1. התובעת, חברת פרטנר תקשורת בע"מ, הגישה תביעה על סכום קצוב נגד הנתבע בלשכת ההוצאה לפועל. התובעת טוענת כי היא סיפקה לנתבע שירותי תקשורת סלולאריים, כי הנתבע הפר את התחייבותו לשלם את התעריפים והסכומים כמתחייב מהסכמי ההתקשרות בין הצדדים, וכי הוא נותר חייב לה סך של 9,729.38 ₪. יתרת החוב הנטענת היא בגין היקף גדול של שיחות לחו"ל, שבוצעו על-פי הנטען בימים הראשונים ממש להתקשרות שבין הצדדים (חוזה ההתקשרות נחתם ביום 29.4.2012 ועיקר השיחות בוצעו, על-פי הנטען, מיום המחרת 30.4.2012 עד 2.5.2012).

2. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה. בהתנגדות טען כי מאז ומעולם לא ביצע שיחות לחו"ל. עוד הצהיר, כי הוא אינו מכיר איש בחו"ל, וכי לאחר שקיבל בחודש יוני 2012 את החשבונית מחודש מאי על סך 9442 ₪, הוא טען בפני התובעת כי החשבונית מוטעית.

3. ביום 9.3.2014 התקבלה ההתנגדות, בהסכמת הצדדים, והתביעה עברה לדיון בסדר דין מהיר.

4. דין התביעה להידחות. הנטל להוכיח את ביצוע השיחות רובץ על כתפי התובעת, שהיא המוציאה מחברה; אך היא לא הרימה נטל זה, כפי שיפורט להלן.

5. נציגת התובעת הצהירה בסעיף 9 לתצהיר העדות הראשית שלה כי "בהתאם להסכם ההתקשרות ותנאי התכנית, פורטו התחייבויות הנתבע ואשר כוללות, בין היתר... לשלם עבור השירות שסיפקה התובעת ועבור הציוד שנרכש בהתאם לחשבוניות תקופתיות שיומצאו לו על ידי התובעת מעת לעת" (ההדגשה הוספה). דא עקא, התחייבות שכזו – הסכמה חוזית של הנתבע לראות בחשבוניות התקופתיות כראיה (ולו כראיה לכאורה) לעצם ביצוע השיחות מושא החשבוניות – לא מצאתי בעשרות עמודי ההסכמים שבין הצדדים.

6. בחששי שמא דבר מה חמק מעיני בין האותיות הקטנות, אפשרתי לתובעת בסוף דיון ההוכחות להפנות את בית המשפט להתחייבות כזו בחוזה תוך 7 ימים; אולם, במקומות בחוזה שאליהם הפנתה אותי התובעת, לא מצאתי הסכמה לראות ברישומי התובעת הוכחה לביצוע השיחות.

א. כך, התובעת הפנתה לסעיף בחוזה הקובע: "דין וראיות – דיני מדינת ישראל יחולו על הסכם זה. רישומי פרטנר הם ראייה לכאורה בכל הנוגע לתשלומים הנגבים בקשר עם החיובים" ("עמוד 34 מתוך 39" בהסכם המצורף לתצהיר נציגת התובעת; ההדגשה הוספה). ברי שאין בתניה זו הסכמה לראות ברישומי פרטנר ראיה לכאורה לעצם ביצוע השיחות; ההסכמה היא לראות רישומי פרטנר כראיה לכאורה לשאלה האם תשלומים אלה או אחרים נגבו או לא נגבו, כיצד נגבו וכיוצ"ב.

ב. כן הפנתה התובעת לסעיף בחוזה שבו הנתבע "... נותן לחברת פרטנר תקשורת בע"מ הרשאה קבועה לחייב את חשבון הכרטיס הנ"ל [מספר כרטיס אשראי], באמצעות כרטיס האשראי שלי שאת פרטיו מסרתי לעיל, בסכומים שאחוב לכם מעת לעת בקשר לציוד ולשירותים שיינתנו על-ידכם, כפי שאלו ישתקפו ברישומיכם...." (שם, "עמוד 4 מתוך 39"). המדובר בהרשאה לחייב את אמצעי התשלום של הלקוח בהתאם לחוב הלקוח כמשתקף ברישומי התובעת. תכליתה של הוראה זו עניינה קבלת אישור מבעל כרטיס אשראי לחייב את הכרטיס באופן חוזר ונשנה ללא אישור פרטני לכל חיוב (ראו סעיף 10ב לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, שעניינו עסקה שהספק דיווח למנפיק לגביה בעת עשייתה כי התשלום בעבורה נגבה באמצעות הרשאה לחיוב חשבון בכרטיס חיוב; בדברי ההסבר לחקיקת סעיף 10ב – ואמנם נוסח הסעיף שהוצע בהצעת החוק המתקן אשר הוסיף את סעיף 10ב לחוק שונה מהנוסח שהתקבל בסופו של דבר – נכתב כי עניינו של הסעיף הוא "[]עסקה המשתלמת לשיעורין ואשר סכומה הכולל לא נקבע מראש או עסקה בין ספק ללקוח המתחדשת מדי תקופה (כגון בחשבונות שוטפים לספקי מים או חשמל)..." (הצעת חוק כרטיסי חיוב (תיקון מס' 4), התשס"ז-2007 (ה"ח 576, 579)). ההרשאה המצוטטת לעיל מתוך החוזה שבין הצדדים היא הרשאה לחייב את כרטיס האשראי בהתאם לחוב המשתקף מהחשבוניות, אך אין ללמוד מכך על ויתור מהותי של הלקוח, במקרה ותתגלע מחלוקת לגבי היקף צריכת השירותים, על חובת התובעת להוכיח היקף זה. ודוק: כפי שצוטט לעיל בענין "ראיה לכאורה" בכל הנוגע לתשלומים הנגבים, כאשר התובעת ביקשה לקבל הסכמה לוויתור בדיני הראיות היא כתבה זאת מפורשות.

ג. בתצהירה, הצהירה נציגת התובעת הצהרה בענין רשומות מוסדיות לפי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; אך זאת, לא בענין הפלטים בהם רשומות שיחות שביצע הנתבע לחו"ל על-פי הנטען, אלא בענין פלטים המתעדים את תוכן השיחות המתנהלות בין התובעת לבין הנתבע ("תצהיר זה הינו על סמך המסמכים המצויים בתיק, ובין היתר, עיון בדו"ח 'פירוט פניות', דו"ח 'פירוט שיחות' אשר מתעדת כל פניה וכל שיחה שנעשתה בין התובעת ובין לקוחותיה, טלפונית, פרונטלית או כל אמצעי תקשורת אחר. יודגש כי התובעת, נוהגת במהלך ניהולה הרגיל, לערוך רישום נכון ואמין של פניות ושיחות, ללא קשר לשאלה מיהו יוזם הפנייה, וזאת בזמן אמת, בעת התרחשות הדברים... לפי ייעוץ משפטי שקיבלתי, 'דו"ח פירוט הפניות' מהווה רשומה מוסדית לפי סע' 36 [ל]פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971, ומכאן מהווה ראיה לכאורה לאימתות [כך] תוכן פניות הלקוחות לתובעת ופניות התובעת אליהם וכן למועדי ביצוע שיחות הטלפון" (ההדגשה שונתה; סעיפים 2, 3 ו-5 לתצהיר; ברי כי אין בטענת באת כוח התובעת בסיכומים בענין מעמד פלטי השיחות (במובחן מפלטי הפניות) כרשומה מוסדית כדי להוות תחליף לעדות על כך).

ד. אחרון, הפנתה התובעת לתניה לפיה "השימוש בשירותים הוא בתשלום.... התעריפים מפורטים בתכנית התעריפים בה בחרת ובלוח התעריפים הכללי שלנו, או שיפורסמו באופן אחר (למשל, באתר האינטרנט)" ("עמוד 23 מתוך 39" להסכם ההתקשרות). אלא שהמחלוקת בין התובעת לבין הנתבע אינה בשאלה האם הוא מחויב לשלם בגין שירותים שצרך, או לשלם עבורם על פי התעריפים, אלא – האם השירותים נצרכו.

7. בהעדר הסכמה חוזית לראות ברישומי התובעת ראיה לכאורה לעצם צריכת השירותים, היה על התובעת להוכיח את ביצוע השיחות. התובעת אף לא ניסתה לעשות כן באופן "ישיר", כגון באמצעות טכנאי או מומחה אשר יעיד כי השיחות בפירוט השיחות אכן בוצעו, ובוצעו במנוי של הנתבע. ניסיונה של התובעת להוכיח את ביצוע השיחות בידי הנתבע על בסיס "דו"ח פירוט הפניות" לא צלח. זאת, גם אם אניח כי התובעת הוכיחה את התנאים לרשומה מוסדית בקשר לדו"ח פירוט הפניות (השיחות בין התובעת לבין הנתבע). הנציגה מטעם התובעת הפנתה לרישום מסוים בדו"ח הפניות, בטענה כי עיון בו מעלה תמונה לפיה נציג התובעת הודיע לנתבע כי עליו להפקיד סך של 2,000 ₪ על מנת לשחרר את החסימה לשיחות לחו"ל שבוצעה לנתבע בגין השיחות הרבות שביצע לחו"ל וכי הנתבע אישר בתצהירו כי הוא נדרש להפקיד פקדון בסך 2,000 ₪ (סעיפים 17-18 לתצהיר נציגת התובעת). באת כוח התובעת טענה בסיכומיה כי ההפניה בתצהיר נציגתה לפריט בדו"ח הפניות לא היתה נכונה, והיא ביקשה להפנות, חלף זאת, לרישום בתחתית העמוד האחרון של דו"ח הפניות מיום 3.5.2012 בו נרשם כי "הוסבר ללקוח על מנת לפתוח את הקו צריך פקדון 2000 ₪". גם אם אניח שרישום זה משקף את תוכנה של שיחה בין התובעת לבין הנתבע, לא רשום בו דבר לגבי שיחות לחו"ל. לא נעלם מעיני רישום אחר מיום קודם לכן (רישום 542354065 מיום 2.5.2012), אשר מפרט ביצוע שיחות לחו"ל ותנאים לשחרור הקו לרבות פקדון בסך 2000 ₪; אך התובעת לא הפנתה לרישום זה, לא בתצהיר ולא בסיכומים, ואותו רישום עושה רושם לכאורה, כמו כמה רישומים נוספים בדו"ח הפניות, של רישום פנימי של התובעת ולא של שיחה עם הנתבע (והתובעת כאמור טענה בסופו של דבר שהשיחה עם הנתבע בענין הפקדון לא היתה במועד רישום זה אלא למחרת, ביום 3.5.2012, וכאמור הרישום מיום 3.5.2012 אינו מציין שיחות לחו"ל). בעדותו העיד הנתבע כי הסכים להפקיד את הפיקדון, למרות טענתו שחויב שלא כדין, וזאת כדי לשחרר את הקו (פרוטוקול 7.10.2014 ש' 14-28). כאשר ההתקשרות בין הצדדים לשירותי טלפון סלולארי נועדה ממילא להיות התקשרות נמשכת וכאשר קו הטלפון של הנתבע נחסם (ודוק – לא מצאתי ביסוס לטענת התובעת שהקו נחסם אך לשיחות לחו"ל), אינני רואה בנכונות הנתבע להפקיד פקדון בסך 2000 ₪ לפתיחת קו הטלפון שלו כהודאה בביצוע השיחות לחו"ל .

8. התובעת – לא הרימה את הנטל להוכיח את ביצוע השיחות, או ביצוען במנוי של הנתבע.

9. בשולי הדברים אציין כי רשום בדו"ח הפניות כי הנתבע הוציא שיחות ל"יעדי הונאה". התובעת לא טענה בכתב התביעה או בתצהיר מטעמה שהנתבע פעל תוך הונאה. בא כוח הנתבע הצביע על כך שעל פי העולה בפירוט השיחות לחו"ל, מיוחס לנתבע ביצוע של מספר שיחות בחו"ל במקביל מאותו מנוי, בו זמנית. נציגת התובעת, אשר אישרה שאינה טכנאית, העידה כי ניתן לערוך מספר שיחות לחו"ל מאותו מכשיר טלפון בעת ובעונה אחת. היא טענה, לראשונה בחקירתה הנגדית, בדבר נושא הונאת חברות סלולאר באמצעות ביצוע שיחות במקביל כאמור. טענות אלה, לא בא זכרן בתצהיר העדות הראשית שלה; כך או אחרת, היא אשרה שאינה טכנאית, והתובעת ממילא לא הביאה עדות של טכנאי או מומחה להעיד על האפשרות לביצוע מספר שיחות לחו"ל בו זמנית, שאולי אפשרית, אך אינה בגדר ידיעה שיפוטית.

סוף דבר – התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪.

ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ה, 29 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.