התובע הוא בעליה של חלקת אדמה הסמוכה לצומת שפיה (להלן: "חלקת התובע"). במועדים הרלבנטיים לאירועים נשוא התביעה, גידל התובע בחלקתו מטע שסק.

בעתירתו לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 33,211 ₪, טוען התובע כי במהלך חודש פברואר 2013, החזיק הנתבע כבשים בחלקה סמוכה השייכת למעסיקו וכי במשך מספר שבועות נהג לשחרר את הכבשים באופן שאפשר את פלישתן לחלקתו. לגרסתו, פניותיו אל הנתבע אשר הודה בפניו כי ידוע לו שהכבשים גורמות לו נזק ואף הבטיח לפצותו, העלו חרס.

התובע טוען כי כניסות הכבשים אל מטע השסק שלו, גרמו לו נזקים חמורים והפסד הכנסה המוערכים על ידי שמאי (שעלות חוות דעתו 1,500₪), בסך כולל של 27,411 ₪ וכן נזק בלתי ממוני המוערך על ידי התובע עצמו בכ- 10,000 ₪.

מדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט עוד ביום 2.10.13 ואשר התקבלה באופן חלקי במסגרת פסק דין שניתן על ידי ביום 5.2.14, בהעדר הגנה. בהמשך, בעקבות בקשת הנתבע ולאחר שהפקיד בקופת בית המשפט סכום של 500 ₪ לזכות התובע, בוטל פסק הדין.

במהלך דיון שהתקיים בפני ביום 4.9.14, חזר התובע על טענותיו, הציג בפני תצלומים (ת/1) בהם נראות הכבשים נשוא תביעתו ואמר:

"נכון שפניתי אל הנתבע ויש לי עדים. הוא בא אלי לחממה ואמרתי לו שהכבשים

שלו גרמו לי נזק, וגם אמרתי לו שהיה לי מרסס ודשן שנעלמו מהמקום והגשתי

תלונה במשטרה... הנתבע הודה שהכבשים שלו וסיכמנו שהוא יחרוש לי ויביא

דשן ובזה נסגור את הסיפור והוא לא עשה. אחרי זה הבאתי שמאי. בגלל שלא

ראיתי אותו בעיניים לוקח את הציוד, סגרו את התיק".

אשת התובע טענה גם היא כי ידוע לה שהכבשים שייכות לנתבע ואמרה: "אני דברתי עם הנתבע על זה והוא אמר אני יזיז אותם". לשאלתי האם הנתבע הודה בפניה שהכבשים שייכות לו, השיבה האשה בחיוב.

אף כלתו של התובע המסייעת לו בעבודה בחממה, סיפרה בעדותה כי ראתה את הכבשים בהזדמנויות שונות כשהן אוכלות את השסק והוסיפה כי בקשה לקנות אצל הנתבע כבש עבור בנה הצעיר והוא דרש ממנה בעדו סכום של 800 ₪.

הנתבע, המכחיש את טענות התובע וטוען שאין לו כבשים כלל וכלל, זיהה את השטח הנראה בתצלומים שהוגשו מטעם התובע כשטח השייך לאדם ששמו ווליד, אישר כי יש במקום כבשים, עיזים ופרות, טען כי לא ידוע לו למי הן שייכות וחרף כל זאת אמר:

"אני מכיר את התובע, אשתו וכלתו. הלכנו אליו הביתה אני ואשתי ורצינו לגמור

את זה כי אנחנו שכנים...".

לשאלתי כיצד הוא מסביר את דבריו אלה על רקע הכחשתו את טענות התובע כלפיו, השיב: "הוא התלונן שיש לי כבשים, אמרתי לו בוא נסגור את זה" ובתוך כך אישר את טענת התובע לפיה "הוא בקש ממנו לחרוש לו את האדמה...".

בתגובה להכחשת הנתבע אמרה כלתו של התובע: "הוא לא מדבר אמת. אני ראיתי אותו שם לכבשים אוכל ומים. אני שמעתי אותו אומר לחם שלי (התובע – ר.ס.מ) שהוא יתן לו 5,000 ₪...".

בסופו של דיון סוער בו הטיחו הצדדים זה בזה את טענותיהם, הביעו התובע והנתבע הסכמתם להבדק בפוליגרף. ואולם לנוכח הצעת התובע כי יבדוק במשרד החקלאות למי שייכות הכבשים, החלטתי לאפשר לו לעשות כן. בנוסף לכך הוריתי על העברת העתק תיק המשטרה שנפתח כנגד הנתבע בעקבות תלונת התובע, לעיוני.

ביום 6.10.14 הודיע התובע כי בדיקתו במשרד החקלאות העלתה כי במערכת המידע של המשרד לא מופיעים פרטי בעלי חיים המסומנים בבעלות הנתבע ו/או אשתו (ר' אישור משרד החקלאות המצורף להודעה) והוסיף כי המשטרה טרם פתחה בחקירה כנגד הנתבע.

בנסיבות אלה חזר התובע והזכיר את הסכמתו להבדק בפוליגרף.

בהחלטתי מיום 6.10.14 הוריתי לנתבע להודיע לבית המשפט עד ליום 24.10.14 האם הוא עומד בהסכמתו לביצוע בדיקת הפוליגרף ולהכרעת התביעה בהתאם לתוצאותיה.

בהעדר אישור מסירה של החלטה זו לידי הנתבע ממש (אם כי ההחלטה נשלחה אל הכתובת המופיעה בכתב הגנתו והודבקה על דלת ביתו), הוריתי למזכירות בית המשפט להעבירה אל מס' הפקס המופיע בכתב ההגנה שהוגש מטעמו וכן לברר עמו בטלפון מהי עמדתו בקשר לאפשרות הכרעת התביעה על בסיס תוצאותיהן של בדיקות פוליגרף שתערכנה לו ולתובע. החלטתי זו מיום 14.1.15 הועברה אל הנתבע בפקס ואולם הוא לא הגיב לה ומזכירות בית המשפט לא הצליחה להשיגו בטלפון.

במצב דברים זה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועדויות העדים ועיינתי בראיות שהונחו בפני, אני מחליטה לקבל את התביעה באופן חלקי.

עדויות התובע, אשתו וכלתו הותירו עלי רושם מהימן מאד ואילו הנתבע – על אף הכחשתו – קשר עצמו לנזק הנטען בהבעת נכונותו לפצות את התובע פיצוי מסוים בגינו.

אכן, לא הונחה בפני ראיה ברורה בנוגע לבעלות הנתבע על הכבשים, אך מן העדויות ששמעתי אני מסיקה כי בתקופה הרלבנטית היו כבשים אלה נתונות לשליטתו. לאור חוות דעתו של השמאי המלמדת על קשר סיבתי אפשרי בין הנזק שנגרם למטע השסק של התובע לבין אכילת כבשים את הצימוח הצעיר בחלק מן השתילים במטע, הנני מעמידה את גובה הנזק שנגרם לתובע על סך של 28,911 ₪ (27,411 ₪ סך הערכת הנזק + 1,500 ₪ שכר טרחת השמאי).

לא מצאתי בסיס מספיק לחיוב הנתבע בפיצוי התובע בסך של 10,000 ₪ גין הנזקים הבלתי ממוניים לטענתו נגרמו לו ואולם דעתי היא כי על הנתבע לפצותו בסכום נוסף של 1,500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

מכיוון שהנתבע הפקיד בקופת בית המשפט סכום של 500 ₪ לזכות התובע בעקבות ביטול פסק הדין שניתן כאמור, הנני נמנעת מחיובו בהוצאות המשפט גם כן.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין בדואר רשום.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ה, 23 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.