נוכחים:

העורר וב"כ – עוה"ד עופר קופרמן וצפריר יגור

ב"כ המשיבה – רס"מ שי לזמי ומפקח קורין גרוסמן

<#1#>

פרוטוקול

עו"ד יגור:

אני חוזר על הערר ואני רוצה להפנות גם לפרוטוקולים הקודמים, לפיהם, בתחילת הפרשה נציגי המאשימה דיברו על כך כל הזמן שמדובר בסמים מסוכנים, וכל הבקשות שהיו, כולל שחרור בתנאים, היו בעילה שהם עדיין חושדים שמדובר בסמים. גם ההסכמה על השחרור אליה הגענו נעשתה תחת החשד שמדובר בסמים. ב"כ המאשימה גם הצהירו בזמנו שחוות דעת תהיה בעניין הזה ב- 16.9. בהתחלה הם הצהירו שהם לא יבדקו את החומרים, אחר כך הם הביעו הסכמה לבדוק את החומרים. היום החומרים נמצאים למעלה מחודש בידי ב"כ המאשימה ואין עליהם חוות דעת סופית. אנו גם יודעים שכל פעם שבתי המשפט שואלים מתי תהיה חוות דעת, הם אומרים שבזמן הקרוב. גם ליום הראשון הקרוב, 13.10.13 מועד בו מסתיימים התנאים בהחלטת בית משפט קמא, גם אז חברי מתבקשים לבקש הארכת הימים בגין אותה עילה.

אני מפנה לפרוטוקול מ- 3.10.13, איך שאני מתחיל לחקור, בית משפט קמא עוצר אותי ונותן החלטה לא לחקור על שום דבר.

רס"מ שי לזמי:

לבקשת בית המשפט שאציג את הדו"ח החסוי שהוצג לבית המשפט בדיון הקודם, אני משיב שכל החומר והדוחות הקודמים שהיו אני גרסתי, מדובר באותה חקירה, באותם סיכומים. היה אמור להיות מוגש בתיק זה כתב אישום. יש תיק החזקה של החשוד שנמצא כאן ועוד שלושה משיבים שלא נמצאים כאן הם שוחררו, ויש עוד שני תיקי סחר בחומר מסוכן. בתיקים שמייחסים חשד לסחר בחומר מסוכן, אין חוות דעת ביחס לחומר המסוכן. בתיק של חשד להחזקת חומר מסוכן המיוחס לעורר, ישנה חוות דעת אך לאחר שהבאתי את התיק בפני הפרקליטות, הובהר לי ממנה שחוות הדעת אינה מספיקה להגשת כתב אישום. לכן לא הוגש כתב אישום והתבקשתי על ידי הפרקליטה לקחת את החומר שוב לבדיקה, לפנות שוב לראש המעבדה האנליטית ולהסביר לו מה בדיוק צריך בחוות הדעת. אני בעצמי לקחתי את החומר למעבדת סמים אנליטית במטא"ר, ושוחחתי עם ראש המעבדה. התיק כבר מסווג, זאת אומרת שהיתה כוונה להגיש כתב אישום.

אני שוחחתי היום עם ראש המעבדה, הוא אמר לי שבימים הקרובים, בתקווה ליום שני ללא התחייבות כי יש להם עומס כבד, תהיה חוות דעת בשלושת התיקים.

אני מפנה למזכר נוסף של מפקחת קורין גרוסמן מיום 8.10.13 באשר למה שמבוקש מהמעבדה האנליטית.

עו"ד יגור:

אני חושב שבית המשפט קמא טעה בפן המשפטי, אני סבור שלא ניתן להאריך תנאי מעצר בית בעילת מסוכנות בלבד, שזו העילה היחידה שרשומה בבקשה וזו העילה היחידה שדנו בה. סעיף 48 וגם 58 מדברים על תנאים של צורכי חקירה, תנאים של שיבוש או הימלטות אבל לא מסוכנות.

בעילת מסוכנות לא ניתן לפנות לפי הסעיפים הללו אם זו העילה. בעילת מסוכנות אפשר לפעול לפי סעיף 13 ו- 16 שזה 30 יום. בית משפט קמא גם מקבל את העמדה שלי והוא כותב בהחלטה שלו שיש להאריך כי יש פעולות חקירה.

בעילת מסוכנות לא היתה סמכות לבית המשפט קמא להאריך מעבר ל- 8.10.13. אני אומר שחשוד 1 שווה לחשוד 3 מבחינת עילת המסוכנות, אז אם שניהם באותה עילה אז למה לגביו הוא כבר לא במעצר בית.

לאורך כל הדיונים, הצהירו שאין הבדל בין חשוד 1 לחשוד 3.

ב"כ המשיבה:

אני הצהרתי שאנו לא רואים הבדל בין חשוד 1 לחשוד 3, ואני שגיתי שהצהרתי זאת משום שכב' השופט מרדכי קבע בהחלטתו שהם לא שווים שחומרת הראיות כנגד משיב 1 היא חמורה יותר וכב' השופט נחמיאס בהחלטתו תיקן אותי. אני הצהרתי לפרוטוקול שאני לא משפטן, אני חוקר משטרה.

המשך דיון לאחר הפסקה

אנו עומדים על טענתנו שמעצר בית מלא הוא חלק מתנאי מעצר ממשיים וזה בעצם חלופת מעצר של ממש לפני הגשת כתב אישום ואנו טוענים ששחרור בערובה לפי סעיף 48 או סעיף 58 ששואף את כוחו מסעיף 48, נועד למקרים שאדם יופיע להתייצבותו בבית המשפט ולא ישבש חקירה.

מבירור שערכתי, התברר לי שלחברי אין סמכות להופיע בבית משפט המחוזי ולא ברור לי איך הוא עומד וטוען למרות שאין לו סמכות לכך.

חברי טען דבר שלא יעלה על הדעת. הוא אמר שאת המסמך שעליו היו כל הפעולות ושעל סמך אותו מסמך בית משפט קמא החליט מה שהחליט, חברי גרס אותו. הוא לא מפקד הצוות ולא מפקד היחידה, איך הוא משמיד מסמכים. הוא לא אמר שמפקד היחידה נתן הוראות והוא גם אומר שהוא ערך מזכר להיום שהוא ממצה את מה שהגיש בפני השופט, זה לא יעלה על הדעת. היום מה שנעשה מונע מאיתנו לבדוק את מה שנעשה בבית משפט קמא. יש אופציה לא לתת לנו בטענה שזה לא חומר חקירה, אבל איך על דעת עצמו הוא שולף מסמכים ומשמיד אותם ועוד שסומנו על ידי בית המשפט.

חברי הצהיר ואני מפנה לפרוטוקול בפני כב' השופט לוי. אנו טוענים שעל פי סעיף 13 לא ניתן לצוות על מעצר לפני הגשת כתב אישום למשך יותר מ- 30 יום, ובמידה ומעוניינים צריך להביא אישור מהיועמ"ש שמאשר זאת, כי אחרת יתכן שאדם ישנה מעל שנה בתנאים של מעצר בית מלא לפני עוד שהוגש כתב אישום, כאשר מה שעומד בבסיס הבקשה זה מסוכנותו.

חברי אמר שהוא אתמול עלה למז"פ עם חומרים לבדיקה. לא ברור לי איך הוא טוען דבר כזה, לאורך כל החקירה הוא אומר שהחומר עדיין במז"פ, איך החומר נמצא אצלו. אני לא מבין את התנהלות היחידה. אני מכיר שאם תופסים חומר שולחים אותו למז"פ לבדיקה.

חברי שוב ושוב גם מצהיר כאן שעד היום הזה תהיה חוות דעת.

אני מפנה לעמ' 4 בפרוטוקול של בית המשפט המחוזי בב"ש, שם חברי מצהיר בש' 11-12, שהעילות היחידות היא שיבוש ועילה שצריכים להיחקר עוד היום ומה שיישאר זה מסוכנות.

אני אומר עד מתי אדם ימתין לחוות דעת. אני הבנתי מבין השורות שחוות דעת הזאת היא לא חוות דעת, כתוב שיש אינדיקציה, חוות דעת קובעת האם זה החומר הזה או לא. מעבר לזה אנו לא יודעים מתי תגיע חוות הדעת. חברי אומר שהוא דיבר עם זה וזה והם אמרו, זה לא מספיק, אנו צריכים תאריך מדויק.

חברי מצהיר על שיחות שאין להם תעוד בתיק הזה.

לעורר והחשודים האחרים לא היתה שום מטרה להחזיק חומר מסוכן. הם הצטיידו מראש בחוות דעת שאומרת שהחומר הזה הוא לא סם מסוכן ולא חומר מסוכן. בשביל שחומר יוכרז כסם מסוכן, אנו הולכים לפקודת הרוקחות ולחוק ורואים מה זה ההגדרות של חומר מסוכן. יש רשימה ושם מופיעים כל החומרים המסוכנים. לא יעלה על הדעת שאני נתפס עם משהו ואין לו כל תעוד בשום מקום ויחליטו עכשיו שהוא מסוכן. אנו מהיום שנעצרו אמרנו מה המרכיב הפעיל בחומר.

הגשתי את התיקון לחוק לבית המשפט, והחומר הזה מופיע, משמע שברור שלפני הוא לא הופיע, הוסיפו אותו כסם מסוכן, זאת אומרת שכשהעורר נעצר, החומר לא היה מסוכן עדיין, הוא לא הופיע ברשימה. אנו מסכימים לכל התנאים אבל לא למעצר בית.

ב"כ משיבה:

גם בית המשפט המחוזי, כב' השופט לוי קבע בהחלטתו שיש סמכות להחזיק את העורר במעצר בית ובית המשפט השלום חיזק את החלטתו.

לגבי הטענה שאין לי סמכות להופיע, לכן באתי לכאן יחד עם חברתי מפקח קורין גרוסמן שהיא קצינת החקירות ולה יש סמכות לטעון. היא לא מכירה את התיק, אני מנהל את החקירה ואני מכיר את התיק. איתי נוכחת קצינה שיש לה סמכות ואני מבקש לאפשר לי להמשיך את הטיעון.

אני שוחחתי עם ראש המעבדה והוא אמר לי שהוא ישמח לספק תשובות לעניין החוות דעת, איך זה הגיע למצב שכרגע אין חוות דעת.

אחרי שיחה עם הפרקליטה ועם ראש המעבדה, הם אמרו לי שעד יום חמישי יהיו חוות דעת ויוגש כתב אישום עם בקשה להארכת תנאי מעצר בית מלא.

לגבי המסמך שחברי הגיש. זה לא הוצג בשום דיון עד היום ובנוסף החשוד ושאר החשודים לא משתפים פעולה בחקירה ומקפידים לשמור על זכות השתיקה.

אנו מתייחסים לסעיף 338 לחוק העונשין שמדבר על חומרים מסוכנים, החוק שחברי מתייחסים אליו, מתייחס לחוק של מאבק בתופעת השימוש בחומרים מסוכנים שבתחילה חשבנו להאשים לפיו אבל לאחר התייעצות החשד הוא בסעיף אחר.

<#4#>

החלטה

בפני ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר ח. נחמיאס) מיום 3.10.13 בה נעתר לבקשת המשיבה והאריך את תוקף תנאי השחרור בערובה בהם היה משוחרר העורר וזאת עד ליום 13.10.13.

העורר נחשד ביחד עם אחרים בעבירה בניגוד לסעיף 338 לחוק העונשין שעניינו מכירה, אספקה או החזקת חומר מרעיל או חומר שהינו מסוכן. יצוין כי העורר שוחרר בתנאי מעצר בית ובתנאים מגבילים יחד עם חשודים נוספים, כאשר אף על החלטה קודמת הוגש ערר על ידי העורר ואחרים שנחשדו עמו, כאשר בית המשפט בהחלטתו בערר (כב' השופט לוי) קיבל את הערר ביחס לחשודים אחרים והורה על שינוי תנאי הערובה בכך שלגבי העוררים האחרים, בוטל תנאי מעצר הבית המלא בכפוף להעלאת ההפקדות הכספיות, ואילו לגבי עורר זה מצא בית המשפט לקבוע כי היה מקום לאבחן בין עורר זה לעוררים האחרים, לאור חלקו החמור יותר של עורר זה.

בערר שבפני, העלו ב"כ העורר שורה של טענות: נטען כי אין מקום להורות על המשך תנאי מעצר הבית של העורר שכן חלפו כבר יותר מ- 30 יום ומכאן יש מקום להתייחס למעצר הבית כאל מעצר, ובהתאם לסעיף 13 לחסד"פ, בחלוף 30 יום אין מקום להארכה נוספת. עוד נטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שנעתר לבקשה כשהוא מסתמך על סעיף 58 לחסד"פ מעצרים, שכאמור לשיטתם, אין לו מקום בענייננו, ואף בית משפט זה בערר הקודם, התייחס לעניין זה.

ב"כ העורר הוסיפו וטענו כי אין כל הצדקה להמשך התנאים המגבילים, בשים לב לכך שלמרות חלוף תקופה ארוכה, לא התקבלה חוות דעת ואף לא ידוע מתי תתקבל; עד כה חוות דעת שהתקבלו לא הספיקו, גם לא לפרקליטות, דבר על מעיד על חולשת הראיות; בכל מקרה המדובר בחומר שאינו חומר מסוכן ותיקון החקיקה לגביו בו הוכנס לחוק הינו מאוחר למועד המעשים המיוחסים לכאורה לעורר; וכי מכל האמור לעיל יש לקבל את הערר.

נציג המשיבה טען מנגד כי התקבלה חוות דעת שלא היתה מספקת, ומכאן התבקשה חוות דעת נוספת על ידי הפרקליטות וזו אמורה להתקבל בשבוע הבא וכי יש מקום לדחות את הערר לאור מסוכנותו של העורר ולאור הכוונה להגיש כתב אישום לאחר קבלת חוות הדעת ובקשה להארכת התנאים המגבילים.

ראשית אתייחס לטענה בדבר כך שאין מקום להאריך את תנאי השחרור בערובה, ובכלל זה תנאי מעצר בית המלא לאור העובדה שחלפו 30 יום מהיום בו נעצר לראשונה העורר, ומכאן יש להתייחס, על אף העובדה ששוחרר למעצר בית, כאל מעצר ממש במובן זה שיש להחיל את ההוראות החלות לגבי אדם השוהה במעצר, היינו בחלוף 30 יום באם לא הוגש כתב אישום, ובהעדר אישור היועמ"ש, יש לשחררו למעצר, ובהקשר לענייננו – לטענת ב"כ העורר – באים לסיומם התנאים שהוטלו ויש "לשחררו" ממעצר הבית.

אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 17 לחסד"פ (מעצרים) קובע בבירור כי לא יוחזק חשוד במעצר לתקופה העולה על 30 יום בקשר לאותו אירוע. סעיף זה מדבר בבירור על מעצר, כאשר העורר שבפנינו אינו עצור ושופט לא ציווה על מעצרו או על הארכת מעצרו אלא על שחרורו.

אנו מצויים בתוך הספרה שעניינה שחרור בערובה ובתנאים, שהרי העורר שבפנינו שוחרר בערובה ובתנאים ואין אנו מצויים באותו חלק של הוראות החוק הדן במי ששוהה במעצר.

קיימת אבחנה ברורה בחוק ודיון נפרד בהוראות הקשורות לאדם השוהה במעצר כחוק לבין מי ששוחרר בערובה, כמו העורר שבפנינו ואף בעניינו קיימות הוראות בדין הקובעות מתי ישוחרר אדם בערובה, באלו תנאים, מה הם הסייגים לשחרור בערובה (ראה לדוגמא סעיף 45 לחסד"פ מעצרים); מה הם השיקולים לקביעת ערובה (ראה סעיף 46 לחסד"פ מעצרים) וכיוצ"ב.

העורר שבפנינו אינו מי ש: "ציווה שופט על מעצרו" כאמור בסעיף 17 לחסד"פ מעצרים, אלא הינו מי ש: "ציווה שופט לשחרר אדם בערובה" כאמור בסעיף 46 לחסד"פ מעצרים. מכאן לא מצאתי לקבל טענת ב"כ העורר בעניין זה.

אציין עוד כי הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הינם סעיפים 46 ו- 48 לחסד"פ מעצרים, כאשר סעיף 58 מדבר רק על תוקף הערובה ואנו מצויים ראש וראשית בשאלה האם יש מקום להותיר את תנאי השחרור בערובה על כנם והאם היה מקום להעתר לבקשת המשיבה להאריך אותם כפי שעשה בית משפט קמא, אם לאו.

אין ספק שטיעוני ב"כ העורר, כי תנאי מעצר בית הינם תנאים שיש בהם הגבלה משמעותית של חירותו של אדם, הינם טעונים ראויים שיש לתת להם משקל, ומכאן ברי כי אין לומר שניתן יהיה להורות על הארכת תוקף תנאים אלו לתקופה המקסימאלית הקבועה בסעיף 58 לחסד"פ, שהינה תקופה ממושכת מאד שיכול ואינה עולה בקנה אחד עם תנאי ערובה קשים כמו מעצר בית מלא. מנגד, אין בידי כאמור לקבל אף טענת ב"כ העורר כי התנאים מוגבלים ל- 30 יום לאור סעיף 13 ו- 17 לחסד"פ מעצרים.

מכאן אפנה לבחון טענות העורר לגוף הדברים כי אין הצדקה להמשך התנאים המגבילים, ובעיקר מעצר הבית המלא, בשים לב לתקופה הממושכת שחלפה בהם שוהה העורר בתנאים; לעובדה שעד כה לא התקבלה חוות דעת מז"פ; ולכך שהמדובר בחומר שאינו מסוכן.

באשר לטענות בדבר מהות החומר אשר ביחס אליו נחשד העורר הן בכך שהחזיק אותו וחשדות נוספים הקשורים לאספקתו, הרי אף המשיבה לא טענה שהמדובר בסם מסוכן, אלא לטענתה המדובר בחומר שיש בו כדי להוות חומר מסוכן ועל כן הפנתה בעניין זה לסעיף 338 לחוק העונשין.

אכן כפי שציין ב"כ העורר, החומר אשר הוא עצמו ציין שמכונה "נייס גיא", נזכר בהכרזה על חומרים אסורים בהפצה שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 12.9.13 (לאחר המועד בו נעצר העורר והוא חשוד ביחס לאותם חומרים) כאשר בהכרזה זו נכלל כחומר אסור בהפצה בסעיף 2 ׁׁ(7), החומר שהמשיבה חושדת שהוא החומר שהוחזק על ידי העורר.

העובדה שחומר זה נכלל רק במועד זה בהכרזה לפי חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, שהוא חוק חדש שחוקק השנה , למטרה המצוינת בשם החוק – מאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, בשים לב לעובדה שכיום קיימים חומרים מסכנים בנוסחאות כימיות שונות שחלקם לא נכללים בפקודת הסמים המעודכנת מעת לעת, וקיימים מקרים בהם חומרים שמאוחר יותר הוכנסו לפקודה, או לחוק כחומרים מסכנים, לא היו מצויים בה מלכתחילה. אין חולק כי החשדות המיוחסים לעורר לכאורה בשלב זה, אין בהם כדי לבסס עבירה לפי חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסכנים, התשע"ג – 2013, שכן ברי שבמועד בו נתפס אותו חומר, לא היו הוראות אלו בתוקף. עם זאת המשיבה ציינה כי החשד המיוחס לעורר הינו בהתאם לסעיף אחר הקיים מזה כבר בחוק העונשין שעניינו, מכירה, אספקה, שימוש או החזקת חומר מרעיל או מסוכן. בעניין זה צוין כי קיימת לכאורה חוות דעת של משרד הבריאות המדברת על כך שהמדובר בחומר מסוכן ובשלב זה, שלב החשד הלכאורי בלבד, לא מצאתי לקבל הטענה שאין די בה כדי להקים, ולו לכאורה, חשד לעבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין.

אציין, כי כל האמור הינו בגדר חשד משטרם התקבלה חוות דעת סופית ביחס לחומר בהתאם לדרישות שנתבקשו על ידי הפרקליטות, כאשר בחוות הדעת שהתקבלה, כפי שהתקבלה, אין די כדי לבסס חשד ברמה גבוהה.

באשר לטענת ב"כ העורר כי טענתם החילופית של ב"כ העורר כי שחרור בערובה על פי סעיף 48 לחסד"פ מעצרים, עניינו אך בכך שמדובר בשחרור שמטרתו להבטיח שהמשוחרר יתייצב לחקירה או לדיון או שימנע מלשבש הליכי משפט ואין עניינו במשוחרר שהעילה הנטענת לכך שעליו להימצא בתנאים מגבילים, הינה עילת מעצר של מסוכנות. אף טענה זו אין בידי לקבל כלל עיקר, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 48 לחסד"פ מעצרים. סעיף 48 קובע תנאים בסיסיים או כפי שמכנה אותם כב' השופט המלומד קדמי בספרו סדר הדין בפלילים, חלק ראשון בעמ' 356: התנאים "האובליגטוריים", היינו התנאים שבית המשפט חייב לכלול בשחרור בערובה, התנאים הנוספים מיועדים להבטיח את תכלית ואת מניעת "הסיכונים והמסוכנויות העומדים בבסיס עילת המעצר (ראה שם באותו עמוד וכן סייפת הפתיח לסעיף 48). מעצם העובדה שמצוין שם כי בית המשפט רשאי להוסיף תנאים כמו איסור יציאה ממקום המגורים במשך כל שעות היממה או בחלק ממנה, כפי שנעשה בענייננו, אנו למדים שהמדובר בתנאים נוספים המאפשרים לבית המשפט לנקוט אמצעים נוספים כמו מעצר בית מלא שרלוונטיים במיוחד למי שעילת המעצר כנגדו הינה מסוכנות, כפי שבענייננו. פרשנות כפי שטענו לה ב"כ העורר, תביא לתוצאה שלא ניתן לקבלה, לפיה מי שעילת המעצר כנגדו הינה "אך" מסוכנות ולא שיבוש הליכי חקירה, לא ניתן להורות על שחרורו בתנאים כאמור, משסעיף 48, כך נטען, איננו חל וכאמור טענה זו אין לקבלה.

אין ספק כי העורר שוהה בתנאים מגבילים השוללים במידה ניכרת את חירותו במשך תקופה ארוכה ותוצאה זו אינה רצויה. עם זאת, בשים לב למהות החשדות, לחלקו המשמעותי יותר של העורר לעומת שותפיו כפי שציין אף חברי כב' השופט לוי בהחלטתו, לא ראיתי כי נפלה שגגה בהחלט בית המשפט קמא שהאריך את תנאי השחרור בערובה, אם כי לא למלוא התקופה שהתבקשה אלא לתקופה מצומצמת יותר, בשים לב למסוכנות העולה מן העורר לאור החשדות המיוחסים לו.

אציין כי נמסר לי היום שחוות הדעת אמורה להתקבל בשבוע הבא, בתחילה דובר על יום א', ובהמשך דובר על יום ה', היינו שבוע מהיום. בשים לב למשך התקופה הארוכה בה שוהה העורר בתנאי "מעצר בית" נראה כי בסיום התקופה שקבע בית המשפט קמא, יש מקום שהמשיבה תשקול האם יש מקום להמשיך ולבקש הארכת התנאים, או האם יש מקום לשקול הקלתם. האמור הינו בשים לב לכך שמעיון בתיק החקירה, ולאור העומס כפי שצוין במעבדות מז"פ, לא ברור אם חוות הדעת תתקבל אף ביום ה' הבא – 17.10.13 – מועד בו יחלוף כמעט חודש ומחצה מאז נעצר העורר לראשונה. כפי שציינתי, גם אם אין בידי לקבל הטענה כי הארכת תוקף התנאים מוגבלת ל- 30 יום, עדיין בחלוף תקופה של מעל ל- 30 יום כפי שבענייננו, יש לערוך בחינה דקדקנית יותר של התנאים עצמם ולא תנאי שחרור בערובה או בהתחייבות עצמית, כתנאי שחרור במעצר בית מלא.

באשר לטענה בדבר העדר סמכות החוקר לטעון, הרי יחד עמו הופיעה בפני קצינה – מפקח – הגב' קורין גרוסמן, אשר לה הסמכות לטעון ולא ראיתי פסול באמור לעיל מששיניהם הופיעו מטעם המשיבה.

טרם נעילה אציין, וזאת ביחס לדברי החוקר כי גרס את סיכומי החקירה הקודמים משסבר שאין צורך בהם כי מקבלת אני דבריו שעשה זאת בתום לב, אך יש להבהיר שכל מסמך המצוי בתיק החקירה והעוסק בהארכת המעצר, גם אם איננו חומר החקירה כשלעצמו, הרי יש חשיבות שיישאר בתיק על מנת שניתן יהיה, למשל, בהגשת ערר, לבחון מהו הדו"ח שהוגש בפני בית המשפט קמא וחזקה שבמקרים הבאים יעשה לשמור כל אחד מהדוחות שהוגשו בפני בית המשפט.

<#5#>

ניתנה והודעה היום ו' חשון תשע"ד, 10/10/2013 במעמד הנוכחים.

שם הקלדנית: מיכל וקנין