עניינה של תביעה זו הינו נזק גוף שנגרם לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1.

העובדות הרלוונטיות:

1. ביום 01.09.2008 עבד התובע באתר בניה במקרקעין המצויים בהוד השרון בפינת הרחובות האירוס, הפרג והיסמין. העבודות בוצעו לפי הוראות והנחיות הנתבעת 1 ועובדיה. וכך, לטענת התובע, בעודו מבצע עבודתו בגובה של כ- 2 מטר מעל פני הקרקע, כשהוא עומד על פיגום ארעי שלא היה יציב דיו, התהפך הפיגום והתובע נפל, נחבט בקרקע ונגרמו לו שברים באמת ידו השמאלית. (להלן: "התאונה").

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים.

1. כתב תביעה ראשון בגין התאונה הוגש לבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.א 26900-02-10) (להלן: "תביעת פתח תקווה"), ואולם ביום 04.10.2013 נמחקה התביעה בגין אי קיום החלטות בית המשפט מצד התובע. בהחלטה גם נקבע שההליכים המקדמיים וחוות דעת המומחים שניתנו במסגרת ההליך יחייבו בכל התדיינות עתידית בין הצדדים.

ביום 20.10.2013 הוגשה התביעה בבית המשפט השלום הרצליה.

1. הנתבעות, בכתב הגנתן, מכחישות את האירוע, את אחריותן ואת הנזקים שנגרמו בגין התאונה.
2. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ותיק מוצגים, והנתבעות – שהציגו צו פירוק מיום 30.06.2009 כנגד הנתבעת 1, הגישו תיק מוצגים בלבד מטעמן.

שאלת החבות:

1. בתצהיר עדותו הראשית מתאר עצמו התובע, יליד 01.03.1975 והמתגורר בכפר ראס עטיה שבנפת קלקליה, כמי שלאחר שסיים 12 שנות לימוד יצא לעבוד כפועל בניין.

לדבריו, תמיד הועסק באתרי בניה בישראל – לאחר הסדרת התרי עבודה וכניסה מטעם רשויות הצבא – ובמשך השנים רכש מיומנות כטפסן מקצועי, שימש בדרך כלל כראש צוות ואף למד לקרוא תוכניות ולעבוד לפיהן. (סע' 1 לתצהיר התובע מיום 4.12.11).

1. את אירוע התאונה מתאר התובע בסעיף 5 לתצהירו באופן הבא:

"בתאריך 1.9.08 עבדתי בשרות הנתבעת 1, כמדי יום. באותו זמן עבדנו באתר בנייה של החברה בהוד השרון. במקום נבנו בתים פרטיים. אני עבדתי בקומה השנייה של בית שהיה בשלבי בנייה ועסקתי בבניית קירות בלוקים. לצורך ביצוע עבודתי נדרשתי לעלות על פיגום.

גובה משטח העבודה שעליו עמדתי ע"ג הפיגום היה כ – 2 מטר ויותר מעל לקרקע. הפיגום היה פתוח וללא הגנות מ – 3 כיוונים. כאמור, עליתי על הפיגום והתחלתי לבנות את קירות הבלוקים. תוך כדי כך, הפיגום קרם והתהפך תחת רגלי מסיבה שאיננה ידועה לי. עקב כך הפיגום התמוטט וגרם לנפילתי ארצה. כתוצאה מכך נחבלתי ונפצעתי. מן הראוי לציין, שאני לא הייתי שותף בהקמת הפיגום הנדון. עבודה זאת בוצעה ע''י עובדים אחרים של מעבידתי, הנתבעת 1, קבוצת טל חברה לבניין בע"מ.

בהקשר זה אני מצרף לכתב התביעה שלי את אישור מעבידתי ע"ג טופס בל/250 ...

מן הראוי לציין, שמעולם לא הוזהרתי לפני התרחשות התאונה הנדונה מפני הסיכונים, שהיו טמון בעבודתי במהלך העסקתי בשרות הנתבעת 1 ובכלל זה - מפני הסיכון שהיה טמון בפיגום הנדון. המנהלים של החברה גם לא הדריכו אותנו כיצד להימנע מפגיעה בנסיבות דומות. בפועל, גם לא קבלתי ציוד כלשהו למניעת נפילה מגובה."

1. בחקירתו הנגדית של התובע התבררו העובדות הרלוונטיות הבאות (למען ירוץ הקורא, הובאו הדברים לפי סדר הגיוני ולא לפי סדרם בפרוטוקול):
   1. התובע עובד בבנייה מגיל 19 – 20. (בפרוטוקול עמ' 4 ש' 21 – 26).
   2. התובע, טפסן במקצועו, היה אחד מהפועלים המקצועיים בשטח, חלק מצוות שכולל טפסנים ועוזרים. (שם, עמ' 5 ש' 9). בפרויקט עבדו 4 - 5 פועלים. (שם, עמ' 8 ש' 2 – 3).
   3. עוזרו של התובע, המכונה אבו חאמדי, בנה פיגום באחד מחדרי הבית לצורך בניית קיר בלוקים בתוך החדר. הפיגום נבנה ביום התאונה ובנוכחות התובע, וגובהו מהרצפה - לפי תשובות שונות בחקירה - נע בין 1.20 – 1.40 מטר, והוא פתוח מכל צדדיו. לאחר בניית הפיגום נבדקה תקינותו על ידי התובע ואז החלו בעבודה. התובע עמד בקצה הפיגום בעוד העוזר מניח בלוקים על הפיגום, וזאת לצורך עבודת התובע שאמור היה להניחם על הקיר שהולך ונבנה. ואז הפיגום נפל.
   4. בדיון תיאר התובע באמצעות תנועות ידיו שהפיגום כולו נפל לאחור. להשערת התובע, אולי העוזר שם יותר מידי משקל, ואולם הוסיף שהם כל הזמן עובדים כך ולא קרה כלום.

(שם, עמ' 5 – 10, עמ' 12 - 13).

1. בכתב התביעה ובסיכומיו טען התובע שהתאונה אירעה עקב התרשלות הנתבעת 1 (שלא סיפקה משטחי עבודה בטוחים, לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, לא פיקחה על העבודות ולא הזהירה בפני סכנות), ועקב הפרת חובות שבדין כפי שנקבעו בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל 1970 ובתקנות שהותקנו מכוחה ובכלל זה תקנה 8 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988 הקובעת:

"(א) כל משטח עבודה או מדרכת מעבר יותקנו כיאות למטרה לה הם מיועדים ובאופן המונע התמוטטותם, או שבירתם המלאה או החלקית או נפילת אדם או חפץ מהם.

(ב) הסמוכות למשטח העבודה ולמדרכת מעבר יהיו עשויים חומר מתאים ללא פגם, ולענין זה לא ישמשו לבנים, בלוקים, חביות או צינורות שוכבים."

(להלן: "תקנות הבטיחות בעבודה").

התובע גם הדגיש שאין בנמצא גרסה נגדית מטעם הנתבעת 1, שלא טרחה להעיד מי ממנהליה שיכולים למסור גרסה, חרף פירוק הנתבעת 1.

1. הנתבעות, מצדן, טוענות שגרסת התובע אינה עקבית או אמינה ואין לה כל תימוכין בעדים שנכחו במקום, בתיעוד הרפואי או במסמכי המל"ל. אי העדת העדים – תשמש לחובתו של התובע. עוד מוסיפה, שהנתבעת 1 גם לא יכלה למנוע את האירוע שכן התובע היה מי שראה את בניית הפיגום, פיקח על הבניה ואף בדק אותו בעצמו.

לתובע - שהעיד על עצמו כטפסן מקצועי - יש אשם תורם מכריע לקרות התאונה, והוא גם יכול היה למונעה אם היה נוקט בדרך זהירה יותר בעבודתו.

דיון והכרעה בשאלת החבות:

1. הלכה היא שקיימת חובה על מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה, וחובתו לנקוט באמצעי זהירות סבירים שימנעו את אותן הסכנות שהמעביד צריך להיות ער לגביהן. העובדה שהמעביד סומך על מיומנות עובדיו, אינה פוטרת אותו מנקיטת אמצעי הזהירות הנ"ל, כגון: תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים להסרת או מניעת הסיכון.

חובת זהירות זו הינה חובה מוגברת ההולכת וגדלה ככל שגדלה הסכנה הכרוכה בעבודה. אין להסתפק באזהרה ויש צורך בפיקוח נאות על כך שהעובד נוהג לפי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה.

(ראו ע"א 663/88 שירזיאן נ' לדידי אשקלון, פ"ד, מז(3) 225 (12.5.93); ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה נ' מוחמד (פורסם בנבו) (18.11.92); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד, מה(2) 593 (21.3.91); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, (28.3.88)).

לעניין אשמו התורם של העובד – חרף המגמה הבסיסית להקל עם העובד - נקבע שאין לפטור אותו מאחריות לרשלנותו התורמת בהתקיים נסיבות שמצביעות על קיומה של רשלנות מצדו. גם העובד מחויב לשמור על כללי הזהירות, ובמיוחד כאשר הוא מיומן ומנוסה וער לסכנות.

(ראו ע"א 8666/96 אחים שחם נ' זילברמן, ( פורסם בנבו) (23.12.98)).

1. ולענייננו – הגם שתמוה מדוע לא מצא התובע להעיד מטעמו את העוזר שנכח במקום במועד התאונה, לא מצאתי שאין לקבל גרסתו.

עדות התובע, כפי שהוצגה לעיל, לא נסתרה וגם אינה סותרת את מסמכי המל"ל בהם נכתב "במהלך עבודתו נפל ונפגע ביד שמאל" (כך בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה בל/250, צורף כנספח ב' לתצהיר התובע), או "נפל באתר בנייה" (כך בדו"חות ועדות רפואיות של המל"ל, מוצגים נ/1 ו- ת/1). העדר פירוט במסמכים הנ"ל אינו גורע או פוגע בגרסה מפורטת כפי שמוצגת בכתב התביעה ובתצהיר ונתמכת בתיעוד רפואי.

כמו כן, לא מצאתי שיש סתירה מהותית בגרסת התובע בתצהירו לבין זו בחקירתו הנגדית. הפרזה בגובה הפיגום שתחילה הועמד על 2 מטרים ואח"כ – בחקירה – הועמד על 1.20 ועד 1.40 מטר, אינה מקעקעת את גרסת התובע ואינה מאיינת את עצם קרות התאונה והעדר הנחיות בטיחות ופיקוח מצד הנתבעת 1. אני מקבל את טענת ב"כ התובע ולפיה לאחר הנפילה, בעודו פצוע וטרם פינויו לביה"ח, לא רץ למדוד את גובה הפיגום לצרכי דיון עתידי בבית המשפט בעוד מספר שנים.

מאידך - לא מצאנו גרסה מטעם הנתבעת לעניין מתן תדרוך ואזהרות לעובדים וגם לא לעניין פיקוח בקשר ליישום כללי הזהירות. דומה כי אלו לא היו בנמצא כלל ועיקר. גם לא מצאנו כל טענה של ממש מצד הנתבעת 1 בדבר אי קיום תקנות הבטיחות בעבודה, וברי שעוולה כלפי התובע לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהפרה חובה חקוקה שנקבעה ב"תקנות הבטיחות בעבודה", שנועדו להגנת התובע וכי ההפרה גרמה הנזק הצפוי לתובע.

1. יחד עם זאת - ובניגוד למפורט בתצהיר - התברר שהפיגום הוקם על ידי עוזרו של התובע ובנוכחותו ואף נבדק על ידו, ולא כפי שנטען בתחילה – שהפיגום נבנה על ידי מי מעובדי הנתבעת 1 וכי התובע לא היה שותף בהקמתו. אין ספק שלתובע אשם תורם של ממש לקרות התאונה, הן בגין היותו הגורם המקצועי בשטח והן בשל בדיקתו את הפיגום, שבדיעבד התברר כלקוי. אשמו זה מוערך על ידי ב- 20%.
2. סיכומו של עניין זה – הנתבעת 1 אחראית לקרות התאונה בגין התרשלותה בתדרוך, באזהרה ובפיקוח על העובדים ובגין הפרת חובות שבדין. אשמו התורם של התובע בגין מחדליו הינו בשיעור של 20%.

לנתבעת 2, וכך מוסכם על הכל, חבות מכח פוליסת חבות מעבידים שהופקה לטובת הנתבעת 1.

הנזק:

הנכות:

1. כל צד תמך טענותיו בעניין שיעור הנכות בחוות דעת מומחה מטעמו. התובע – בחוות דעת ד"ר יאסין מוסטפא, אורתופד, שקבע שלתובע נותרה נכות בשיעור 20% בגין שברים באמת שמאל וקיבוע עם השפעה בינונית על כושר הפעולה, והנתבעת – בחוות דעתו של פרופ' נרובאי יעקב, אורתופד, שקבע לתובע 5% נכות אסתטית בלבד וציין שאין הגבלה תפקודית.
2. האורתופד, ד"ר ניר הנדל, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין פגיעה קלה בשרירי האמה וכן נכות נוספת בשיעור 5% בגין צלקת ללא משמעות פונקציונאלית, ובסה"כ – 9.75% נכות צמיתה בגין התאונה.

המומחה מציין שאינו מקבל את העובדה שהתובע שאינו עובד, שכן היד חזקה, השברים נרפאו והטווחים מלאים. לדבריו, התובע יכול לשוב לעבודתו הקודמת ללא קושי.

המומחה עוד קבע שהתובע היה באי כושר זמני מלא מיום התאונה ועד ליום 31.12.08, דהיינו – 4 חודשים.

1. איש מהצדדים לא זימן מי מהמומחים לחקירה, ומשכך, אני רואה לנכון לאמץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט במלואה. (ראו ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כ"ב(2) 164 (19.6.68)).

הפסדי שכר לעבר:

1. לטענת התובע, משכורתו במועדים הרלוונטיים לתאונה הייתה 250 ₪ ליום. לדבריו, סכום זה שולם כסכום נטו לפי הסכם שהיה לו עם הנתבעת 1. התובע מציין שמידי חודש קיבל משכורת באמצעות שירות התעסוקה בסכום שהועבר לחשבון הבנק שלו לפי תלוש שהונפק, וההפרש לסך הנ"ל שולם לו במזומן על ידי הנתבעת 1. (סע' 3 לתצהיר).

לתצהירו צירף התובע שישה תלושי שכר לתקופה שבין דצמבר 2007 ועד ספטמבר 2008, מועד התאונה. מעיון בנתוני תלוש אוגוסט 2008 עולה ששכרו החודשי הממוצע של התובע מתחילת השנה עמד על 20,911 ₪ ומהווה סך של 2,613 ₪ בממוצע לחודש.

1. בחקירתו הנגדית העיד התובע שהיו ימים שלא עבד וכי "סידור" זה של השלמת התשלום במזומן יסודו בכוונת הנתבעת 1 להתחמק מהמוסדות של המדינה. לדבריו, מנהל העבודה, סאמר, יכול להעיד שהנתבעת 1 שילמה מעבר לכתוב בתלושים וכי כך נהגו ביחס לכל שאר העובדים. באותה הנשימה הודה התובע שבפועל אין לו כל הוכחה לטענתו. לא למותר לציין שאיש מהנ"ל לא העיד בעניין מטעם התובע. (בפרוטוקול, עמ' 6 ש' 20 – עמ' 7 ש' 17).

מעיון בחומר הראיות עולה שעל פי נתוני המוסד לביטוח הלאומי (אישור לתשלום דמי פגיעה, במוצגי הנתבעת) שכרו הרבע שנתי של התובע עמד על סך של 9,072 ₪, דהיינו - 3,024 ₪ בממוצע לחודש.

1. נוכח כל האמור לעיל ובהיעדר כל תימוכין לגרסת התובע לעניין שכרו ובהתחשב בכך שהתובע הודה שלא עבד כל יום במהלך החודש, אני רואה לאמץ את נתוני המוסד לביטוח לאומי ולקבוע על פיהם את בסיס השכר של התובע עובר לתאונה, ובשערוך להיום (הפרשי הצמדה מיום 1.9.08) להעמידו על סך של 3,375 ₪.
2. לטענת התובע, בעקבות התאונה נזקק לטיפול רפואי, אושפז ונותח ולא עבד במשך כ- 18 חודשים. לטענתו, בפרק זמן זה לא שולמה לו משכורת מלבד תשלומי המוסד לביטוח לאומי. לדבריו, בשנת 2010 ניסה למצוא עבודה שתואמת את מקצועו ואת מגבלותיו הגופניות, ואולם שום קבלן לא הסכים לקבל אותו לעבודה וזאת בשל מצבו הרפואי והתפקודי הירוד. התובע מציין, שבעקבות הפציעה ידו השמאלית הייתה בלתי תפקודית. (סע' 6 – 7 לתצהיר).

בסיכומיו מפנה התובע לנכויות זמניות שנקבעו על ידי המוסד לביטוח לאומי – 100% מיום התאונה ועד ליום 01.12.2008, 50% מיום 02.12.2008 ועד 31.01.2009, 25% מיום 01.02.2009 ועד 31.05.2009 ו- 20% מיום 01.06.2009 ועד 30.09.2009. (ראו מוצגים נ/1, ת/1 ו- ת/2).

הנתבעת, מצידה, טוענת שמומחה בית המשפט קבע תקופת אי כושר של ארבעה חודשים בלבד (ועד ליום 31.12.2008) ויש להעדיף קביעתו, שכן קביעת המוסד לביטוח לאומי אינה מחייבת בענייננו, ובמיוחד עת לא נתבקש המומחה לחקירה על ידי התובע. הנתבעת גם מציינת, שבפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 24.09.2009 נקבע ש"אין מקום להפעיל את תקנה 15" וכי "התובע מסוגל לחזור לעבודה מבחינה בריאותית – ואכן חזר". (מוצג נ/1 הנ"ל).

1. דומה, שבעניין זה יש להעדיף את טענות הנתבעת. התובע לא עימת את מומחה בית המשפט עם קביעות המוסד לביטוח לאומי ולא ראה לברר פשר סטיית המומחה מהנכויות הזמניות שהעניק המוסד לביטוח לאומי לתובע. בנסיבות העניין, וכפי שכבר צוין לעיל, אין לנו אלא לאמץ את קביעות מומחה בית המשפט באופן מלא.

פועל יוצא מהאמור – תקופת אי הכושר של התובע הייתה מיום התאונה ועד ליום 31.12.2008, דהיינו 4 חודשים. בעניין זה, אני גם מקבל את קביעת המומחה בתומהו מדוע התובע אינו עובד, שכן לדעתו - היד חזקה, השברים נרפאו והטווחים מלאים והתובע יכול לשוב לעבודה הקודמת ללא קושי.

יש קושי של ממש לקבל את טענת התובע שלא עבד תקופה כה ארוכה. טענה זו נטענה בעלמא, ללא תימוכין והיא אינה עולה בקנה אחד עם אישורי אי הכושר וקביעות המומחה מטעם בית המשפט.

1. זה המקום לציין, שתצהירו של התובע שהוגש בתביעת פתח תקווה נערך ביום 04.12.2011 ומאז ועד לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 09.01.2017, לא טרח התובע לעדכן את תצהירו וכל עניין אובדן שכרו לעבר נותר לוט בערפל. אובדן שכר לעבר הינו נזק מיוחד הטעון הוכחה ומשלא הובאו ראיות בעניין, ישמש הדבר לחובת התובע. (ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1649 -1659).

ודוק, בחקירתו הנגדית הודה התובע שמאז שנת 2012 עובד בסופרמרקט אצל אחיו (בפרוטוקול, עמ' 4 שורות 17 - 20), ואולם לא סיפק כל מידע באשר להכנסתו מעבודתו זו. ראוי גם להזכיר את מסקנות המוסד לביטוח לאומי שהוצגו לעיל, שהתובע אכן חזר לעבודתו עוד לפני יום 24.09.2009.

1. אשר על כן, יש לקבוע שאובדן שכרו של התובע לעבר בגין תקופת אי הכושר, כאמור לעיל, הינו בסך של – 12,096 ₪ (4 חודשים X 3,024 ₪), ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופה (01.11.2008) ועד היום – בסך כולל של 14,971 ₪, ובמעוגל – 15,000 ₪.

הפסדי שכר לעתיד:

1. מחומר הראיות שסיפק התובע לא ניתן ללמוד דבר על אופן תפקודיותו בפועל. נותרה לפנינו אך ורק חוות דעת מומחה בית המשפט שסבור שהתובע יכול לשוב לעבודתו הקודמת ללא קושי. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מקביעות המומחה בקשר לנכויות שנותרו לתובע בידו השמאלית, ויש להביא בחשבון הדברים שהתובע הינו פועל בניין, עובד כפיים. לפיכך, ולעניין הנכות התפקודית, נאמץ את קביעת המומחה לשיעור נכות של 5% בגין הפגיעה בשרירי האמה, ונתעלם מהצלקת שהוגדרה כחסרת משמעות תפקודית.

לפיכך, ובהתחשב שהתובע כיום בן 42, נעריך את הפסדי השכר לעתיד באופן הבא:

3,375 ₪ X 5% X 212.5 (מקדם היוון עד גיל 67 לפי ריבית 3%) = 35,860 ₪. ובמעוגל – 36,000 ש"ח.

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים:

1. מעיון בתלושים שצירף התובע, ניכר שעובר לתאונה הופרשו כספים עבור פנסיה ופיצויים. משכך, יש לזכות את התובע גם בגין רכיבים אלו ולאובדן השכר (לעבר ולעתיד) יש להוסיף סך השווה ל- 12%, דהיינו - 6,100 ₪ (במעוגל).

(ראו: ת.א (מחוזי – חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר, (פורסם בנבו) (31.12.2013)).

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

1. לגרסת התובע ובהתחשב בתקופת אי הכושר הממושכת לה טוען, נעזר לקיומו ולקיום בני משפחתו בעזרה כספית שקיבל מיתר בני המשפחה. לדבריו, באותה התקופה נזקק גם לעזרת המשפחה בכל פעולות היומיום (סע' 6 - 7 לתצהיר). בסיכומיו עותר התובע לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

הנתבעת טוענת שלא הוכח שניתנה עזרה, וגם אם ניתנה הרי לכל היותר מדובר בעזרה מקובלת של בני משפחה, במיוחד במגזר הערבי, שאינה בת פיצוי.

1. ראוי לציין שהתובע לא הציג כל תימוכין או ראיות לטענותיו הנ"ל. ואולם, יחד עם זאת, ברי שהתובע נפגע בידו, אושפז ונותח, והיה באי כושר מלא במשך ארבעה חודשים.

בנסיבות העניין, ובשים לב לאיבר הפגוע, מוערך הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסך של – 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:

1. לטענת התובע, נדרש לנסיעות במוניות ולפי הנחיות הרופא המטפל ממשיך לקבל תרופות לשיכוך כאבים אותן רוכש בסך של 200 ₪ לחודש. (סע' 7 - 8 לתצהיר).

לטענת הנתבעת, צורפו לתצהיר התובע רק שתי קבלות של מוניות שמועדן כשנה ויותר לאחר התאונה, וברי שאין להן כל קשר לתאונה. לשיטתה התובע לא נפגע ברגליו, וממילא הוצאותיו מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי הואיל ומדובר בתאונת עבודה.

1. דומה שיש לקבל את טענות הנתבעת בעניין. טענות התובע בראש נזק זה לא נתמכו בראיות. התובע מודה בתצהירו שאינו מקבל עוד טיפול רפואי. יחד עם זאת, אין ספק שהתובע היה צריך להתנייד לטיפולים רפואיים וביקורות ולרכוש תרופות, וכי לא תמיד מקפידים לשמור על כל הקבלות. גם מובן שלא יפנו למוסד לביטוח לאומי לדרוש החזר בגין כל הוצאה קטנה. בנסיבות, מוערך נזקו של התובע בגין ראש נזק זה, בסך כולל של – 2,500 ₪.

כאב וסבל:

1. בהתחשב בשיעור הנכות שנקבע לתובע ובהתחשב בגילו הצעיר ובאופי הפגיעה, אני רואה לנכון להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של – 60,000 ₪.

ניכויים:

1. ממוצגי הנתבעת עולה שביום 06.01.2009 קיבל התובע מהמוסד לביטוח הלאומי סך של 6,880 ₪ בגין דמי פגיעה. סכום זה משוערך להיום (הפרשי הצמדה וריבית) עולה כדי 8,496 ₪. כמו כן, עולה שהתובע קיבל גמלת נכות ומענק בסך כולל של 33,713 ₪, נכון לשנת 2009. סכום זה משוערך להיום מאמצע התקופה (ריבית והצמדה מיום 1.6.09) עולה כדי 40,859 ₪.

סך כל התגמולים מהמוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע ושיש לנכותם – 49,355 ₪.

1. הואיל והנתבעת 1 בפירוק, נטושה בין הצדדים המחלוקת האם יש לנכות מסכום הפיצוי גם את סכום ההשתתפות העצמית של הנתבעת 1 בפוליסה שנערכה לטובתה על ידי הנתבעת 2, בסך כולל של 2,500$.

לטענת התובע, הפוליסה כלל לא הוגשה כראיה. חבות הנתבעת 2 הוכרה מכח הודאתה ואולם משהפוליסה לא הוצגה כדין לתיק בית המשפט אין בפניו את ההסתייגויות והסייגים המפורטים בה. עוד מוסיף התובע וטוען, שההשתתפות העצמית היא של המבוטח ולא של הנפגע. לפי תנאי הפוליסה הצד השלישי מכוסה עד לסכום של 5,000,000$ לאירוע.

לדבריו, אין מדובר בטענת הגנה שמפורטת בסעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981.

הנתבעת טוענת, שבהתאם לסעיף 69 הנ"ל, הרי כל טענה שיש למבטח כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי צד ג', ובמקרה זה - כלפי התובע. פוליסת הביטוח צורפה במלואה לתיק המוצגים ויש לראותה כחלק מחומר הראיות בתיק. אין צורך לזמן עד על מנת להגיש את הפוליסה ואין חולק שזו הפוליסה שהנתבעת 2 ערכה. מעולם לא עלתה טענה מצד התובע שהמסמכים הללו מוכחשים והכיסוי הביטוחי שניתן מטעם הנתבעת 2, ניתנה בהתאם לפוליסה שצורפה ולפי תנאיה.

1. אין ספק שהפוליסה, שהובאה כחלק מתיק המוצגים של הנתבעת, מהווה חלק מחומר הראיות בתיק. במיוחד בהתחשב בעובדה שהתובע לא התנגד להצגתה מבעוד מועד והעלה הטענה רק בסיכומיו. גם התובע עצמו נהנה מהעניין, עת מכירה הנתבעת 2 בחבותה מכח קיומה של הפוליסה.

ולגופה של מחלוקת – שאלה זו כבר עלתה והתבררה בע"א (חי') 602/94 קופלוביץ יהודית נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (פורסם בנבו) (16.3.1996) ונקבע שכאשר ישנו צו פירוק או מינוי כונס נכסים, זכאי הצד השלישי הנפגע, להיכנס לנעלי המבוטח כנגד המבטח ועם "זכייה" זו נפלה בחלקו גם ההתחייבות של המבוטח להשתתפות העצמית. ראו דבריו של כב' השופט ביין שם, ואין עוד מקום להאריך בעניין זה.

(ראו גם תא (מרכז) 1842-08-07 ניזאר עודה נ' מבנה רב דירות (1990) בע"מ (בפירוק) (פורסם בנבו) (25.10.11)).

סוף דבר וסיכומם של דברים:

1. התביעה מתקבלת.
2. נזקיו של התובע בגין התאונה הינם כדלקמן:
   1. הפסדי שכר לעבר – 15,000 ₪
   2. הפסדי שכר לעתיד - 36,000 ₪
   3. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים – 6,100 ₪
   4. עזרה צד ג' לעבר ולעתיד – 5,000 ₪
   5. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד – 2,500 ₪
   6. כאב וסבל – 60,000 ₪
   7. סיכום ביניים – 124,600 ₪
   8. ניכוי אשם תורם (20%) – (24,920) ₪
   9. סיכום ביניים – 99,680 ₪
   10. ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי – (49,355) ₪
   11. סיכום ביניים - 50,325 ₪
   12. ניכוי השתתפות עצמית 2,500 $ לפי תנאי הפולסיה.
3. הנתבעת תשלם לתובע את הסכום הנ"ל בתוך 30 ימים, בצירוף הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי ובתוספת מע"מ כדין.
4. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ז, 19 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.