1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 6.12.10. השאלה שבמחלוקת וטעונה הכרעה היא, על מי מבין מבטחות הרכבים מוטלת האחריות לפיצוי התובע.

עובדות המקרה

1. עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת: ביום 6.12.2010 נהג התובע באוטובוס ברחוב הרב פרדס בשכונת נווה יעקב, בנתיב הימני מבין שני נתיבים באותו כיוון נסיעה. במהלך הנסיעה הבחין התובע כי הכביש חסום עקב תאונת דרכים ועצר את האוטובוס. ברגע העצירה, רכב מסוג מיצובישי שנסע מאחוריו התנגש באוטובוס מאחור. התובע יצא מהאוטובוס והלך לחלקו האחורי של האוטובוס. התובע ניגש לדלת הנהג ברכב המיצובישי ופתח אותה על מנת לבדוק מה שלום הנוסעים ברכב, נהג המיצובישי יצא מהרכב ועמד לידו על הכביש, בין שני הנתיבים, והשניים שוחחו על התאונה. בשלב זה שמע התובע צפירה והבחין ברכב מסוג רנו, שנסע בנתיב השמאלי מבין שני הנתיבים, מחליק על הכביש הרטוב, מאבד שליטה ודוהר לכיוונו באופן שנראה היה שהוא עומד לדרוס אותו. התובע טען שצעק לנהג המיצובישי לברוח, וזה ברח בריצה לכיוון המדרכה (דרך חלקו האחורי של רכב המיצובישי). את שארע לתובע אביא במילותיו: "אני ראיתי את מותי המתקרב. ראיתי את הנהג של רכב הרנו שאיבד שליטה, הנתבע, מכסה את עיניו כדי לא לראות את עצמו דורס אותי. הייתי בטוח שאני עומד למות. לא היה לי לאן לברוח. איכשהו בשנייה האחרונה ממש הצלחתי לקפוץ על מכסה המנוע של הרכב הפוגע שפגע באוטובוס ובכך להינצל מלהידרס על ידי רכב הרנו שאיבד שליטה. הנתבע, שרכב הרנו שנהג בו איבד שליטה, הטה את ההגה הצידה והתנגש עם מעקה ההפרדה הסמוכה ו"נמרח" עליה עם רכבו". התובע טען כי ספג מכות יבשות במקומות שונים בגוף, אך עיקר פגיעתו היתה נפשית. בחקירתו אישר התובע כי הנזק שנגרם לו הוא נזק נפשי בלבד.
2. התובע תבע את נהג רכב הרנו ומבטחתו, שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שירביט"), וזו מצידה הגישה הודעה לצד שלישי כנגד מבטחת רכב המיצובישי - שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שומרה"). הצדדים הגיעו להסכמה בעניין גובה הנזק אך נותרו חלוקים בשאלת האחריות לתאונה, כאשר לא היתה מחלוקת בדבר מעורבותו של רכב הרנו בתאונה והשאלה שנותרה לדיון נוגעת למעורבותו של רכב המיצובישי בתאונה.

תאונה בה מעורבים מספר כלי רכב

1. נקודת המוצא לדיון היא שאין לראות בתובע נהג או נוסע באחד מכלי הרכב. התובע נפגע מחוץ לרכב ולפיכך אין זה מקרה שבו האחריות נופלת על מבטח הרכב בו נסע, לפי סעיף 3(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). בעניינו של אדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, חל סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. וזוהי לשון הסעיף:

"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

כאמור, אין חולק בענייננו כי רכב הרנו הוא בבחינת רכב המעורב בתאונה, אף שלא היה מגע פיסי בין רכב זה לבין הנפגע עצמו (לעניין מעורבות רכב בתאונה על אף היעדר קיומו של מגע פיסי בין הנפגע לבין כלי הרכב – ראו א' ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), עמ' 267 (להלן: "ריבלין")). המחלוקת מתמקדת במעורבותו של רכב המיצובישי בתאונה, וזאת מכוח החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" הנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

1. המבחן לקביעת מעורבותו של רכב בתאונה שהסבה לתובע נזק גוף מורכב משני שלבים עיקריים: ראשית, יש לבחון אם נעשה ברכב "שימוש" כהגדרתו בחוק או לחלופין אם האירוע נכנס לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. שנית, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי בין ה"שימוש" או התקיימות החזקה, לבין התוצאה המזיקה (רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)). על רקע דברים אלה, נפנה לבחון את מעורבותו של רכב המיצובישי בתאונה.

חניה אסורה

1. "תאונת דרכים" מוגדרת בחוק כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בצד הגדרה בסיסית זו נקבעו מצבי ריבוי בהם יוכר המקרה כתאונת דרכים חרף העובדה שנעדר ממנו מרכיב ה"שימוש" כמשמעותו בהגדרה הבסיסית ובהגדרה המפרטת את דרכי השימוש. בעניינו נטען ביחס לרכב המיצובישי כי חלה החזקה המרבה המורה לנו כי יראו כתאונת דרכים גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".
2. השאלה הנשאלת היא, האם חנה רכב המיצובישי במקום חניה אסור, במובנו של ביטוי זה בחוק. המונח "חניה אסורה" שבחזקה המרבה פורש בפסיקה כחניה במקום ובאופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי (פורסם במאגרים)). בעניין אדרי הנ"ל נקבע כי אין צורך להידרש לבחינה האם החניה יצרה "סיכון תחבורתי קונקרטי", אלא יש לבחון האם חניית הרכב באותו מקום יצרה "סיכון תחבורתי בתור שכזה". באותו מקרה קבע בית המשפט כי עצם החניה בשולי דרך בין-עירונית יוצרת סיכון תחבורתי. על רקע קביעה זו ומקל וחומר, יש לקבוע כי חנייתו של רכב המיצובישי - באמצע נתיב הנסיעה באופן שחסם לחלוטין את התנועה בנתיב זה - מהווה סיכון תחבורתי. יצויין, כי בא-כוחה של שומרה טען כי אין המדובר בענייננו בחנייה אלא בעצירה שנעשתה עקב חסימת הכביש לתנועה. איני סבורה כי במקרה זה מדובר בעצירה בלבד, הנעשית במהלך השימוש ברכב. מתיאור העובדות נראה כי ניתן לקבוע שמדובר ב"חניה" כמשמעותה בחוק. במונח "חניה" הכוונה למצב בו הרכב אינו מצוי בתנועה לאחר החנייתו ועד הכניסה אליו וההתנעה לקראת הנסיעה הבאה. לגבי הנוהג או הנוסע ברכב, תחילתה של חניה תבוא לאחר סיום הירידה מן הרכב וטרם תחילת הכניסה אליו לצורך נסיעה נוספת (ריבלין, לעיל, בעמ' 195-194). בנסיבות שתוארו במקרה שלפנינו - מהן עולה כי במשך זמן מה (במהלכו ירד התובע מן האוטובוס והגיע לכיוונו) עמד רכב המיצובישי ללא תנועה, נהגו יצא מן הרכב ושוחח עם התובע על התאונה (כמפורט בעדות התובע) - יש לקבוע כי מדובר ב"חניה" כמשמעותה בחוק.

הנה כי כן, במקרה שלפנינו מתקיים המצב השני שתואר בפסק הדין בעניין אדרי (פסקה 7 לפסק הדין), קרי מדובר בחניה האסורה על פי דין, שיש בה גם סיכון תחבורתי, ובמקרה כזה אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה.

שאלת הקשר הסיבתי

1. לאחר שקבענו כי החניה במקרה שלפנינו היא אסורה בשל הסיכון התחבורתי הגלום בה, יש להוסיף ולבחון קיומו של קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין התוצאה המזיקה.
2. הדרישה לקיומו של קשר סיבתי במסגרת החזקה המרבה מקורה בפרשנות התיבה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בבחינת הקשר הסיבתי יש לתת את הדעת הן לקשר הסיבתי העובדתי והן לקשר הסיבתי המשפטי.
3. הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה הפיסיקלית בין גורם מסויים לבין התוצאה המזיקה. ברוב המקרים נשאלת השאלה האם אלמלא חנה הרכב במקום האסור היתה התאונה מתרחשת, ואם התשובה לכך שלילית – הרי שמתקיים קשר סיבתי עובדתי. ויודגש, קיומו של גורם נוסף לנזק אינו שולל בהכרח את הזיקה העובדתית בין החניה במקום זה לבין הנזק (ר' ריבלין, לעיל, בעמ' 246). בענייננו, יש לקבוע כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין חנייתו של רכב המיצובישי לבין התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעקבותיה. כפי שתאר התובע בעדותו, רכב המיצובישי עמד בצמוד לאוטובוס שעמד לפניו. התובע נעמד קרוב לחלקו הקדמי של רכב המיצובישי מצד הנהג. בעת שראה את רכב הרנו דוהר לכיוונו מצא עצמו התובע במעין "מלכודת" ולדבריו לא היה לא לאן לברוח. התובע אישר כי תחושת הפחד שחש באותו רגע היתה קשורה לסיטואציה בה רכב הרנו שועט לעברו ואילו רכב המיצובישי חוסם את דרכו ואינו מאפשר לו לרדת מהכביש. ברגע האחרון, ועל מנת להינצל מדריסה על ידי רכב הרנו, קפץ התובע על מכסה המנוע של רכב המיצובישי. בנסיבות אלה, יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין הימצאות רכב המיצובישי בחניה האסורה לבין הנזק שנגרם בסופו של יום לתובע.
4. בבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, נשאלת השאלה האם החניה האסורה יצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. לשאלה זו יש, לדעתי, להשיב בחיוב. החניה האסורה, באמצע נתיב תנועה, תרמה תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק ויצרה סיכון לעושים שימוש בדרך, אשר התממש כאשר התובע הרגיש "לכוד" בכביש ו"נזרק" על רכב המיצובישי. עובדת מעורבותו של רכב נוסף אינה משנה לעניין זה (השווה ת"א(י-ם) 8257/06 פלונית נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)).
5. לאחר שקבענו קיומו של קשר סיבתי יש לבחון קיומו של מגע בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לבין הניזוק, בהתאם להוראת סעיף 3(ב). במקרה שלפנינו התקיים מגע בין רכב המיצובישי לבין הניזוק, ולפיכך יש לקבוע כי גם רכב זה מעורב בתאונה וכי חברות הביטוח של שני הרכבים המעורבים חייבות ביחד ולחוד לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

סיכום

1. מסקנתי מכל האמור היא שמדובר בתאונה מעורבת, שחל עליה סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, ולפיכך על שירביט (הנתבעת) ושומרה (הצד השלישי) לשאת בפיצוי התובע ביחד ולחוד.

נוכח הסכמת שומרה, יועבר חלקה בתשלום ישירות לתובע.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום.

בנסיבות העניין ונוכח ניהולו הענייני של ההליך תוך צמצום המחלוקות, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ד' אדר תשע"ז, 02 מרץ 2017, בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.