09 ינואר 2017

1. התובע עבד במשך כשש שנים בנתבעת, שהיא חברת שמירה. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו.

התשתית העובדתית ומהלך ההתדיינות

2. התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 16.3.07 עד ליום 14.2.13 כסייר בכפר מעש ובאזור תל אביב. בנוסף לעבודתו העיקרית כסייר, ממרץ 2009 הועסק גם כמלווה חמוש של מכליות דלק של חברת פז, עד לסיום התקשרות הנתבעת עם חברת פז, באוקטובר 2012.

לאחר סיום התקשרות זו, מחה התובע על הפגיעה בשכרו, והוצע לו בדצמבר 2012 לעבוד גם בתחום המכירות (בנוסף לתפקידו העיקרי כסייר). לטענתו, סוכם עימו שישולם לו עבור העבודה בתחום המכירות שכר של 4,000 ₪ ברוטו, ו- 2,000 ₪ עבור נובמבר ודצמבר 2012. מנגד, טוענת הנתבעת כי סוכם שיקבל תוספת קבועה בסך של 2,000 ₪ ברוטו בתוספת 10% עמלת מכירה, מיום 1.1.13.

נוכח מחלוקת זו, ביום 14.01.13, פנה התובע לנתבעת בבקשה לתקן את ההרעה בתנאי העסקתו. ביום 4.2.13 השיבה הנתבעת כי אינה מוצאת הרעת תנאים בהעסקתו, וביום 7.2.13 הודיע התובע על התפטרותו.

3. התביעה שבפנינו הוגשה ביום 10.10.13. דיון קדם משפט התקיים ביום 9.9.14 בפני כב' השופט תומר סילורה. לאחריו הועבר התיק לשמיעת ההוכחות בפני מותב זה. דיוני ההוכחות התקיימו ביום 31.1.16, ביום 2.2.16, ביום 15.2.16 וביום 14.4.16. במהלכם, נחקר התובע ארוכות על תצהירו, ונחקרו עדי הנתבעת מר דורון שלו, איש מכירות בנתבעת; מר שאולי גיטלמן, סמנכ"ל הנתבעת; מר רחמים צורדקר, מנהל הסיירים בנתבעת; מר יעקב סלע שהינו מנהל מוקד ומנכ"ל הנתבעת מר יעקב גיטלמן. בתום דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע.

דיון והכרעה

ההסכמים הקיבוציים החלים

4. הנתבעת מודה בתחולת ההסכמים הקיבוציים הבאים: עד לחודש יוני 2009 הוראות ההסכם הקיבוצי בענף השמירה משנת 1972; מיום 21.6.09 ועד לסיום עבודת התובע ההסכם הקיבוצי מיום 2.11.08 שנכנס לתוקף ביום 21.6.09.

לאור האמור, יש לדחות את טענת התובע לפיה חלים על העסקתו, בנוסף, גם הוראות צווי ההרחבה שהרחיבו את הוראות ההסכמים הקיבוציים שלעיל. הסביר זאת לאחרונה כב' השופט אילן איטח בעניין קלינור (עע 19275-10-12 קלינור נ' סאולוב (6.12.16)):

"מקום שהסכם קיבוצי כללי חל על מעסיק ישירות מכוח חברותו בארגון המעסיקים, לא חל עליו צו ההרחבה שהרחיב את אותו הסכם קיבוצי כללי. למעשה ולהלכה, גם אין כל משמעות לתחולה שכזו. שכן, במהותו מכוון צו ההרחבה לחול על מי שההסכם הקיבוצי הכללי לא חל עליו. כשמו כן הוא – צו ההרחבה מרחיב את היקף התחולה הכללי גם על מי שאינו חבר בארגון המעסיקים (ראו סעיפים 25 ו- 30 לחוק הסכמים קיבוציים".

השכר הקובע

5. אין מחלוקת כי שכרו האחרון של התובע עמד על 26 ₪ לשעה. עם זאת, הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לכלול את התוספת החודשית בסך של 200 ₪ שהוגדרה כ"מענק מניעת פריצות" בחישוב השכר הקובע.

המבחן המשפטי בשאלה האם יש להביא בחשבון תוספת זו כחלק משכר היסוד הינו האם המדובר בתוספת "אמיתית" שתשלומה הותנה בתנאי, אם לאו (ראו: בגצ 5572/92 זכאי נ' בית הדין הארצי (20.7.93); עע 701/07 חברת החשמל לישראל נ' תורג'מן (3.3.09, פיסקה 21 לפסק דינו של השופט (כיום בדימוס) שמואל צור והאסמכתאות שם); עע 19460-04-11 מזור נ' פרידנזון שירותים לוגיסטיים (3.11.16, סעיף 167 לחוות דעתו של הנשיא יגאל פליטמן)).

ומהו התנאי במקרה שלפנינו? הנתבעת מפנה בקשר לכך לסעיף 45 תצהירו של מנהל צוות הסיירים שלה, מר רחמים צורדקר, שהסביר כך את התנאי המדובר:

"בתנאי שהתובע עושה עבודתו נאמנה, במסירות, מגיע למשמרות והכי חשוב מונע פריצות ו/או בתנאי שלא היו פריצות באתר עליו הופקד... מדובר בשכר עידוד ותמריץ אשר אינו מהווה חלק מהשכר הקובע".

די לדעתנו באמור בתצהיר צורדקר כדי להוביל למסקנה שלא מדובר בתנאי אמיתי, אלה בתוספת המשולמת עבור העבודה הרגילה, שכן תפקידו הרגיל של התובע היה לסייר ולמנוע פריצות, ולא נטען וממילא גם לא הוכח על ידי הנתבעת שהתוספת האמורה שולמה לתובע רק בחודשים שבהם לא היו פריצות, או שפחת מספרן. יתירה מזאת, במהלך חקירתו הנגדית של צורדקר הוא הודה שמדובר בתוספת ששולמה לתובע כי הוא היה במצוקה כלכלית, והתוספת הזו היתה, בפשטות, עזרה כלכלית לתובע (עמ' 48 ש' 2). לא נטען, וממילא גם לא הוכח, שמדובר בתוספת מותנית בתנאי הנהוגה ביחס לעובדים אחרים.

נוכח כל האמור, מתקבלת טענת התובע שיש להביא את התוספת בגדר השכר הקובע, ועל כן יש להוסיף 1.07 ₪ לשכרו השעתי (200 ₪ חלקי 186 שעות בחודש). על כן, שכרו הקובע של התובע הינו 27.07 ₪.

אי מסירת הודעה לעובד

6. בכתב תביעתו טען התובע שהנתבעת לא מסרה לו הודעה על תנאי העסקתו, ותבע פיצוי בגין כך. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת טענה זו, והדגישה שנחתם עם התובע הסכם עבודה (צורף כנספח א' לכתב ההגנה). במהלך חקירתו הנגדית ובהמשך בסיכומיו (סעיף 26) הודה התובע כי קיבל חוזה עבודה ואף חתם עליו, אך טען שאין בכך די, שכן לטענתו היה על התובע למסור לו, בנוסף לחוזה העבודה, גם הודעה נפרדת לפי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון לעבודה), תשס"ב-2002. דין טענתו זו להידחות. בהתאם להוראות סעיף 2(ד) לחוק זה, במקרה שבו נמסר לעובד הסכם עבודה בכתב שבו נכלל המידע שאמור להיכלל לפי החוק בהודעה לעובד, יש בכך משום מילוי חובתו של המעסיק לפי החוק. במקרה שלפנינו, התובע לא טען בסיכומיו שהסכם העבודה שנמסר לו אינו עומד בכך. הוא גם לא טען שהוא זכאי לפיצוי בגין הודעות שהיו אמורות להימסר לו לפי החוק במהלך תקופת עבודתו, כאשר חלו שינויים בתנאי העסקתו. על כן, דין רכיב תביעתו זה להידחות.

פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה

7. מעיון בסיכומי הצדדים עולה שהמחלוקת בנוגע לרכיב תביעה זה מצומצמת ביותר. בסיכומיו צמצם התובע את רכיב תביעתו זה לסך של 14,289 ₪ (במקום 21,034 ₪ שתבע בכתב תביעתו). הנתבעת הודתה כבר בכתב הגנתה בסך 13,794 ₪. מאחר שקבענו ששכרו הקובע של התובע, גם לצורך הפרשות לפנסיה, היה 27.07 ₪ ולא 26 ₪, הרי שיש להכפיל את הסכום שבו מודה הנתבעת ב- 1.041 (התוצאה המתקבלת מחלוקת 27.07 ב- 26), והסך המתקבל הינו 14,361 ₪. מאחר שסך זה הינו גבוה ממה שתבע התובע בסיכומיו, נפסוק לו את מלוא הסך שתבע בסיכומיו – 14,289 ₪.

8. לעומת זאת, דין רכיב התביעה "גילום שיעורי מס במועד תשלום התביעה" בקשר עם אי ההפרשה המלאה לפנסיה להידחות (לפירוט ונימוקים מדוע עובד אינו יכול לתבוע זאת במסגרת תביעה המוגשת לבית דין זה, ראו: סע 7390-09-11 זלטקין נ' רשף בטחון (8.5.14, בסעיף 21 לפסק הדין)).

גמול עבודה בשעות נוספות

9. בכתב התביעה טען התובע כי "עבד כמויות אדירות של שעות נוספות" עליהן לא קיבל תשלום מלא, וזאת "כפי שניתן להיווכח מדוחות הנוכחות המצויים בידי התובע ומתלושי השכר". עם זאת, התובע צירף לתביעתו דוחות נוכחות חלקיים בלבד, המתייחסים לתשעה חודשים בלבד מתוך 40 החודשים בגינם תבע שעות נוספות. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת את טענתו זו.

10. לאחר שבחנו את מסכת הראיות וטענות הצדדים בקשר לרכיב תביעה זה, הגענו לכלל מסקנה שדין טענות התובע להידחות, והתובע זכאי בגין רכיב זה רק לסך שבו מודה הנתבעת בסיכומיה. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:

ראשית כאמור, התובע תבע גמול שעות נוספות בגין התקופה שמיוני 2009 ועד אוקטובר 2012. קרי, בגין 40 חודשי עבודה. מעיון בתצהירו ובסיכומיו עולה שהוא ערך תחשיב חלקי בלבד, המתייחס לחודשים ינואר עד אוקטובר 2012. זאת, למרות שהנתבעת המציאה לו עוד בשלב גילוי המסמכים את מלוא תלושי השכר, דוחות הנוכחות ודוחות הליוויים של פז, שעל פיהם ניתן היה לכאורה לערוך תחשיב מדויק המתייחס לזכות לגמול שעות נוספות ביחס לכל 40 החודשים שבמחלוקת. די בכך על מנת להוביל אותנו למסקנה שדין התביעה ככל שהיא מתייחסת לחודשים שאינם כלולים בתחשיב להידחות;

שנית אשר לאותו תחשיב חלקי, לחודשים ינואר עד אוקטובר 2012 (נספח ד' לכתב התביעה). כאמור, התובע טען שתחשיב זה הינו מייצג, ועל בסיסו טען לזכותו לקבל גמול גם בגין יתרת התקופה "לפי ממוצע". ברם, לאחר שעיינו בתחשיבו, מצאנו בהם סידרה של אי דיוקים שהובילו אותנו למסקנה שלא ניתן להסתמך עליו. כך, התובע טען בתחשיבו שעבד ביום 1.1.12 בסך הכל 14.5 שעות. ברם, מדוח הנוכחות ומדוח הזמנת הליווי החתום ע"י התובע עצמו מצאנו כי הוא ביצע ביום זה 2 ליווים, הראשון בין השעות 6:00-8:30 (שעתיים וחצי) והשני בין השעות 9:00-11:00 (שעתיים) וכן עבד במשמרות מהשעה 17:00 עד 00:00 (7 שעות), דהיינו בסך הכל הוא עבד 11.5 שעות בלבד. כך, לגבי יום 15.1.12 טען התובע כי עבד 16 שעות. אולם מעיון בדוח הנוכחות ודוח הליווי עולה כי עבד בסך הכל 9 שעות, 3 שעות בליווי ומשמרת כסייר בת 6 שעות; דוגמא שלישית לאי דיוק מצאנו ביום 3.2.12, לגביו טען התובע כי עבד 14.5 שעות, אולם מעיון בדוח הנוכחות ודוח הליווי עולה כי עבד 7 שעות בלבד, שעתיים בליווי ומשמרת כסייר בת 5 שעות; ועוד דוגמאות: ביום 24.2.12 טען הנתבע כי עבד 15 שעות, אולם מעיון בדוחות עולה כי עבד 7.45 שעות, שעתיים ו- 45 דקות בליווי ומשמרת כסייר בת 5 שעות; ביום 20.3.12 התובע טוען שעבד 13.5 שעות. אולם, מעיון בדוח הנוכחות ודוח הליווי עולה כי עבד 9 שעות. שעתיים בליווי ומשמרת כסייר בת 7 שעות; ביום 6.5.12 התובע טען שעבד 18.5 שעות, אולם מעיון בדוחות עולה כי עבד 11 שעות בלבד, שני ליווים, כל אחד מהם בני שעתיים, ומשמרת כסייר בת 7 שעות; ולבסוף, לטענת התובע ביום 10.6.12 הוא עבד 18.5 שעות. ברם, מעיון בדוחות עולה כי הוא עבד 9 שעות בלבד, שעתיים בליווי ומשמרת כסייר בת 7 שעות;

שלישית לעומת תחשיב התובע, הנתבעת הגישה תחשיב משלה (נספח ה' לתיק המוצגים) לתקופה שמינואר עד אוקטובר 2012, דהיינו לאותם תשעה החודשים ממש. על פניו מצאנו את התחשיב כנכון, ולפיו יוצא כי התובע קיבל ביתר סך של 6,156 ₪ בגין חודשים אלה. עיינו בסיכומי התובע, ולא מצאנו בהם כל התמודדות עם התחשיב הזה, כלומר התובע לא הצביע ביחס לחודשים האלה על אי דיוק זה או אחר שנפל בתחשיב הנתבעת;

רביעית אשר לתקופה שמיוני 2009 עד דצמבר 2011, ערכה הנתבעת תחשיב מדויק, ממש ברמה יומית (נספח ו' לתיק מוצגיה, לכל דוח צורפו דוחות הליווי בחברת פז עליו חתם התובע, נספח ז' לתיק המוצגים), והיא הגיעה למסקנה שהתובע זכאי – לאחר ניכוי הסך של 6,156 ₪ – לתשלום הפרשי גמול בסך 14,788 ₪ (ראו בסעיף 78 לתצהיר יעקב גיטלמן, וכן בסעיף 82 לסיכומיה). ושוב נציין שהתובע בסיכומיו לא התמודד כלל עם טענות הנתבעת ותחשיבה, ואף מחקירתו הנגדית התרשמנו שלא היו לו תשובות עניינות לשאלות שהופנו אליו בקשר לכך (עמ' 25 ש' 16 ואילך, עד עמ' 27);

ולבסוף התובע העלה בתביעתו טענה בדבר זכותו לחישוב שונה של גמול השעות הנוספות שקיבל נוכח העובדה שמדובר במשמרות לילה, אך הוא לא העלה טענתו זו בסיכומיו ועל כן יש לראותו כמי שזנח אותה. מכל מקום, דומה שאף לגופה דין הטענה להידחות (ראו לעניין זה ההפניות והאסמכתאות שבסעיף 78 לסיכומי הנתבעת).

11. נוכח כל האמור, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי גמול שעות נוספות בסך של 14,788 ₪.

12. בטרם נחתום את הדיון ברכיב תביעה זה, עלינו לציין כי תחשיבי הנתבעת, אותם קיבלנו כנכונים, התבססו על שכר שעתי של 26 ₪, ובמובן זה הם אכן אינם נכונים לחלוטין, כיוון שהתובע זכאי בנוסף להפרשי גמול שעות נוספות בגין כל תקופת עבודתו, לאחר שיבוצע חישוב מחדש לפי שכר שעתי של 27.07 ₪. בנסיבות אלה, אנו מורים לצדדים לבוא ביניהם בדברים, ולהגיע ביניהם להסכמות בדבר הסכום הנוסף לו זכאי התובע עקב כך. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות, על התובע להגיש את תחשיבו שלו לגבי ההפרשים המגיעים בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק דין זה, על הנתבעת להגיש תחשיב משלה תוך 30 יום ממועד הגשת תחשיב התובע, ובהמשך לכל זאת ימונה חשב שכר (שעלותו תתחלק באופן שווה בין שני הצדים) לצורך חישוב ההפרשים המגיעים, ולאחר קבלת חוות דעתו וקבלת עמדת הצדדים ביחס אליה יינתן פסק דין משלים.

פיצויי פיטורים

13. התובע התפטר, אך בתביעתו טען שהוא נאלץ להתפטר לאחר שדרש תיקון של הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, וכן נוכח אי תשלום זכויות קוגנטיות במהלך עבודתו, וכך תיאר בסעיפים 14 עד 16 לכתב תביעתו את "ההרעה" שהייתה, לשיטתו:

"בחודש 10/2012 הפסיקה הנתבעת להעסיק את התובע כמאבטח חמוש של מכליות דלק. כפועל יוצא בזה, ירד שכרו של התובע במחצית (!). התובע המשיך בעבודתו בנתבעת כסייר, תוך שנאמר לו כי הנתבעת מחפשת לו תפקיד חלופי שיאפשר לשמור על תנאי שכרו. אולם, מאז חודש 10/2012 ועד לחודש 01/2013 לא הציעה הנתבעת לתובע כל הצעת עבודה רצינית וקונקרטית, תוך שהיא מותירה את התובע לעבוד אך ורק בסיור, ופוגעת בפרנסתו, תנאי שכרו והעסקתו.... ה'הצעה' היחידה אשר הוצעה לתובע עסקה בתפקיד 'איש מכירות' של הנתבעת תמורת 4,000 ₪ ברוטו. התובע הסכים לנסות את התפקיד החדש, זאת בתנאי שבמקביל ימשיך בעבודתו בסיורים...

ברם, לדאבון לבו של התובע, 'הצעה' זו של הנתבעת התבררה כלא אמיתית ולא כנה, שכן לאחר חודש בלבד של ניסיון הפרה הנתבעת את הסיכום עם התובע ובמקום 4,000 ₪ בגין התפקיד החדש שילמה לתובע 2,000 ₪ ברוטו בלבד".

גרסתה של הנתבעת בכתב הגנתה היתה שונה בתכלית. הנתבעת טוענת שהתובע היה מודע היטב לכך שהעבודה בליוויים של מכליות פז הינה לפרק זמן מוגבל, שניתנה לו לאור בקשתו לקבל סיוע בשכר, ושעם סיומה יחזור להיות מועסק כסייר בלבד. למרות זאת התקיימה פגישה שבה הוצע לתובע לעבוד עבודה נוספת במכירות ולקבל תמורת זה סך של 2,000 ₪ לחודש בצירוף 10% עמלות מכירות. הנתבעת מכחישה בתוקף שהציעה לשלם לתובע סך של 4,000 ₪. מכל מקום, לטענתה, לא היתה כל הרעה בתנאי העסקת התובע, ונוכח התפטרותו אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

14. לאחר שבחנו את מסכת הראיות, אל מול ההלכות המשפטיות בעניין זה (ראו: עע 60018-12-14 אסמרא נ' שאען אחזקות (29.9.16, והאסמכתאות שם)) הגענו לכלל מסקנה שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים כ"מתפטר בדין מפוטר". להלן נפרט את נימוקינו לכך:

ראשית מהראיות עולה בבירור שכשנתיים לאחר תחילת עבודתו הוצע לתובע לעבוד, בנוסף לעבודתו כסייר לילה, גם בליוויים של מכליות חברת פז. זאת, על מנת ליהנות מהכנסה כספית נוספת נוכח מצבו הכלכלי, ומתוך ידיעה שמדובר בהעסקה לתקופה מוגבלת בלא התחייבות להיקף מסוים של עבודה בליוויים;

שנית אין למעשה מחלוקת על כך שבעקבות הפסקת הליוויים, ופניית התובע למציאת פתרון שיאפשר לו הכנסה חלופית, הוצע לתובע לעבוד במכירות ובאופן הזה להגדיל שוב את שכרו (או ליתר דיוק, למנוע את הירידה בשכרו). המחלוקת המרכזית בין הצדדים בעניין זה הינה האם הוצע לתובע לקבל 4,000 ₪ לחודש בגין כך (כטענתו) או שהוצעו לו רק 2,000 ₪ בצירוף 10% עמלות (כטענת הנתבעת). במחלוקת הזו שבין הצדדים נתנו אמון בעדי הנתבעת, שנכחו בפגישה שבה סוכמו הדברים עם התובע, ושהעידו בפנינו בעניין זה בצורה מפורטת, בהמשך לתצהירים המפורטים שהגישו בעניין זה (ראו עדות שאולי גיטלמן, עמ' 41 ש' 14; עדות רחמים צורדקר, עמ' 48 ש' 23; עדות יעקב סלע עמ' 50 ש' 10; עדות יעקב גיטלמן, עמ' 58 ש' 11). למעשה, גם מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית עולה שלכל הפחות ביחס לחודשים הראשונים הסיכום היה על 2,000 ₪ בלבד פלוס עמלות (עמ' 20 ש' 6);

שלישית מהראיות והעדויות עולה עוד בבירור, כי בניגוד לטענת התובע, הוא כלל לא התחיל לעבוד באותה עבודה נוספת שהוצעה לו, ושהוא הסכים לקבלה (ראו במיוחד לעניין זה את תצהירו של סוכן המכירות מר דורון שלו כמו גם את עדותו בפנינו (עמ' 35 ש' 18), ובעניין זה אנו מעדיפים את גרסתם על גרסתו של התובע (עמ' 21 ש' 1);

ורביעית השתכנענו שאם אכן היה עובד התובע במכירות היו משכורותיו גבוהות אף מהתקופה שבה עבד כסייר, וזאת אף מבלי להביא בחשבון את העמלות שהובטחו לו על פי מכירות (לעניין זה, ראו את הפירוט בסעיפים 45 עד 50 לסיכומי הנתבעת, המקובל עלינו, כן ראו גם את תחשיבו של התובע בסעיף 68 לסיכומיו, לפיו ברור שדי היה בתוספת של 2,000 ₪, אפילו ללא עמלות, על מנת להביא את שכרו לאותה רמה שהיתה עת עשה ליוויים של מיכליות פז).

הפרשי שכר בגין החודשים נובמבר 2012 עד פברואר 2013

15. משדחינו את טענות התובע בדבר כך שהובטח לו סך של 2,000 ₪ נטו כפיצוי על שכרו שנפגע עם הפסקת הליוויים, גם אם לא יעבוד כלל במכירות, ומשקבענו כי התובע כלל לא התחיל לעבוד במכירות, דין טענתו כי הוא זכאי לפיצוי בסך 2,000 ₪ ברוטו בגין כל אחד מהחודשים האלה להידחות. לעומת זאת, לאחר שקבענו כי תוספת "מענק מניעת פריצות" לא היתה תוספת אמיתית, אלא חלק משכרו, הרי שהתובע זכאי לתשלום התוספת שהופסק משום מה בחודשי עבודתו האחרונים. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרשי שכר בגין שלושה וחצי החודשים האלה לפי 200 ₪ לחודש, ובסך הכל 700 ₪.

אש"ל

16. התובע העמיד את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 4,490 ₪, אך בסיכומיו הפחית הרכיב ל- 253 ₪ בגין 4 חודשים בלבד, קרי מחודש מרץ 2009 עד לחודש יוני 2009. זאת, לאחר שנחה דעתו כי יש בסיס לטענת הנתבעת לפיה המדובר בזכות שבוטלה עם כניסתן לתוקף של הוראות ההסכם הקיבוצי החדש ביום 21.6.09. באשר לתביעה זו, טענת ההגנה המרכזית של הנתבעת היתה שמדובר בזכות נילווית, שככזו אינה ניתנת לפדיון עם סיומם של יחסי עובד ומעביד. דין טענת ההגנה הזו להידחות, על יסוד פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי לעבודה, שאף שהיא מתייחסת להסכם הקיבוצי בענף ההובלה, היא ישימה אף למקרה שלפנינו שבו מדובר בענף השמירה (עע 19460-04-11 מזור נ' פרידנזון שירותים לוגיסטיים (3.11.16, פיסקה 147 לחוות-דעתו של כב' השופט אילן איטח)). על כן, רכיב התביעה מתקבל ועל הנתבעת לשלם לתובע כדמי אש"ל סך של 253 ₪.

גמול ימי חג

17. בכתב התביעה טען התובע שעל פי ההסכמים הקיבוציים החלים, הוא היה זכאי בכל תקופת עבודתו ל- 57 ימי חג, ומאחר ששולמו לו 17 ימי חג, נותר לנתבעת לשלם לו עוד 34 ימים. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את טענות התובע בעניין זה. בתצהיר עדותו, חזר התובע על טענתו הכללית בדבר זכאותו לימי חג בגין כל תקופת עבודתו, מבלי להתייחס ולפרט ספציפית אודות החגים שחלו במהלך העבודה. לעומת זאת, בעמודים 11 עד 13 לתצהירו של יעקב גיטלמן מטעם הנתבעת, מצאנו את פירוט ימי החג ששולמו, והסבר מפורט הנסמך גם על הוראות ההסכמים הקיבוציים, מדוע אין התובע זכאי לימי החג הנוספים להם טען. עיינו בסיכומי התובע באשר לרכיב תביעה זה, ולא מצאנו בהם כל התמודדות או מענה לטענות הנתבעת בעניין זה, טענות עליהן חזרה גם בסעיפים 88 עד 93 לסיכומיה, תוך הפנייה לראיות הרבות שהגישה בעניין זה, כמו גם לפסיקה עדכנית. נוכח כל האמור, דין רכיב התביעה לתשלום הפרשי ימי חגים להידחות.

פדיון חופשה

18. בכתב התביעה טען התובע שהוא כלל לא יצא לימי חופשה בכל תקופת עבודתו, ועל כן הוא זכאי לפדיון ימי חופשה. בסיכומיו זנח התובע רכיב תביעה זה (כפי הנראה לאחר שגרסתו בעניין זה לא עמדה במבחן החקירה הנגדית) ועל כן גם דין הרכיב הזה להידחות.

פדיון הבראה

19. התובע תבע פדיון דמי הבראה בסך של 3,818 ₪ אשר בסיכומיו הופחתו ל- 2,945 ₪. לטענת הנתבעת שילמה לתובע את דמי ההבראה המגיעים לו כדין. כידוע, על פי הוראות צו ההרחבה, לאחר סיום העבודה ניתן לתבוע דמי הבראה עבור שנתיים ימים בלבד. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה האם ניתן לזקוף תשלומי קצובת הבראה ששולמו לתובע בשנתיים האחרונות בגין חובות עבר. לדעתנו, התשובה על כך חיובית (ראו: עב 8302-07 דוצ'נקו נ' יונייטד שיא (25.7.12, מותב בראשות כב' השופטת לאה גליקסמן); תא 10284/08 שייביץ נ' דנמר אלקטרוניקה (2.4.13, מותב בראשות אב בית דין זה)). נדגיש, שבניגוד לטענת הנתבעת, בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין עע 184/09 קרבצ'נקו נ' חברת השמירה (18.12.11) נאמר במפורש בסעיף 16 לאותו פסק דין כי המערער שם החליט לחזור בו מהערעור לעניין דמי ההבראה, ולכן אין זה נכון שקביעת בית הדין האזורי באותה פרשה אושרה על ידי בית הדין הארצי.

20. משקיבלנו את טענתו המשפטית של התובע בעניין דמי הבראה, ובהינתן שהנתבעת כלל לא חלקה על תחשיב דמי ההבראה המגיעים ככל שתתקבל טענתו זו, הריני קובעים שעל הנתבעת לשלם לו את מלוא רכיב תביעתו זה, סך של 2,945 ₪.

תוספת ותק

21. התובע תבע תוספת ותק, בהתאם להסכם הישן.  ההסכם מיום 25.9.73 קובע בנוגע לתוספת ותק:

"המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 1.48 לירות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 14.80 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 2.12 בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 21.20 לירות לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלו יש להוסיף תוספת יוקר ...".

כלומר, המדובר בתוספת הנקובה בלירות ישראליות שלא עודכנה במהלך השנים, שעל התובע להוכיח את ערכה כיום, אם בכלל (עע 43772-08-11 שפלב נ' אבידר שמירה וניקיון (24.12.12)). אדגיש, כי כפי העולה מלשונה של הוראת החשב הכללי, עליה נסמך התובע בסיכומיו, שדנה בתשלום זכויות העובדים המועסקים על ידי קבלני שירותים, האחרונה נועדה להסדיר היבטים שונים בהתקשרות משרדי הממשלה ויחידות הסמך עם קבלני שירותים. ועל כן אין לה רלוונטיות לענייננו. נוכח כל האמור, אנו דוחים רכיב תביעה זה.

מסירת תלושי שכר שלא כדין

22. לטענת התובע, הנתבעת מסרה לו תלושי שכר שלא היו ערוכים כדין, ובגין כך הוא זכאי ממנה לפיצוי ללא הוכחת נזק. כוונתו בהקשר זה בראש ובראשונה לכך שבתלושים לא נרשם מספר השעות של כל ליווי מכלית, אלא במקום זאת נרשמו מספר הליוויים והתובע קיבל סכום קבוע עבור כל ליווי. דין טענתו זו להידחות. על פי הוראות סעיף 26 א(ב)(1) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, פסיקת פיצויים בגין תלושים שלא היו ערוכים כדין נתונה לשיקול דעת בית הדין, ובמקרה שלפנינו השתכנענו שהנתבעת לא התכוונה להפר את הוראות החוק, ומכל מקום ההפרות לא היו מהותיות באופן המצדיק פסיקת פיצוי בגינן.

ביגוד

23. לטענת התובע, היה על החברה לספק לו ביגוד בהתאם להסכם הקיבוצי בענף השמירה. משלא עשתה כן באופן מלא, אלא רק סיפקה חולצה אחת, עליה לשלם לו סך של 2,500 ₪. דין טענתו זו להידחות, שכן על פי ההלכה הפסוקה, דמי ביגוד הינה זכות נלווית ואיננה ניתנת לפדיון בסיום תקופת העבודה, אלא אם כן הוסכם אחרת בין הצדדים, ובמקרה שלפנינו לא הוסכם אחרת.

ניכויי שכר – עזרה הדדית

24. התובע טוען שבמהלך עבודתו ניכתה הנתבעת משכרו סכומים שונים, שלא כדין וללא הסכמתו, שכונו בתלושים "עזרה הדדית". לאחר שעיינו בטענות הצדדים נחה דעתנו שאין בסיס לרכיב תביעה זה. קרן העזרה ההדדית הוקמה על ידי שניים מעובדי הנתבעת – מר יעקב סלע ורחמים צורקר – ומעדויות השניים כמו גם ממסמכים שהוגשו עולה שהשניים היו מורשי החתימה של הקרן והם שניהלו אותה. לכאורה, צודק התובע בטענתו שניכוי כאמור משכרו היה צריך להיעשות על פי הוראות חוק הגנת השכר ורק לאחר שניתנה הסכמתו בכתב לכך. ברם, במקרה שלפנינו, משהציגה הנתבעת עדויות וכן מסמכים המוכיחים שהתובע קיבל מספר הלוואות באלפי שקלים מהקרן הזו (נספח ט' למוצגי הנתבעת) וכן קיבל תלושים לחג וסעד בארוחות חברתיות שונות שמומנו מתקציב הקרן, סבורים שאנו שמדובר במקרה שבו הוא מנוע ומושתק מלטעון לזכותו לקבלת החזרים של הסכומים שנוכו משכרו לטובת פעילות הקרן.

פיצוי בגין עבודת לילה שלא כדין

25. התובע טען שהוא זכאי לפיצוי בגין כך שהוא הועסק במשמרות לילה ברציפות ובכל יום, וזאת בניגוד להוראות סעיף 22 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951. דין הטענה להידחות, שכן הוראת חוק זו מתייחסת אך ורק למפעל שבו מועסקים העובדים בעבודת משמרות, ולא למקום עבודה שבו מתקיימת רק משמרת לילה. התובע אמנם טען בסיכומיו שיש להתייחס לנתבעת כאל מפעל העובד במשמרות, כיוון שבאתרים שונים ואחרים מזה שבו עבד בכפר מע"ש ניתן היה להעסיקו גם – לסירוגין – במשמרות יום, אך מדובר בטענה עובדתית שלא נטענה בכתב התביעה וגם לא בתצהיר התובע, ועל כן אנו מקבלים את טענת הנתבעת שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

סוף דבר

26. התביעה מתקבלת בחלקה. ישולמו לתובע הסכומים הבאים:

א. הפרשים בגין אי הפרשה מלאה לפנסיה בסך 14,289 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.10 (אמצע תקופת העבודה) ועד למועד התשלום בפועל.

ב. דמי הבראה בסך 2,945 ₪, וכן דמי אש"ל בסך 253 ₪, שני הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.2.13 (סיום העבודה) ועד למועד התשלום בפועל.

ג. הפרשי שכר בגין נובמבר 2012 עד פברואר 2013 בסך 700 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.13 (אמצע התקופה בגינה משולמים הפרשי השכר) ועד ליום התשלום בפועל.

ד. גמול שעות נוספות בסך 14,788 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.10 (אמצע התקופה בגינה משולמים הפרשי הגמול) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ניתן בזה צו הצהרתי לפיו התובע זכאי בנוסף לאמור לעיל, להפרשי גמול שעות נוספות בגין כל תקופת עבודתו, על פי העקרונות המפורטים בפסק דין זה ובשים לב לכך שקבענו ששכרו השעתי היה 27.07 ₪ ולא 26 ₪ כטענת התובעת. על הצדדים לבוא ביניהם בדברים, ולהגיע ביניהם להסכמות בדבר הסכום הנוסף לו זכאי התובע עקב כך. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות, על התובע להגיש את תחשיבו שלו לגבי ההפרשים המגיעים בתוך 60 ימים ממועד מתן פסק דין זה, על הנתבעת להגיש תחשיב משלה תוך 30 יום ממועד הגשת תחשיב התובע, ובהמשך לכל זאת ימונה חשב שכר מטעם בית הדין (שעלותו תתחלק באופן שווה בין הצדדים) לצורך חישוב ההפרשים המגיעים, ולאחר קבלת חוות דעתו וקבלת עמדת הצדדים ביחס אליה יינתן פסק דין משלים.

בשים לב לכך שהסכום אותו פסקנו לתובע עומד על פחות מ- 15% מסכום התביעה, נכון לדעתנו לעשות צו להוצאות על הצד הנמוך. על כן אנו מורים שעל הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ז, (09 ינואר 2017), בהעדר הצדדים.