התובע, אסיר הנתון במשמורת שב"ס, הגיש תביעה כנגד מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר, בגין עוגמת נפש שלטענתו נגרמה לו כתוצאה משהייה ממושכת בניידת שב"ס. התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצותו בסך 8000 ₪.

לטענת התובע, ביום 3.7.13 בשעות הערב, כאשר יצא ממעבר איילון בניידת שב"ס במטרה להשיבו לבית סוהר השרון, הוחזרה הניידת למעבר איילון עקב טעות בזיהוי אחד האסירים. לדבריו, כתוצאה מטעות בזיהוי זו נאלצו האסירים הנמצאים בניידת להישאר במקומם במשך 4-5 שעות עד אשר הובאו לבית סוהר השרון, תוך שהסוהרים מונעים מהם מזון ושתייה ואף לא אפשרו להם שימוש בחדרי שירותים. לטענת התובע, כתוצאה ממחדלי שב"ס ורשלנותו נגרמה לו עוגמת נפש.

מנגד טענה הנתבעת, מדינת ישראל, המיוצגת על ידי נציגי הפרקליטות, כי אכן הייתה טעות בזיהוי אחד האסירים, עם זאת, טעות זו תוקנה במהירות. כמו כן, טענה הנתבעת, כל אסיר אשר ביקש להתפנות קיבל מענה באופן מידי. כן נטען שלאחר האירוע ובהתאם לנהלים, סרק צוות הליווי את הניידת ובתום סריקה זו לא נמצאו כל סימני צרכים בניידת או סימנים חריגים אחרים. לטענת הנתבעת, האסירים קיבלו טיפול הולם כל משך המתנתם.

בדיון שהתקיים בפניי העידו התובע ונציג שב"ס אשר אותה העת שימש מפקד צוות הליווי.

דיון והכרעה

ענייננו בתובע הנתון במשמורת שב"ס, כידוע, על המדינה מוטלת החובה לדאוג לשלומו ולביטחונו ולכל צרכיו החומריים והנפשיים. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"א 8650/08 רפאלוב נ' מ"י שירות בתי הסוהר (17.7.13):

"אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם – הפיזיים והנפשיים – של האסירים הנתונים במשמורתה ... המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי...בין המדינה לבין אסירים הנתונים במשמורתה מתקיימים, אפוא, "יחסי קירבה", המבססים קיומה של חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית, ובין היתר לספק להם תנאי מגורים סבירים וטיפול רפואי גופני ונפשי, כנדרש על פי מצבם."

אין חולק כי במועד האירוע הייתה תקלה בזיהוי אחד האסירים, מצב דברים שגרם לעיכוב בהגעה לבית סוהר "השרון" ועיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה האם מדובר בעיכוב משמעותי ובמניעת שתייה ושימוש בשירותים, באופן העולה כדי הפרת החובה לספק תנאי שהייה הולמים.

לאחר שעיינתי בכל חומר הראיות שהובא בפניי ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי דינה של התביעה להידחות.

מן המפורסמות היא כי נטל השכנוע חל על התובע, על התובע לשכנע את בית המשפט כי גרסתו היא המתקבלת במאזן ההסתברויות. בענייננו מדובר במצב דברים בו קיימת גרסת התובע מחד, ומנגד גרסת נציג שב"ס באשר לאופן התרחשות האירוע, משכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן או בראיות חיצוניות כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברות לכיוון גרסה זו או אחרת, במקרה בו ראיות הצדדים שקולות הרי שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו.

בנסיבות המקרה הנדון, טענות התובע לפיהן האירוע נמשך כ-4 שעות, במהלכן לא יכול היה לצאת להתפנות ושהה כל העת ברכב בניידת שב"ס אינן נתמכות בעדויות נוספות הגם שהתובע ציין שמות עדים נוספים.

ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736 [1980] בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. ככלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה."

העובדה שהתובע נמנע מלזמן את עדיו, נזקפת לחובתו.

נוסף לכך, גם טענותיו כי עשה צרכיו בבגדיו לא נתמכות בכל ראיה מכל סוג שהיא.

זאת ועוד, טענותיו של התובע לפיהן לא ירד מניידת שב"ס ולא ניתנה לו וליתר האסירים האפשרות לשתות מים נסתרות בעדותו של נציג שב"ס, מר אבי צמח. כך, על פי עדותו של מר צמח כאשר התגלתה התקלה, כל העצורים הורדו לטרמינל על מנת שניתן יהיה לזהות אותם וכן קיבלו מים לשתייה. דבריו אלו של מר צמח נתמכים בדו"ח הפעולה שערך מר אלכס פאוקר מיום 4.7.13 ממנו עולה כי "בעת ההגעה לטרמינל נפתח דלת של המשאית בשביל לפרוק עצורים..". עוד נתמכים דברים אלו בדו"ח הפעולה שערך מר בנימין קרן מיום 3.7.13 ממנו עולה, כי בשעה 22.30 הורדו כל העצורים.

עוד הסביר מר אבי צמח, כי לאחר שהאירוע הסתיים ולאחר שהסתיימה הסריקה לא התגלו ממצאים חריגים בניידת (כגון, ריחות חריגים ונוזלי גוף) והכל נמצא תקין.

באשר לטענה הנוגעת למשך העיכוב במשאית אני מוצאת לאמץ את גרסתו של נציג שב"ס לפיה הניידת יצאה בסמוך לשעה 22.00 מבית המעצר איילון. זאת, מכיוון שדו"חות הפעולה מציינים את השעה 22.30 כשעה בה הורידו את האסירים לשם זיהויים ומכאן שהטעות בזיהוי אשר התגלתה לכל המאוחר 15 דקות לאחר שהניידת יצאה לנסיעה, התגלתה בסמוך לשעה 22.15 שכן נדרשה רבע שעת נסיעה לכל כיוון. יצוין, כי לוח זמנים זה אף נתמך בעדותו של התובע עצמו, שטען שמשך הנסיעה הכולל לכלא השרון הוא 45 דקות וכי במחצית הדרך סובב רכב הליווי בחזרה לעבר מעבר איילון. מכל האמור לעיל עולה כי טענת התובע לפיה שהה בניידת החל מהשעה 20.30 בשל תקלה בזיהוי אחד האסירים אינה תואמת ללוחות הזמנים אותם מציגה המדינה והנתמכים בדו"חות הפעולה שערכו אנשי שב"ס.

מכל האמור לעיל עולה, כי בשים לב לכך שהמסקנה היחידה העולה מהגיונם של הדברים היא שהניידת יצאה לדרכה בסמוך לשעה 22.00 הרי שמשך העיכוב במעבר איילון לא עלה על שעתיים. כמו כן, עוד כפי שעולה מחומר הראיות ברגע שהתגלתה הטעות בזיהוי היה על אנשי שב"ס להוריד את האסירים שבניידת על מנת שיהיה ניתן לזהותם כך שלא נותר אף אחד בתוך הרכבים. זאת ועוד מעדותו של נציג השב"ס עולה, כי במהלך פרק הזמן האמור, התחוללה קטטה של אסירים שכללה תקיפת סוהרים, אשר גם עימה נדרשו אנשי השב"ס להתמודד. בנסיבות אלו, על אחת כמה וכמה, לא ניתן לראות בעיכוב למשך כשעתיים כעיכוב בלתי סביר.

דומה כי טענותיו של התובע לפיהן משך העיכוב עמד על 4-5 שעות במהלכן היה אזוק בניידת אינן עולות בקנה אחד עם חומר הראיות.

סוף דבר:

מצאתי אם כן, כי המדינה לא הפרה חובתה לספק תנאי מעצר הולמים ומעשי יחידת הליווי הגם שכוללים עיכוב ביציאה למשך שעתיים, הנם סבירים בנסיבות המקרה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ו, 31 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.