1. לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.12.2012, בין כלי רכב, מ"ר 69-930-75 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 81-299-16 (להלן: "רכב הנתבעת 1") ולבין כלי רכב, מ"ר 50-371-64 (להלן: "רכב הנתבעים 2 ו-3") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענת כי התאונה ארעה בנסיבות שרכב הנתבעת 1 אשר נסע משמאל לנתיב נסיעתו של רכב התובעת, סטה באופן חד ימינה לעבר רכב התובעת והתנגש בו, כאשר טענתו של נהג רכב הנתבעת 1 הייתה כי הוא ניסה להתחמק מתאונה עם רכב הנתבעים 2 ו-3 אשר נסע בכיוון הנגדי וסטה לעבר נתיב נסיעתו של רכב הנתבעת 1.

מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי התאונה ארעה בנסיבות שרכב הנתבעים 2 ו-3 הגיח מהנתיב הנגדי סטה ממסלולו ולכן על מנת לחמוק מהמפגש עמו, נהג רכב הנתבעת 1 סטה ימינה ורק לאחר כשנייה או שתיים הגיח רכב התובעת מאחור פגע ברכב הנתבעת 1 והדף אותו לעבר קיר בית.

הנתבעת 2 טוענת בכתב הגנתה כי אמנם רכב הנתבעים 2 ו-3 הוא בבעלותה, אך הוא נגנב על ידי הנתבע 3 ערב התאונה ולא היא שנהגה ברכבה בעת התאונה. כמו כן, טוענת הנתבעת 2 כי יש להגיש את התביעה נגד מבטחת רכבה, ולא כנגדה, שכן היה לה ביטוח רכוש בתוקף בעת קרות התאונה.

יש לציין כי הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה.

למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה ולעניין אחריותם של נהגי הרכבים המעורבים בה ושל בעלת רכב הנתבעת 2.

3. נערך לפניי דיון שבו הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה, למעט נהג רכב הנתבעת 2 הנטען, הוא הנתבע 3.

4. בתום חקירת העדים, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

5. על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבע 3 בלבד ודינה להידחות כנגד הנתבעות 1 ו-2.

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

היעדר הגנה מטעם הנתבע 1

5.1. כאמור לעיל, הנתבע 3 לא הגיש כתב הגנה בתיק.

מעיון בחומר הראיות שהגיש ב"כ התובעת לתיק עולה כי עותק מכתב התביעה המתוקן הומצא לידי הנתבע 3 באמצעות שירות בתי הסוהר מפאת היותו אסיר והוא אף חתם בכתב ידו על קבלת עותק מכתב התביעה המתוקן עוד ביום 26.03.2015 . אלא שהנתבע 3 בחר שלא להגיש כתב הגנה והוא אף לא התייצב לדיון.

5.2. תקנה 97(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת, בין היתר:

"נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד;..."

5.3. די בכך, כדי לקבל את התביעה כנגד הנתבע 3 בהיעדר הגנה.

לפיכך, התביעה מתקבלת במלואה כנגד הנתבע 3.

האחריות לתאונה

5.4. אני מקבל את גרסתם של נהג רכב התובעת ושל נהג רכב הנתבעת 1. התרשמתי מעדותם כי הם מתארים נכונה את אשר ארעה בתאונה ואת מה שקלטו חושיהם בעת התאונה.

יחד עם זאת, איני מקבל את פרשנותו של נהג רכב הנתבעת 1 לאחריותו לתאונה של נהג רכב התובעת.

נהג רכב הנתבעת 1 טוען כי רק לאחר שהוא סטה ימינה במטרה להתחמק מהמפגש עם רכב הנתבעים 2 ו-3 הגיח רכב התובעת והתנגש ברכב הנתבעת 1 (נ/1 ועמ' 8, שורות 2-1 לפרוטוקול). יחד עם זאת, נהג רכב הנתבעת מתאר כי רכב התובעת הגיח מאחור כעבור שנייה או שתיים לאחר הסטייה.

אין בעובדה שרכב התובעת הגיע שנייה אחת או שניים לאחר הסטייה של רכב הנתבעת 1 כדי להטיל על נהג רכב התובעת אחריות ובכך כדי להפחית מהאחריות, לכאורה, של נהג רכב הנתבעת 1 לתאונה. שוכנעתי כי נהג רכב הנתבעת 1 סטה באופן חד ימינה, והוא אף אומר זאת בפה מלא בעדותו (עמ' 8, שורה 1 לפרוטוקול), כך שאם רכב התובעת הגיע שנייה או שתיים לאחר הסטייה ורכב התובעת ורכב הנתבעת 1 התנגשו זה בזה, אז מובן כי הסטייה של רכב הנתבעת 1 נעשתה כשרכב התובעת היה צמוד מאוד לרכב הנתבעת 1. לכן, לא הייתה לנהג רכב התובעת כל אפשרות ריאלית למנוע את התאונה בנסיבות קיצוניות אלו.

אם כך, אני קובע כי לא מצאתי כל רשלנות בנהיגתו של נהג רכב התובעת.

5.5. נהג רכב הנתבעת 1 תיאר בעדותו כי הוא הסיט באופן חד ימינה את רכבו על מנת להתחמק מהמפגש עם רכב הנתבעים 2 ו-3 שהגיע מהכיוון הנגדי, כאשר הוא הבחין כי רכב זה עולה על אי תנועה פוגע בעצים ועף לעבר נתיב נסיעתו, שתוצאה מכך גם התהפך בסופו של יום (עמ'7, שורה 29 ועד עמ' 8, שורות 5-1 לפרוטוקול), אשר גם נתמך בעדותו של נהג רכב התובעת (עמ' 6, שורות 8-7 לפרוטוקול).

אני מקבל את גרסתו של נהג רכב הנתבעת 1, לפיה אם הוא לא היה מסיט את רכבו ימינה הוא עלול היה להיפגע על ידי רכב הנתבעים 2 ו-3 (עמ' 8, שורה 14 לפרוטוקול).

למעשה, הסטייה ימינה של רכב הנתבעת 1 לא נבעה מחוסר זהירותו של נהג רכב הנתבעת 1, או בפזיזותו, אלא בשל מצוקה אמיתית ומפתיעה שהוא הבחין בה המתקרבת אליו, אשר הוא ניסה להתחמק ממנה.

יש לציין כי הסיפור אודות רכב הנתבעים שעף והתהפך על נתיב נסיעתו של רכב הנתבעת 1 ממנה סטה רכב הנתבעת 1, נתמכת בגרסתו של נהג רכב התובעת.

5.6. בנסיבות העניין, אני סבור כי סטייתו ימינה של רכב הנתבעת 1 נגרמה בשל גורם זר מתערב מחמת היותו של אותו גורם דבר בלתי צפוי.

וכבר נאמר כי "פעולת הנהג הינה פעולה של נהג במצוקה ונהג במצוקה, אין לדרוש ממנו את אותו הסטנדרט של זהירות שדורשים מנהג בנסיבות רגילות".

ראו: ע"פ (ת"א) 3970/98 אשתר נ' מדינת ישראל (28.10.1998).

יפים לעניין זה גם דבריו של בית המשפט העליון שנאמרו בלשון זו:

"ברור שאין לקבוע מראש כללי התנהגות של נהג בשעת דוחק ויש להתייחס לכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. לא פעם התנהגות הנהג היא על הגבול בין מקרה של שיקול-דעת מוטעה ובין התנהגות לא סבירה בנהיגת כלי רכבו. כמובן שאין למדוד את התנהגותו של הנהג לפי כללים מדוקדקים שקל לקבעם לאחר מעשה, אך לא תמיד גם נהג סביר יפעל לפיהם בעת המקרה כשהוא פועל בלחץ המאורע ובדוחק הרגע. אין לי אלא לחזור כאן על מה שאמרתי בפסק-דיני בת"א 698/61, חיפה, כי "אין לדרוש מנהג כי תוך שניה, כשהוא נקלע לתוך מצב שאותו לא יכול היה לצפות מראש, כאשר הכל התרחש תוך שניה אחת, שהוא יכוון את צעדיו כאדם שיושב על-יד שולחן כתיבה ועושה את חישובו בקור רוח".

ראו: ע"א 315/70 משה אטיאס נ' צבי פורת, פ"ד כה(1) 365, 371-370 (1971).

5.7. באשר לאחריותה של הנתבעת 2 אומר כי אין חולק כי הנתבעת 2 הנה הבעלים של רכב הנתבעים 2 ו-3, עליו נטען כי הנהג בו בעת התאונה היה הנתבע 3. הנתבעת 2 טוענת כי רכבה היה מעורב בתאונה כאשר ערב התאונה הוא נלקח ממנה ללא רשות, ולמעשה, נגנב ממנה על ידי הנתבע 3, כך שאין להטיל עליה כל אחריות לתאונה.

ב"כ הנתבעת 2 טוען בסיכומיו כי אין להטיל על הנתבעת 2 כל אחריות מאחר ולא היא זו שנהגה ברכב ומאחר וזהותו של נהג רכבה בעת התאונה, הנתבע 3, ידועה, כך שאין כל עילה לתבוע את הבעלים הרשום של הרכב אלא רק את מי שנהג ברכבה בעת התאונה.

מנגד טוען ב"כ התובעת בסיכומיו כי הנתבעת 2 לא הצליחה להוכיח כי לא הייתה ברכב בעת התאונה ולא נהגה ברכב בעת התאונה ולכן יש להטיל עליה אחריות כבעלת הרכב.

במחלוקת זו אני סבור כי אין מקום להטיל על הנתבעת 2 כל אחריות לתאונה, מהטעמים המובאים להלן (על אף שגרסתה לגבי היכרותה את הנתבע 3 לא הייתה מהימנה עליי):

האחד, נהג רכב הנתבעת העיד כי לאחר שרכב הנתבעים 2 ו-3 התהפך הבחין בשני בחורים בורחים ממנו, ולא תיאר כי הבחין באישה (עמ' 8, שורות 5-4 לפרוטוקול). נהג רכב התובעת לעומת זאת כלל לא הבחין בכך וכלל לא התעניין ברכב הנתבעים 2 ו-3 כך שלא יכול היה להעיד מי היה ברכב הנתבעים 2 ו-3 ומי נהג בו בעת התאונה.

השני, התובעת, שעליה מוטל נטל הבאת הראיות הראשוני, לא הביאה כל ראיה המלמדת על כך שהנתבעת 2 היא שנהגה ברכבה בעת התאונה או שהיא זו שמסרה לנתבע 3 את הרכב לפני התאונה.

השלישי, גם אם הנתבעת 2 הרשתה לנתבע 3 לנהוג ברכבה לפני התאונה וגם אם היא הייתה ברכבה בעת התאונה, אין בכך כדי להטיל עליה כל חבות לתאונה, כל עוד לא הוכח כי היא זו שישבה על כיסא הנהג בעת התאונה.

ויובהר כי האחריות לתאונה המעורב בה כלי רכב מוטל על הנוהג ברכב ולא על הבעלים של הרכב, אלא אם לא ידועה זהותו של הנוהג ברכב.

ראו: ת"א (ת"א) 57783/05 AIG חברה לביטוח נ' כהן שוקי ויוסי בע"מ (20.04.2006).

עוד יובהר כי האחריות בנזיקין מוטל על המעוול או האחראי לה. האחראי יכול ויהיה מעסיק, שולח או בעל חוזה (סעיפים 13 עד 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). אלא שבנסיבות העניין, לא מתקיימים כל יחסים מעין אלו בין הנתבעת 2 לנתבע 3.

גם סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע חזקה, לפיה אם נעשתה עבירת תנועה ברכב, רואים את בעל הרכב כמי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אלא הם הוכיח מי נהג ברכב.

בנסיבות העניין, אני סבור כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היה הנתבע 3 ולא הנתבעת 2. הדבר עולה, כאמור, גם מעדותו של נהג רכב הנתבעת 1.

ודוק לא מדובר במקרה בו הבעלים של הרכב מסרב לחשוף את פרטי הנהג, שאז ניתן היה לחייב את הנתבעת 2. ההיפך, במקרה זה הנתבעת 2 כבר בכתב הגנתה טענה כי הרכב נגנב ממנה על ידי הנתבע 3 והוא זה שנהג ברכבה בעת התאונה.

מכאן ובנסיבות העניין, אין מקום להטיל על הנתבעת 2 אחריות לתאונה.

מכל האמור לעיל, יוצא אפוא כי התביעה כנגד הנתבע 3 מתקבלת בהיעדר הגנה, ונדחית לגופו של עניין כנגד הנתבעות 1 ו-2.

6. הנתבע 3 ישלם לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 12,781 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 17.6% מהסכום המוצמד שנפסק.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו בעשרה תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 01.12.2015.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ולנתבע 3 בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ו, 11 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.