ובענין :

המערער בע.א. 47659-10-13 : דורון עקנין ת.ז. 054612437

ע"י ב"כ עו"ד רונן גפני

נגד

1. יעקב פאר

ע"י ב"כ עוה"ד רועי פלר ואח'

2. אגרימה החברה להשכרת מלגזות וציוד שינוע בע"מ

3. אס.פי.אף. מלגזות ומשאיות בע"מ

4. מוסכי געש בע"מ

5. טוביה הרץ

6. ישראל בן צבי

7. יאיר רם און

המשיבים מס' 2-7 ע"י ב"כ עו"ד אלי סרור ואח'

א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט דניאל פיש) מיום 23.7.13, ב-ת"א 1778/05, לפיו חייב בית משפט קמא את המשיבים לשלם למערער סך של 57,999 ש"ח, ביחד ולחוד, בצירוף ריבית כחוק ממועד ההלוואות והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת התביעה.

כמו כן חייב בית משפט קמא כל אחד מן המשיבים מס' 1, מס' 6, ומס' 7 לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח.

ב. אלה העובדות הצריכות לענין:

המערער, ב-ע"א 36225-10-13, מר יעקב פאר (להלן: "המערער" או "מר פאר", הכל לפי הענין), הגיש לבית משפט קמא בשנת 2005 תובענה כספית על סך 519,709 ש"ח כנגד שבעה נתבעים: המשיבות מס' 1, מס' 2 ומס' 3 שהן חברות העוסקות בהשכרה ותיקון של ציוד מכני-הנדסי, וכנגד המשיבים מס' 4-7, שהם הבעלים והמנהלים של החברות הנ"ל (המשיבה מס' 2 נמחקה מן ההליך).

ג. כעולה מפסק דינו הראשון של בית משפט קמא (מיום 29.8.11), טען המערער שהוסכם, כי ייכנס כאחד הבעלים בחברות הנ"ל תמורת ויתור על שכר דירה (המערער ואביו היו הבעלים של מבנה שהושכר לחברות).

המערער טען, שביום 8.7.90 הוחלט שכל אחד מן הבעלים ילווה למשיבה מס' 1 סך של 25,000 ש"ח, וכי הוא (המערער) ילווה למשיבה מס' 1 סך של 56,000 ש"ח, כהלוואת בעלים, עם כניסתו לחברה.

בסך הכל הלווה המערער, לטענתו, למשיבה מס' 1 סך כולל של 67,999 ש"ח. ביום 9.7.90 הוחלט שהמשיבה מס' 1 תחזיר לבעלים את ההלוואות בתשלומים של 5% ממועד ההלוואה.

ד. לטענת המערער הוא פנה פעמים רבות בדרישה לקבל את הכספים, אך נדחה.

לגבי המשיבה מס' 2 טען המערער כי הלווה לחברה סך כולל של 20,000 ש"ח בשנים 1990-91, ולגרסתו, המשיבים הודו בקיום החוב, אך ב-1996 קיבל לפתע הודעה שהמשיבה מס' 2 אינה חייבת לו.

ה. לטענת המערער ציוד שנרכש בכספי הלוואתו הועבר למשיבה מס' 3 שהתעשרה שלא כדין על חשבונו. הוא טען, שהמשיבים מס' 4-7 הונו אותו בכך שהעבירו את הציוד שרכשו המשיבות מס' 1+2 לידי המשיבה מס' 3, וכי יש לחייבם באופן אישי.

ו. בסיכומו של דבר, ולאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט קמא, בפסק דינו הראשון מיום 29.8.11, כי המערער שילם עד 18.7.90 סך של 18,000 ש"ח (נספח ב' לתצהיר המערער), וכן ביצע המערער שלושה תשלומים של 8,333 ש"ח כל אחד (נספח ג' לתצהיר המערער).

בתצהירו אף הודה המשיב מס' 7 כי המערער העביר סך של 49,999 ש"ח לחברה (צ"ל: 42,999 ש"ח).

ז. בית משפט קמא דן בשאלה נוספת והיא האם מדובר בסכומים שניתנו כהלוואת בעלים או השקעת בעלים.

בית משפט קמא הגיע למסקנה בפסק דינו הראשון, שהצדדים כולם (לרבות המערער) לא הקפידו באבחנה בין השקעת בעלים לבין הלוואת בעלים והשתמשו במונחים בערבוביה. בית משפט קמא סבר, שכוונת הצדדים היתה שהמערער יהפוך לבעל מניות בחברות תמורת השקעה ולא הלוואה.

גרסת המשיבים לפיה היה המערער מעוניין להצטרף לחברה, וכי מדובר בהשקעה, היתה סבירה יותר בעיני בית משפט קמא, מאשר טענת המערער כי מדובר בהלוואה.

בפסק דינו הראשון של בית משפט קמא נדחתה תביעת המערער והוא חוייב בתשלום שכר טרחת עו"ד למשיבים.

ח. על פסק דין זה הוגש ערעורו של המערער לבית משפט זה (ע"א 27964-10-11). בפסק דין מיום 19.9.12) מפי כב' השופט עודד גרשון (בהסכמת השופט י. גריל והשופטת ב. טאובר) הוחלט לקבל את הערעור, ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

ט. המסקנה בערעור הנ"ל היתה, שהכספים שהועברו היו בגדר הלוואת בעלים (ולא השקעה), ולכן הוחזר התיק לבית משפט קמא על מנת שיינתן פסק דין חדש בו ייקבעו כל הממצאים הנדרשים נוכח המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים, וכן יכריע בית משפט קמא בכל הטענות והשאלות הרלוונטיות המתחייבות מן המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים, ובכלל זה גם בהתייחס לסכום הנוסף של 20,000 ש"ח, שהמערער טען כי העביר למשיבה מס' 2 .

כמו כן בוטלו הוצאות המשפט בהן חוייב המערער לפי פסק דינו של בית משפט קמא.

י. בתאריך 23.7.13 ניתן פסק דינו השני של בית משפט קמא, שהוא פסק הדין העומד עתה לדיון בפנינו. פסק הדין השני ניתן לאחר שהצדדים נתנו את הסכמתם להגשת סיכומים חדשים שעל בסיסם יינתן פסק הדין.

בית משפט קמא הדגיש בפסק דינו זה, כי בפסק הדין של ערכאת הערעור נקבע מפורשות, שמדובר בהלוואת בעלים, וכי התיק יוחזר לשערוך וקביעת המימצאים הנדרשים נוכח המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים, וכי המערער הפך לנושה של המשיבה מס' 1 ("אגרימה") משהעניק לה הלוואת בעלים.

בית משפט קמא חזר על הקביעה שבפסק דינו הקודם, דהיינו, שמתצהיר המשיב מס' 7 (מר עקנין) עולה שהמערער העביר למשיבה מס' 1 סך של 49,944 ש"ח (צ"ל: 42,999 ש"ח), וכי המשיבים לא סתרו את האמור במסמכים התומכים במסקנה זו.

י"א. באשר להעברת סך של 20,000 ש"ח למשיבה מס' 2 קיבל בית משפט קמא את האמור בתצהירו של המשיב מס' 7 (להלן: "מר עקנין"), דהיינו, שהמערער העביר למשיבה מס' 2 סך של 15,000 ש"ח (ולא 20,000 ש"ח כנטען).

י"ב. את טענתו הנוספת של המערער בדבר תשלום סך של 25,000 ש"ח דחה בית משפט קמא, הן משום שמדובר במסמך שאינו חתום, והן משום שלא עלה בידי המערער לסתור את טענת המשיבים לפיה מדובר במסמך שהמערער זייף.

על יסוד כל אלה קבע בית משפט קמא כי המערער הלווה למשיבה מס' 2 סך של 15,000 ש"ח, וסך של 42,999 ש"ח למשיבה מס' 1. בית משפט קמא הוסיף, שבפסק דינו הקודם נפלה שגגה לגבי הסכום של 49,999 ש"ח , וכי הסכום ששילם המערער בפועל למשיבה מס' 1 הוא 42,999 ש"ח.

י"ג. בית משפט קמא חייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם למערער סך של 57,999 ש"ח, ביחד ולחוד, בצירוף ריבית כחוק ממועד ההלוואות, והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת כתב התביעה וכן חייב כל אחד ואחד מן המשיבים מס' 1,6,7, בתשלום שכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח (כל אחד) למערער.

י"ד. על פסק דינו השני הנ"ל של בית משפט קמא מונחים בפנינו שני הערעורים שהדיון בהם אוחד.

ע"א 36225-10-13 הוא ערעורו של התובע מר יעקב פאר, המלין על כך שבית משפט קמא שגה בפסק דינו השני בשלושה רכיבים:

1. בקביעתו שהמערער לא הלווה סך של 5,000 ש"ח מיום 20.1.91, ובקביעתו שהמערער לא הלווה סך של 25,000 ש"ח ביום 8.7.90.

2. בקביעתו שהמשיבים יחזירו למערער את סכומי ההלוואות בצירוף ריבית כחוק ממועד מתן ההלוואות, והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת התביעה.

נטען, שפסיקת בית משפט קמא מביאה לשחיקה קיצונית בכספו של המערער משעסקינן בסכומים שהלווה המערער למשיבים עוד בתחילת שנות התשעים.

3. שגה בית משפט קמא בקביעתו שעל המשיבים מס' 1, מס' 6, והמשיב מס' 7 לשלם למערער סך של 3,000 ש"ח כל אחד, בהתחשב בכך שהמסכת המשפטית בין הצדדים החלה עוד בשנת 1998 משהגיש המערער כנגד המשיבים תביעה להשבת כספי הלוואה שנתן להם ועסקינן בתקופה כוללת העולה על 25 שנה.

הסכום שנפסק – כך נטען - נמוך באופן קיצוני בשים לב לנסיבות התמשכותה של המסכת המשפטית וההוצאות הרבות שנדרשו מן המערער, ושגרמו לו לחסרון כיס.

ט"ו. בטיעוניהם של המשיבים מס' 1-6, בתגובה להשגות אשר בערעורו של המערער מר פאר ב-ע.א. 36225-10-13 נטען, כי השקעת הבעלים הנטענת הנ"ל של 25,000 ש"ח כלל לא שולמה למי מן המשיבים, וכי המערער לא הרים את נטל הראיה בדבר תשלומו של סכום זה.

גם באשר להשקעה הנוספת של 5,000 ש"ח (מיום 20.1.91), טוענים המשיבים מס' 1-6, כי צדק בית משפט קמא משהעמיד את גובה ההלוואה של המערער למשיבה מס' 2 על 15,000 ש"ח בלבד, ולא על 20,000 ש"ח כפי שניסה המערער לטעון.

ט"ז. באשר לקביעות בית משפט קמא לענין ריבית והצמדה, נטען על ידי המשיבים מס' 1 עד מס' 6, כי צדק בית משפט קמא בקביעתו שעל המשיבים להחזיר למערער את הסכומים שנקבעו בצירוף ריבית כחוק ממועד מתן ההלוואות, והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת התביעה.

המשיבים מס' 1-6 טוענים, כי נוכח השיהוי בו נקט המערער בהגשת תביעתו, ונוכח העובדה כי מדובר בכספים שהושקעו בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, ללא הסתמכות עליהם מצד המערער וללא ציפייה לקבלם בחזרה, הרי שמשיקולי צדק יש מקום להימנע מלחייב את המשיבים בהפרשים אלה, העולים עשרות מונים על גובה החוב הנטען.

המשיבים מס' 1-6 טוענים, כי בנקודת זמן זו, ונוכח הערעורים שהוגשו, והתמשכות ההליכים בגינם, לא יהא זה צודק לחייבם בריבית המגעת כמעט כדי גובה החוב הפסוק (57,999 ש"ח), ובהפרשי הצמדה העולים על 120,000 ש"ח.

י"ז. לענין גובה שכר הטרחה, מציינים המשיבים מס' 1-6, כי מדובר בסכום של 3,000 ש"ח שעל כל אחד משבעת המשיבים לשלם למערער, ובסך הכל 21,000 ש"ח (נקדים את המאוחר ונציין, כי בדיון שהתקיים בפנינו ביום 27.5.14, עמד בא כוחו של המערער מר פאר (עמ' 7 לפרוט' מיום 27.5.14) על כך שרק שלושה משיבים חוייבו בתשלום שכר טרחת עו"ד (מס' 1, מס' 6 ומס' 7), וכך גם עולה מעיון בפסיקתא של בית משפט קמא שנחתמה ביום 10.10.13).

המשיבים מס' 1-6 מציינים, כי אין זה נכון שההליכים מתנהלים מזה למעלה מ-25 שנים, ולטעמם ההליכים המשפטיים נשוא הערעור מתנהלים במספר פחות בהרבה של שנים.

כמו כן טוענים המשיבים מס' 1-6, שאין להסיק מתקופת ניהול ההליכים על גובה שכר הטרחה וההוצאות שנגרמו למערער. רק במקרים של פגם או פסול שנפל בשיקול דעת בית משפט קמא בעת שקילת ההוצאות תתערב ערכאת הערעור בשיקולי בית משפט קמא.

י"ח. בעיקרי הטיעון שמטעם המשיב מס' 7 (מר עקנין) נטען, כי אין ולא היה מקום לחייבו באופן אישי בסכום הפסוק, וכי בית משפט קמא לא קבע קביעה כלשהי בנוגע לחיוב אישי של המשיב מס' 7 וכלל לא דן בסוגיה זו. למעשה, איזכר בית משפט קמא את קיומו של המשיב מס' 7 (כחלק מ"הנתבעים"), בחלק האופרטיבי של פסק הדין משקבע, כי "הנתבעים" כולם, ישאו בתשלום הסכום הפסוק ביחד ולחוד, אך כל זאת ללא התייחסות לשאלות מהותיות שבמחלוקת והעדר דיון וקביעות בנוגע לחבות אישית נטענת של המשיב מס' 7.

מה גם, כך טוען המשיב מס' 7, את הסכומים להם טען המערער הוא העביר לחברות, ולא ליחידים.

י"ט. נטען על ידי המשיב מס' 7, שמכיוון שהמערער לא הוכיח כל חבות אישית נטענת של המשיב מס' 7, ובית משפט קמא לא דן בענין ולא קבע ממצאים בהקשר זה, יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לחיובו האישי של המשיב מס' 7.

כ. עוד ובנוסף נטען, כי בדין דחה בית משפט קמא את טענות המערער בנוגע להלוואה בסכום של 20,000 ש"ח (דהיינו, שבית משפט קמא חייב רק בהחזר הלוואה של 15,000 ש"ח), וכן דחה את טענות המערער בכל הנוגע להלוואה בסכום של 25,000 ש"ח.

נטען, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.

עוד טען המשיב מס' 7, כי המערער הוא הנושא בנטל להוכחת טענתו כי העביר 20,000 ש"ח, אך הוא לא עמד בנטל זה. המשיב מס' 7 מפנה לכך שהמערער עצמו ציין במכתבו (נספח ה' להודעת הערעור), כי הילווה סך של 15,000 ש"ח.

לגבי ההלוואה הנטענת של 25,000 ש"ח טוען המשיב מס' 7, כי בדין דחה בית משפט קמא את טענותיו אלה של המערער וקבע כי ענין לנו במסמך שאינו חתום, ואין להסתמך עליו כראיה.

כ"א. לענין אופן החיוב בריבית ובהפרשי הצמדה, סבור המשיב מס' 7, כי חסד עשה בית משפט קמא עם המערער שהרי הלה ציפה לקבל את סכום הכסף רק בתוספת הצמדה וללא ריבית, ולכן יש לדחות את הערעור אף בענין זה.

לענין שיעור ההוצאות שנפסקו לזכות המערער, אין מקום, לטענת המשיב מס' 7, להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

עד כאן תמצית טיעוני הצדדים בע.א. 36225-10-13.

כ"ב. המשיב מס' 7 מר דורון עקנין, הגיש אף הוא ערעור מצידו בע.א. 47659-10-13.

תמצית טענת מר עקנין בערעורו היא, כי שגה בית משפט קמא משחייב אותו בתשלום למר פאר ללא כל הנמקה ודיון בשאלת חבותו האישית הנטענת של מר עקנין, ומבלי שבית משפט קמא קבע קביעה כלשהי בנוגע לחיובו האישי של מר עקנין, ומבלי שדן בסוגיה זו.

מבחינה זו מדובר, כך לטעמו של מר עקנין, בפסק דין שאיננו מנומק.

כ"ג. עוד נטען בערעורו של מר עקנין, כי את סכומי ההלוואות להם טען מר פאר הוא העביר לחברות ולא ליחידים, וכך אף נקבע בפסק דינו של בית משפט זה בגלגול הראשון (ע.א. 27964-10-11 מיום 19.9.12).

עוד נטען על ידי מר עקנין, ש"הלוואת בעלים" ניתנת מעצם טיבה לחברה ואין בהעמדתה או בהענקתה, כשלעצמה, כדי להטיל חבות אישית על יחידים. ואילו בענייננו, למרות הקביעה כי מדובר בהלוואת בעלים, וכי הסכומים ניתנו לחברות, קבע בית משפט קמא, ללא הסבר, ש"הנתבעים" כולם (וביניהם מר עקנין) ישא בהחזר ההלוואות שניתנו לחברות.

לטעמו של מר עקנין היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה כנגדו בהעדר הוכחת חבות אישית.

כ"ד. עוד נטען ע"י מר עקנין, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי הסכומים הנטענים נושאים ריבית ממועד העמדת ההלוואות, והצמדה מיום הגשת התביעה, בשעה שמר פאר עצמו טען, כי ציפה לקבל את סכום הכסף רק בתוספת הצמדה וללא ריבית.

עתירת מר עקנין היא כי התביעה כנגדו תידחה.

כ"ה. לעומתו, טוען מר פאר, כי מר עקנין נוהג בחוסר תום לב משווע ועושה שימוש לרעה בהליכי משפט בנסיונו לערער על פסק דינו של בית משפט קמא תוך העלאת טענות חדשות שאותן זנח בגדרי ההליך שבע.א. 27964-10-11 בבית משפט זה ("בגלגול הראשון").

כ"ו. טוען מר פאר, כי לאחר שהתחוור למר עקנין שתוצאות ההליך שנמשך על פני שלושה עשורים אינה נוחה לו, נוכח פסק הדין שבערעור הראשון, עושה הוא עתה שימוש נפסד בהליכי משפט בנסותו "להעלים" פרק שלם בתולדות המחלוקת שבין הצדדים, מסכת שתחילתה בשנת 1998 משהגיש מר פאר את ההליך הראשון להשבת הכספים שהילווה המערער למשיבים (ת.א. 013725/98 בית משפט שלום חיפה), תביעה שנדחתה על ידי כב' השופט לבנוני מאחר ומר פאר היה מצוי באותה עת בפשיטת רגל.

ערעור על פסק דין זה התקבל בע.א. 2148/04, ולמעשה הוחזר הליך התביעה לראשיתו.

כ"ז. ביום 19.1.05 הגיש איפוא מר פאר את התביעה שנית כנגד המשיבים וזאת ב-ת.א. 1778/05 לאחר שקיבל הפטר וסיים את הליך פשיטת הרגל.

ביום 29.8.11 ניתן פסק דינו של כב' השופט ד. פיש ובו הורה על דחיית התביעה בקובעו, כי את הסכומים שהעביר מר פאר למשיבים יש לסווג כהשקעה, ולא כהלוואה, ועל פסק דין זה הוגש הערעור הראשון לבית משפט זה.

נטען על ידי מר פאר, שבגדרו של הערעור הראשון הגישו המשיבים, ביום 8.5.12, את עיקרי טיעוניהם לבית משפט זה (כשעיקרי טיעון אלה מתייחסים גם למר עקנין) מבלי שיש בעיקרי טיעון אלה טענה כלשהי לפיה מר עקנין אינו נושא בחבות אישית כלפי המערער.

כ"ח. בעיקרי הטיעון שהגיש מר פאר בערעור הראשון (ביום 20.5.12) ביקש הוא לקבל את ערעורו ולחייב את המשיבים בתשלום מלוא הלוואת הבעלים. גם בדיון שהתקיים ביום 22.5.12 בפני בית משפט זה, בערעור הראשון, ולאחר שכבר היו בידי המשיבים עיקרי הטיעון מטעם מר פאר, חזרו הצדדים על טענותיהם, ולא הועלתה כל טענה הנוגעת להעדר חבות אישית של מי מן המשיבים.

כ"ט. לפיכך, טוען מר פאר, כי המשיבים זנחו מפורשות את טענת העדר החבות האישית, משלא מצאו מקום להעלותה בשום שלב של הערעור הראשון שהתנהל בפני בית משפט זה. משלא הופיעו הטענות בערעור, או בתשובה לערעור, או בסיכומים, יש לראותן כטענות שנזנחו.

ל. מוסיף מר פאר, שגם בית משפט זה בפסק דינו שבערעור הראשון התייחס אך ורק לשאלות שבמחלוקת, כמפורט בסעיף 2 (ו) שבפסק הדין מיום 19.9.12, מבלי שהיתה באותו פסק דין התייחסות כלשהי לחבות אישית של מי מן המשיבים, זאת מאחר וסוגיה זו לא היתה במחלוקת, ולא הועלתה מצד המשיבים, אף לא מצד מר עקנין, כל טענה הנוגעת לענין החבות האישית.

מוסיף מר פאר וטוען, שגם אילו היה מר עקנין טוען, כי שגגה מנעה ממנו להעלות את טענותיו החדשות במסגרת הערעור שבגלגול הראשון, הלכה פסוקה היא כי גם אז דין טענותיו החדשות כדין טענות שנזנחו.

ל"א. טוען מר פאר, כי טענת מר עקנין שפסק דינו של בית משפט קמא לוקה בחסר, ככל שהוא נוגע להעדר התייחסות לענין החבות האישית, היא בגדר הטעייה מובהקת מצד מר עקנין, שהרי מר פאר מצידו ביקש לחייב את כל המשיבים (הנתבעים), ואילו המשיבים, ובהם מר עקנין, זנחו לחלוטין כל טענה הנוגעת להעדר חבות אישית, ולא העלו טענה זו לא בעיקרי הטיעון, ולא בדיון שנערך בפני בית משפט זה ביום 22.5.12 (בערעור הראשון).

ל"ב. מכאן, כך טוען מר פאר, שבית משפט קמא לא נדרש לדון בענין החבות האישית של מי מן המשיבים, שהרי הענין כלל לא נדון בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים.

כל שבית משפט קמא נדרש להכריע, לנוכח פסק דינו של בית משפט זה בגלגול הראשון, היה בעניינים העובדתיים הנוגעים לסכומים שהלווה מר פאר למשיבים, מועדם, והסכומים שעל המשיבים להחזיר למר פאר, בשים לב לכך שמדובר בכספי הלוואה, ולא השקעה.

ל"ג. מר פאר חוזר וטוען, כי מר עקנין נוהג בחוסר תום לב כשהוא מעלה טענה לכאורית כאילו פסק דינו של בית משפט קמא לוקה בפגם מהותי וזאת כדי לנסות לעשות שימוש בהליך הנוכחי כבמעין מקצה שיפורים לערעורו הראשון.

ל"ד. מעבר לכך מוסיף מר פאר, כי מראשית ההליך טענו המשיבים לערבוב נכסים בין כל המשיבים, ולמעשה הם עצמם טענו, כי אין חשיבות למי מן המשיבים הלווה מר פאר את הכספים.

מר פאר מפנה בטיעונו למקבץ דוגמאות לתמיכה בטענתו כי המשיבים לא עשו אבחנה בינם לבין עצמם, לרבות לענין התביעה להשבת הכספים שהילווה מר פאר למשיבים.

ל"ה. בין יתר הדברים מציין מר פאר, כי המשיבה מס' 2 נמחקה מן ההליך בפסק דין חלקי של בית משפט קמא מיום 29.6.10 (ת.א. 1778/05), והחלטת בית משפט קמא למחוק את המשיבה מס' 2 מן ההליך, נובעת מן העובדה שהמשיבים בהליך שם, נטלו על עצמם את התחייבות המשיבה מס' 2, מתוך כך שהמשיבים לא עשו כל אבחנה בינם לבין עצמם, ככל שהענין נוגע לכספים שהילווה מר פאר למשיבים.

ל"ו. מוסיף מר פאר, שגם בסיכומי הביניים שהוגשו על ידי המשיבים בגדרי ת.א. 1778/05, במסגרת בקשה למחיקת התביעה מחמת התיישנות ולמחיקתה של המשיבה מס' 2, לא העלו המשיבים כל טענה הנוגעת להעדר החבות האישית שלהם, לרבות החבות בנוגע לחוב של המשיבה מס' 2.

מציין מר פאר, שהתביעה בת.א. 1778/05 כנגד המשיבה מס' 2 נמחקה נוכח מחיקתה של חברה זו מרישומי רשם החברות.

אילו מחיקתה של המשיבה מס' 2 היתה בעלת משמעות מהותית שיש בה כדי להותיר את חובה כלפי מר פאר ללא כתובת, היה מר פאר פועל לביטול מחיקת המשיבה מס' 2 אצל רשם החברות לפי סעיף 369 של פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג -1983.

מכאן עתירת מר פאר לדחות את ערעורו של מר עקנין בע.א. 47659-10-13.

ל"ז. באי כח הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים.

בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 27.5.14 שמענו את תמצית טענותיהם של באי כח כל הצדדים.

ל"ח. נתייחס תחילה לערעורו של מר פאר (ע.א. 36225-10-13).

מר פאר מלין על כך, שבית משפט קמא חייב את המשיבים בהחזר הלוואה בסך 15,000 ש"ח בלבד, ולא בסכום של 20,000 ש"ח כטענת מר פאר, זאת לאחר שבית משפט קמא קיבל בענין זה את הנטען בתצהירו של המשיב מס' 7 (סעיף 26 לפסק דינו של בית משפט קמא).

ל"ט. עוד מלין מר פאר על כך, שבית משפט קמא קבע, לגבי התשלום של 25,000 ש"ח, כי לא עלה בידי מר פאר לסתור את טענת המשיבים לפיה מדובר במסמך שאינו חתום, ואף עלתה הטענה כי מדובר במסמך מזוייף.

בית משפט קמא העיר, שמר פאר יכול היה להביא חוות דעת מומחה בנוגע לטענת הזיוף, אך הוא לא עשה כן, ואין מקום להסתמך על המסמך כראיה לתשלום הסכומים המאוזכרים בו (סעיף 27 לפסק דינו של בית משפט קמא).

מ. גם לאחר שנתנו דעתנו לטענות שהעלה מר פאר בנושאים אלה בערעורו שבפנינו, לא ראינו מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו אלה של בית משפט קמא. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדים אשר הופיעו בפניה.

הגם שיש כמובן יוצאים מן הכלל, איננו סבורים שזהו המקרה שבפנינו.

מ"א. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לנימוקים שעמדו ביסוד החלטתו, דהיינו, מדוע ראה לנכון בענין האחד לחייב בהחזר כספי הלוואה של 15,000 ש"ח (ולא 20,000 ש"ח), ומדוע בענין השני של ההלוואה הנטענת בסך 25,000 ש"ח לא ראה לקבל כלל את טענותיו של המערער (מר פאר).

איננו סבורים שיש הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות אלה שהינן קביעות עובדתיות מובהקות.

מ"ב. טענה נוספת בערעורו של מר פאר היא כי שגה בית משפט קמא שעה שחייב את המשיבים לשאת בריבית כחוק ממועד ההלוואות, והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת כתב התביעה.

גם בענין זה לא ראינו מקום להתערב בהחלטתו זו של בית משפט קמא.

מ"ג. בסופו של דבר, שיקול הדעת לגבי מועד התחלת מירוץ ההצמדה והריבית נתון בידי בית המשפט הדן בענין.

אנו מפנים לסעיף 2 בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961:

"רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

(ההדגשה שלנו)

ובהמשך בסעיף 3 א' (א) של אותו חוק:

"במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה , לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".

(ההדגשה שלנו)

מ"ד. ערים אנו לכך, שככלל יעשה בית המשפט שימוש מלא בשיקול דעתו, כדי למנוע קיפוח של הנושה עקב האינפלציה, ויחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות עילת התביעה (ע.א. 525/81 גזית ושחם נגד רוזן, פ"ד ל"ו (2) 337, שאליו מפנה ב"כ המערער מר פאר בטיעונו).

מ"ה. ואולם, סבורים אנו כי בנסיבותיו של המקרה שבפנינו היתה הצדקה לקביעתו של בית משפט קמא, גם אם בגוף פסק הדין של בית משפט קמא חסרה הנמקה לענין זה.

תחילה נקדים ונציין, שדוחים אנו מכל וכל את טענת בא כוחו של מר עקנין לפיה מר פאר עצמו טען, כי ציפה לקבל את סכום הכסף רק בתוספת הצמדה ללא ריבית (סעיף 21 בערעור שהגיש מר עקנין, וסעיף 17 בעיקרי הטיעון שלו, וכן בדיון בפנינו מיום 27.5.14 עמ' 7 רישא).

לענין זה, הסתמך בא כוחו של מר עקנין על מכתב ששיגר מר פאר בנובמבר 1991 (עד כמה שניתן לזהות את התאריך, ועיינו, נספח ה' 1 בתיק המוצגים), שם כתב, כי הוא מבקש לקבל את השקעת הבעלים שלו בצירוף הצמדה כחוק תוך 7 ימים ממועד מכתבו.

ואולם, מכאן ועד למסקנה כאילו ויתר מר פאר על ריבית בגין כספי ההלוואה, רחוקה הדרך עד מאד!

פשיטא, שמר פאר מוכן היה להסתפק בהצמדה כחוק (משמע, ללא ריבית), אילו היו הכספים משולמים לו בשנת 1991 בתוך 7 ימים ממועד משלוח המכתב. למרבה הצער חלפו מאז שנים רבות, ולכן, לא ניתן לייחס משמעות כלשהי של ויתור לאמור במכתבו זה של מר פאר ולפיכך יש לדחות לענין זה את טענת מר עקנין בערעורו שבע.א. 47659-10-13.

מ"ו. עתה נחזור לענייננו:

עמדנו על כך שבפסק דינו של בית משפט קמא חסרה הנמקה לשאלה מדוע נמנע מלעשות שימוש מלא בשיקול דעתו, ולחייב את המשיבים לשאת בהפרשי הצמדה וריבית החל ממועדי ההלוואות ועד הפרעון בפועל.

ואולם, סבורים אנו שנסיבותיו של תיק זה מצדיקות מסקנה זו.

כזכור, התביעה שהתבררה בפני בית משפט קמא בת.א. 1778/05 היתה למעשה ההליך השני שהגיש מר פאר.

המסכת המשפטית התחילה עוד בשנת 1998 כאשר הגיש מר פאר את ההליך הראשון בת.א. 013725/98. תביעה זו נדחתה מאחר שמר פאר היה באותה עת בפשיטת רגל.

את התביעה בהליך השני (ת.א. 1778/05) הגיש מר פאר רק ביום 19.1.05, לאחר שקיבל הפטר וסיים את הליך פשיטת הרגל.

נראה לנו איפוא, כי לא נפל פגם בקביעתו של בית משפט קמא לפיה ישא סכום הקרן ריבית כחוק ממועד ההלוואות, והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת כתב התביעה, וזאת נוכח נסיבות התנהלות התובענה כמבואר לעיל, והשיהוי שחל בהגשתו של ההליך השני (בשנת 2005), שיהוי שלא היה באחריותם של המשיבים.

מ"ז. לענין פסיקת שכר טרחת עו"ד:

בית משפט קמא חייב כל אחד מן המשיבים מס' 1, מס' 6 ומס' 7, לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח.

בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת שיעור שכר הטרחה שנקבע על ידי הערכאה הדיונית שבפניה התנהל ההליך. ואולם, במקרה שבפנינו סבורים אנו, כי שיעור שכר הטרחה נמוך במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור, וזאת הן בשים לב לסכום שנפסק (בהביאנו בחשבון שבהתאם לפסיקתא מיום 10.10.13 נקבע שעל המשיבים לשאת בתשלום סך של 183,738 ש"ח אליו יתווספו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל), והן בשים לב למסכת ההתנהלות הלא קצרה שבוודאי חייבה השקעת משאבים.

מ"ח. לכן, החיוב של 3,000 ש"ח לגבי כל אחד מן המשיבים מס' 1, מס' 6 ומס' 7, מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו מעמידים את שיעור שכר הטרחה שעל כל אחד מן המשיבים מס' 1 ומס' 6 לשלם למערער, על סכום כולל של 9,000 ש"ח (כל אחד מהם).

הוראתנו זו בענין שכר הטרחה, אינה חלה בשלב זה על המשיב מס' 7, שלגבי עניינו נתייחס להלן.

מ"ט. מכאן אנו עוברים לדון בערעורו של מר עקנין ע.א. 47659-10-13:

אנו סבורים שיש מקום לקבל את ערעורו של מר עקנין, וזאת מן הטעם שלא נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא מדוע הוטל עליו חיוב אישי לשאת בהחזר סכומי ההלוואות למר פאר, בשעה שסכומי ההלוואות ניתנו על ידי מר פאר לחברות עצמן. כאמור, בפסק דינו של בית משפט קמא לא התלבנה הסוגיה של נשיאת המשיב מס' 7 בחיוב אישי לגבי כספים אלה, כלפי מר פאר.

נ. אין בידינו לקבל את טענת מר פאר לפיה זנח מר עקנין את הטענות בנוגע לחיובו האישי שהרי, כך טוען בא כוחו של מר פאר, בשעת הדיון בפני ערכאה זו בגלגול הקודם (ע.א. 27964-10-11) שאלת החיוב האישי לא עמדה כלל על הפרק.

ואולם, ראוי לזכור, שהדיון בגלגול הראשון התנהל על רקע העובדה שתביעתו של מר פאר להשבת הכספים נדחתה בשלמותה, בנימוק שמדובר בהשקעה, ולא בהלוואה.

הערעור התקבל משנקבע כי מדובר בהלוואת בעלים, והתיק הוחזר לבית משפט קמא, מבלי שסוגיית החיוב האישי היתה נושא לדיון בשלב הערעור.

נ"א. מעיון בכתבי הטענות עולה, שלא רק בכתב ההגנה מיום 22.8.05, אלא גם בסיכומיו בפני בית משפט קמא טען בא כוחו הקודם של המשיב מס' 7, עו"ד אליהו עמר, שאין כל יריבות בין המשיב מס' 7 לבין המערער, וכי יש לבטל את הטענות לפיהן יש מקום להרמת מסך. כן נטען שכתב התביעה אינו מגלה עילה אישית כנגד המשיב מס' 7.

נ"ב. בסיכומים שהגיש עו"ד ש. ברח"ד, שייצג לאחר מכן את המשיב מס' 7 (סיכומים שהוגשו לאחר שהוחזר התיק לנוכח פסק הדין בע.א. 27964-10-11), צויין מפורשות, כי הסיכומים שהגיש עו"ד א. עמר, בגלגול הקודם, מהווים חלק בלתי נפרד מן הסיכומים של עו"ד ברח"ד, וגם בסיכומים אלה חזר עו"ד ברח"ד בשמו של המשיב מס' 7 על הטענה של העדר יריבות משפטית, בציינו כי מר פאר מעולם לא טען, ובוודאי שלא הוכיח, כאילו נתן הלוואה אישית למשיב מס' 7 אלא עסקינן בטענה לפיה מר פאר נתן הלוואת בעלים לחברת אגרימה. כן צויין, שאין טענה כאילו ערב המשיב מס' 7 באופן אישי להחזר הלוואת הבעלים.

נ"ג. לא נעמוד כאן על פירוט כל הטענות שהועלו בסיכומים מטעמו של המשיב מס' 7, אך מכל מקום איננו סבורים שניתן לומר כי המשיב מס' 7 זנח את טענתו בדבר העדר יריבות אישית. גם איננו סבורים שניתן להגיע למסקנה לפיה היתה הודאה, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, באשר לקיומה של חבות אישית מצד המשיב מס' 7.

נ"ד. יתר על כן, בפסק הדין שניתן בערעור בגלגול הראשון (ע.א. 27964-10-11) מיום 19.9.12, נכתב בעמ' 21, בפיסקה 7 (ב) :

"בשים לב למסקנתי כי הכספים שהועברו היו בגדר הלוואת בעלים (ולא השקעה), יוחזר התיק לבית המשפט קמא על מנת שיערוך ויתן פסק דין חדש שבו יקבע את כל הממצאים הנדרשים לאור המסקנה כי עסקינן בהלוואת בעלים. כן ידון בית משפט קמא ויכריע בכל הטענות והשאלות הרלוונטיות המתחייבות מן המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים....".

(ההדגשה שלנו)

עולה מן האמור לעיל, שבשים לב לפסק הדין שבערעור הראשון, היה על בית משפט קמא לדון ולהכריע בכל הטענות והשאלות הרלוונטיות המתחייבות מן המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים. ממילא, השאלה האם גם המשיב מס' 7 נושא בחבות אישית להחזר הלוואת הבעלים, היא בגדר שאלה רלוונטית שההכרעה בה מתחייבת מן המסקנה כי הכספים שבהם מדובר הינם כספי הלוואת בעלים.

נ"ה. מכיוון שסוגיה זו לא לובנה, איננו רואים מנוס מלהחזיר את התיק בעניינו של המשיב מס' 7 בפני בית משפט קמא על מנת שבית משפט קמא ידון בשאלה האם נושא המשיב מס' 7 בחבות אישית להחזר כספי ההלוואה שנתן המערער. לענין זה, יהא בית משפט קמא מוסמך כמובן להורות, לפי שיקול דעתו, על השלמת ראיות בפניו, כמו גם, כמובן, השלמת טיעון.

נ"ו. נציין, כי אנו מגיעים בצער למסקנתנו זו, בכל הנוגע לערעורו של מר עקנין, וזאת נוכח שנות ההתנהלות הארוכות שהתקיימו בתיק זה. יפה היה אילו היו הצדדים משכילים להגיע למסקנה כי מוטב לסיים התנהלות ארוכת שנים זו בהסדר פשרה, אך משלא הושג הסדר כזה, לא נותר בידינו אלא להכריע לפי הדין.

נ"ז. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

לגבי ע.א. 36225-10-13 (הערעור שהגיש מר פאר):

1. אנו מקבלים חלקית את הערעור בכל הנוגע לשיעור שכר הטרחה שבית משפט קמא חייב בו את המשיבים מס' 1 ומס' 6. אנו מעמידים את שיעורו של שכר הטרחה של כל אחד ממשיבים אלה על סכום כולל של 9,000 ש"ח, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא.

2. אנו דוחים את כל יתר חלקי הערעור, ללא צו להוצאות.

3. הפקדון, ככל שהופקד על ידי מר פאר בע.א. 36225-10-13 יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עו"ד רועי פלר, עבור המערער.

לגבי ע.א. 47659-10-13 (הערעור שהגיש מר עקנין):

1. אנו מקבלים את ערעורו של מר עקנין ומורים בזאת על החזרת הדיון לגבי המשיב מס' 7 (מר עקנין) בפני בית משפט קמא, אשר ידון בשאלה הבאה, ובשאלה זו בלבד:

האם נושא המשיב מס' 7 (מר עקנין) בחבות אישית להחזר כספי ההלוואה שנתן מר פאר.

לענין זה, יהא בית משפט קמא מוסמך כמובן להורות, לפי שיקול דעתו, על השלמת ראיות בפניו, וכמובן השלמת טיעונים, ויתן פסק דין משלים.

2. לנוכח האמור לעיל, ועד למתן פסק דינו המשלים של בית משפט קמא, מעוכבים כל החיובים שהוטלו על המשיב מס' 7 מכח פסק דינו של בית משפט קמא מיום 23.7.13. חיובים אלה יהיו תלויים בתוצאה אליה יגיע בית משפט קמא בפסק דינו המשלים.

3. ככל שיקבע בית משפט קמא בפסק דינו המשלים כי מר עקנין נושא בחיוב אישי כלפי מר פאר, תחול גם לגביו הוראתנו לגבי תיקון שיעור שכר הטרחה שיעמוד אף הוא, לגבי מר עקנין, על סך כולל של 9,000 ש"ח, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא מיום 23.7.13.

4. בהליך זה של הערעור, לא יהא צו להוצאות. בפסק דינו המשלים, יביא בית משפט קמא בחשבון, לפי התוצאות, גם את קיומו של הליך זה.

5. הפקדון, ככל שהופקד על ידי מר עקנין, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כוחו, עו"ד רונן גפני, עבור מר עקנין.

ניתן היום, י' אב תשע"ד, 06 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים.