<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערער – עו"ד שי גלעד

ב"כ המשיבה – עו"ד רוית צאלח-מימון

המערער הופיע

פרוטוקול

ב"כ המערער: כתב האישום מפרט איזו שהיא התרחשות שאינה, מסתבר, כפי שהיה באירוע. אני ברח' אבא הלל יש שלושה נתיבים. בשעת בוקר מוקדמת המערער נסע ממזרח למערב, חצה את הצומת המרומזר והתברר, כי בנתיב הימני עומדת ניידת משטרה. לגרסת המערער, שלא נסתרה, הניידת הזו עמדה שם ללא אורות מהבהבים וללא משולש אזהרה. והנה, לאחר שהוא חוצה את הצומת ומתקרב לניידת, הולכים צמד שוטרים. אחד השוטרים פונה אל הדלת השמאלית, בית משפט קמא דיבר על הדלת הימנית – מדובר בטעות, פותח את הדלת לרווחה ותוך כדי גם חוסם חלק מנתיבו של המערער, שנוסע בנתיב המרכזי. המערער מבקש לבלום כדי למנוע תאונה, מחליק ופוגע בחלק האחורי-שמאלי של הניידת ולאחר מכן ממשיך ובעצם כמעט עוקר אותה ממקומה. הדברים הללו לא תוארו בכתב האישום, אך אלו הם הדברים שהתגלו בבית משפט קמא.

המשטרה עושה את כל השגיאות האפשריות ועוברת על אין-ספור הוראות חוק בתקנותיה. נאשם שמגיע למקום שבו הוא מופתע ברגע האחרון, כתוצאה מכך הוא מנסה לבלום ואירעה תאונה, האם הוא זה שצריך לשאת בתוצאות.

כפי שבית המשפט הנכבד ראה, לתביעה העיד בוחן התנועה בלבד. מרב הראיות הן לא פורנזיות אלא נלוו מאנשים שלא העידו, בסופו של דבר – שני שוטרים – שאחד מהם אף לא טרח להתייצב ושוטרת נוספת שלגביה נתקבלה הודעה מדודה שלה שאין לה שום כוונה להגיע חזרה ארצה עד לאחר שנת 2014. מצדה של התביעה להביא את הראיות על-פי דיני הראיות. אם היא לא הביאה את הראיות באמצעי אחד, היא יכולה על-ידי אמצעי אחר.

מדובר בשוטרת מעורבת ששותפה לאותן עבירות שבוצעו. ב-מ/1 רואים דברים ששניהם אמרו יחד. לא אני עשיתי, אני באתי וראיתי. בסופו של דבר בית משפט קמא מחליט לעשות "סלקציה". חלק מהראייה מתקבלת וחלק מהראייה אינה מתקבלת. אגב, הראייה הזו סותרת את חוות דעתו של בוחן התנועה, שאמר שמצא רק סימני דחיפה של גלגלי השברולט לאחר שעשתה את הסיבוב. אני מפנה לסעיף ה"מסקנות" בדו"ח בוחן התנועה [מצטט]. השוטרת אמרה שהיא שמעה חריקות בלמים וראתה את רכבו של המערער.

בסופו של דבר, בית משפט קמא הכריע את הדין לא על סמך ראיות התביעה, אלא על סמך אי-מתן אמון מלא בגרסתו של המערער. הוא אמר שעדותו מעוררת תמיהות. אנו לפעמים מחכים שנים לפסק דין שחוזר ומבהיר, כי הנטל, בסופו של דבר, לעולם יוטל על כתפיה של התביעה. אני מפנה לפס"ד בעפ"ת 28434-05-13 בפני הרכב כב' הש' הלמן, שם חזר בית המשפט ואמר שלעולם יהא הנטל על המאשימה.

יתרה מכך, עדותו של נאשם, גם אם היא מתגלית כעדות בלתי אמינה, יכולה רק להוות סיוע לראייה עיקרית, אבל לא יכולה להוות עדות עיקרית או ראייה עיקרית על-פיה ניתן לקבוע ממצא עובדתי, כפי שעשה בית משפט קמא.

מפנה את ביהמ"ש לפסק הדין. דבריו של הנאשם היו מגמתיים מתוך מטרה לחמוק מאחריות [מצטט]. בית משפט קמא אפילו לא קבע שאינו מאמין לנאשם. מדובר בעדות ראייה ניטראלית שיש לבחון את מטרתה ומגמתה. מדובר בנאשם שמספר את גרסתו, בוודאי שהוא רוצה לחמוק מאחריות, אך הוא מסיר את האחריות.

בית משפט קמא מחליט להחיל על המקרה הנוכחי את "כלל הדרך", אותו אנו מכירים מהפסיקה, אך כלל הדרך מיושם כשרכב סוטה באופן בלתי-צפוי מנתיב לנתיב ואין לנאשם הסבר לסטייה זו. במקרה זה, יותר מאשר ההסבר שהתקבל, אני לא סבור שניתן. נוסע אדם בנתיב מרכזי, פתאום רכב שנמצא על הנתיב הימני, רכב משטרתי, נפתחה הדלת וחסמה לפחות את חלקו של נתיב נסיעתו. בית משפט קמא הנכבד היה מצפה לסטות שמאלה ולהימנע מהתאונה. אני חושב שכדי לקבוע ממצא שכזה, היו צריכים להיות מונחים בפני בית משפט קמא הנתונים – לקבוע ממצא – באיזה מרחק הבחין הנאשם לראשונה בדלת הניידת הנפתחת, מה הייתה מהירות נסיעתו, מה הייתה מהירות התגובה והבלימה, מה גורם ההפתעה בכל הנושא הזה. בית המשפט הטיל את האחריות ואמר ששלושים מטרים הוא מרחק די כדי שהנאשם יעשה, להחליט אם לסטות שמאלה או לסטות אחרת כדי להימנע מהתאונה.

אין בפני בית משפט קמא ולו ראייה אחת להרים את הנטל הבסיסי המוטל על התביעה.

בפסק הדין ניתן לראות קביעות שאינן יכולות לעמוד [מצטט]. ללא ממצא פורנזי, ללא עדות על מהירות גבוהה, כיצד יוכל להסיק בית משפט קמא על מהירות נסיעתו של המערער? עוד אומר בית משפט קמא לגבי פתיחת דלת [מצטט]. האמנם? האמנם נוהג בנתיב מרכזי יכול לצפות שניידת משטרה שעומדת בנתיב הימני, לפתע יפתחו דלתותיה ותיחסם דרכו?

בסופו של דבר, בית המשפט אמר כי הנאשם לא עמד בנטל הנדרש [מצטט]. אין חזקות על הנאשמים שהם צריכים להרים נטל מסוים. אני סבור שהנטל מוטל על כתפי המאשימה.

לעניין העונש, בית משפט קמא הטיל קנס על הנאשם ולא לקח בחשבון את מאזן הרשלנות. בנוסף, לגבי התחייבות להימנע מעבירה, אני סבור שלא ניתן להטיל התחייבות על עבירה שלא נעברה או לא הורשע בה המערער בתיק הנוכחי. אני סבור, כי התחייבות היא בעצם קנס על תנאי. סעיף 36 לפקודה אומר כהי לישנה: בית משפט לתעבורה יכול להטיל פסילה על תנאי, אין נאמרים דברים כאלה על מאסרים על-תנאי. למרות זאת היו פסיקות לא מעטות על כך. אם היריעה פתוחה ניתן להשית מאסר על תנאי בגין עבירת אונס או שוד.

לגבי ההתחייבות – להטיל התחייבות על עבירה שהיא מסוג אחריות מוחלטת. גם בגין עבירת רשלנות, מלכתחילה בוחנים מה היה צריך לעשות אדם אחר במסגרת הזו.

ב"כ המשיבה: אין להתערב בהרשעה. הכרעת הדין מנומקת כדבעי ומבוססת על ממצאי מהימנות. בית משפט קמא לא האמין למערער, שעדותו בבית המשפט הייתה רצופה סתירות בניגוד לדברים שאמר במשטרה. בית משפט קמא ציין את התרשמותו מהמערער, כי דבריו היו מגמתיים מתוך מטרה לחמוק מאחריות ואני מפנה לעמ' 5. בית משפט קמא דחה טענת ב"כ המערער וקבע כי אינו סבור שבדו"ח הבוחן נפלו פגמים והוסיף, כי אמרותיו של המערער חיזקו את ממצאי הבוחן. טענות המערער באשר למהירות נסיעתו או המרחק בו ראה ניידת לא התקבלו על-ידי בית המשפט כאשר בהודעתו לא ידע לומר מהירות נסיעתו ואף לא שלל מהירות של 100 קמ"ש אם טען שזה אינו סביר.

לשאלת בית המשפט אני משיבה, כי המערער התרשל בכך שהוא ראה את הניידת, שעמדה במקום, ובית משפט קמא אמר שאדם רואה מפגע כלשהו בכביש או חפץ אמור להאט עוד פחות מהמהירות המותרת בכביש. הוא היה צריך לצפות את העובדה. הם לא סתם החנו באמצע הנתיב, הם היו שם לאור מפגע שהיה שם קודם לכן, אז הוא היה צריך לצפות שהם יכנסו באיזה שהוא שלב לניידת. לשאלת בית המשפט אני משיבה, כי אני לא יודעת עד כמה המערער היה קרוב אליהם. מדובר בפתיחת דלת. אני סבורה שהיה ראוי לדחות את הדיון על מנת להביא את העדים. ב"כ הנאשם התנגד לדחייה וזה עומד לרועץ לתביעה שלא הביאה את העד, ששום דבר בעניינו לא התקבל. המערער בא והודה שהוא ראה את הניידת ממרחק של 100 מטרים ובית משפט קמא קבע שהעובדה שהוא ראה שנמצאת שם ניידת הוא היה צריך להאט ולסטות לנתיב השמאלי יותר. הוא היה צריך לצפות אפשרות של פתיחת דלת.

לעניין העונש, בית משפט שקל את כל השיקולים לקולא ולחומרה, לקח בחשבון את ותק נהיגתו הקצר של המערער, אני מציגה לבית המשפט את גיליון הרשעותיו הקודמות של המערער. בית משפט קמא השית על המערער עונש של 15 חודשי פסילה, מדובר בעונש ברף הנמוך של המתחם ואני סבורה שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור.

ב"כ המערער: לגבי עדות כבושה, המערער חזר על גרסתו בעדותו במשטרה והוסיף שניד ברים: הוא דייק לגבי מהירות נסיעתו המרבית וסיפר לגבי הכביש החלק שהיה בשעה שהייתה התאונה, על-פי כתב האישום התאונה הייתה בשעה 06:30, בוחן התאונה הגיע למקום בשעה 07:00. אי-אפשר לקבוע ממצאים שהם לא בדיוק. בית משפט קמא קבע שהמערער אמר שני דברים – שהמערער ראה את הניידת כשלושים מטרים לפני כן ושהמערער ראה את הניידת ממש לפני רגע הפגיעה.

חברתי אומרת שהמערער היה צריך להאט ולנסוע במהירות המתאימה. עיון בכתב האישום מראה שלא ייחסו לו אשמה שכזו [מצטט]. הא ותו לא. אי-אפשר להוסיף אשמות בשלב הערעור.

המערער: חשוב לי מאוד להגיד שבסופו של דבר, מי שבא והעיד בתיק נגדי זה הבוחן. אני הייתי אצל הבוחן. כשהוא בחן את התאונה הוא ציין שהשוטר בא לצאת מהניידת. התאונה קרתה כי השוטר בא לצאת מהניידת. אם הדלת הייתה פתוחה זה משנה לשאלה אם היה אפשר לזהות את זה או לא. לגבי אמינותו של הבוחן, במהלך החקירה עצמה הוא שאל אותי כל מיני שאלות וזה הפריע לי.

<#3#>

פסק דין

נגד המערער הוגש כתב אישום, על-פיו, ביום 13.02.09 בשעות הבוקר ברמת גן, גרם לתאונת דרכים בעת שפגע בניידת שעמדה בכביש לצרכי טיפול משטרתי, תוך שהוא סוטה ימינה מכיוון נסיעתו. תוך כך נפגע נהג הניידת פגיעות לא קלות.

העבירות שיוחסו למערער היו בניגוד לתקנה 21(ג) ו-41 לת"ת וכן וכן סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

המערער הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום. בית משפט קמא שמע ראיות, הרשיע את המערער בדין וגזר לו בגזר הדין עונשים שונים, בהם שישה חודשי פסילה בפועל, קנס בסך 2,000 ₪ וחיובו לחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ בעבירות אותן נקב.

כאן המקום לומר, שמבין רשימת עדי התביעה הרשומים, העיד רק בוחן משטרתי, המערער העיד לעצמו כעד הגנה יחיד. לא העידו מטעם המדינה שני השוטרים אשר היו מעורבים בתאונה, אשר החנו את הניידת או העמידו אותה בנתיב הימני מבין שלושת הנתיבים בכיוון נסיעתו של המערער. בית משפט קמא לא נעתר לבקשת התביעה לדחות דיונים לצורך זימון העדים. באשר לשוטרת, בית משפט קמא שמע שהיא לא נמצאת בארץ ואין ביטחון מתי תשוב, ונעתר לבקשת התביעה בעניין זה וקיבל את הדו"ח שערכה, מ/1 בחקירה המשטרתית, מבלי שתעיד בבית המשפט, תוך שהיא עושה שימוש בסעיף 27 לפקודת התעבורה.

בהכרעת דינו בית משפט קמא בעיקר נסמך על אי-אמונו בגרסת המערער, תוך שהוא מצביע על סתירות וכבישות גרסה כפי שעלו בהשוואה בין עדותו בבית המשפט לבין דבריו בחקירה המשטרתית, בתוספת עדות הבוחן שבאה בפניו יחד עם המסמכים שערך, צילומים שערך ותרשים, באה לידי קביעות עובדה וממצאי מהימנות, על-פיהם, המערער התרשל בנהיגתו בכך שאיבד שליטה על רכבו, כפי שהודה בעצמו בחקירה ובבית המשפט, ובכך שלא נסע במהירות הסביר בהתאם לתנאי הדרך ובנסיבות שהבחין, או שהיה צריך להבחין מבעוד מועד, בניידת העומדת בנתיב.

לא הייתה מחלוקת, כך קבע גם בית משפט קמא, שהתאונה התרחשה בשל כך שהן השוטר והן השוטרת חזרו לניידת עובר להתקרבות רכב המערער לניידת ופתחו את דלתותיה לרווחה, בעיקר הדלת השמאלית של הרכב. דלת זאת אכן נפגעה, התעקמה כלפי חוץ ותוך כך נפגע השוטר, עד התביעה שלא העיד, רס"מ אלבז דניאל.

ראשית אומר, שדעתי לא נוחה מכך שבית משפט קמא קיבל את הדו"ח מ/1 של השוטרת שלא הוּעדה. אמנם סעיף 27(א) לפקודת התעבורה מאפשר לסעיף קטן 1 לקבל כראייה הודעה בכתב של שוטר, אך הדבר יעשה כאמור בסעיף 27(א)(ד) בכפוף לחקירה נגדית מקום והסנגור מבקש זאת. נכון, כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטה נפרדת, שיש נסיבות, על-פי הפסיקה, שלמרות הכלל האוסר קבלת עדות מפי השמועה, שניתן לקבל דו"ח בוחן או דו"ח של שוטר גם ללא חקירה נגדית, אך בוודאי לא בנסיבות מקרה זה שמדובר בשוטרת שהייתה צד לאירוע.

חברתו של השוטר שנפגע, עדה שהגיעה למקום האירוע מן החוץ. בית משפט קמא אמנם סייג וקיבל את הדו"ח בחלקו בלבד, אבל גם זאת לא היה מקום לעשות על-פי דעתי.

למרות הדברים הללו, שוכנעתי שאין מקום להתערבות בקביעות העובדה ובוודאי לא בממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא ששמע את עדותו המערער והשווה אותן לראיות אחרות שבאו בפניו. בית משפט קמא קבע, בין היתר ועל סמך עדות המערער עצמו, שהוא איבד שליטה וכי הוא לא נסע במהירות המתחייבת מהנסיבות. לא שוכנעתי שהנני יכול להתערב באותן קביעות עובדה.

הנני אפוא סובר, שההרשעה הייתה במקומה. יחד עם זאת, אין ספק ששני השוטרים שלא העידו, בעיקר נהג הניידת, אשר פתח את דלתה השמאלית כאשר רכבים נוסעים בנתיב לידו מבלי להמתין שהכביש יהיה פנוי, רשלן היה בהתנהגותו לפחות ברמת הרשלנות של המערער, לא למעלה מכך. הנני סובר, שהרשלנות התורמת של השוטר הייתה גבוהה וצריך שתהיה השפעה רבה יותר לרמת הענישה של המערער על אותה רשלנות תורמת.

הנני סובר גם, שאף העובדה ששני השוטרים שהיו מעורבים בתאונה לא התייצבו לדיון, אף עובדה זו צריך שיהיה לה משקל ברמת העונש ובטיבו של המערער.

עסקינן במערער הנוהג משנת 2007 בלבד, לחובתו הרשעות קודמות, ארבע במספר, בהן גם בגרימת תאונה נוספת (מאחר והמערער איננו מודה בהרשעה זאת, אתעלם ממנה).

לאחר ששקללתי את כלל השיקולים ולאחר ששמעתי את דברי המערער, גם בשאלת ההתחייבות הנוגעת לעבירות שאין בהן מחשבה פלילית, מצאתי להתערב בגזר הדין תוך שהנני נותן משקל מכריע לרשלנות התורמת הגבוהה של השוטר הנפגע. הנני משנה את העונש ובמקום העונש שהוטל בבית משפט קמא, הנני קובע את העונשים הבאים:

1. פסילה בפועל למשך שלושה חודשים, מהם תנוכה הפסילה המנהלית אותה ריצה.

המערער יפקיד את רישיונו תוך 30 יום מהיום במזכירות בית משפט לתעבורה בת"א.

2. הנני מפחית את הקנס לסכום של 1,000 ₪, אותם ישלם המערער תוך 60 יום מהיום.

לא ישלם, ישא בעשרה ימי מאסר תמורתם.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ח כסלו תשע"ד, 21/11/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי נופר דוידי