27 פברואר 2014

1. בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 13.8.13 (להלן - הוועדה) במסגרת ענף נפגעי פעולות איבה.

2. המערערת נפגעה בפעולת איבה ביום 5.9.05 – פגיעה בעקבותיה נקטעה רגלה הימנית מתחת לברך. בסמוך לפגיעה נקבעו למערערת 55% נכות רפואית לפי פריט ליקוי 47(7)א' לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל – 1969 (להלן – תקנות הנכים) ובגין אותה קטיעה.

3. לאחר שהמערערת הגישה תביעה להחמרה במצבה בחודש 1/13, קבעה ועדה רפואית מיום 4.6.13 בין השאר קבעה הוועדה הרפואית כי לאחר קטיעת רגל ימין מתחת לברך והליכה במשך שנים רבות עם פרוטזה התפתחו שינויים ניוניים בגב הגורמים להגבלה בינונית בתנועות, וכן שינויים ניוניים בברך עם השפעה בינונית על כושר הפעולה, וכי קיימת ברגל ימין צלקת בולטת ורגישה. הוועדה הרפואית סיכמה כי מצבה של המערערת אכן הוחמר וכי יש לקבוע נכויות בשיעורים הבאים (מלבד הנכות בגין הקטיעה):

10% לפי פריט ליקוי 75(1)(ב) בשל צלקת ברגל ימין, בגדם ובירך.

20% לפי פריט ליקוי 35(1)(ג) בשל שינויים ניווניים בברך שמאל.

29% לפי פריט ליקוי 37(7)(ב) בשל הגבלה בינונית בגב התחתון.

על החלטה זו הגישו, הן המבוטחת והן משיב, ערר.

4. הוועדה הרפואית לעררים קבעה כי אין מקום לקבוע נכות לעניין הגב התחתון והברך השמאלית שכן אין קשר בין שינוי בתבנית ההליכה בעקבות הקטיעה לבין השינויים והנזקים הדיסקליים או הניווניים. באשר לצלקת קבעה הוועדה כי יש לקבוע נכות לפי פריט ליקוי 75(א)(1) ובשיעור 1%.

5. המערערת טוענת כי היה על הוועדה לקבל את קביעת הוועדה מדרג א' בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התלונות והממצאים בגב ובברך שמאל לבין הצליעה במשך שנים רבות בעקבות הקטיעה והעומס שהוטל על הרגל הבריאה ועל הגב. עוד נטען כי אין בסיס לקביעת הוועדה באשר לצלקות שכן יש לראות בהן צלקות מכערות המלוות בחסר תחושה.

בנוסף טענה המערערת כי אין בסיס לקביעת הוועדה לפיה אין מחקרים התומכים בטענה כי צליעה במשך שנים ארוכות ושינוי בתבנית ההליכה יש בו כדי לתרום להגבלות ולכאבי גב, כפי שניתן ללמוד מחוות-דעת שהוגשה מטעמה.

6. מנגד, טוען המשיב כי החלטת הוועדה מנומקת ומסתמכת על עמדתה בהתבסס על מחקרים רפואיים הנוגעים למצב דומה לזה המערערת, תוך עריכת אבחנה בין קטיעות מעל ומתחת לברך. עוד נטען כי אין מקום לשעות לחוות-הדעת מטעם המערערת שהיא מאוחרת למועד התכנסות הוועדה וכי אין בפער בין החלטות הוועדה הרפואית לזו של הוועדה הרפואית לעררים כדי להצביע על קיומו של פגם משפטי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את הערעור בחלקו. הוועדה הרפואית לעררים קובעת בהחלטתה (סעיף 29) כי "אין עבודות מחקריות ואין הסכמה בספרות הרפואית המקובלת לכך שיש קשר ישיר בין אותו שינוי בתבנית ההליכה לשינויים ונזקים דיסקליים בגב תחתון או לשינויים ניוניים בברך הנגדית". אלא שבחוות- הדעת של פרופ' נרובאי מצוטטים לכאורה מחקרים בדבר כאבים והגבלות בתנועת הגב בעקבות קטיעה בשוק.

אכן, חוות-הדעת של ד"ר נרובאי מאוחרת למועד התכנסות הוועדה, אלא שבשל ניסוח מעורפל ביותר של ערר המוסד אין לדרוש בנסיבות המקרה כאן מהמערערת להיערך ולהביא חוות-דעת מנומקת בשאלת הקשר הסיבתי בין הקטיעה והשינוי בתבנית ההליכה לבין הנכות אך ורק בהסתמך על אותו ערר לקוני. רק לאחר שהוועדה נשוא הערעור קיבלה את החלטתה הסופית ניתן היה ללמוד במה התמקד הדיון במסגרתה. לפיכך, יש מקום לאפשר למערערת להביא את חוות-הדעת בפני הוועדה ולקבל עמדתה בהתייחס לאמור בה.

8. לאור האמור, הערעור מתקבל. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב. הוועדה תשקול קביעתה באשר לנכות בגב התחתון ובברך שמאל, בהתייחס לאמור בחוות-דעתו של פרופ' נרובאי מיום 19.12.13.

9. על המשיב לשלם למערער הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ש"ח תוך 30 יום מהיום.

10. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ז אדר תשע"ד, (27 פברואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.