בעניין: ע"א 59182-10-13

ובעניין: ע"א 33166-10-13

השופטת ש. דברת, ס. נשיא:

1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א 2116-08 שניתן על ידי כב' השופט ישעיהו טישלר ביום 10.9.13, בו נקבע כי המשיבים יפצו את המערער בסכום של 82,000 ש"ח על הנזק שנגרם לו בעקבות תאונת הדרכים בה היה מעורב.

רקע

1. המערער, ג'קי אמסלם (להלן - "המערער") היה מעורב בתאונת דרכים באזור אילת ביום 1.6.07, עת הג'יפ בו ישב כנוסע התהפך מספר פעמים. הוא טופל בחדר מיון בביה"ח יוספטל, ושוחרר באותו יום לאחר שנמצאו שפשופים במותניים, שבר באף ודימומים, תוך המלצה להמשך מעקב. בחודשים הבאים נבדק פעמים מספר עקב תלונות אורתופדיות, כאשר הומלץ לו על ידי רופא תעסוקתי לנסות לשוב לעבודה ביום 14.8.07, תחת מגבלות מסוימות. המערער שב לעבודתו אך פוטר ממנה בסוף ינואר 2008, בנסיבות השנויות במחלוקת, ומאז לא שב לעבוד והוא מתקיים מקצבת ביטוח לאומי.
2. במסגרת התביעה שהוגשה מינה בית המשפט קמא כמומחה רפואי בתחום האורתופדי את ד"ר דוד הנדל, אשר קבע בחוות דעתו מיום 2.3.09, כי למערער 3% נכות אורתופדית צמיתה, לאחר שציין כי אין עדות לנזק קבוע בעמוד השדרה אולם קיימת תסמונת כאב עקב חבלה משמעותית. עוד המליץ ד"ר הנדל על בדיקת פסיכיאטר להערכת הקשר בין מצבו הנפשי לתאונה (נספח 1 למוצגי המשיבים). לאור המלצה זו מינה בית המשפט קמא את פרופ' אליעזר ויצטום כמומחה בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתו מיום 15.2.12 העריך פרופ' ויצטום כי המערער סובל מדיכאון בשילוב קווים פוסט טראומטיים ועל כן סובל מנכות בשיעור של 15% לצמיתות (נספח 3 למוצגי המשיבים).

ביום 3.3.13 הגיש ד"ר הנדל, לבקשת בית המשפט, חוות דעת נוספת בה העריך כי נכותו של המערער, אשר אינה נובעת מהתאונה, עומדת על 15% (נספח 2 למוצגי המשיבים).

1. בית המשפט קמא קבע, כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של המערער על 3% נכות אורתופדית ו - 10% נכות פסיכיאטרית, אשר מהווים יחד 13% נכות רפואית. בית המשפט קמא דחה את טענות המשיבים נגד עצם מינויו של פרופ' ויצטום והשגותיהם נגד חוות דעתו, משסבר כי המלצתו של ד"ר הנדל - אשר נשענה על בדיקה נוירולוגית קודמת - הצדיקה את מינוי המומחה הפסיכיאטרי ובהעלאת התלונות בתחום הפסיכיאטרי באיחור, אין כדי לשלול את קיומן. עוד קבע בית המשפט קמא, כי בעובדה שחלק מהמידע שמסר המערער לפרופ' ויצטום היה בלתי מדויק, אין כדי לאיין את חוות הדעת, אך יש בכך להפחית את הנכות הפסיכיאטרית מ - 15% ל - 10% בלבד.

בית המשפט קמא פסק פיצוי למערער בגין כאב וסבל, הוצאות, והפסדי שכר בעבר, תוך שהוא קובע, כי המערער זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר רק בגין תקופת המחלה עקב התאונה וכי לא הוכח שהמערער פוטר מעבודתו עקב מצבו הבריאותי. עוד קבע בית המשפט, כי יש לפסוק למערער פיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד על סמך נכות תפקודית של 10%, שכן תפיסתו של המערער לפיה בעקבות התאונה נאלץ לעזוב את מעגל העבודה אינה נשענת על תשתית עובדתית אובייקטיבית ואינה עומדת ביחס סביר לנכות שנקבעה לו. אובדן ההשתכרות בעתיד נקבע ביחס לשכר שהרוויח המערער ערב פיטוריו, תוך שנקבע, כי לא הוכח כי שכר זה היה צפוי לעלות.

בית המשפט קמא פסק למערער פיצוי בסך של 180,000 ש"ח וניכה ממנו את תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן – "המל"ל") בגובה של 97,665 ש"ח. חישוב הניכוי מתוך כלל תגמולי המל"ל להם זכאי המערער נעשה על בסיס הנתונים לפיהם כלל נכותו של המערער, כפי שנקבעה במל"ל, עומדת על 57%, ונכותו מהתאונה - כפי שנקבעה על ידי ד"ר הנדל - עומדת על 15%.

טענות הצדדים

1. המערער בע"א 59182-10-13 משיג על החלטת בית המשפט קמא לקבוע את נכותו הרפואית בשיעור של 13% בלבד. עוד טוען הוא, כי היה על בית המשפט קמא לקבוע, כי נכותו התפקודית עומדת על 50%, לכל הפחות, בהתחשב בכך שלמעשה, איבד לחלוטין את פוטנציאל ההשתכרות שהיה לו ערב התאונה. גם בסיס השכר על פיו נקבע אובדן כושר ההשתכרות לעתיד לא שקלל את האפשרות, כי שכר המערער היה עולה. המערער מוסיף ומשיג על העדר הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד, כיון שעקב התאונה נאלץ להיעזר במכרים לביצוע מטלות הכרחיות בבית. גם סכום ההוצאות שנקבע לו אינו משקף, לשיטתו, את גובה ההוצאות להן נזקק.
2. המשיבים הגישו אף הם ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא (ע"א 33166-10-13), בו טוענים הם, כי בית המשפט קמא טעה בהערכת חוות דעתו של ד"ר הנדל, שכן ד"ר הנדל העריך את משקל הנכות שאינו נובע מהתאונה, ולא את משקל הנכות הנובע מהתאונה כפי שסבר בית המשפט קמא. לשיטתם, אופן החישוב הנכון של תגמולי המל"ל אותם יש לנכות מהפיצויים הינו בהפחתת 15% הנכות שאינם נובעים מהתאונה מ - 57% הנכות הכוללת, כאשר את 42% הנותרים יש לחלק ב - 57% ולהכפיל בתשלומי המל"ל. חישוב באופן זה, טוענים המשיבים, יוביל למסקנה כי הנזק שנגרם למערער נבלע בתקבולי המל"ל והוא אינו זכאי לפיצוי נוסף. לחילופין, מציעים המשיבים לשקלל את כלל נכותו של התובע כפי שנקבעה על ידי המומחים בהליך זה - 15% נכות אורתופדית שאינה קשורה לתאונה, 3% נכות אורתופדית הנובעת מהתאונה, ו - 10% נכות פסיכיאטרית הנובעת מהתאונה, כאשר לפי חישוב זה הנכות הנוגעת לתאונה הינה 42% מכלל הנכות ועל כן יש לנכות מהפיצוי תגמולי מל"ל בשווי של 147,451 ש"ח.

המשיבים משיגים גם על החלטת בית המשפט קמא למנות מומחה בתחום פסיכיאטרי, מכיוון שהמלצתו של רופא אורתופד בלבד אינה מהווה ראשית ראיה הנדרשת למינוי כזה, ואף אין די בכך שהומלץ למערער בעבר שימוש בתרופה נוגדת דיכאון, בנסיבות בהן הוא לא פנה בפועל לטיפול נפשי כלשהו והעלה את טענותיו בשל מצבו הנפשי באיחור. עוד סבורים הם כי המידע שהמערער מסר לפרופ' ויצטום לא היה אמין ויש בכך כדי לאיין את חוות הדעת הפסיכיאטרית, כאשר כלל התנהלותו של המערער מפחיתה מאמינות תלונותיו. המשיבים סבורים עוד, כי היה ראוי להפחית את הנכות התפקודית, כי חישוב הפסדי השכר לעתיד החל מאפריל 2008 - ולא ממועד מתן פסק הדין - היה מוטעה, וכי לא היה מקום לפסוק הוצאות בהעדר ראיות לקיומן. עוד סבורים הם, כי בית המשפט קמא לא ניכה את התשלום התכוף על אף הראיות הברורות שהוצגו לו.

ביחס לערעורו של המערער, טוענים המשיבים, כי אין עילה להתערב בסכומים שנפסקו למערער. המערער אינו יכול לתלות את אי חזרתו למעגל העבודה משך תקופה כה ארוכה, בנכות המזערית שנקבעה לו, ואין בסיס רפואי להעמדת הנכות התפקודית על 50%; אין גם כל ראיה לכך שהייתה למערער אפשרות קידום בעבודתו.

1. המערער סבור, כי חישובי בית המשפט קמא היו נכונים ואין מקום להתערב בהם. לשיטתו, החישוב הראשון המוצע על ידי המשיבים לאופן ניכוי תגמולי המל"ל ממילא אינו סביר, שכן נובע ממנו, כי רוב תגמולי המל"ל הניתנים למערער נובעים מהנזק שנגרם לו בתאונה, מסקנה שאינה תואמת את גרסת המשיבים לפיה הנזק שנגרם מהתאונה הינו נמוך ביותר.

המערער מוסיף, כי אין מקום להתערב במינויו של פרופ' ויצטום. פרופ' ויצטום מונה לאור התרשמותו של המומחה האורתופדי, והמשיבים לא ערערו על מינויו בזמן אמת, אלא המתינו לאחר מעשה ולאחר שעמדתו כבר הייתה ידועה והוא נחקר ארוכות על ידם.

דיון

ע"א 59182-10-13

1. לטעמי, אין ממש בערעור המערער ודינו להידחות.

בית המשפט קמא קבע את נכותו הנפשית של המערער בשיעור 10% בלבד, ולא 15%, בהתבסס על הרושם לפיו לא כל המידע שמסר המערער למומחה בתחום הפסיכיאטרי היה מדויק. כך למשל, אישר המערער בעדותו כי נפגש עם חברתו בביתו פעמיים שלוש בשבוע (פ' 5.12.12 עמ' 19), בעוד שלפרופ' ויצטום מסר כי בת זוגו נפרדה ממנו (עמ' 7 לחוות דעתו של פרופ' ויצטום, נספח 3 למוצגי המשיבים). פרופ' ויצטום העיד, כי היה ויתברר כי גרסת המערער לפיה לא חידש את רישיון הנהיגה שלו ופוטר מעבודתו בשל התאונה אינה נכונה, יש להפחית את הנכות הראשונית שקבע ל - 10% (פ' 19.12.12 עמ' 37). בית המשפט קמא הסתמך על קביעה זו, והפחית את הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה בחוות דעתו של פרופ' ויצטום. המערער לא העלה כל נימוק של ממש מדוע, על אף האמור, אין להפחית את הנכות הפסיכיאטרית, ואיני סבורה כי יש עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה.

1. המערער הוסיף לטעון, שפגיעתו בתאונה הובילה לכך שיצא לחלוטין ממעגל העבודה. דא עקא, שטענה זו נשענת על עדות המערער בלבד ולא הוצגה כל ראיה לתמוך בה ומעבידו של המערער לא זומן לעדות, עובדה הנזקפת לחובתו ויש בה להשמיט הבסיס לטענה, כי פוטר עקב נכותו.

המערער טען, אמנם, כי רופא תעסוקתי סבר כי אינו יכול לשוב לעבוד, אך טענה זו הועלתה בעלמא, ללא תשתית עובדתית, כאשר המסמכים הנוגעים לבדיקת רופא תעסוקתי אשר צורפו למוצגי המערער (נספח 5 למוצגי המערער) דווקא מלמדים כי המערער יכול לשוב לעבודתו. אין לי אלא להצטרף לדברי בית המשפט קמא, כי גם אם בתודעתו של התובע התאונה היא שהחריפה את מצבו וגרמה לכך שאינו יכול לעבוד, הרי שתודעה זו אינה נשענת על תשתית עובדתית אובייקטיבית, ומשכך לא ניתן לקבוע למערער יותר מ - 10% נכות תפקודית.

כ

1. המערער סבור, כי טעה בית המשפט קמא כאשר פסק לו אובדן שכר בעבר בגין חמישה חודשים ולא שישה חודשים. המערער לא פירט מדוע הוא סבור כן, וטענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם האישורים הרפואיים שצורפו על ידי המערער, אשר האחרון ביניהם הינו עד ליום 30.10.07 - חמישה חודשים לאחר מועד התאונה.

גם טענותיו של המערער לסכומים להם הוא זכאי בגין עזרת הזולת לא הוכחו ואינם עולים בקנה אחד עם היקף נכותו של המערער, כפי שהיא מצטיירת מהמסמכים הרפואיים שהוצגו. גם אם נעזר המערער בחברים וקרובי משפחה (טענה שלא הוכחה), הרי שהזכאות לפיצוי בגין עזרת בני משפחה תלויה בכך שמדובר ב - "עזרה נחוצה וחיונית, החורגת בהרבה מהעזרה הרגילה שמעניקים בני משפחה זה לזה" (ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים, עמ' 11 (פורסם בנבו) (6.11.12)) ולכך לא הונחה תשתית כלשהי.

בדומה, גם טענותיו של המערער כי הפיצוי שנפסק לו בגין הוצאות אינו משקף את היקף הוצאותיו, וכי היה על בית המשפט לפסוק לו הפסד שכר לעתיד תוך הנחה כי שכרו צפוי לעלות, נטענו ללא כל ביסוס ראייתי.

ע"א 33166-10-13

1. המערערים סבורים כי האופן בו חישב בית המשפט קמא את היקף תגמולי המל"ל אותם יש לנכות מהפיצוי שנפסק למערער, הינו מוטעה. לשיטתם, בית המשפט ציטט לא נכונה את עמדת ד"ר הנדל, עת קבע כי ד"ר הנדל יחס 15% מנכותו של המערער לתאונה; עוד טוענים הם, כי חישוב הניכוי כפי שנעשה אינו תואם את הלכות בית המשפט העליון בעניין זה. שתי טענות אלה בדין יסודן.
2. אקדים ואציין, כי אכן, בית המשפט קמא נקלע לכלל טעות, עת קבע כי נכותו של המערער מהתאונה עומדת על 15% לפי קביעתו של ד"ר הנדל. ד"ר הנדל בחוות דעתו קבע, כי היא נועדה להעריך "נכות אורטופדית שאינה קשורה לתאונה" (עמ' 3 לחווה"ד, נספח 2 למוצגי המשיבים). יש לבחון, אם כן, כיצד יש לחשב את הניכוי הנכון מתגמולי המל"ל על בסיס הנתון, כי הנכות שאינה קשורה לתאונה עומדת על 15%.
3. ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פד"י נז(4) 350, 362 (18.5.03), דן בית המשפט במקרה בו נכותה של המערערת הורכבה מנכות הנובעת מתאונה ומנכות שקדמה לתאונה, וקבע כיצד יש לנהוג במקרים כגון אלה:

"כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית-המשפט בגין מעשה העוולה. בית-המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים".

כלומר, בית המשפט קובע את שיעור נכותו הכוללת של הניזוק, כמו גם את שיעור הנכות שנובע מהתאונה; היחס בין השניים משמש את בית המשפט על מנת לקבוע את סכום תגמולי המל"ל שינוכה מן הפיצויים. יובהר, כי הן לצורך קביעת הנכות הכוללת והן לצורך קביעת הנכות הנובעת מהתאונה, מתבסס בית המשפט על ראיות שהובאו בפניו. המומחה הרפואי שמונה על ידי בית המשפט הוא שיתבקש לקבוע את שיעור הנכות הכללי של הנפגע, כמו גם את שיעור הנכות - מתוך כלל הנכות - אשר נגרם על ידי התאונה (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח ואח', עמ' 7 (פורסם בנבו) (27.3.11) (להלן - "רע"א 1459/10"). שיעור הנכות הכללית כפי שנקבעה על ידי הביטוח הלאומי אינו רלוונטי, אם כן, לצורך חישוב הניכוי.

1. ברע"א 1459/10 הנ"ל הוסיף ביהמ"ש העליון ודן בשאלה כיצד ניתן לחלץ את הנכות שנגרמה מהתאונה מתוך כלל הנכות, כאשר הנכות שנגרמה מהתאונה מורכבת מכמה פריטי נכויות. נקבע, כי אופן החישוב הנכון הוא כפי שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה ), התשט"ז – 1956, כדלהלן:

"נוח (אך אין זה חובה) להתחיל ברישום פריט הנכות הגבוה ביותר, שזוכה למלוא אחוזי הנכות המיוחדים לו; בשלב הבא עוברים, בשל אותה נוחות, אל פריט הנכות השני בגובהו, והאחוזים שמייחסים לפריט זה מחושבים מתוך יתרת השלם לאחר שכבר הפחתנו את האחוזים שיוחדו לפריט הראשון, וכן הלאה. לדוגמה – אדם הסובל מנכות בשיעור 30%, מנכות נוספת בשיעור 20% ומנכות שלישית בסך 10%, סך כל הנכות ממנה הוא סובל הוא [30% (הפריט הראשון)] + [20% × (30% - 100%) (הפריט השני)] + [10% × (14% - 30% - 100%)], כאשר הנתון "14%" הוא השיעור היחסי של הנכות השנייה".

בית המשפט הוסיף ופרט בדיוק כיצד יש לבצע את החישוב:

"כשכללי יסוד אלה בידינו, באים אנו לבחון כאמור את הפער בין המצב הנוכחי של התובע לבין המצב שבו היה אלמלא התאונה. פער זה משקף את הנכות היחסית שהסבה לו התאונה. אם ניצמד לדוגמה המספרית שלנו, נמצא שמצבו של הנפגע באותה דוגמה הוא שהוא סובל היום מנכות בפריט אחד בשיעור %10, מנכות נוספת בשיעור %10, מנכות בשיעור %5 ומנכות בשיעור נוסף של %5. בסך הכולל מצבו הבריאותי היום הוא שהוא סובל מנכות משוקללת כוללת בסך %26.9 (במעוגל). קודם לתאונה הוא סבל מנכות בשיעור של %10 ומנכות נוספת של %10. במילים אחרות, נכותו הכוללת קודם לתאונה הייתה %19. הפער בין מצבו היום לבין מצבו קודם לתאונה הוא הפער שבין הנכות הכללית המשוקללת (%26.9) לבין מצבו המשוקלל קודם לתאונה (%19), לאמור: 7.9% = 19 – 26.9. את השיעור היחסי של הפער הזה יש לחלץ כמצוות הלכת פרלה עמר מתוך סך הנכות שלו – %26.9, והתוצאה תהא: (26.9-19) / 26.9 = 7.9 / 26.9 = 29%; או מתוך השלם: 1- (19 / 26.9) = 29% (מן השלם מנוכה שיעור הנכות שקדמה לתאונה). זהו השיעור שבו יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בתביעת הנפגע וזהו השיעור שבגינו יכול המוסד לביטוח לאומי לחזור אל המזיק. (עמ' 12 לפסק הדין).

1. מכאן, החישוב השני שהוצע על ידי המשיבים, הוא החישוב הנכון. נכותו של המערער כפי שנקבעה במל"ל אינה רלוונטית לענייננו, שכן הנתונים עליהם ניתן להתבסס לצורך חישוב ניכוי המל"ל הינם רק הנתונים שנקבעו על ידי המומחים שמונו על ידי בית המשפט קמא. נתונים אלה קובעים כי נכותו הנפשית של המערער, הנובעת מהתאונה, הינה 10%; נכותו האורתופדית של המערער, הנובעת מהתאונה, הינה 3%; ונכותו האורתופדית של המערער שאינה קשורה לתאונה הינה 15%. על בסיס נתונים אלה יש לחשב, בהתאם להוראות רע"א 1459/10, כי נכותו הכוללת של המערער היום הינה 15% + (10% × 85%) + (3% × 76.5%), כלומר 25.8% (במעוגל). קודם התאונה סבל המערער מנכות בשיעור של 15%. מכאן, כי הפער בין נכותו של המערער קודם לתאונה לבין נכותו כיום הינו 10.8%. היחס בין שיעור זה לבין כלל נכותו של המערער עומד על– 10.8 / 25.8, שהם 41.86%.

חוות הדעת האקטוארית שנערכה ביחס לשווי תגמולי המל"ל להם יהא זכאי המערער (נספח 9 למוצגי המשיבים) קבעה, כי שווי תגמולים אלה הינו 351,075 ש"ח. 41.86% מסכום זה עומדים על 146,962 ש"ח (בעיגול), אשר בתוספת הפרשי הצמדה מיום עריכת חוות הדעת האקטוארית (6.3.12) ועד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט קמא עומדים על 151,780 ₪ (בעיגול). מכאן, יש להפחית 151,780 ₪ מסכום הפיצוי שקבע לו ביהמ"ש קמא.

1. בערעור הנוגע למינויו של פרופ' ויצטום - אין ממש. ההלכה קובעת כי הרף למינוי מומחה רפואי בתביעות במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינו נמוך:

"כידוע, בתביעות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השיקום של התובע, היא באמצעות חוות - דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על - ידי בית-המשפט. התובע אינו יכול להביא חוות- דעת רפואיות או עדויות רפואיות מטעמו להוכחת עניינים שברפואה. לפיכך, אי^-מינוי של מומחה רפואי על^-ידי בית^-המשפט יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת כל עניין רפואי החשוב לתביעתו.

אכן, בשל חשש זה ובשל העוול העלול להיגרם לתובע בעקבות סירוב למנות מומחה רפואי, נקבע בפסיקה שדי בראשית ראיה בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסוים כדי להצדיק מינויו של מומחה רפואי באותו תחום (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון ואח' [1]). אין צורך בראיה בדבר קיומה של נכות, כפי שסבר בית^-המשפט המחוזי. די בראשית ראיה" (רע"א 3497/98 רזין נ' המגן, פד"י נב(5) 136, 138-139 (12.11.98)).

בית המשפט קמא סבר, כי ראוי למנות מומחה שיבחן את נכות המערער בתחום הפסיכיאטרי לאור המלצתו החד משמעית של המומחה האורתופדי, כמו גם לאור בדיקה נוירולוגית של המערער מיום 11.11.08 בה הומלץ למערער על טיפול ב - seroxat (תרופה נוגדת דיכאון) ויעוץ פסיכולוגי. די באמור כדי להוות ראשית ראיה שיש בה כדי להצדיק את מינוי המומחה. בוודאי שאין מקום להתערב במסקנה זו בדיעבד, לאחר שניתנה חוות דעת של מומחה פסיכיאטרי, אשר סבר, כי למערער נכות פסיכיאטרית שיש בה כדי להצדיק את המינוי. בנסיבות אלה - טוב היה לו נושא זה כלל לא היה בא בגדר הערעור בשלב זה.

באשר לטענות המשיבים כלפי עצם חוות הדעת, אף בעניין זה, אין מקום להתערב במסקנות בית המשפט קמא. אמנם, המערער נמצא כלא אמין בנקודות מסוימות, אך ניתן לכך משקל - כמפורט לעיל - בהפחתת אחוזי הנכות הפסיכיאטרית, ואיני סבורה כי היתה הצדקה כלשהי לפסילת חוות הדעת כולה.

1. כמו כן, אין להתערב בנכות התפקודית שנקבעה למערער, משהמשיבים לא טרחו לפרט מדוע לטעמם נכות זו הינה גבוהה מדי, כמו גם בסכום הגלובלי שנפסק בגין הוצאות רפואיות, אשר הינו זניח, ובמכלול ההיבט על פסק הדין כולו, לא נפלה טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
2. בהודעת הערעור נטען גם, כי שגה בית המשפט קמא כאשר חישב הפסד שכר לעתיד מאפריל 2008 ולא ממועד פסק הדין ביום 10.9.13. אכן, יש ממש בטענה זו, אך משזנח אותה ב"כ המשיבים בסיכומיו ומשהצהיר, כי אם המערער לא היה מגיש ערעור, לא היה מוגש הערעור מטעם המשיבים ומשהמערער לא ערער על דרך חישוב זו, אין מקום להתערב בסכום שנפסק.
3. המשיבים משיגים גם על כך שבית המשפט קמא לא ניכה מחיובם את סכום התשלום התכוף ששילמו למערער ביום 4.11.07, בסך 14,000 ש"ח (נספח 5 למוצגי המשיבים). טענה זו נכונה היא, שכן הסכום אותו משלמת חברת הביטוח כתשלום תכוף לנפגע תאונת דרכים מנוכה לאחר מכן מסכום הפיצויים לו זכאי הנפגע, והמערער אף אישר זאת על גבי כתב הקבלה של התשלום התכוף. על כן, יש לנכות מהסכום לו זכאי המערער 14,000 ש"ח בתוספת הפרשי והצמדה וריבית מיום 4.11.07 עד ליום מתן פסק הדין של בית המשפט קמא.
4. סוף דבר, לו דעתי נשמעת, יש לדחות את ע"א 59182-10-13 ולקבל בחלקו את ע"א 33166-10-13, במובן זה שסכום הפיצוי לו זכאי המערער יעמוד על 28,220 ש"ח בניכוי סכום התשלום התכוף, כמפורט בסעיף 19 לעיל.

משהערעור של המערער נדחה ואילו ערעורם של המשיבים התקבל, יש מקום לחייב המערער בשכ"ט עו"ד, שהינו בסכום גבוה מהסכום לו זכאי הוא בבית המשפט קמא. על כן, החיוב בשכ"ט עו"ד בערעור, יקוזז כנגד הסכום לו זכאי היה המערער בבית המשפט קמא.

השופט א. ואגו:

אני מסכים.

השופט ג. גדעון:

אני מסכים.

הוחלט, כאמור, בפסק דינה של השופטת דברת.

הערבון שהופקד ע"י המערער, יוחזר לו באמצעות ב"כ.

 ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ד, 05 יוני 2014, בהעדר הצדדים.