תביעה למתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, המורה להם להימנע מביצוע כל פעולה אשר מהווה הסגת גבול במקרקעין הידועים כמגרש 2 חלקה 18 גוש 12156 (להלן: מגרש 2), וכן לפיצוי התובע בסך של 30,000 ₪ בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו כתוצאה ממעשי הנתבעים ומהסגת גבולות המגרש על ידם.

רקע וטענות הצדדים

1. התובע הינו אחיו של המנוח מוחמד סלאמה מסרי (להלן: האח המנוח), והנתבעים 1 ו- 2 הינם בניו של האח המנוח. הנתבע 3 הינו בנו של הנתבע 1.
2. חלקה 18 בגוש 12156 (להלן: החלקה), הייתה בבעלות אביו המנוח של התובע. שטחה הכולל של החלקה הינו 47.287 מ"ר.
3. האב חילק את החלקה לארבעה עשר מגרשים, כשאין חולק כי מגרשים 3 ו- 9 נפלו בחלקו של האח המנוח ולאחר מכן לילדיו, כשמגרש 3 נפל בחלקו של הנתבע 1.
4. לטענת התובע, בהתאם לחלוקה כאמור, מגרש 2 ועוד שלושה מגרשים נוספים (5, 7 ו- 11) יועדו לשימושו הוא.
5. עוד טען התובע, כי הנתבעים פלשו למגרש 2 ועקרו עצי זית שהיו נטועים בו. לא זו אף זו, בניו של הנתבע 1, שהקימו את בתי מגוריהם במגרש 3, הסמוך למגרש 2, השליכו את פסולת הבניין אל עבר מגרש 2.
6. לטענת התובע, כל פניותיו אל הנתבעים לחדול מפלישתם למגרש לא הועילו. מכאן התביעה.
7. הנתבעים טענו, כי התובע אינו זכאי להחזיק במגרש. כך, שלא קמה לו כל זכות תביעה.
8. עוד טענו הנתבעים, כי לא גרמו לתובע כל נזק ולא פלשו לכל חלקה שאינה בבעלותם, ולא לגבולות מגרש 2.

ראיות הצדדים

1. מטעם התובע העידו התובע בעצמו והשמאי מר זחאלקה מוחסן. בנוסף לכך, התובע צירף מסמכים שונים: עותק מפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה"פ 1295/95 (להלן: פסק הדין), תשריטים, תמונות ועוד.
2. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1.

דיון והכרעה

1. ייאמר מייד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בתיק, ועל יסוד התרשמותי מהעדים והערכת מכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.
2. לא ייתכן חולק, כי התובע החזיק במגרשים 2, 5, 7 ו- 11, וזאת עד למועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי.
3. אין כל חולק, כי בפסק הדין נקבע כי החלקה חולקה בין ששה מבניו של האב המנוח, והם: התובע, האח המנוח (אביהם של הנתבעים 1 ו- 2), האח הנפקד עבד אללטיף סלאמה מסרי, ועוד שלושה אחים נוספים.
4. לית מאן דפליג כי לנוכח הקביעה הנ"ל, ובהתאם לפסק הדין, התובע איבד את זכויותיו הנטענות בשניים מתוך ארבעת המגרשים שהחזיקם בידיו עד למועד מתן פסק הדין, וזאת לטובת האפוטרופוס הכללי.
5. אלא מאי? בפסק הדין לא נקבעה כל חלוקה בין התובע לבין האפוטרופוס הכללי. גם במסגרת ההליכים דנא לא הובאה כל ראיה שתלמד על קיומן של חלוקה ו/או הסכמה כלשהן בין התובע לבין האפוטרופוס הכללי. נהפוך הוא. תוכנית החלוקה שהוגשה מטעם התובע (מוצג ת/4) מעידה כי התובע ובניו הקימו מבנים במגרשים 5 ו- 7, ובכל מקרה, שוכנעתי בענייננו, כי האפשרות כי התובע הינו בעל הזכויות במגרש 2 שקולה כנגד האפשרות כי מגרש 2 הינו בבעלותו של האפוטרופוס הכללי.
6. לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, דומה כי מתייתר הדיון ביתר טענות התובע (הסגת הגבול והזכות לפיצויים). ברם, ובבחינת למעלה מן הצורך, ראיתי לדון ולהכריע גם בטענות אלה.
7. השלכת פסולת בניין: התובע טען כי הנתבעים השליכו פסולת בניין אל עבר מגרש 2 ועימת את הנתבע 1 עם מספר תמונות המצביעות, לטענתו, על הפסולת שהושלכה כאמור. עיינתי בתמונות, ודעתי שונה מדעתו של התובע. שכן, התמונה נשוא מוצג ת/6 אינה קשורה לבתי הנתבעים ולגבול שבין המגרשים 3 ו- 2, כי אם עניינה בגבול שבין המגרשים 1 ו- 2 ובבית חתנו של הנתבע 1, שרכש את מגרש 1 בחלקה (עמ' 9 לפרוטוקול ש' 6-10). על בסיס התמונות ת/7 ו- ת/8, כשהן לעצמן, לא ניתן לקבוע כי עניינן במגרש 2. ודוק: התמונות צולמו על ידי השמאי מטעם התובע. אותו שמאי נתן חוות דעת (מוצג ת/2) שהתייחסה למקרקעין שהוגדרו על ידו כחלק מחלקה 18 ולא כמגרש 2. לעניין זה, ראו גם את עדותו של הנתבע 1 (עמ' 9 ש' 13-20), שאין להכביר מילים כי לא נסתרה.
8. לא נעלמו מעיניי תמונות 1 עד 6 במוצג ת/3. אלה תמונות שאכן משקפות את המצב בין המגרשים 3 ו- 2. אך, לא ראיתי בהן כל סימן לפסולת בניין במגרש 2, מלבד קורות עץ בודדות, שספק רב אם הן עדיין נמצאות במגרש (התמונות שהוצגו מטעם התובע הינן משנת 2012). יתרה מכך, התובע לא הוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי הנתבעים הם אלה שהניחו את הקורות במגרש.
9. הנחת המכולה: הנתבע הודה כי אביו המנוח הניח את המכולה במגרש 2, אך ציין כי המכולה הוצאה על ידי קבלן (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 14-23). התובע לא השכיל לסתור את עדותו של הנתבע 1 אף בעניין זה, שכן התמונות שהוגשו מטעמו הינן מחודש מאי 2012 ולא הוצגה כל ראיה שתלמד על המצב כיום.
10. עקירת עצי הזית: להוכחת הטענה התובע ביקש להסתמך על עדותו ועל חוות דעת השמאי מטעמו, אלא שראיות אלה אינן מוכיחות את הטענה כדבעי, וזאת משני נימוקים: הראשון - חוות הדעת אינה מתייחסת בהכרח לנזקים במגרש 2 ואינה משמשת כראיה להוכחת הקשר הסיבתי הנטען בין המעשים המיוחסים לנתבעים לבין הנזקים הנטענים. השני - עדותו של התובע הייתה עדות לאקונית, סתמית ונעדרת כל פירוט שלא ניתן לבסס על פיה כל ממצא עובדתי כנטען על ידו. כך לדוגמא, התובע לא ידע מהו מספר עצי הזית שנעקרו; בתצהיר עדותו הראשית התובע מסר כי עצי הזית נעקרו מהחלקות 18/2 ו- 18/11 (סעיף 15 למוצג ת/1); בכתב התביעה נטען לעקירת עצי זית ופלישה אל מגרש 2 בלבד; בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית התובע טען כי הנתבעים עקרו את עצי הזית, כשבחקירתו הנגדית התובע טען כי הבנים של הנתבע 1 הם אלה שעקרו את עצי הזית (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 14-25 ועמ' 5 ש' 1-5).
11. בטרם חתימה: על סמך התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע דומה כי הסכסוך ההיסטורי, שניטש בין האחים בנושא חלוקת הקרקע, טרם נשתכח מלבו של התובע, וחבל שכך. לא אכחד גם, כי נוצר בי רושם עז כי תחושת הכאב וחוויית ההפסד בעקבות פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי מלוות את התובע עד עצם היום הזה, ולא מן הנמנע כי היוו את המניע להגשת התביעה דנן. חרף האמור, ועל מנת לסייע באיחוי הקרעים ובשיפור היחסים בין בני המשפחה האחת, אמנע מעשיית צו להוצאות. גישה זו מתיישבת עם גישתם של הנתבעים, שידם הייתה מושטת לשלום ולפיוס מתחילת ההליכים ועד תומם.

לסיכום

1. לא שוכנעתי כי מגרש 2 הינו בבעלותו ובחזקתו של התובע; לא שוכנעתי כי הנתבעים הסיגו את גבולותיו של מגרש 2; ולא שוכנעתי כי הנתבעים גרמו לתובע נזקים כלשהם.
2. על כן, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.
3. בנסיבות המפורטות לעיל, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ו אדר ב' תשע"ו, 25 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.