1. התובע, יליד 1992, הועסק במועד הרלוונטי כטבח במסעדת טאטי יהוד בע"מ.

ביום 7.5.13 התובע נפגע בתאונת דרכים כשהוא רוכב על אופנוע.

2. המחלוקת בין הצדדים היא האם תאונת הדרכים אירעה בדרכו של התובע לביתו או שמא, כטענת הנתבע, חלה הפסקה או סטיה של ממש בדרכו של התובע מעבודתו הביתה.

3. להלן התשתית העובדתית שבבסיס המחלוקת בין הצדדים:

התובע מתגורר באור יהודה, ברחוב הערמון, וממקום עבודתו ברחוב גירון ביהוד, עליו לנסוע מערבה, כארבעה קילומטרים (על פי עדות התובע – 2-3 קילומטרים, 6 דקות נסיעה, עמוד 4, שורות 24-25).

על פי גרסת התובע, הוא נפגע בתאונה בעת שהיה בדרכו לתדלק את הקטנוע בתחנת דלק שנמצאת במושב בארות יצחק, סמוך לכביש מס' 40, היינו צפון מזרחה למקום העבודה ובכיוון הפוך לכיוון הנסיעה מהעבודה לביתו של התובע (ר' מפות שסומנו נ/1 ונ/2).

4. לטענת התובע, דו"ח הנוכחות ממקום העבודה מעיד על כך שביום התאונה התובע סיים לעבוד בשעה 16:30. התובע העיד שהתעכב מעט בעבודה, לשם מקלחת, התרעננות ושיחה עם חבריו לעבודה. לאחר מכן יצא לכיוון תחנת הדלק "טן" בבארות יצחק, שם הדלק זול יחסית ושם נהג לתדלק כיוון שהיו בידיו שוברים שניפקה חברת האשראי בגין כרטיס האשראי של אמו.

התובע הדגיש שהוא נפגע קשה מאד בתאונה ולא זכר את פרטיה. עוד ציין כי לא הוכחה כל סיבה אחרת לנסיעתו לכיוון בארות יצחק וחיזוק לגרסתו נמצא בעדות אמו ובעדות חברו לעבודה.

התובע אף הפנה לנפסק בדב"ע לד / 0-89 אהרון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 347 (1974).

5. לטענת הנתבע, התובע לא הוכיח שהיה בדרכו לביתו לאחר שסיים את יום העבודה. הנתבע הצביע על כך שבדו"ח הנוכחות ממקום העבודה מצויינים שינויים המאוחרים למועד התאונה. בנוסף, נטען כי גרסת התובע מהווה רק השערה, באשר אינו זוכר את נסיבות התאונה ואין די בכך. הנתבע הצביע על כך שאין ראיות שיתמכו בגרסת התובע.

עוד נטען כי לא הוכח שהתובע היה בדרכו מהעבודה לביתו, ואף הוכח כי מדובר בסטיה של ממש, שהרי התובע נסע בכיוון הפוך מכיוון הנסיעה לביתו. כמו כן, כאשר המרחק לתחנת הדלק שווה כמעט למרחק לביתו של התובע, מדובר בסטיה של ממש. בעניין זה הנתבע הפנה לנפסק בעב"ל (ארצי) 32733-09-13 כהן - המוסד לביטוח לאומי, 17.7.14.

6. בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה –1995 (להלן – החוק) הוגדרה "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה הוגדרה בחוק כ -

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."

כלל זה הורחב לחריגים המנויים בסעיף 80 לחוק, כאשר לעניינו רלוונטי סעיף 80(1) הקובע –

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –

(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

סייג לאמור לעיל נקבע בסעיף 81(א) לחוק, העוסק בהפסקה ובסטיה מהדרך, ובו נקבעו ההוראות הבאות:

"תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על ידיה אי - כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות."

7. בעב"ל (ארצי) 32733-09-13 כהן - המוסד לביטוח לאומי, 17.7.14, עליו מסתמך הנתבע, חזר בית הדין הארצי על הנפסק בפרשת אספיר (עב"ל 329/09, מיום 9.1.05) –

"יש ולעיתים הדרך למקום העבודה כרוכה בסטיה מן הדרך המקובלת, על שלל חלופותיה. מתי תהא סטיה זו 'מקובלת' ומתי תחשב כ'סטיה של ממש' במובן סעיף 81 לחוק? אין על כך תשובה חד משמעית ולא ניתן להגדיר לצורך כך נוסחה מחייבת מראש. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה. הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הנסיעה."

ר' גם עב"ל (ארצי) 18890-03-11 שלמה – המוסד לביטוח לאומי, 30.11.12, שם נפסק כי במקרים בהם מטרת הסטייה היא אינצידנטלית ונלווית לפעולת המבוטח בהליכתו לביתו, ואינה פעולה עצמאית העומדת בפני עצמה, יש לתת משקל פחות ליחס בין משך ומרחק הסטייה לבין אלו של הדרך המקובלת.

8. התובע תומך את טיעונו על הנפסק בדב"ע לד / 0-89 אהרון – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 347 (1974). שם נפסקו הדברים הבאים:

"תגובתו של אדם המגלה בתחילת נסיעה כי הדלק שברכבו כמעט אזל, היא לדאוג למילוי המיכל; וזוהי תגובה סבירה וצפויה, שבדרכו של עולם. לו נמצאה תחנת הדלק בין מקום העבודה לבין מעונו של העובד, והעובד היה נעצר בה לשתי דקות, כפי שעשה בתחנה שבצומת אחים ונפגע בהמשך דרכו הביתה, לא היתה מתעוררת כלל שאלה של הפסקה או סטיה מן הדרך המקובלת. מה הבדל מהותי ישנו בכך שהתחנה היתה במקום מרחק, כמה מאות מטרים בכיוון הנגדי. השוקל הוא מטרת הסטיה, וכבר נאמר כי 'ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קילומטר אחד מדרך שאורכה 10 קילומטר לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית המלאכה הקרוב ביותר על מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קילומטר מדרך שאורכה 20 קילומטר הוא סטיה של ממש, עת סוטים לבית מלאכה על מנת להזמין ריהוט (לב/ 0-91 [1], שם עמ' 7). במקרה שלפנינו – הדומה בוודאי יותר לדוגמה הראשונה מאשר לשניה – יש לראות את הנסיעה לתחנת הדלק כחלק מהנסיעה 'למעונו', שכן היתה למען הנסיעה, למען הפעלתו התקינה של כלי הנסיעה; ויש לראות במילוי המיכל בדלק, פעולה נלווית בעלת אופי רגיל וסביר, באותה מידה שעצם נסיעתו של העובד לעבודה וחזרה, יום יום, בקטנוע, היתה פעולה רגילה ומקובלת."

טרם שאפנה ליישום ההלכות שתוארו לעיל, יש לשוב ולבחון את הראיות שהוצגו.

9. עקב הפגיעה בתאונת הדרכים, התובע לא זכר את פרטי הפגיעה או את שקדם לה. כלל עדותו היתה סברא, המבוססת על ניסיונו לשחזר את העובדות וכן על פעולות שנהג לבצע דרך כלל, טרם התאונה.

גרסתו של התובע בבית הדין אינה שונה מהותית מדברים שהתובע מסר לחוקר הנתבע, ביום 19.8.13 (נ/3). על פי גרסת התובע, הוא נהג להגיע לעבודה על קטנוע. גרסתו של התובע כי באותו יום עבד משמרת יום במסעדה לא נסתרה. התובע מסר שאינו זוכר לאן התכוון לנוסע באותו יום לאחר העבודה, אך הסביר שהסיבה היחידה שהוא מעלה על דעתו היא רצונו לתדלק את הקטנוע בבארות יצחק, בתחנת "טן" שמחירי הדלק שם זולים יחסית והתובע גם יכול היה להינות מהטבה מכרטיס האשראי של אמו (עמוד 3 לחקירה).

התובע ציין במפורש ש"אין לי שום דבר אחר שם חוץ מהתחנת דלק" וגם מהעדויות שנשמעו בבית הדין לא עולה כל אפשרות אחרת שיכולה להצביע על כך שמטרת הנסיעה היתה שונה.

התובע גם מסר לחוקר כי לאחר סיום העבודה, נהג להתעכב במקום ולהשאר לשם התרעננות. דברים דומים נשמעו מפי התובע גם בבית הדין.

10. למרות שגרסת התובע מתיישבת עם גרסתו עוד טרם הגשת התביעה לבית הדין, אני סבורה כי בהעדר ראיות נוספות שיתמכו בה, אין לקבלה.

11. לתאונה עצמה לא היו עדים. התובע זימן להעיד את חברו, מר אבי נפטלאייב, שעדותו לא היתה מהימנה. העד לא זכר פרטים רבים ועיקר עדותו בבית הדין הסתכמה במילים "לא זוכר". עדים אחרים שעבדו עם התובע ביום התאונה ואשר יכלו להעיד על שעת סיום העבודה, על השעה בה התובע עזב את המקום או אירועים אחרים סמוכים לשעת התאונה, לא הובאו.

12. העדה השניה מטעם התובע היא אמו, שמטבע הדברים היא עדה המעוניינת בתוצאת ההליך. בנוסף, אמו של התובע לא נכחה במקום העבודה או במקום התאונה, כך שגם עיקר עדותה בשאלה שהיא בלב המחלוקת מהווה סברא.

13. על פי דברי התובע לחוקר (עמוד 4, שורה 13 ואילך, נ/3), התאונה אירעה בשעה 17:05, בעוד שלגרסת התובע, הוא סיים את עבודתו באותו יום בשעה 16:30 (דו"ח נוכחות סומן ת/1). בהתחשב בכך שתחנת הדלק נמצאת כארבעה קילומטרים מהמסעדה, מדובר בפרק זמן ארוך, שאינו ניתן להסבר רק בכך שהתובע התעכב במקום העבודה. זאת במיוחד כאשר לא הובא כל עד שיתמוך בגרסה זו.

בנוסף, כיוון שבדו"ח הנוכחות הממוחשב צוין כי שעות העבודה ביום התאונה שונו (ביום 13.6.13), ספק אם האמור בדו"ח זה תומך בגרסתו העובדתית של התובע, לפיה סיים את העבודה בשעה הנקובה בדו"ח.

אוסיף בהקשר זה כי התובע העיד שדרך כלל יום העבודה שלו הסתיים בשעה 16:00 (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 10) ואף שעה זו אינה מתיישבת עם גרסת התובע, בשים לב לשעת התאונה (כשעה לאחר מכן).

14. זאת ועוד, בעוד שבתצהירו התובע טען כי תדלק את הקטנוע באופן קבוע בתחנת הדלק "טן" שבמרכז המסחרי של בארות יצחק (סעיף 7 לתצהירו), התובע מסר לחוקר שתדלק שאותה תחנה פעם או פעמיים בחודש (עמוד 3, שורות 19-20). גרסת התובע בפני החוקר מתיישבת עם חלק אחר של עדות התובע ואמו, ממנו עולה כי ההנחה באותה תחנת דלק היתה בשוברים שאמו של התובע קיבלה מעת לעת (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 14-21, עמוד 8, שורות 6-7). המסקנה לפיה התובע לא נהג דרך כלל לתדלק בתחנת דלק זו מתיישבת גם עם עדות האם לפיה בשנת 2013 היא קיבלה בין 3 ל – 4 שוברים בלבד.

15. בשולי הדברים ובמסגרת הערכת העדויות, אציין כי גם בנושאים שהם לכאורה שוליים, כגון מספר החברים עמם התובע נהג להפגש, עדות האם לא תאמה לעדות בנה, התובע, למרות שהתגוררו יחד בתקופה הרלוונטית (השוו: עדות התובע בעמוד 7 לפרוטוקול, שורה 7, לעומת עדות אמו בעמוד 8, שורה 28 וכן בעמוד 9, שורות 5-6). כך גם בשאלה מה היה מספר השוברים בהם התובע השתמש. לפי התובע השוברים התקבלו אחת לשבוע עד שלושה שבועות והוא השתמש ב - 5-6 שוברים כאלה (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 17-21), בעוד שהאם העידה שבשנה אחת התקבלו 3-4 שוברים (עמוד 8, שורות 5-6).

סתירות אלה מעוררות סימני שאלה לגבי מהימנות כלל גרסתו של התובע.

16. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי הנסיעה שהתובע מבקש להכיר בה כחלק מהדרך המקובלת היא נסיעה בכיוון ההפוך לביתו ובמרחק שווה ממנו. כלומר, נסיעה בת 12 קילומטרים מהעבודה לבית, דרך תחנת הדלק, במקום נסיעה ישירות למעון, מרחק 4 קילומטרים.

17. מחד גיסא, על פי הנפסק בעניין אהרון, סטיה לשם תדלוק כלי הרכב בו העובד נסע אינה מהווה סטיה של ממש מהדרך ופעילות זו הוכרה כפעילות אינצידנטלית שאין בה סטיה של ממש.

מאידך גיסא, בעניינו של התובע, התדלוק בוצע בכיוון הפוך ממעונו ובמרחק נסיעה שהוא כמעט שווה למרחק הנסיעה מביתו של התובע. גם מבחינת זמן הנסיעה, מדובר בפרק זמן דומה למעונו של התובע וגם לתחנת הדלק, שהיא בכיוון ההפוך.

18. בעניין כהן שהובא לעיל נקבע כי לשאלה מהי סטיה 'מקובלת' לעומת 'סטיה של ממש', אין תשובה חד משמעית והדבר תלוי בנסיבות כל מקרה, על פי פרמטרים של מידתיות, סבירות ובעיקר של מטרת הנסיעה.

כאמור, תדלוק רכבו של העובד הוכר כפעולה אינצידנטלית. היינו סטיה מהדרך המקובלת למטרת תדלוק לא תחשב סטיה מהמטרה של נסיעה למעון, בדרך חזרה מהעבודה.

בנוסף, בעניין אהרון שהובא לעיל, נקבע במפורש כי גם נסיעה בכיוון הנגדי יכול ותוכר כנסיעה שאינה מהווה סטיה מהדרך.

יחד עם זאת, גם בפרשת אהרון נקבע כי הדגש הוא על מטרת הנסיעה. עוד יש לציין כי הנפסק בפרשת אהרון היה במקרה של סטיה בת מאות מטרים ולא נסיעה של 2 קילומטרים, כפי המקרה שבפני.

19. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ואת הפסיקה שהובאה לעיל, אני סבורה שבעניינו של התובע, כאשר הנסיעה למעון היא במרחק נסיעה וזמן כמעט שווים לנסיעה בכיוון ההפוך, לשם תדלוק הקטנוע, מדובר בסטיה של ממש מהדרך. גרסתו של התובע, לפיה נסע מרחק נוסף של 8 קילומטרים (הלוך ושוב) רק על מנת לחסוך במחיר הדלק, כאשר המרחק בין ביתו לעבודה הוא כארבעה קילומטרים, אינה הגיונית (השוו לנפסק בדב"ע תשן/ 0-174 אהרנפלד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98 (1990), לגבי בחינת אורך ההפסקה לעומת אורך הנסיעה למעון, לפיו "בהתחשב במטרות הסטייה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטייה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה"). זאת במיוחד כאשר עסקינן בתדלוק קטנוע, שמיכל הדלק שלו קטן לעומת כלי רכב אחרים (כגון מכונית פרטית או ג'יפ). כלומר, גם החסכון הפוטנציאלי בתשלום בגין הדלק אינו רב.

בנסיבות אלה, נסיעתו של התובע לתדלוק הפכה למטרה בפני עצמה, המנותקת מהנסיעה ממקום העבודה למעון. מעצם המונח "סטיה מן הדרך", מתבקש כי הסטיה תהיה הארכה מסויימת של הדרך, אם מבחינת זמן הנסיעה או מבחינת אורך הנסיעה. מקום בו משמעות "הסטיה" מן הדרך היא הכפלת מרחק הנסיעה והכפלת זמן הנסיעה למעון, לא ניתן לדבר עוד על סטיה, אלא על דרך חדשה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת (בלשון החוק). במצב דברים זה, הסטיה אינה פרופרציונית לדרך המקובלת, לא מבחינת אורכה, לא מבחינת משכה ולא מבחינת כיוונה.

על כן, לדעתי, דין התביעה להידחות.

20. סוף דבר – התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הבטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח אדר תשע"ה, (09 מרץ 2015), בהעדר הצדדים.