1. עם סיום פרשת התביעה עתר ב"כ נאשם 2 שלא לחייבו להשיב לאשמה ומכאן הבקשה שבפני.

2. כנגד הנאשם ואחר הוגש כתב אישום אשר ייחס להם את העבירות שלהלן:

צייד חיית בר מוגנת – עבירה לפי סעיף 2 לחוק הגנת חיית הבר תשט"ו-1955 וסעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

צייד ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 2 לחוק הגנת חיית הבר האמור ו-29 לחוק העונשין המוזכר.

החזקת חיית בר מוגנת, עבירה לפי סעיף 8(א)(3) לחוק הגנת חיית הבר ו-29 לחוק העונשין.

פגיעה בשמורת טבע, עבירה לפי סעיף 30(ד) לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 וסעיף 2 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט-1979 וסעיף 29 לחוק העונשין.

ירידה משביל מסומן והקמת רעש בשמורה, לפי תקנה 10 ו- 12 לתקנות הגנים הלאומיים וסעיף 29 לחוק העונשין.

3. יצויין כי משפטו של נאשם 1 הופרד ממשפטו של נאשם 2 בהסכמת כל הצדדים, לאחר שנאשם 1, הודה בעובדות כתב אשום בעניינו במסגרת הסדר בנסיבות הודיתו, קרי שהיה עם אחר כלשהו ( ללא הסדר לעונש).

לאחר הפרדת המשפטים כאמור, הורשע נאשם 1 בעבירות כאמור על יסוד הודאתו כי בתאריך 17/9/12 עסק עם אחר בציד, שעה שנאשם 1 נסע ברכב נהוג בידי אחר במהירות ובפראות ושלא בשביל מסומן בשמורת טבע חולות ניצנים בו נמצאו שתי גויות צבאים ארץ ישראלים- זכר ונקבה, כשרובה הציד של הנאשם לרגליו וכן נמצא קוץ דרבן במושב האחורי בו ישב הנאשם.

4. בתשובתו לכתב האישום , עוד בישיבה מיום 29/9/14, כפר ככלל הנאשם 2 במיוחס לו וטען בין היתר, כי היה במקום אחר, תוך שציין כי טענת אליבי שעורר לא נחקרה כראוי . נטען כי אמנם הרכב המוזכר בסעיף 1 לכתב האישום הוא רכבו אותו נתן לנאשם 1 ומה שהתפתח לאחר מכן אינו קשור אליו ואינו יודע את שארע.

הנאשם אישר כי מכשיר הטלפון הנייד שלו הושאר ברכב אך היה זה בשוגג יום קודם לכן כשמסר הרכב לנאשם 1. עוד כפרבהמצאות קוץ דרבן ברכב עת העבירו לאחר.

5. בטיעוניו ציין ב"כ הנאשם כי משמעות השלב הדיוני שבו פרשת התביעה מסתיימת, מבחינת הסניגוריה, היא שבית המשפט גם אם ימצא אמת, בראיות שהוצגו בפניו, ע"י התביעה, אין בהן כדי להביא להרשעת הנאשם .

נטען כי לב ליבו של כתב האישום הזה, וגם קודמו, הייתה עדותו של הנאשם 1 וכל הפעולות האחרות בבחינת ראיות נסיבתיות שנועדו לחזק את עדותו של הנאשם מס 1.

נטען כי לאור כך שהנאשם 1 הודה בעובדות כתב האישום ביחס לחלקו שלו עם אחר אמנם, אך לא עם הנאשם 2 הרי שהראיה המרכזית שעליה השתיתה המאשימה את האישום כנגד הנאשם מס 2 קרסה.

זאת ועוד נטען כי משכשלו הנסיונות להרכיז על הנאשם כעוין לתביעה אין המאשימה יכולה עוד להשתית האישום כנגד הנאשם 2 על בסיס אמרת חוץ הסותרת את ההודיה בבית המשפט של אותו אחר.

נטען כי אף לו לא היה מופרד המשפט בין עניינם של הנאשמים אזי גם אז לא היתה עומדת למאשימה תשתית ראיות כנגד הנאשם 2 שכן הודעתו כביכול של הנאשם 1 רצופת סתירות, אליהן אין עוד צורך להדרש.

6. כידוע וכפי שעמד על כך ב"כ המאשימה בטיעוניו, המסגרת הדיונית לטענת "אין להשיב לאשמה" מקורה בהוראת סעיף 158 לחסד"פ.

משמעותה המעשית של העדר הוכחה לכאורה בהקשר זה היא כי "אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו ינתן להם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי ועל כן אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן שאין לו בפני מה להתגונון וראוי לזכותו". (י' קדמי, "סדר הדין הפלילי" (חלק שני) עמוד 1049).

 עם זאת, נקבע כי די בהבאת ראיות בסיסיות ואפילו "דלות" להוכחת יסודותיה של העבירה ודי במערכת ראיות ראשונית (ע.פ. 732/76 מדינת ישראל נ. כחלון ל"ב (1), 179 וע.פ. 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי ל"ה (2), 760). משכך נקבע כי בשלב זה של הדיון אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות, אין הוא מעניק משקל ראייתי לעדויות, אף כשהמדובר בשברי עדויות (ע.פ. 405/80 הנ"ל וכן ת.פ. 1560/89 ת"א), ואין הוא בוחן קיומה של תוספת ראייתית לעדות יחידה.

על בית המשפט הדן בטענה מסוג זו הבאה בפנינו לשאול עצמו האם יש בחומר שהובא בפניו, בהנחה שיזכה כולו במלוא האמון והמשקל, כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת "או בעבירה אחרת באותו עניין" (ראה קדמי בספרו הנ"ל, עמוד 1053). או מילים אחרות; האם הובאו ראיות בסיסיות ראשוניות, ואפילו דלות, להוכחת יסודות העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום, במידה היוצרת אותה מערכת ראיות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות מן התביעה אל הנאשמים.

בשלב דיוני זה הוכרע לא אחת כי אין לדקדק כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד משני מאלה שהוזכרו באישום, ודי בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום.

(ראו ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון שדמי; ע"פ 141/84 דוד טובול ובנימין איטח נ' מדינת ישראל ) .

7. ב"כ המאשימה עמד על תשתית הראיות שבבסיס עמדתו וכפי שהובאה ובין היתר,

עדות הפקח קובי סופר ודו"ח הפעולה שערך ת/1 שהוגש בהסכמה. במסמך זה מתעד העד את אמרת הנאשם 1- "מי שנהג ברכב הינו בעל הרכב הוא מסארווה ממדוח."

נטען בין היתר כי הפקח אורי קייזר העיד כי גבה את הודעתו של (ת/3) וב"כ הנאשם 1 ויתר על חקירת עדי התביעה ולא טען במהלך המשפט כנגד קבילות ההודעה כל טענה ממשית אותה הציג בפני גובה האמרה ולפיכך משעה שההגנה נמנעה ממתן ההזדמנות להגיב, עדותו של העד היא עדיפה ויש לקבלה במלואה.

דוח הפעולה שערך העד הוגש אף הוא בחקירה ,ת/4 קושר הנאשם באופן המפורט בסיכומי המאשימה- המשיבה.

בנוסף מכשיר טלפון נייד בצבע לבן של חברת סוני אריקסון... כמו כן נתפסה קופסת סיגריות "eנט" בצבע לבן ומצית צבעונית שהיו בין הכיסאות מקדימה והחשוד עאדל חאג יחיא טען שזה אינו שלו ושזה של בעל הרכב שברח ממדוח מסראווה ת.ז 027545680 ושהוא מעשן את זה."

צוין עוד כי עד התביעה און ולנסי העיד כי גבה את הודעתו של הנאשם ת/10 וביחס אליה לא הועלו כל טענות ביחס לאמצעים פסולים, קבילות או משקל.

ב"כ המאשימה עמד בהרחבה בטיעוניו על משמעות אמרות הנאשם 1 ואפשרות המאשימה להסתמך עליהן, הקשר שבמחלוקת בין הצדדים ואולם אף ללא התיחסות לכלל טיעוני המאשימה בהקשר לאמרות הנאשם 1 כנגד הנאשם 2, די לטעמי בהמצאות רכבו בזירת הארוע ובהמצאות מכשירו הנייד בנסיבות בו נמצא ברכב כדי לחייבו להשיב לאשמה, בבחינת ראיות נסיבתיות מספקות לצורך השלב הזה של ההליך.

לנוכח המצב המשפטי בענינו של הנאשם 2 בהנתן ההסדר בעניינו של הנאשם 1 ( הודיתו בבימ"ש בחלקו בלא אישורו כי נכח עמו הנאשם 2 והמנעות מהכרזתו כעוין) וכפי שעמד על כך ב"כ הנאשם 2 בטיעוניו ואף בלא להדרש לאפשרות המאשימה להסתמך על אמרות הנאשם 1 כנגד הנאשם 2 כפי שתועדו באופן כזה או אחר, נותרו הראיות האחרות במהותן כנגד הנאשם 2- ראיות נסיבתיות, מספיקות על פי טיבן בכדי לחייבו להשיב לאשמה.

ברור כי המשוכה שעל המאשימה לעבור בכדי לבסס הרשעה כנגד הנאשם 2 , גבוהה באופן ניכר- מעבר לכל ספק סביר ןכי אין בתוצאה אליה הגעתי בהחלטה זו כדי ללמד על תוצאתו של ההליך כולו.

לאור זאת הנני דוחה את הטענה.

ניתנה היום, כ"ו תשרי תשע"ח, 16 אוקטובר 2017, במעמד ב"כ הצדדים ( ב"כ הנאשם הופטר מהמתנה).