1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין השלכת פסולת בחלקת התובעת.

2. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") – פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

3. העובדות הצריכות לעניינו ואשר הוכחו לפניי הן, בתמצית, כדלקמן:

3.1 התובעת היא הבעלים של מקרקעין הנמצאים ברח' הדגן 18 חיפה וידועים כחלקה 19 בגוש 11578 (לעיל ולהלן: "חלקת התובעת"); ואילו הנתבעת היא בעלת מפעל מתכת ברחוב הדגן 6, חיפה (להלן: "מפעל הנתבעת").

3.2 במועד הרלבנטי, חלקת התובעת לא הייתה מגודרת ולא הייתה בנויה.

3.3 ביום 7.3.13, תועד עובד הנתבעת נוהג במלגזה ונכנס לחלקת התובעת ומשליך בה פסולת. פעולה זו בוצעה ללא הסכמת התובעת או הרשאתה.

3.4 הנתבעת הודתה, כי פעמים ספורות עובד מטעמה השליך פסולת בחלקת התובעת.

3.5 ביום 8.4.13 פינתה התובעת את הפסולת מחלקתה ובגין כך שולם למפנה סך של 12,000₪ ומע"מ כחוק.

4. הסוגיה העיקרית שבמחלוקת היא האם כל הפסולת, שפונתה על ידי התובעת, היא פסולת שהושלכה על ידי הנתבעת או שמא, כשיטת הנתבעת, היא אחראית אך ורק לפעמים הספורות בהן הודתה כי עובד מטעמה נכנס לחלקת התובעת והשליך בה פסולת.

ויאמר מיד – מצאתי כי הדין עם התובעת.

5. בכל הקשור למספר הפעמים שהנתבעת השליכה פסולת בחלקת התובעת, הציגה הנתבעת מספר גרסאות.

במכתבה מיום 2.9.13, הנתבעת מודה כי עובד מטעמה השליך משטח אחד עם פסולת בחלקת התובעת, על דעת עצמו, לאחר שראה כי חלקת התובעת ממילא מלאה בפסולת (ראו: נספח ד' לכתב התביעה).

בתצהיר העובד, מר אלי כהן (לעיל ולהלן: "עובד הנתבעת" - הוצג וסומן נ/2) - מצוין אירוע בודד בו עת בא להשליך פסולת במכולה של העירייה הוא גילה כי המכולה לא נמצאת במקומה ועל כן, החליט להשליך את הפסולת בחלקת התובעת והוא אף פעם לא השליך בה פסולת לפני או אחרי אותו אירוע בודד(ראו: סעיפים 4, 8 ל-נ/2). ברם, באותה נשימה, מודה העובד בתצהירו, כי אין המדובר באירוע בודד אלא המדובר בארבע פעמים בהם השליך פסולת בחלקת התובעת (ראו: סעיף 6 ל-נ/2).

בעדותו לפניי, במהלכה ניכר היה כי ברצונו לסייע למעבידו לשעבר נוכח הקשרים בין השניים (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 31 – "אני עובד אצל הנתבעת שנים. אני גדלתי עם המשפחה. עבדתי גם אצל אבא שלו"), שב העובד וטען כי שפך פסולת בחלקת התובעת 4 פעמים. ברם, בהמשך עדותו הבהיר כי בחשבו כי מדובר במגרש פסולת של העיריה, שפך בו פסולת מספר פעמים והפסיק לאחר שנציג התובעת הבהיר לו שהמדובר בשטח פרטי: "אני רק כמה פעמים זרקתי וזה של העירייה"; ובהמשך: "רק כמה פעמים שפכתי. עכשיו כשאני יודע שזה לא של העירייה אני לא אתקרב" (ראו: עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-19).

מכאן, עובד הנתבעת הודה כי שפך פסולת בחלקת התובעת מספר פעמים מאחר והוא סבר כי בכלל המדובר במגרש של עירייה. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי המדובר באירוע בודד (לפי גרסה אחת) או רק 4 אירועים (לפי גרסה שניה) ובכמות פסולת זניחה.

6. עובדה זו מתיישבת עם עדות מנהל התובעת, אותה מצאתי אמינה, כי גם ביום בו תיעד את עובד הנתבעת, האחרון שפך פסולת בחלקת התובעת מספר פעמים, אף לאחר שהתרה בו מספר פעמים (ראו: עמוד 3 לפרוטוקול שורות 8-13, 24-30).

7. מעבר לכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי היא לא נדרשה לשפוך פסולת בחלקת התובעת נוכח חוזה לפינוי פסולת, אשר הוצג לפני.

ראשית, המדובר בחוזה מיום 17.2.13 שתחולתו החל מיום 13.3.13 ועד ליום 28.2.14, קרי: חודש בלבד טרם פינוי הפסולת מחלקת התובעת, ולא הוצג לפניי חוזה מתקופה קודמת.

שנית, וחשוב מכך - החוזה מדבר על עגלה קטנה של קוב אחד ולא עגלה לשפיכת פסולת תעשייתית. מנהל הנתבעת הודה, כי המדובר במכולה קטנה בת קוב אחד (ראו: עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 17-18). מכאן, מלכתחילה, עגלה זו אינה מיועדת לשפיכת פסולת מסוג הפסולת שנשפכה על ידי עובד הנתבעת בחלקת התובעת, לרבות במועד בו צולם (ולעניין זה ראו גם את מכתב הנתבעת מיום 2.9.13 - צורף כנספח ד' ל-ת/1).

שלישית, אכן, כטענת התובעת, על אף קיומה של מכולה זו, העובד תועד משליך פסולת בחלקת התובעת באותה תקופה (מרץ 2013).

8. מנהל הנתבעת, הער לכך, הוסיף וטען בחקירתו הנגדית: "יש לי מכולה לפסולת פלדה ואני מוכר אני מקבל על זה כסף... במפעל שלי יש מכולה גדולה ששם אני שופך פסולת פלדה" (ראו: עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 23-25).

גרסה זו הועלתה, ולראשונה, בחקירה נגדית, כאשר בכתבי הטענות אך נטען למכולת האשפה הקטנה ומכולה נוספת בקצה הרחוב. די בכך כדי לדחות את הטענה. מעבר לכך, דינה להידחות גם לגופה.

ראשית, לא הייתה כל מניעה לתמוך טענה זו כדבעי, לרבות במסמכים ותמונות המעידים על קיומה של מכולה גדולה זו בשטח המפעל במועד ברלוונטי.

שנית, טענה זו נפקדה מעדות עובד הנתבעת. להיפך, עובד הנתבעת משך שנים סבר, כי יש לו שתי אופציות - המכולה בקצה הרחוב או חלקת התובעת.

9. גם הטענה בדבר המכולה הנמצאת, לטענת הנתבעת, בקצה הרחוב - לא תסייע בידה.

לא הוצג לפניי כל חוזה עם בעל המכולה. גם אם אקבל את טענת מנהל הנתבעת כי המדובר במכולה עירונית, הרי שלא הובאה לפניי כל ראיה, או אף תמונה, המעידה על קיומה של מכולה זו במועד הרלוונטי וגודלה (בשים לב למפעלים שהיא אמורה לשרת) כמו גם הרשאת הנתבעת להשתמש בה. יש לזכור כי המדובר בטענת הגנה, ועל כן, הנטל להוכיחה מוטל על כתפי הנתבעת.

זאת ועוד. העובד טען, כאמור, כי הוא בכלל חשב כי המדובר במגרש של העירייה ועל כן, שפך בו פסולת ולא הרחיק עד לקצה הרחוב (ראו: עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 6-8).

מנהל הנתבעת, העיד כי הוא לא ידע על כך כלל אלא רק לאחר פניית נציג התובעת. גם העובד העיד כי הוא לא סיפר על כך לאף אחד (ראו: עמוד 6 לפרוטוקול שורות 16-19). מכאן, אין למנהל הנתבעת כל ידיעה אישית האם העובד שלו שפך את הפסולת באותה מכולה בקצה הרחוב או שמא בחר באורח עקבי לקצר את דרכו ולשפוך את הפסולת בחלקת התובעת באשר לשיטתו, כאמור, המדובר בשטח של העירייה המיועד לכך. מעבר להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעובד, ניסיון החיים וההיגיון תומך דווקא באפשרות האחרונה. מה עוד שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי רק עובד זה – אשר תועד על ידי התובעת - עסק בפינוי הפסולת במפעל הנתבעת.

10. משכך, אני קובעת כי הנתבעת שפכה בעקביות פסולת בחלקת התובעת ללא רשות ותוך השגת גבולה ולא רק ב – 4 הפעמים בהם הודתה ועל כן, נאלצה התובעת לפנות את הפסולת מחלקתה.

11. לעניין זה יש לזכור, כי בפעולה זו פגעה הנתבעת הן בזכותה הקניינית של התובעת בהשיגה את גבולה והן בערך המוגן של שמירה על הציבור העלול להיפגע מן הפסולת אשר נחה בשטח שאינו מגודר ואינו מוסדר. בית המשפט עמד לא אחת, על חובתנו כחברה להקפיד לשמור על ניקיונה, חוסנה ושלמותה של הסביבה בה אנו חיים (והשוו: רע"פ 8478/10 אליאסן נ' מ"י (24.11.10); רע"פ 362/13 גניל נ' מ"י (27.8.13)).

12. הנתבעת הוסיפה וטענה כי גם אחרים שפכו פסולת בחלקת התובעת, שהייתה פרוצה ולא מגודרת במשך שנים, ועל כן, הפסולת שנשפכה על ידה זניחה בהשוואה לפסולת שנערמה בחלקת התובעת. ברם, טענתה זו לא הוכחה.

המצהיר הבודד לעניין דא לא התייצב לחקירתו והנתבעת וויתרה על עדותו. מכל מקום, לא הייתה כל מניעה כי הנתבעת תזמן לעדות שכנים אחרים אשר יעידו כי, כטענתה, חלקת התובעת שימשה משך שנים ארוכות לשפיכת פסולת על ידי כל בעלי המגרשים ברחוב ואחרים. כשל זה יפעל לחובתה.

13. עם זאת, יש למצוא לחובת התובעת אשם תורם משמעותי.

שומה היה על התובעת לגדר את חלקה וחשוב מכך, לערוך ביקורים לעיתים על מנת לוודא את מצב החלקה. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובעת עשתה כן. בחקירתו הנגדית טען מנהל התובעת, כי עת רכש את החלקה הוא עמד על כך שתפונה הפסולת מהחלקה (ראו: עמוד 2 לפרוטוקול, שורות 17-19). לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה זו. מכל מקום, טענה זו מעידה כי היה על התובעת לפקח על חלקתה מעת לעת ולוודא שלא נערמת בה פסולת, בפרט משהבינה שהמקום מועד לכך. יתרה מכך, מנהל התובעת אף הודה שמדי פעם, כשעבר במקום, הוא ראה פסולת ועל כן, היה סקרן לדעת מי עשה זאת (ראו: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 25-27). מכאן, הוא היה ער לבעיה, אך כשל מלפעול משך תקופה ארוכה להקטנת נזקו, לרבות על דרך גידור החלקה, הצבת שמירה, שילוט, מצלמות וכיו"ב. בשקללי את כל הנסיבות, אני קובעת כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 45%.

14. הנזק - התובעת הציגה קבלה על סך של 12,000 ₪ ומע"מ כחוק בגין "פינוי פסולת והעמסה מרח' הדגן 18 מפרץ חיפה" . אמנם, הקבלה לא מופנית לתובעת אך, נציג התובעת העיד כי המדובר בחברה קשורה (מויאל הנדסה) וכי כל חיובי התובעת שולמו על ידי החברה הקשורה בהתאם להנחיות רואה החשבון (ראו: – ראו עמוד 1 לפרוטוקול שורה 26 עד עמוד 2 לפרוטוקול, שורה 4; עמוד 4 לפרוטוקול שורה 7 עד שורה 11). עדותו זו לא נסתרה.

לפיכך, אני מאשרת סכום זה, בניכוי מע"מ (עוסק מורשה). מסכום זה , יש להפחית אשם תורם (45%) ומשכך, הסכום לחיוב עומד על סך של 6,600 ₪.

15. לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי לא ניתנה לה הזדמנות לפנות את הפסולת בעצמה וכי התובעת השתהתה בפנייה אליה, אך שתי הטענות גם יחד לא תסייענה בידה. ראשית, לגרסת מנהל התובעת, אותה קיבלתי, הוא מבקש מעובד התובעת להפסיק אך הלה לא שעה לבקשתו. שנית, וחשוב מכך - לא הייתה כל מניעה שהנתבעת תפנה באופן יזום לתובעת, בפרט לאחר שעובד מטעמה נתפס בחודש 3/13 כשהוא משליך פסולת בחלקת התובעת. עצם העובדה שהעובד בחר להחריש ולא לעדכן את הנתבעת אינה יכולה להיזקף לחובת התובעת. שלישית, אין לתובעת חובה לפנות למזיק תחילה ולא הוכח כי עלות הפינוי אינה סבירה.

16. סוף דבר

16.1 דין התביעה להתקבל, בחלקה.

16.2 אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,600 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,500 ₪ תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

16.3 כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובעת את אגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום תשלומה ועד להשבתה בפועל.

לצדדים נתונה זכות ערעור.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ו, 09 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.