תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.

נתוני יסוד

התובע, יליד 15.1.1949 , היה מעורב בתאונת דרכים שארעה ביום 20.7.12 ברחוב הבנים שבפרדס חנה כשרכב על אופניו ממקום עבודתו לביתו ונפגע מרכב שמספרו 2059568 בבעלותו של הנתבע מס' 1.

הנתבעת מס' 2 ביטחה את השימוש ברכב בו נסע הנתבע בעת קרות התאונה. מספר פוליסה- 25532740111.

אירוע התאונה הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע שולמו דמי פגיעה.

אין בין הצדדים מחלוקת על קרות התאונה, סיווגה כתאונת דרכים או על שאלת הכיסוי הביטוחי. אמנם בכתב ההגנה מטעם הנתבעים הייתה טענה רפה בהקשר זה, אולם מקום שהוצגה הפוליסה ומדובר בנהג ידוע, כאשר הנתבעים לא הביאו כל ראיה להיעדר כיסוי, תהא הסיבה אשר תהא, לא מצאתי ממש באותה טענה מטעם הנתבעים.

טענות הצדדים:

התובע התפרנס למחיתו כעובד כללי במאפיית הגורן וכמטפל בקשישים באמצעות מטב – עמותה לשרותי טיפול ורווחה.

לטענת התובע כתוצאה מהתאונה נפגע בכתף ימין שהוא הצד הדומיננטי שלו ובגבו, והוא פונה ממקום התאונה באמבולנס לבית חולים ע"ש הלל יפה בחדרה, שם נבדק ושוחרר לביתו.

התובע מוסיף כי עקב התאונה הזדקק לימי מחלה ממושכים במהלכם עבר טיפולי פיזיותרפיה בכתפו, והוא נותר עם מגבלה קשה בתנועות הכתף.

בבדיקת אולטרסאונד ו-MRI אובחן התובע כסובל מקרע של גיד הסופרהספניטוס עם התפשטות. התובע מציין כי בנוסף סובל מפגיעה בגבו, מכאבים ומהגבלה בתנועות הגב.

התובע טוען כי לאור הנתונים שלעיל נאלץ להפסיק את עבודתו, ומפאת גילו המתקדם לא היה באפשרותו למצוא עבודה חלופית והוא אינו עובד ממועד התאונה.

מכתב התביעה עולה כי המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע:

30% נכות זמנית בין התאריכים 20.10.12-10.12.12

20% נכות זמנית בין התאריכים 11.12.12-31.3.13

15% נכות צמיתה בגין הפגיעה בכתפו מתאריך 1.4.13.

התובע עתר בכתב טענותיו למינוי מומחה מטעם בית משפט על מנת שיקבע את שיעור הנכות התפקודית של התובע שהיא גבוהה באופן משמעותי לטענתו, מהנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

לטענת התובע בשל התאונה לא יוכל לעבוד עבודה פיזית, ואילו לעבודה אחרת אין לו הכישורים ההשכלה או הניסיון וכן גילו המתקדם יחסית לשוק העבודה הזמין, בין היתר מוביל לתוצאה כי לא יוכל לעבוד יותר בחייו.

לטענת התובע יש למנות את הפסד ההשתכרות שנגרם לו ממועד התאונה ועד הגיעו לגיל פרישה. בהתאם מציין התובע, משפיע הפסד ההשתכרות גם על פגיעה בזכויות הפנסיה שיכול היה התובע לצבור עד הגיעו לגיל פרישה.

לטענת התובע כתוצאה מהתאונה הפך לתלוי בעזרתה של רעייתו לביצוע פעולות יום יום פשוטות, אינו יכול להרים משאות כבדים, ואינו יכול לבצע עבודות משק בית אותן נהג לבצע טרם התאונה.

לטענת הנתבעים, אין ולא היה קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקיו הנטענים של התובע, וכי התובע סבל עוד לפני התאונה ממחלות או לאחריה, וכן כי לא פעל למען הקטנת נזקיו, כאשר טען אף לנזקים בשל הוצאות רפואיות אשר בפועל מכוסות לחלוטין על ידי קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי, בהיות התאונה, תאונת עבודה.

עוד נטען על ידי הנתבעים לזכות לנכות מכל סכום שיחויבו בו, כל תשלום או טובת הנאה שמקבל התובע בפועל או זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי.

נכות רפואית ותפקודית

המוסד לביטוח לאומי קבע לגבי נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה, 15% נכות צמיתה בכתף ימין ובגבו, בתוספת הפעלת תקנה 15 ל-תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז, בשל ההשלכה התפקודית של הנכות (עד ל- 19 אחוזי נכות).

מחד, נראה כי עיקר עבודתו של התובע היא עבודת כפיים שכן עובד עבודה פיזית, במאפיה כעובד כללי - והעבודה ברובה כוללת עבודות ניקיון ,ובעמותת מטב בה הוא מטפל בקשישים והדבר כולל בין היתר גם הרמתם לצורך הטיפול בהם.

נטען, כי הנכות תורמת גם לחוסר יכולתו של הנפגע לעבוד כבעבר בעבודות הדורשות מאמץ פיזי. עובד הן במאפיה והן בטיפול קשישים צריך את שתי ידיו על מנת לעבוד ובפרט את ידו הדומיננטית ,יד ימין שנפגעה במקרה דנן. לכן, על אף שהנפגע לא איבד את השימוש ביד ימין לגמרי, מקובלת עלי הטענה שעל רקע עברו התעסוקתי, הוא יכול לעסוק בכל העיסוקים שעבד בהם עובר לתאונה במידה פחותה וזאת גם בהתחשב בגילו המבוגר ובעובדה כי הוא חסר השכלה/הכשרה מסוימת.

זאת גם בהסתמך על אישור הרופאה התעסוקתית (נספח ט' לתצהיר התובע) בו חוותה דעתה כי התובע לא יוכל לחזור לעבוד בעבודות הכרוכות בהפעלת יד ימין ובהרמת משאות כבדים.

עד כאן, מן הבחינה הרפואית והתפקודית, אולם לנושא נכותו ישנה גם השלכה תעסוקתית (בכל הנוגע לנקודת המוצא העקרונית של התובע). התובע ציין כי עד נובמבר 2013 לא עבד בשל מצבו, אולם לא התמודד כלל עם העובדה שבחודש נובמבר נקבע כי איבד כושרו לעבוד לחלוטין, בגין נכויות שאינן קשורות עם התאונה: נכות נפשית בהיקף 50%, ונכויות במישורים אחרים (סוכרת, כליות), בהיקפים ניכרים בצורה משמעותית יותר מאשר הפגיעה נשוא התביעה, כך שלא ניתן לגישתי, לקשור את מלוא הפסדיו של התובע מאי עבודתו מאותו מועד (נובמבר 2013) כפי שטען התובע בסיכומיו, לפגיעה האורטופדית הנובעת מן התאונה נשוא התביעה.

לסיכום: מצאתי להעמיד הנכות התפקודית ע"ס 20% (בדומה לקביעת המל"ל), לגבי התקופה בה לתפקודיות הייתה השלכה תעסוקתית.

חישוב הנזק

התובע עתר בסיכומיו לפיצוי במספר ראשי נזק: הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, כאב וסבל, עזרת הזולת לעבר ולעתיד, והוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות לעבר ולעתיד.

נתוני יסוד לחישוב הנזק: ת.לידה15.1.1949, גיל התובע ביום התאונה: 63 שנים , גיל התובע ליום מתן פסק הדין: 68 שנים. שיעור נכות רפואית -15% לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי. שיעור נכות תפקודית-20%.

הפסד השתכרות לעבר

שכרו הממוצע של התובע עובר לתאונה הסתכם בסך של כ-6435 ₪ לחודש בממוצע. (לפי נתוני המל"ל)

לטענת התובע לא עבד ממועד קרות התאונה ועד לתאריך 31.10.13. (15 חודשים) בסעיף 9 לתצהירו מציין כי עבד בשמירה ממחצית חודש יולי 2013 לחודש אוגוסט 2013 אך לא הצליח להתמיד בעבודה מסוג זו.

מתאריך 1.11.13 התובע עובד בחרות כוח אדם שונות כמנקה ומשתכר בממוצע 4300 ₪ לחודש. התובע הציג בפני אישורים (נספח ג' לכתב התביעה)כי נבדק ע"י רופא וכי לא יכל לעבוד מתאריך 24.7.12 עד לתאריך 31.10.12.

בעבור תקופה זו אני פוסק לו שכר עבודה מלא עבור שלושה חודשים בסך של 19,305₪.

ובאשר לתקופה שבה לא עבד כלל- 31.10.12 עד 1.11.13 (בהפחתת חודשי יולי, אוגסט 2013 בהם עבד):סך הכל 10 חודשים.

אין חולק כי יכולתו של התובע לעבוד בעבודות פיזיות לאחר התאונה כבעבר פחתה, אך סבורני כי יכול היה לעבוד בעבודות אחרות המוצעות לטווח גילאים של התובע שאינן דורשות מאמץ פיזי ושימוש בידיו באופן אינטנסיבי. ולטעמי הפגיעה היא לא זו שמנעה הכנסה בשנה שלאחר התאונה.

התובע עתר בסיכומיו כי עליו לקבל בגין ראש נזק זה סכום המורכב מ- 15 חודשי הפסד (מיום התאונה ועד יום הגשת התביעה ), בגובה השכר החודשי.

מצאתי כי יש להעריך את הפסדיו של הנתבע לתקופה זו על פי שיעור הנכות התפקודית שלו ולכן מגיע לו סך השווה ל-20% מהסכום המלא עבור חודשי הפסד (10* 6435), היינו סך של 16,087₪, שכן אילולא התאונה קרוב לוודאי שהנתבע היה ממשיך לעבוד תמורת השכר החודשי שקיבל טרם התאונה.

תקופת עבודתו החל מ1.11.13(בן 64) ועד הגיעו לגיל 67 בתאריך 15.1.2016 (26 חודשים):

נראה כי ישנו פער בין משכורת התובע עובר לתאונה ולאחריה, וזאת על סמך התלושים שהוצגו בפני (נספח י"א לתצהיר התובע), התובע משתכר כעובד ניקיון בממוצע בסך של 4300 ₪ לחודש. ישנו פער בין משכורתו עובר לתאונה לאחריה (פער נטען של 2135 ₪) יתכן כי פער זה נובע מאי יכולתו של התובע לבצע עבודות פיזיות הדורשות מאמץ, ונבצר ממנו מלעבוד בשתי עבודות כבעבר ונתון זה משפיע על הכנסתו, אולם מנגד, ייתכן ופער זה מושפע מהנכויות הנוספות, כמוזכר לעיל.

לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי מלא בגין השתכרותו, ומצאתי לעשות שימוש בנכות התפקודית, קרי, פיצוי עבור 26 חודשי עבודה (6,435 ש"ח X 20% X 26): 33,462 ש"ח.

לא התעלמתי במסגרת האמור, מהעובדה כי בשל קשייו הנפשיים של התובע (אשר מהווים ככל הנראה, אבן הנגף התעסוקתית העיקרית בהקשרו) אושפז בחלק מתקופת ההפסד לעבר, אולם לגישתי החישוב כאמור מבטא את קשייו של התובע למצוא עבודה בהינתן גם הקושי הנפשי וגם הקושי התפקודי.

סך הכל הפסד השתכרות לעבר: 68,854 ש"ח (בצירוף ריבית מאמצע תקופה).

הפסד השתכרות לעתיד

לא מצאתי כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק הניתן לעובד שכיר עד גיל 67 , שכן גילו ליום מתן פסק הדין הינו 68.

הפסד הפרשות לפנסיה

בשים לב לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר – הפסד הפנסיה יועמד על 12% מהפסד השכר הכולל – 8,300 ש"ח.

כאב וסבל

בשים לב לנכות הרפואית, בהתחשב בגילו, נכותו, ובכך שלא אושפז מצאתי כי יש לפצותו בסך 18,195 ש"ח.

עזרת הזולת והוצאות לעבר ולעתיד

שוכנעתי כי התובע סמוך למועד התאונה היה מוגבל ולא יכול היה לשרת את עצמו כפי שנהג ורעייתו עזרה לו. כמו כן, התובע ביקר במכון הפיזיותרפיה בפרדס חנה כ- 15 פעמים על מנת לקבל טיפולים, טופל במרכז הרפואי הלל יפה ואין חולק כי נגרמו לו הוצאות בגין הטיפולים שקיבל, לרבות הוצאות נסיעה לטיפולים רפואים. מנגד לא ניתן להתעלם מהכיסוי הנרחב המוענק הן על ידי קופ"ח והן על ידי המל"ל, בהיות הנזקים הנטענים מוכרים כתאונת עבודה (והדברים משליכים על טיפולים רפואיים עתידיים).

מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה, על דרך של אומדן, פיצוי בסך של 6000 ₪.

איני רואה צורך לפסוק לתובע כבקשתו פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד.

סיכום:

לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצויים כמפורט להלן:

א. הפסד השתכרות לעבר -68,854 ש"ח (ובצירוף ריבית מאמצע תקופה בסך 1,504 ש"ח) .

ב. הפסדי פנסיה 8,300 ש"ח.

ג. כאב וסבל 18,156 ש"ח

ד. עזרת הזולת והוצאות לעבר ולעתיד-6,000 ₪.

סה"כ: 102,805 ש"ח

מסכום זה יש לנכות תשלומי מל"ל בסך של 57,026 ₪. לא מצאתי לקבל טענות הנתבעים באשר לשאלת ניכוי רעיוני כלשהו בשל פניית התובע לנכות כללית אל מול גמלה אשר שולמה ביתר בהקשר של טענת הנתבעים להסתרת הנכות מתאונה זאת; לא ניתן לאחוז המקל בשני קצותיו, קרי, ליהנות מהטענה כי אי העסקתו ואי עבודתו של התובע נובעת מנכויות אחרות, ומנגד להשתמש בנכות מתאונה כדי להגדיל ניכוי תגמולי מל"ל.

יתר על כן, בשים לב לשכרו של המערער ולנכותו, הרי לא ניתן לקבל את האמירה שראוי לנכות גם תקבולי מל"ל, בנוסף לדמי הפגיעה, מקום שתאונת הדרכים לא השפיעה על התגמולים (שכן התגמול לא ניתן, לאור "בחירה בזכויות" בהקשר של הנכות הכללית), ולמעשה, אין מדובר בסכום הטבה שקיבל או יכול היה לקבל לאור נכותו הכללית, ולכן אין הצדקה לנכות יותר מאשר הסך כאמור.

אשר על-כן, אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע סך של 45,779 ש"ח, בצירוף אגרות ההליך אשר שולמו על ידי התובע, שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ז, 23 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.