28 פברואר 2014

1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 28.8.13, אשר קבעה למערער 41% נכות רפואית צמיתה, בגין תאונת עבודה מיום 5.12.05.
2. הוועדה כאמור התכנסה בעקבות פסק דין מיום 11.3.13 שניתן על ידי כב' השופט שוורץ במסגרת תיק ב"ל 17452-09-12 (להלן: "פסק הדין האחרון").

רקע והליכים קודמים -

1. המערער עבד כמוכר בחנות נעליים בעיר עפולה. ביום 5.12.05, תוך שהוא פורק סחורה, פגע בו רכב וגרם לו לחבלות קשות בעיקר בידו השמאלית.

הפגיעה הוכרה כפגיעה בעבודה.

1. המערער נבדק על ידי ועדה רפואית אשר קבעה לו נכות זמנית לתקופה של עד יום 31.3.06 בשיעור של 100% ולאחר מכן העמידה את שיעור הנכות הזמנית על 50%, עד ליום 17.5.07.

ביום 17.5.07 התכנסה שוב ועדה מדרג ראשון וקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 38% החל מיום 1.6.07. הוועדה הרפואית ביקשה לקבל חוות דעת של ועדת הרשות לעניין הפעלת תקנה 15, וזו המליצה להגדיל את שיעור הנכות ברבע. הוועדה הרפואית קיבלה את המלצות ועדת הרשות וקבעה למערער 46% נכות.

1. המשיב ערער על החלטת הרופא המוסמך לוועדה לעררים בטענה כי הליקוי בכתף שמאל של המערער, שבגינו הוענקו לו על ידי הרופא המוסמך 15% נכות, אינו קשור לתאונה.

בהחלטתה מיום 15.5.08, ולאחר שפנתה לוועדת הרשות לצורך בחינת הפעלת תקנה 15 קיבלה הוועדה את הערר, והפחיתה את שיעור הנכות ל-33%, תוך שהיא קובעת כי הליקוי בכתף לא נגרם כתוצאה מהתאונה ומשכך יש להפחית את שיעור הנכות בהתאם.

מאז ניתנה החלטת הוועדה, התקיימו בעניינו של המערער הליכים נוספים הן בפני הוועדות הרפואיות לעררים והן בפני בית הדין.

בשל חשיבות העניין, אפרט להלן את השתלשלות העניינים החל מהשלב בו התכנסה הוועדה מיום 16.3.11.

1. בישיבתה מיום 16.3.11 קבעה הוועדה במסקנותיה כדלקמן:

"לאחר עיון בפס"ד 2.2.11 וכן בכל הוועדות הקודמות ובפרוטוקול הוועדה הקודמת באותו הרכב, עדיין קיימת השאלה לגבי זמן הופעת התסמינים בכתף שמ'. המסמך המדובר החתום ע"י ד"ר צ'יצ'יק נרשם ע"י הפיזיותרפיסטית המטפלת ועקרונית אינו מהווה מסמך אורטופדי רשמי (אשר נכתב ע"י האורטופד בעצמו). הוועדה מבקשת לציין כי כל אורטופד במסגרת עבודתו חותם על מסמכים רבים מעין אלה.

מאידך אין ספק כי מדובר בחבלה קשה במרפק עם מספר ניתוחים שיכולה להסיח את הדעת של הנפגע ושל המטפל. לאור הספק הקיים הוועדה מקבלת את הערר בחלקו וזה העיקר על מנת להטות את הספק לטובת הנפגע. עדיין מבחינת הוועדה אין מסמך אורטופדי על בדיקתו של ד"ר גרינטל, אך מאמינה לנפגע ומקבלת את גרסתו ולכן קובעת נכות של 7.5% לפי סעיף 41(4)(ב) במחצית לפי תקנה 14ב'".

לאור האמור, נקבעו למערער 41% אחוזי נכות.

1. המערער ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.11. בפסק הדין מיום 5.1.12 שניתן ע"י כבוד השופטת אורית יעקבס במסגרת תיק ב"ל 4077-06-11 (להלן: "פסק הדין הקודם"), הורה בית הדין כדלקמן:

"לנוכח כל האמור לעיל, הריני מורה על החזרת עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים (באותו הרכב), על מנת שתשלים את מלאכתה רק בענין אחד - סיום עריכת החשבון עובר ושב, בהתאם לפסיקה.

הוועדה תבחן את תיקו הרפואי של המערער, עובר לתאונה ורק אם תמצא נתונים מוכחים המצביעים על מצב קודם בכתף שמאל, תשקול, במנומק, אילו אחוזי נכות היו נקבעים לו, אם היה נבדק באותו שלב (קרי במועדים שלפני התאונה) ורק אם תמצא שהיו נקבעים לו אחוזי נכות כלשהם, תציינם, תוך הפניה לסעיפי הליקוי המתאימים ורק אז תפחית אחוזים אלו מאחוזי הנכות שמצאה, בישיבתה מיום 16/3/11 שיש בהם כדי לשקף את מצבו של המערער לאחר התאונה (15%).

גם בנקודה זו, מצאתי לנכון להפנות את תשומת ליבה של הוועדה לכך שלטענת המערער, הוא לא סבל מבעיות ו/או ממגבלות בכתפו השמאלית, עובר למועד התאונה".

(סעיף 9 לפסק הדין).

בזיקה לפסק דין זה הוחזר עניינו של המערער לוועדה אשר בהחלטתה מיום 1.8.12 הותירה על כנה את קביעתה הקודמת, כך שלא חל שינוי באחוזי הנכות שנקבעו למערער. על אף האמור בפסק הדין, הוועדה לא קיימה את הוראותיו כפי שנתבקשה לעשות.

1. על החלטת הוועדה מיום 1.8.12 הגיש המערער ערעור נוסף לבית הדין, שבעקבותיו ניתן פסק הדין האחרון ע"י כב' השופט שוורץ, המאשר את הסכמת ב"כ הצדדים. בפסק הדין האחרון נקבע כדלקמן:

"ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

למען הסר ספק, מופנית הוועדה לסעיף 9 בפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת יעקבס בתיק ב"ל 4077-06-11 ביום 5.1.2012 במסגרתו התבקשה אז ומתבקשת כעת לפעול כדלקמן:

"לנוכח כל האמור לעיל, הריני מורה על החזרת עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים (באותו הרכב), על מנת שתשלים את מלאכתה רק בענין אחד - סיום עריכת החשבון עובר ושב, בהתאם לפסיקה.

הוועדה תבחן את תיקו הרפואי של המערער, עובר לתאונה ורק אם תמצא נתונים מוכחים המצביעים על מצב קודם בכתף שמאל, תשקול, במנומק, אילו אחוזי נכות היו נקבעים לו, אם היה נבדק באותו שלב (קרי במועדים שלפני התאונה) ורק אם תמצא שהיו נקבעים לו אחוזי נכות כלשהם, תציינם, תוך הפניה לסעיפי הליקוי המתאימים ורק אז תפחית אחוזים

אלו מאחוזי הנכות שמצאה, בישיבתה מיום 16/3/11 שיש בהם כדי לשקף את מצבו של המערער לאחר התאונה (15%).

גם בנקודה זו, מצאתי לנכון להפנות את תשומת ליבה של הוועדה לכך שלטענת המערער, הוא לא סבל מבעיות ו/או ממגבלות בכתפו השמאלית, עובר למועד התאונה".

1. בזיקה לפסק הדין האחרון הוחזר עניינו של המערער לוועדה מיום 28.8.13 אשר קבעה כך:

"הוועדה עיינה בפסק הדין מיום 11.3.13 ואינה מסכימה עם האמור בו. הוסבר בוועדה הקודמת מתאריך 1.8.12 כי לאחר התאונה המדוברת לא היו תלונות אודות כאבים בכתף, לא נבדק במיון ולאחר מכן, לא היה כל ברור ולא קיבל כל טיפול אודות כאבים בכתף ימין. לכן באופן עקרוני אין כל קשר סיבתי לבין התאונה המדוברת לבין הכאבים בכתף ימין.

מכיוון שהוועדה מכירה במנגנון התאונה שיכול אולי לגרום לכאבים בכתף, החליטה הוועדה להעניק מחצית מהנכות כיום בכתף "כאילו" נגרמו עקב התאונה המדוברת. הוועדה בהחלטתה זו באה מאוד לקראת הנפגע ולמרות חסר כל תיעוד רפואי או דברים כתובים אשר יכולים לקשר בין התאונה לכתף ימין.

דעת הוועדה עכשיו הינה כי אם כבוד ביהמ"ש יבקש להחליט או כן או לא, ברור כי מבחינה קלינית ומבחינת התיעוד הרפואי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין כתף ימין. אם כבוד השופט מבקש תשובה סופית אז תשובת הוועדה הינה כי אין קשר סיבתי ישיר בין התאונה לבין כתף ימין והוועדה אינה משנה את קביעתה" (ההדגשה אינה במקור).

לפיכך, אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו למערער נותרו כשהיו – 41%.

מכאן הערעור שבפניי.

1. להלן עיקר טיעוני ב"כ המערער –
2. כפי שעולה מפסקי הדין דלעיל, קיים קשר סיבתי בין הנכות בכתף שמאל לבין הפגיעה בעבודה.
3. למערער נקבעו 15% נכות רפואית בגין כתפו השמאלית. מדובר בקביעה חלוטה.
4. הוועדות הרפואיות פעלו בניגוד להוראות הברורות שקיבלו במסגרת פסקי הדין בעניינו של המערער.
5. בית הדין מתבקש לקבוע בעצמו את הקשר הסיבתי שבין הנכות בכתף שמאל לפגיעה בעבודה, וכן את אחוזי הנכות בשיעור של 15%. לחילופין, בית הדין מתבקש להורות למשיב להודיע אם קיים רישום כלשהוא אודות מצב קודם. ככל שלא יומצא תיעוד כאמור, בית הדין מתבקש לקבוע את אחוזי הנכות כאמור בעצמו. לחילופי חילופין, יש להשיב את עניינו של המערער לוועדה הרפואית לעררים לקביעת אחוזי הנכות.
6. להלן עיקר טיעוני ב"כ המשיב -
7. אכן הוועדה מיום 16.3.11 טעתה עת התייחסה שוב לכתף ימין ולא לכתף שמאל.
8. בהחלטתה מיום 16.3.11, הוועדה ציינה שלא קבעה קשר סיבתי וכי קבעה למערער 7.5% נכות בגין הכתף וזאת: "למען הסר ספק, ולמען הטיית הדיון לטובת הנפגע" – בכך פעלה הוועדה בניגוד לתקנות ולפסיקה, כאשר עליה לקבוע קשר סיבתי או לשלול אותו באופן פוזיטיבי.
9. הוועדה לא קבעה כי הנכות שנקבעה הינה לאחר קיזוז מצב קודם אלא קבעה נכות "למען הסר ספק" ו"בנטייה לטובתו". כשהוועדה קבעה 7.5% נכות לפי סעיף 41(4)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), הוועדה לא קבעה כי מצבו העדכני של המערער מתאים למלוא הסעיף – 15%.
10. המשיב מתנגד להחזרת עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש לעניין הכתף שתהיה מחויבת לקיומו של קשר סיבתי בין מצב הכתף השמאלית לבין הפגיעה בעבודה וגם מתנגד לכך שאחוזי הנכות העדכניים בגין הכתף עומדים על 15%. המשיב אינו מסכים לכך שהוועדה תתייחס לעניין המצב הקודם בלבד.

המשיב מסכים כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש רק בעניין הכתף ואשר תדון בעררו של המערער בעניין זה מלכתחילה.

1. בתגובת ב"כ המערער לסיכומי המשיב נטען כי קביעת אחוזי הנכות בשיעור 15% בגין הכתף השמאלית הינה קביעה חלוטה אשר נקבעה בפסקי הדין, כך גם לא עלתה טענה כזו על ידי המשיב במסגרת הליכים קודמים בבית הדין, אלא רק בתיק זה. לפיכך, אין כל אפשרות לערער על קביעה חלוטה זו. בנוסף, המשיב מעולם לא חלק על שיעור הנכות במסגרת הוועדות הרבות שהתקיימו בעניינו של המערער אלא רק על שאלת הקשר הסיבתי.

לפיכך, ביקש ב"כ המערער להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב חדש אשר תדון אך ורק בשאלת "המצב הקודם", בהתאם לפסקי הדין הקודמים אשר לא קוימו.

1. ביום 6.1.14 התקיים דיון במעמד ב"כ הצדדים במסגרתו ציין ב"כ המשיב כי אין מחלוקת שפסק הדין האחרון לא קוים שכן הוועדה התייחסה לכתף ימין במקום לכתף שמאל.

יחד עם זאת וחרף הניסיונות , ב"כ הצדדים לא הצליחו להגיע להבנות.

החלטת הוועדה - דיון ומסקנות

1. משהוחזר עניינו של המערער לוועדה על פי פסק דין, תפקידו של בית הדין לבחון אם הוועדה מילאה אחר הוראות אותו פסק דין אם לאו.

מאחר והצדדים מסכימים כי הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין, הרי דין הערעור להתקבל.

בטרם אדרש לחלק האופרטיבי, אדגיש להלן מספר קביעות שלא ניתן להתעלם מהן.

1. בפסק הדין הקודם התייחס בית הדין להחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 16.3.11 וקבע כדלקמן:

"אמנם, בפועל, קבעה הוועדה, קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקוי בכתפו השמאלית של המערער, כאשר בענין זה, אין משמעות לשאלה האם ניתן היה להגיע למסקנה זו בשל כך שניתן לקבל מצב לפיו בשל החבלה הקשה שנחבל המערער, בזמן התאונה, במרפק, הוסחה דעתו ודעת מטפליו מהפגיעה/המגבלה ו/או בשל כך שבוחרים להאמין למערער, או בשל כך שלמעשה מעיון במסמכים הרפואיים של המערער, מאז התאונה ו/או מעיון ברשימת המסמכים שציין ד"ר גרינטל בחוות דעתו מיום 15/2/08 מעלה כי עניין המגבלה בכתף שמאל עלה מספר לא מבוטל של פעמים, מאז התאונה.

מכל מקום, משבפועל, קבעה הוועדה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקוי בכתפו השמאלית של המערער, היה עליה להשלים את מלאכתה ולערוך חשבון עו"ש כדין, כפי שנדרשה לעשות במסגרת פסק הדין. כאשר בענין זה ראוי לשים לב לטענות המערער לפיהן, לא סבל מבעיות ו/או ממגבלות בכתפו השמאלית, עובר למועד התאונה" (ההדגשה אינה במקור - מ.ק).

מכאן עולה, כי הן על פי פסק הדין הנ"ל והן על פי החלטת הוועדה מיום 16.3.11 נקבע באופן מפורש קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הליקוי בכתפו השמאלית של המערער. מרגע שלא הוגש ערר ע"י המשיב על החלטת הוועדה ומשפסק הדין קבע קביעה מפורשת זו לעניין הקשר הסיבתי, הרי שמדובר בפסק דין חלוט ואין מקום שבית הדין יידרש לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי.

אומנם המשיב במסגרת הסיכומים מטעמו ציין כי הוועדה פעלה (עוד בטרם ניתנו שני פסקי הדין האחרונים) בניגוד לתקנות ולפסיקה, כאשר היה עליה לקבוע קשר סיבתי או לשלול אותו באופן פוזיטיבי, אך טענה זו איננה רלוונטית בשלב זה שכן כבר נקבע במסגרת פסקי הדין כאמור קיומו של הקשר הסיבתי.

לפיכך, ולמען הסר ספק, יובהר כי קיים קשר סיבתי בין הנכות בכתפו השמאלית של המערער לבין הפגיעה בעבודה מיום 5.12.05 ואין כל מקום לדון כל פעם מחדש בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי.

החלטת הוועדה נשוא הערעור, אין לה כל מקום ככל שהיא באה לפגוע בקביעות קודמות של בית הדין וכן בקביעותיה עצמה לעניין הקשר הסיבתי, מה גם שהוועדה בישיבתה האחרונה התייחסה לכתף ימין במקום לכתף שמאל.

1. באשר לאחוזי הנכות, אכן גם לעניין זה נדרש בית הדין בפסק הדין הקודם. קביעתו של בית הדין בעניין זה, מבוססת על קביעתה של הוועדה לעררים מיום 16.3.11 בה נקבע בין השאר :

".. לאור הספק הקיים הוועדה מקבלת את הערר בחלקו וזה העיקר על מנת להטות את הספק לטובת הנפגע. עדיין מבחינת הוועדה אין מסמך אורטופדי על בדיקתו של ד"ר גרינטל, אך מאמינה לנפגע ומקבלת את גרסתו ולכן קובעת נכות של 7.5% לפי סעיף 41(4)(ב) במחצית לפי תקנה 14ב'".

החלטת הוועדה כאמור איננה ברורה ואיננה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה בכל הקשור לקביעת אחוזי נכות.

לא זו אף זו, לא ברור הכיצד בחרה הוועדה לקבוע למערער אחוזי נכות על דרך ההתאמה מבלי שנימקה את קביעתה.

אכן צדק ב"כ המשיב עת ציין כי ככל שמדובר בקביעה המבוססת על הספק באשר לקשר סיבתי, הרי שאין לה כל מקום.

יחד עם זאת יש לזכור כי מדובר בקביעה מיום 16.3.11 אשר לאחריה ניתנו כבר שני פסקי דין.

1. לפיכך, מאחר וקביעת אחוזי הנכות היא מתפקידה של הוועדה הרפואית ולאור ההלכה הפסוקה, לא מצאתי כי קיימת הצדקה כי בית הדין יקבע את אחוזי הנכות בעצמו כפי שביקש המערער.
2. לאור העובדה שפסק הדין האחרון, כמו גם פסק הדין שלפניו, לא קוימו במלואם על ידי הוועדה, אשר שוב ושוב חזרה על אותן הטעויות ולאור הסכמת ב"כ הצדדים בעניין זה, עולה חשש כי הוועדה "נעולה בדעתה".

לכן, בית הדין סבור שיש מקום להעביר את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש.

בעניין זה ראוי להדגיש כי: "כלל הוא, משמוחזר עניינו של מבוטח לוועדה בהרכב חדש, אין הוועדה בהרכבה החדש כבולה במסקנותיה להחלטות שקיבל הרכב אחר של הוועדה והיא רשאית לקבוע את דרגת הנכות בהסתמך על בדיקת המבוטח ועל כלל המסמכים שבתיקו הרפואי".

(ראו בר"ע 16877-06-13 יעקב משה – המל"ל, [פורסם בנבו] מיום 13.6.13).

במקרה דנן, הוועדה הרפואית לעררים תידרש לקבוע למערער אחוזי נכות בגין הפגיעה בכתף שמאל, כאשר הנחת היסוד הנה כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הליקוי בכתף שמאל.

לסיכום-

1. לאור כל האמור לעיל, עניינו של המערער יועבר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש בכדי שתדון ותקבע את נכותו של המערער באשר לכתף שמאל, זאת מבלי לפגוע ביתר הנכויות שנקבעו בגין האיברים האחרים שנפגעו.

הוועדה תצא מנקודת הנחה כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין התלונות בכתף שמאל.

ככל שהוועדה תחליט לקבוע למערער אחוזי נכות בגין כתף שמאל, כי אז יהיה עליה לשקול את הפעלת תקנה 15 במחצית ולא רק ברבע.

בפני הוועדה לא יונחו הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות לעררים ופסקי הדין השונים למעט סעיף 19 לפסק דין זה.

1. בנסיבות העניין, על המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
2. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.ב

ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ד, (28 פברואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.