייננו התקיימו התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא?

זהות הפלוגתא

29. האם הפלוגתא שמבקש מר פרידמן להעמיד היא למעשה "אותה שאלה" שכבר נדונה והוכרעה על ידי בית הדין בהתדיינות קודמת בין אותם צדדים?.

30. דרישת הזהות מתייחסת לפלוגתא שקמה כתוצאה מחילופי הטענות בין הצדדים ולא לטענות עצמן. קרי, חייבת להתקיים זהות של ממש בין שתי הפלוגתאות ולא די בדמיון ביניהן, אפילו הן נשענות על מסכת נסיבתית דומה.

31. השאלות שהיו טעונות הכרעה במסגרת ההליך הקודם, בין היתר, היו - האם זכאי מר פרידמן להחזר כספים כלשהם ששילם למר זיגמונד עבור שכר דירה, זכויות או הלוואות. בפני המותב של בית הדין אשר דן בהליך הקודם נפרשה כל התשתית העובדתית שברקע היחסים שבין הצדדים לתיק.

בהקשר זה נקבע בהלכת דב"ע מח/3-120 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ - דליה רובינשטיין, פד"ע כ 93 כדלקמן:

"ההיגיון מחייב כי במקרים שהצד שנגדו מעלים טענת השתק פלוגתא היה צד גם בדיון הקודם, והעניין הוא אותו עניין, יפעילו את העיקרון של השתק פלוגתא אם מן הצדק לעשות כן, ואם אין נימוק מיוחד שיצדיק התדיינות נוספת באותו עניין. הדברים יפים פי כמה עת מדובר בעניין הנדון בבית הדין לעבודה שבו נועדו כללי הדיון להביא להגשמת הזכויות המהותיות של בעלי הדין במסגרת מיוחדת של הגינות ויעילות...".

32. מאחר והפלוגתא בדבר זכאותו של מר פרידמן לכספים להם הוא טוען כבר נדונה והוכרעה בפסק הדין בהליך הקודם, תנאי זה מתקיים.

הפלוגתא הועמדה לדיון

33. תנאי זה משמעו שההכרעה השיפוטית בפלוגתא לגביה נטען ההשתק, נעשתה בעקבות התדיינות אדוורסרית בין בעלי הדין וכי היה לבעל הדין "יומו בבית המשפט", להשמיע את גרסתו ולטעון את טענותיו ביחס לאותה פלוגתא.

34. כמצוטט לעיל ומעיון בפסק הדין ובפרוטוקול ההליך הקודם, עולה כי בין הצדדים התקיימה התדיינות ביחס לכל אותם עניינים אשר היו טעונים הכרעה, וכי על סמך דברי הצדדים והראיות שהוגשו הכריע מותב בית הדין בכל אותן שאלות.

די בכך שניתנה לכל אחד מבעלי הדין ההזדמנות להתדיין בבית המשפט, להשמיע טענותיו ולהביא הוכחותיו לביסוסן כדי לקבוע כי מבחינת כלל ההשתק, מיצה זכותו והיה לו יומו בבית המשפט. על כן, גם התנאי השני מתקיים בעניינינו.

הפלוגתא הוכרעה בקביעת ממצא פוזיטיבי

35. השאלה הקובעת לעניין קיומו של תנאי זה איננה מה נטען על-ידי הצדדים בהליכים שקדמו לפסק הדין בהליך הקודם, אלא כיצד הכריעה הערכאה השיפוטית בתיק הקודם באותן פלוגתאות שנדונו. הכרעה זו - היוצרת "מעשה בית-דין" צריך שתהא פוזיטיבית, בין אם לחיוב או לשלילה, ולאחר התדיינות בנושא שבו מדובר.

36. מפסק הדין בהליך הקודם עולה כי המותב התייחס לטענות הצדדים והכריע כי עדיפה גרסתו של מר זיגמונד על גרסתו של מר פרידמן ועל כן אין לקבל את גרסתו של מר פרידמן ואת טענתו לקיזוז. בנוסף, הוזכר כי מר פרידמן לא הציג ראיות כתמיכה לגרסתו ואף הודה בחקירתו הנגדית כי לא ניהל רישום בדבר הכספים שלכאורה נתן לתובע.

אם כך, פסק הדין שניתן בהליך הקודם ניתן לאחר שנפרשו בפני בית הדין ראיות הצדדים, נשמעו טענות הצדדים ופסק הדין אף כלל הנמקה וקביעת ממצאים ועובדות על סמך הראיות שהובאו לפניו והתנאי מתקיים.

ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין

37. טענת הקיזוז שטען התובע הייתה חלק בלתי נפרד מההליך הקודם והכרעה בה הייתה ללא ספק חיונית לפסק הדין.

38. לפיכך, תנאיי היווצרותו של השתק פלוגתא מתקיימים, לטעמי, במלואם.

סיכום

39. מכל הטעמים שפורטו לעיל אני סבור שדין הבקשה לסילוק התביעה מחמת השתק פלוגתא ומעשה בית דין להתקבל.

40. אם לא די בכך, יש לדעתי מקום להתייחס גם לשיקולי מדיניות ראויה ורצויה, בה לא ייתכן כי מבחינה פרקטית נכון לאפשר לכל נתבע שהעלה טענת קיזוז שנדחתה לפנות פעם נוספת לבית הדין באותן שאלות במדוייק על מנת "לנסות את מזלו" בהרכב חדש. דבר זה שומט את הקרקע תחת מטרותיו של השתק הפלוגתא המוזכרות לעיל.

שמיעת ההליך שלפנינו משמעה דיון מחדש בטענות הצדדים שכבר נדונו והוכרעו בהליך הקודם ע"י השופט אורן שגב ואין, בעיניי, מקום לתת לכך יד.

סוף דבר

41. בקשת הנתבע לסילוק התביעה מחמת השתק פלוגתא ומעשה בית דין - מתקבלת.

42. מר פרידמן יישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הנ"ל ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ז, (28 דצמבר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.