1. התובעת הגישה בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע תובענה בסכום קצוב על סך 31,066 ₪ כנגד חברת סאל אריזות בע"מ (להלן: "החברה") והנתבע בגין חוב ארנונה ותשלומי חובה בנכס ברח' רבי עקיבא 24 בחולון (להלן: "הנכס") בשנים 2008 ועד דצמבר 2009.

לטענת התובעת החזיקה החברה בנכס בתקופת החיוב ולא שילמה את המתחייב ממנה ואף הפסיקה את פעילותה כך שלא ניתן לגבות החוב ממנה. בנסיבות העניין, נדרש הנתבע, בעל המניות היחיד בחברה, לשלם את חובה של החברה בגין ארנונה בלבד ובסך 21,706 ₪ וזאת מכוח הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

2. הנתבע התנגד לביצוע התובענה כנגדו וטען בהתנגדותו כי לא מלאו כל התנאים הנדרשים לשם חיובו בתשלום חובה של החברה ובעיקר התנאי הדורש הוכחה פוזיטיבית כי פעל להברחת נכסי החברה מתוך מטרה להתחמק מתשלום המס.

הנתבע אינו מכחיש כי החברה אכן חדלת פירעון כבר משנת 2008 והפסיקה את פעילותה באותו המועד. לטענתו כבר בעת שנסגרה החברה הייתה בגירעון כספי בסך 236,555 ₪ ועל כן לא יכלה ולא העבירה לידיו נכסים כלשהם. לטענת הנתבע הנכס היחידי שהיה בידי החברה באותה העת היה רכב מסוג מאזדה שעוקל ונמכר על ידי נושה אחר של החברה לשם פירעון החוב כלפיו.

הנתבע פירט בנוסף טענות שונות לעניין החוב עצמו הנובעות יותר מאי ידיעה מאשר טענות מהותיות משמעותיות למעט טענה על ריבית מופרזת הנובעת מחלוף השנים בהיעדר דרישה והוצאות משפט לחובת החברה שאין לחייב אותו בהם. הנתבע ליווה טענות אלו בטענת שיהוי של כ 5.5 שנים בהגשת התביעה ואשר גרמו לו נזק ראייתי.

3. דיון והכרעה:

תחילה תידון טענתו המקדמית של הנתבע לפיה לוקה התביעה בשיהוי קיצוני עד כדי דחייתה ולמצער גרמה לו נזק ראייתי.

פסק הדין המנחה בעניין דחיית התביעה מחמת שיהוי קיצוני ניתן בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) עמ' 433 (להלן: "פ"ד תלמוד תורה"). באותו פסק דין נקבעו התנאים לדחיית התביעה מחמת שיהוי:

"לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. קיים תנאי חלופי נוסף שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע".

אף אחד מהתנאים הנ"ל לא הוכח.

עילת התביעה התגבשה לכל המוקדם, לטענת הנתבע, באמצע שנת 2009 כאשר תביעה זו הוגשה כנגד הנתבע בספטמבר 2013, לאחר כ- 4 שנים. אומנם לא הוצגו ראיות להליכים כלשהם שבוצעו כנגד החברה (תביעה שהוגשה כנגד החברה בינואר 2009 לא בוצעה בפועל שכן אף האזהרה מתיק ההוצאה לפועל בו הוגשה התביעה, לא נמסרה לחברה) ולכן לא ניתן לקבוע מתי נודע לתובעת כי החברה היא חדלת פירעון והיא רשאית להגיש תביעה כנגד הנתבע, אך ממילא לא ניתן היה להגיש תביעה כנגד הנתבע שכן ניתן נגדו צו כינוס נכסים בתיק פשיטת רגל כבר ביולי 2009 (כעולה מנספח י' לתצהיר התובעת) ואשר בוטל רק בשנת 2012. לפיכך, השתהותה של התובעת היא בת כשנה אחת בלבד אם ניתן לכנות תקופת זמן זו כהשתהות.

לשם הוכחת הטענה כי התובעת זנחה את תביעתה יש להציג, כלשון פ"ד תלמוד תורה:

"... מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה".

אין די להראות כי התובעת התנהלה לכל היותר בעצלתיים בטרם הגישה תביעתה כנגד הנתבע. עצם חלוף הזמן אינו ראיה מספיקה התומכת בטענה כי התובעת זנחה את תביעתה כך שתנאי זה לא התקיים.

4. לא נטען ואף לא הוכח כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה למעט טענת נזק ראייתי שנגרם לנתבע לטענתו.

לטענת הנתבע נגרם לו נזק ראייתי בכך שאין בידיו די ראיות להתגונן כנגד התביעה בשל חלוף הזמן. טענה זו לא הוכחה. אין די באמירה סתמית כי חלף זמן וכי אינו יודע או שאין לו מושג מה הן העובדות לאשורן כפי שטען בחקירתו הנגדית במעמד הדיון. הנתבע ידע לצרף את דו"ח שנתי חלקי של החברה שהוגש למס הכנסה לפני סגירתה ב 31.12.09 אך אין כל הסבר מדוע לא ניתן היה להגיש את הדו"ח במלואו או לזמן את רו"ח שערך אותו ליתן הסבר היכן הדו"ח המלא והיכן המסמכים התומכים בו. לא הוגשה כל ראיה ואף לא ניתן כל הסבר להעדר מסמכים שחלה לגביהם החובה לשמרם במשך 7 שנים לפחות.

הנתבע הלין על כך שאינו יכול להציג מסמכים על עיקול הנכס היחידי של החברה, רכב מסוג מאזדה, ומכירתו על ידי בנק הפועלים וכן להראות מסמכים הנוגעים לתשלום הארנונה.

אלא שמסמכים אלו מן הסתם הוצגו בפני רו"ח של החברה אשר ערך על פיהם, בין השאר, את הדו"חות שהוגשו בשנים 2008 ו 2009 וביניהם אמורים להימצא כל המסמכים הנוגעים להוצאות של החברה ובהם דרישות חוב הארנונה הדו חודשיים ותשלומי החברה בגינם.

לא הוסבר מדוע אין בידי הנתבע לאתר המסמכים אצל רו"ח של החברה.

כך שגם התנאי של שינוי מצבו של הנתבע לרעה לא הוכח.

בנסיבות העניין, הנני דוחה את טענת השיהוי.

5. טענתו השנייה של הנתבע היא כי אין לחייבו באופן אישי בחוב הארנונה של החברה משום שלא מלאו התנאים לכך בהתאם לחוקים הרלוונטיים.

סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים קובע:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין (לפיו ישלם המחזיק בנכס את חוב הארנונה- ו.ש.), היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים;

סעיף 119א(א)(3) בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע:

בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

לטענת ב"כ התובעת עומדת לה החזקה לפיה יראו את נכסי החברה כאילו הועברו לנתבע בלא תמורה ועל כן ניתן לגבות ממנו את חוב המס. מאחר והנתבע לא סתר את החזקה – יש לקבל את התביעה.

ב"כ הנתבע מסתייג וטוען כי אין די בקיומה של החזקה אלא יש להוכיח פוזיטיבית כי בעל המניות פעל להברחת נכסים מתוך מטרה להתחמק מתשלום המס.

ב"כ הנתבע נשען בטענותיו על האמור בעתמ (ת"א) 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננה מיום 16/10/07 (להלן: "פ"ד רובינשטיין") ומסיק מדברי בית המשפט שם כי יש לפרש את הוראות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה כמחייבת את גובה המס לבחון באם העברת הנכס נעשתה במטרה להתחמק מתשלום המס.

אלא שדברי בית המשפט אותם מצטט ב"כ הנתבע נותקה מהקשרה בסיכומי ב"כ הנתבע. בית משפט באותו פסק דין דן בשאלת היותה של הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים חוקתית ובהקשר לתכלית הצירוף של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה לסעיף 8(ג) הנ"ל.

אין בדברים אלו כפי שנאמרו שם כדי להוסיף תנאי נוסף לתנאים הקבועים בסעיף 119א(א) או לשנות מהקביעה, כפי שבאה לידי ביטוי ב רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון מיום 25/10/12, שלפיה עומדת לזכות רשות המס החזקה הקבועה באותו סעיף ללא תנאי נוסף מאלה הקבועים בו. תכלית הדברים בפסק דין רובינשטיין הייתה להתמודד עם טענת היעדר המידתיות והסבירות שבצירוף שתי הוראות החוק ולכן נדרש בית המשפט לדון בתכלית צירוף זה ומידתיותה בלבד.

עוד הנני לציין כי כוונת החזקה שעומדת לתובעת כאמור בסעיף החוק היתה למנוע הצורך בהוכחת יסוד הכוונה המצויה מחוץ לתחום ידיעתה של רשות המס וקיים קושי בהוכחתה. תת הסעיף הרלוונטי בענייננו הוא סעיף 119א(א)(3) הקובע במפורש כי יראו בבעל השליטה כמי שקיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה וניתן יהיה לגבות ממנו את המס זאת ותו לא. דווקא פ"ד רובינשטיין אליו מפנה ב"כ הנתבע, מציין בהמשך דבריו:

"הוראות הדין הזה מאפשרות "עקיבה" אחר הנכסים המוברחים ויותר מכך הן יוצרות "חזקת הברחת נכסים" לבעל שליטה במגמה להתיר גבית המס ממי שקיבל לידיו נכס מוברח או מבעלי השליטה (במקום שקיימת חזקת ההברחה)".

לכל היותר, ניתן להשתמש ביסוד היעדר הכוונה להברחת נכסים במטרה להתחמק מתשלום המס כחלק מההוראה בסעיף 119א המאפשרת לבעל השליטה להוכיח אחרת. אך יש להטיל את נטל ההוכחה של יסוד זה על הנתבע ולא על התובעת כנטען על ידי ב"כ הנתבע.

6. נשאלת השאלה עתה האם נוכח קיומה של החזקה הוכיח הנתבע כי לא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה ועל כן לא ניתן לגבות ממנו את המס הנתבע.

תחילה טען הנתבע כי בזמנים הרלוונטיים לחיוב בארנונה לא היו בידי החברה נכסים למעט רכב מסוג מאזדה שעוקל ונמכר על ידי נושה אחר.

טענה זו לא הוכחה. גם אם נקבל את טענת הנתבע לפיה חלוף הזמן מקשה עליו להוכיח טענתו זו הרי מעיון בדו"ח השנתי שצירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית ניתן לראות כי בשנת המס 2009 (אשר בתומה נסגרה החברה לטענת הנתבע) עדיין היתה החברה בעלים של כלי רכב (באור 4) וכי בהוצאות הנהלה וכלליות (באור 8) הוציאה החברה סך של 1,574 ₪ להחזקת כלי רכב אלו, כל זאת למרות טענתו של הנתבע כי החברה הפסיקה את פעילותה ברבעון הראשון של שנת 2008.

הנתבע גם לא מספק כל הסבר מדוע נרשם בדו"ח השנתי כי לחברה רכוש קבוע נוסף בדמות מכונות וציוד שווה ערך, לאחר ניכוי פחת, בסך 15,029 ₪ נכון ליום 31.12.09 והיכן אותן מכונות וציוד ומדוע אינו יכול לספק הסבר כאמור. חלוף הזמן אינו הסבר המבהיר מדוע אין הנתבע יכול לאתר את העובדות הרלוונטיות לאחר חקירה ודרישה לפחות אצל רואה החשבון של החברה.

מאז תום התקופה הרלוונטית לדו"ח השנתי חלפו 3.5 שנים בלבד ולא מצאתי כי לא ניתן לאתר מסמכים וראיות לגורלו של הרכוש הקבוע של החברה. ניתן לפנות לנושה, בנק הפועלים ואף למשרד הרישוי על מנת להמציא מסמכים בדבר עיקול רכב המאזדה ומכירתו בכינוס נכסים. הנתבע לא טרח אפילו לנסות ולאתר את המסמכים והראיות כשבידיו המידע הבלעדי לאיתור גורל רכוש זה.

7. לא זאת אף זאת, הנתבע העלים בעדותו את העובדה כי בידי החברה נותר נכס נוסף בדמות חובות המגיעים לה. הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי נותר חוב פתוח לזכות החברה הן מלקוחות שלא שילמו את המגיע לה והן מהנתבע עצמו שלווה מהחברה כספים בזמן זה או אחר.

הנתבע לא הוכיח כי נעשה ניסיון גבייה מאותם לקוחות והם אינם ברי גבייה ולא ניתן לפסול על הסף אפשרות לפיה פעל בשם החברה לגביית חובות אלו ושלשלם לכיסו. אף העדר פעולה כלשהיא לשם גביית חובות אף היא עומדת לנתבע לרועץ. בהימנעותו לגבות כספים הוא מונע מהחברה לפרוע את החוב לתובעת.

הנתבע אף מודה כי מגיע ממנו לחברה חוב בסכום ניכר העולה עשרות מונים מחוב החברה לתובעת.

התובעת זכאית לגבות את החוב מהנתבע כמי שאוחז בנכס של החברה ולא שילם את תמורתו ובענייננו חוב הלוואה שלא השיב לחברה.

הנתבע לא הוכיח ולא הציג מסמכים המעידים כי השיב את חוב ההלוואה בסך כולל של 749,883 ₪ (כעולה מדו"ח השנתי לשנת המס 2009) וטען באופן סתמי כי מכר את דירתו לשם תשלום חובות של החברה. לא ידוע באיזה סכום וכמה העביר לנושי החברה. היה מקום לדקדק בהוכחת טענה זו ולאפשר בחינתה.

הימנעותו של הנתבע מלהמציא את הראיות הנדרשות למרות היותן בשליטתו הבלעדית מביאות למסקנה כי לו היה מביאן היו סותרות את גרסתו (ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד (4) 595; ע"א 2275/90 לימא נ' רוזנברג פ"ד מז(2) 606).

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה ולא סתר את החזקה הקבועה בהוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה ועל כן ניתן לגבות ממנו את חוב הארנונה של החברה.

8. טענתו האחרונה של ב"כ הנתבע היא כי התובעת לא הוכיחה את חוב הארנונה המגיע מהחברה.

לטענתו לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום הארנונה כבר מאוגוסט 2008 ולכל המאוחר ממאי 2009 במיוחד כאשר התובעת ידעה כי החברה עזבה את הנכס כבר באוגוסט 2008 או לכל המאוחר במאי 2009 עת בוצע במקום עיקול מטלטלין מטעמה והמעקלים דיווחו לה שהחברה עזבה.

אין די בטענה זו על מנת לבטל חלק מהחוב הנטען. למעט טענה בעלמא לא הוכיח הנתבע כי גוף משפטי אחר החזיק בנכס. ההלכה הפסוקה בענין זהות המחזיק בנכס היא כי מדובר בגוף המשפטי שיש לו את הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

בעת"מ 1976-09 אלדן טק בע"מ נ' עיריית רמת-גן ואח' מיום 27.12.09 ציטט בית המשפט את ההלכה שנקבעה ברע"א 422/85 חברת בתי גן להשכרה נ. עיריית תל אביב יפו פ"ד לט (3) 341 וקבע:

"שוכר אשר חדל לשלם דמי שכירות ואף "זנח" את המושכר, איננו חדל להיות בעל הזכות להחזיק בנכס אותו הוא שכר, כל עוד המשכיר לא ביטל את הסכם השכירות איתו....

ביטול ההסכם יכול להתבצע בהודעה בעל פה או בכתב. ביטול הסכם שכירות יכול להתבצע גם על ידי התנהגות כגון תפיסת חזקה בנכס. אולם – כל עוד אף אחד מהדברים האלה לא בוצע, הסכם השכירות מוסיף להיות תקף, ומשמעות הדבר היא כאמור כי השוכר הוא בעל זכות השכירות וככזה – בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, והוא זה שחייב לשלם את דמי הארנונה לעירייה."

דהיינו, העובדה כי החברה לכאורה נטשה פיזית את הנכס אינה מספיקה על מנת להוכיח כי אינה נחשבת למחזיקה של הנכס ומכאן לחייבת חיובי הארנונה באותה התקופה. יש להראות כי תמה תקופת השכירות על פי חוזה השכירות או כי החוזה בוטל או כי קיים מחזיק אחר בנכס.

הוכחה כאמור לא הומצאה ואין די אפילו בידיעתה של התובעת כי החברה נטשה את הנכס באמצע 2009 כפי שהוכח.

הנני להעיר כי בסיכומיו העלה ב"כ הנתבע טענת פירעון אותה איתר במסמכי התובעת וטען אותה לראשונה רק במעמד הגשת סיכומיו. טענה זו היא הרחבת חזית מבלי שהוסבר מדוע נטענה רק עתה. מאחר ולא ניתנה לתובעת כל הזדמנות להתמודד עימה ולהשיב לה - דינה דחייה על הסף.

9. אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע במלואה ומורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבע בתיק הוצאה לפועל 01-66226-13-1 כסדרם בגין הסך של 21,706 ₪ כערכם במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ובצירוף החיוב באגרה ושכ"ט עו"ד המתחייבים מפתיחתו של תיק הוצאה לפועל בגין סכום זה.

(התובעת תבעה בתיק ההוצאה לפועל את החברה בגין מלוא סכום החוב שכלל גם חיובים שאין לחייב בהם את הנתבע אשר צורף לתיק כחייב נוסף).

הנתבע אף ישלם לתובעת בנוסף הוצאות משפט בגין ניהול תיק זה בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ד, 20 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.