1. בפני בקשת המבקשת (להלן: "הנושה") המתנגדת להכרזת החייב כפושט רגל על פי הוראות סעיף 18ה (א) (2) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "הפקודה") בטענה כי החוב נוצר במעשי מרמה, הונאה וגזל, אשר ביצע החייב כנגד הנושה.
2. החייב נולד בשנת 1953, גרוש מדנה שדמי (להלן: "דנה") ואב ל- 2 ילדים בוגרים. כיום מתגורר בשכירות בדירת חדר וחצי בקיבוץ ניר דוד ועובד כשכיר בחברת דגת הים.
3. ביום 16.1.14 ניתן לבקשת החייב צו כינוס לנכסיו. במסגרת בקשתו לצו כינוס הצהיר החייב על חובות בסך של 3,358,011 ₪ ל- 11 נושים ובתצהירו פירט את תיקי ההוצל"פ על שמו. בפועל הוגשו כנגד החייב 4 תביעות חוב בסך של 7,846,973 ₪ מתוכם הסך של 4,710,027 ₪ בגין תביעת החוב של הנושה. במסגרת צו הכינוס הושת על החייב תשלום של 1000 ₪ לחודש.
4. מדוח המנהל המיוחד, שהוגש לקראת הכרזת החייב כפושט רגל ודיון בתוכנית פירעון, ציין המנהל המיוחד, כי הסתבכותו הכלכלית של החייב הייתה כאשר ניהל בין השנים 1996-1992 שתי חברות הזנק ("סטארטאפ") בתחום הביוטכנולוגיה: אחת בשם "דקלה אינטרנשיונל בע"מ" והשנייה בשם "ג'י.אס.או.אס בע"מ" (להלן: "החברות") אשר קיבלו תקציבי פיתוח מהמדען הראשי בסך של 400,000 ₪ בשנה. בדוח שהגיש המנהל המיוחד הוא ציין כי מן החקירה ובדיקת תביעות החוב לא עלו ממצאים לחוסר תום לב ביצירת החובות או בניהול ההליך ולכן המליץ בדוח על ההכרזה ותוכנית הפירעון.
5. בתצהיר שצירף החייב לבקשת הכינוס תיאר את החברות ותקציבי הפיתוח שזכו מהמדען הראשי וכן ציין כי "בשנת 1995 השקיעה גב' טורונצ'יק אליזבט (הנושה- ע.ר.) כ- 200,000 $ בשתי החברות בתמורה ל- 10% מהמניות." ובהמשך: "איחור בהעברת התקציב מהמדען הראשי בשנת 1996, חריגה בבנק לאומי שנוצרה כתוצאה מפעילות שוטפת של חברת "דקלה" גררו להחזרת המחאות, קריסה של החשבון וקריסה כלכלית. בשנת 1998 הוגשה תביעה על ידי גב' טורונצ'יק וניתן פסק דין בהעדרי, והושת כולו על גרושתי, אשר אף היא נמצאת בהליכים להכרזה לפשיטת רגל. ב- 11/2013 בבית המשפט העליון יתחיל בירור של ערעור בתיק הזה ומאחר ולא נפתח נגדי תיק הוצל"פ אין פירוט לגביו. סיבות אישיות הביאו למשבר קשה והתאוששות איטית ממנו...".
6. לאחר קבלת דוח המנהל המיוחד קבע בית המשפט דיון בבקשה להכרזה ותכנית הפירעון (להלן: "הדיון"), כאשר בסמוך לדיון הוגשה התנגדות הנושה להכרזת החייב כפושט רגל. בדיון טענו כל הצדדים את טענותיהם ובית המשפט קבע בהחלטתו כי הצדדים יטענו גם בכתב, ולאחר קבלת כל הטענות תינתן החלטת בית המשפט. כל הצדדים סיימו להגיש את טענותיהם.
7. מקור ההתנגדות של הנושה להכרזת החייב הוא פסק דין, שניתן בתביעת הנושה כנגד דנה, החייב והחברות בת.א. (מחוזי – ת"א) 368/98 טורונצ'יק אליזבט נ' שדמי דנה ואח' ביום 13.1.04 על ידי כב' השופטת ע' צ'רניאק (להלן: "תביעת הנושה" ו"פסק הדין" בהתאמה). על פסק הדין לא הוגש ערעור.
8. לימים הוגשה בקשה על ידי דנה, החייב והחברות למשפט חוזר בת.א. (מחוזי-ת"א) 2147/07 דנה שדמי ואח' נ' אליזבט טורונצ'יק, בקשה שנדחתה בפסק דינה של כב' השופטת ד' אבניאלי מיום 19.3.12 (להלן: "פס"ד המשפט החוזר"). ערעור לבית המשפט העליון שהוגש על פס"ד המשפט החוזר- נדחה (ע"א 3826/12 מיום 26.11.13).
9. בית המשפט העליון סיכם את המקרה כך: "דנה ניהלה את חשבונות המשיבה שהתגוררה באותה עת באוסטריה, בסניף בנק הפועלים בבית אסיה בתל אביב. בשנת 1998 הגישה המשיבה (הנושה – ע.ר.) תביעה נגד המערערים (דנה, החייב והחברות- ע.ר.) בטענה כי דנה הוציאה כספים מחשבונותיה ללא הרשאתה, תוך שימוש בדרכי ערמה ובמצגי שווא. בין היתר נטען כי חלק מהכספים הועברו לחשבונותיה האישיים של דנה ולחשבונות יתר המערערים – בעלה (ממנו התגרשה לימים), המערער 2 (להלן: עמיר), וחברות שהיו בבעלותם (המערערות 3-4). ביום 6.11.2002 ניתן פסק דין חלקי נגד המערערים 2-4 המקבל את מלוא התביעה נגדם לתשלום סך של 894,500 ₪, לאחר שלא התייצבו לדיון. שמיעת ההוכחות באותו הליך התקיימה, אפוא, לגבי דנה בלבד. בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה נתנה בדנה אמון מלא, עד שהייתה כ"פרה עיוורת" בידיה, אך דנה הפרה את האמון בעשותה בכספי המשיבה כרצונה. בית המשפט המחוזי ציין כי דנה לא חלקה על כך שהיא זו שביצעה את העברות הכספים שבגינן נתבעה אך טענה כי הללו בוצעו בהרשאת המשיבה. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסתה של דנה וקבע כי היא הציגה גרסה מעורפלת ומפוקפקת ולא הצליחה להציג הסבר משכנע לאף אחת משלל משיכות הכספים שביצעה מחשבונות המשיבה. אשר על כן, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה נגד דנה במלואה, וחייב אותה כאמור בתשלום סך של 2,771,664 ₪. בשולי הדברים ולנוכח מסקנותיו, אף המליץ בית המשפט המחוזי למשטרה לטפל בתלונה הפלילית שהגישה המשיבה נגד דנה "באופן יסודי ומעמיק" אך לטענת המערערים, שלא נסתרה, הוחלט בעקבות החקירה המשטרתית שלא להעמיד לדין איש מהם." (סעיף 1 לפסק הדין- ההדגשה הוספה- ע.ר.).
10. כאמור בפסק הדין בעליון, פסק הדין כנגד החייב ניתן קודם לשמיעת ההוכחות בתיק הנושה, ולאחר שהחייב לא התייצב לדיון ההוכחות ביום 6.11.02, וכך בו ביום ניתן כנגדו וכנגד החברות פסק דין בהעדר התייצבות ובו נקבע כך: "לאור הנטען בתצהירים שהגישה התובעת (הנושה- ע.ר.) אני פוסקת כי עסקת המכר המפורטת בסעיף 4.2 לכתב התביעה, מבוטלת, בשל הטעייתה של התובעת והפרות יסודיות של הנתבעים 2 עד 4 (החייב והחברות- ע.ר.) הסכם העברת המניות מבוטל בשל הטעייה של הנושה ועל החייב והחברות להשיב לנושה את הסכום של 894,500 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. עוד אני מחייבת את הנתבעים האלה בתשלום האגרה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהופקדה האגרה ועד התשלום בפועל, ובשכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪ פלוס מע"מ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל." (להלן: "פסק הדין נגד החייב"). יש לציין כי בקשת החייב לביטול פסק הדין בטענה כי היה חולה באותו יום נדחתה בהחלטה מיום 9.3.03.
11. כתב התביעה בתביעת הנושה לא הוצג בפני בהליך זה ולכן לא ראיתי את סעיף 4.2 הנזכר בפסק הדין כנגד החייב, אך מהקשר הדברים עולה, כי ההסכם שבוטל הוא הסכם קניית 10% ממניות החברות והסכום שנדרשו החייב והחברות להחזיר לנושה הוא שווה ערך לסכום ששולם בגין המניות.
12. אין מחלוקת כי מעולם לא פתחה הנושה תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין כנגד החייב.

טענות הנושה

1. הנושה טוענת, כי היא נושה מהותית של החייב בגין חוב בסך של 4,710,027 ₪.
2. עוד טענה, כי בפסק הדין נקבעו ממצאים חמורים ביותר כנגד החייב ודנה תוך דחיית כל טענות ההגנה. הנושה מצטטת מפסק הדין בכל הנוגע לחייב את הדברים הבאים: "נתחוור לי ששדמי (דנה- ע.ר.) יחד עם אמיר (החייב- ע.ר.) ניהלה עם התובעת משא ומתן שלא בתום לב... אף שברור ששדמי פיתתה את התובעת להשקיע בחברות למרות שידעה שההסכם שעומד להיחתם לא ייטיב עמה כפי שהודתה... הוכח כי כספי התובעת שהיו מיועדים להשקעה בחברות (250,000$) לא הושקעו בהן ועד עצם היום לא ידוע איזה שימוש עשו שדמי ואמיר בכספים אלה. ראוי כפי שציינתי שהמשטרה לא תרפה מחקירת העניין ואף תנסה לברר את חלקם של אמיר ואווה (אחותה של דנה- ע.ר.) בכל הפרשה הזו."
3. עוד טוענת הנושה כי בקשת החייב ודנה למשפט חוזר נדחתה וכך גם ערעור שהגישו לבית המשפט העליון בעניין זה.
4. הנושה טוענת כי החייב בבקשת הכינוס נמנע מלהציג ולפרוש את העובדות האמתיות ונסיבות יצירת חובו, בחוסר תום לב וניסיון להטעיית בית המשפט והמנהל המיוחד.
5. הנושה טוענת כי על פי סעיף 18 ה לפקודה והפסיקה יש לברר ולבחון האם התנהגות החייב עובר להליכים מצדיקה להעניק לו את הגנת הפקודה ולהכריזו פושט רגל, כאשר בהעדר תום לב בהתנהלות החייב וביצירת חובותיו אין הוא זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה. עוד נטען כי בעניין זה יש לבחון האם נוצרו החובות בדרך של רמיה כאשר כך הדבר בכל הנוגע לנושה. הנושה מפנה לע"א 6416/01 בנבנישתי נ' הכנ"ר (להלן: "פרשת בנבנישתי"), ע"א 7994/08 דוד גוטמן נ' הכנ"ר (1.2.11)(להלן: "פרשת גוטמן"); ע"א 149/90 קלאר נ' הכנ"ר (להלן: "פרשת קלאר"); פש"ר (חי) 499/04 סבג נ' הכנ"ר (2007); פש"ר (חי) 405/00 זאהי נ' הכנ"ר; וע"א 2282/03 גרינברג נ' הכנ"ר.
6. בדיון נטען ע"י ב"כ הנושה כי "לא מדובר פה בהסתבכות כלכלית רגילה, כפי שהוצג למנהל המיוחד. מדובר פה במעשה מרמה של ממש. מדובר אפילו בחוסר תום לב קיצוני במצגים אשר הובילו את החייב בהתנהלותו מול המנהל המיוחד, בהסתרת הנסיבות האמתיות של הסתבכות "העסקית" שלו, ועל פי הפסיקה שציטטתי והידועה לכולם, זה לא ההליך שבו החייב צריך לקבל את צעדיו. בית המשפט של פשיטת רגל אינו בגדר עיר מקלט לחייבים שבאים שידיהם אינן נקיות."

טענות החייב

1. החייב טען כי הזכיר את חובו לנושה בתצהיר, שהגיש בתמיכה לבקשתו לצו כינוס ואף ברשימות שהגיש לגבי נושיו, ולכן לא הייתה כאן כל הסתרה. ההפך, האינטרס שלו הוא להציג את כל נושיו לצורך קבלת הפטר, ולכן הזכיר את הנושה, אך קיבל ייעוץ שגוי, שכיוון שלא פתחה נגדו תיק הוצל"פ אין צורך שיפרט את סכום החוב לנושה.
2. עוד טען החייב כי יש לאפשר לו הליך פשיטת רגל לאחר שלא ניתנה לו האפשרות להציג את טיעוניו בתביעת הנושה, ולכן פסק הדין שניתן כנגדו מנוגד לאמת ובפועל לא לקח אגורה לכיסו הפרטי. עוד הוא טוען כי פסק הדין ניתן לפני 15 שנה.
3. עוד הוא מציין כי לא היה לו כל חלק ביוזמות הנדל"ן שדנה עסקה בהן וכי המשטרה קבעה שאין שום הוכחות כנגדו או כנגד דנה.
4. עוד הוא טוען כי לא ביקש להונות את הנושה לגבי שתי החברות והייתה זו השקעה ראויה, אשר המדען הראשי השקיע בהן במשך שנים, ואף פועלים שוקי הון ניהלו לגביהן משא ומתן לכניסה להשקעה והוא ביצע סיורים לנושה והיא ראתה במו עיניה את המיזמים. מדובר בפרויקטים, שעסקו במחקר של הפיכת זבל קשה לקומפוסט באיכות גבוהה בתוך זמן קצר מאד.
5. החייב טוען ארוכות לגבי פסק הדין עצמו והקביעות העובדתיות שנקבעו בו, אך לטעמי אין מקום בשלב זה להרחיב בכך. אציין כי חלק מדברי החייב נוסחו באופן שאינו ראוי, משתלח ביותר וראוי לגינוי.
6. בדיון ציין החייב, כי הוא ודנה התגרשו הרבה לפני האירועים הללו ומכאן שלא היה לו קשר לעניין, למעט ההשקעה בחברות. לגבי החברות אמר: "החברה היא חברה אמיתית שהעסיקה מספר עובדים. פועלים שוקי הון רצתה להשקיע בחברה והגישה את זה בצורה כתובה. חברה איטלקית חתמה הסכם עם החברה שלנו על הקמת מפעל על פי הידע שפותח בחברת דקלה. ... המניות הועברו לגב' טורנצ'יק, נרשמו על ידי עורך דין על שמה, היא לא העבירה 250,000 ₪ (כנראה הכוונה ל- $- ע.ר.) אלא 150,000 ₪ לפי ההסכם בתמורה לכסף שהעבירה, למרות שלא העבירה את כל הכסף, המניות הועברו על שמה. ניתנה תמורה מוחלטת תמורת הכסף שהעבירה. החברה הפסיקה לעבוד כיוון שבנק לאומי שהיה הבנק המממן של החברה, אחרי שהכיר בכספי המדען הראשי כבטחונות לחברה, בא יום אחד והודיע שהוא לא מכיר בכספים של המדען הראשי כבטחונות לאשראי שהוא נותן לחברה. לכן החברה לא הייתה יכולה להמשיך בגלל הבנק ובגלל שלא היו לה מקורות מימון..." (עמ' 3-4 לפרוטוקול).

עמדת המנהל המיוחד

1. המנהל המיוחד מצטרף לעמדת הנושה וסבור כי בנסיבות אלה מן הראוי לבטל את צו הכינוס. לדבריו בזמן שהכין את הדוח הסופי לא היה מודע לכל השתלשלות העניינים והעובדות.

עמדת הכנ"ר

1. ב"כ הכנ"ר מצטרף לעמדת הנושה וסבור גם הוא כי יש לבטל את ההליך ואין להכריז על החייב.
2. ב"כ הכנ"ר מציין על פי הוראות סעיף 18ה(א)(2) לפקודה אחד התנאים להכרזת אדם כפושט רגל הוא כי בקשתו הוגשה בתום לב ושלא במטרה לנצל את הליכי פשיטת הרגל לרעה.
3. לטענתו, עולה מפסק הדין כי "החייב ודנה ניהלו עם המבקשת מו"מ שלא בתום לב ואף הוכח, כי כספי המבקשת שהיו מיועדים להשקעה בחברות לא הושקעו בהן ולא ידוע איזה שימוש עשו דנה והחייב בכספים אלה." בנסיבות אלה רואה ב"כ הכנ"ר התנהלות עובר למתן צו הכינוס העולה כדי חוסר תום לב ומשליכה למעשה באופן ישיר על ביטול ההליך בעניינו.
4. עוד טוען ב"כ הכנ"ר כי אף בעת הכניסה להליך פעל החייב בחוסר תום לב כאשר לא המציא את צו הכינוס לידי הנושה ולא פירט את כל העובדות בפני המנהל המיוחד.

עמדת הנושה בנק לאומי

1. נושה מהותי נוסף, בנק לאומי, הודיע כי הוא מותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

המתווה הנורמטיבי נכון להיום

1. סוגיית דרישות תום הלב בהתנהלות החייב בכניסה להליך ובשלב הכרזתו כפושט רגל באה לידי ביטוי בסעיף 18ה(א)(2) הקובע:

"בית המשפט יחליט בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:

(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;

(2) לדחות את הבקשה אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו."

1. בית המשפט העליון בחן סעיף זה בפסק הדין בפרשת בנבנישתי, שבו נדונה בקשת צו הכינוס של זוג אשר עסק, כפי שתיאר זאת בית המשפט העליון: "בעסק של "שירותי ליווי" ו"אירוח דרך הטלפון". מן החומר שבפנינו עולה כי הוכח במאזן ההסתברויות של הדין האזרחי כי המדובר בעסק שעיקרו מתן שירותי מין על בסיס זנות, עסק שעיסוק בו עולה באופן עקרוני - ומבלי להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה -כדי עבירה פלילית (ראו סעיף 204 לחוק העונשין, התשל"ז–1977)."
2. בית המשפט העליון מפי כב' הנשיא ברק ציין באותה פרשה כי "מגמה זו של אי התחשבות במקור החוב לשם תחולת דיני פשיטת הרגל על החייב מובילה למסקנה כי רק במקרים מיוחדים – העולים כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור– מוצדק לשלול את תחולת הפקודה על חייב אך בשל יצירת החובות במהלך ניהולו של עסק בלתי חוקי." (סיפאת סעיף 15 לפסק הדין).
3. לגופה של פרשת בנבנישתי קבע בית המשפט העליון, כי הואיל ואין המדובר רק בעסק לא חוקי אלא "שיש בו היבטים ברורים של חוסר מוסריות" וכן לא מדובר במעשה חד פעמי אלא במעשה שנמשך על פני מספר שנים, ובנוסף החובות נוצרו במהלך ניהול העסק ולשם קיומו, הרי שבנסיבות אלה מדובר "באי חוקיות העולה כדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור" (סעיף 16).
4. בפרשת בנבנישתי קובע הנשיא ברק קריטריונים לבחינת סוגיית אי החוקיות הפוגעת בתום הלב הנדרש לכניסה להליך כדלקמן: "בהקשר זה ניתן לבחון, בין היתר, את השאלה אם המדובר בעבירה פלילית אם לאו, את חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה ואם הורשע החייב בעבירה כאמור (וראו סעיף 63(א) לפקודה); את השאלה אם המדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופיה; את מוסריותו של העסק ואת היקף הפעילות של החייב במסגרתו. כן ניתן לבחון את עוצמת הקשר בין אי החוקיות של העסק ובין יצירת החובות. אין המדובר ברשימה סגורה של שיקולים, אלא באמות מידה אפשריות לבחינת מהותיות הניגוד של הפעילות לתקנת הציבור, בהקשרה של פקודת פשיטת הרגל." (סעיף 13 לפסק הדין). לכך יש להוסיף כי בע"א 2758/12 סמבל נ' כונס הנכסים הרשמי (9.10.12) צוין כי יש להביא בחשבון אף את חלוף הזמן מביצוע העבירה ושינויים לטובה בהתנהלות החייב.
5. בשנים האחרונות מאז פרשת בנבנישתי בית המשפט העליון מנחה בפסיקותיו לדחות את בחינת סוגיית תום הלב משלב ההכרזה כפושט רגל לשלב ההפטר. ראו לעניין זה את פסק הדין בע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין (18.1.10), שבו הצית החייב את המתלונן וגרם לו נזקי גוף ובית המשפט מצא כי ניתן להכריז עליו פושט רגל בנסיבות אותו מקרה וציין כי את סוגיית אי החוקיות ניתן יהיה לבחון בשלב ההפטר.
6. למשל בפרשת רוזנברג [ע"א 3376/11 רוזנברג נ' הכנ"ר ואח' (6.10.13)] שבו הורשע החייב בכך שירה במתלוננים עת היה בגילופין ואף פצע אותם, הורשע וישב בכלא ואף שילם פיצויים למתלוננים במסגרת גזר הדין. כאשר חויב בהליך האזרחי בפיצויים ביקש להיות מוכרז כפושט רגל, וכב' סג"נ א' רובינשטיין קובע כך: "דומה כי תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע הכרזה על חייב פושט רגל. זכויות הנושים וחלוקה הוגנת ויעילה של כספי החייב אינן תלויות בשאלה מה מקור החוב, וגם הרציונל של שיקום החייב אינו תלוי במהות החוב". וכך נקבע בעניין רוזנברג, כי למרות הנסיבות החמורות של מקרה זה, הרי שעל פי הקריטריונים, שהובאו לעיל בפרשת בנבנישתי, ובהתחשב במידת החרטה וההתנהלות החיובית של החייב, הרי שיש מקום לאפשר לחייב להיות מוכרז כפושט רגל. כב' השופט מלצר מוסיף ומציין, כי יש להבחין בין פיצויים שנפסקו על פי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לבין פיצויים מכוח פקודת הנזיקין, אשר את האחרונים "יש לראות בדרך כלל כיוצרים חוב אזרחי "רגיל", שאין מניעה מובנית מלהחיל עליו את פקודת פשיטת הרגל.. ולהכריז על מי שאינו עומד בו כפושט רגל.".
7. בהמשך ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בע"א 3083/13 פלונית נ' יפים שיכמן (11.1.15), שבו הורשע החייב בעבירות חמורות של סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות ונדון למאסר 10 שנים, כאשר אחת מקרבנותיו התאבדה ובתה תבעה את החייב בנזיקין והושת עליו תשלום של מיליון ₪. החייב ביקש להכריז עליו פושט רגל ובית המשפט העליון קבע שלמרות העבירות החמורות העומדות בקריטריונים, שנקבעו בפרשת בנבנישתי, הרי העובדה ששיעור החוב לתובעת היה רק 5.5% מסך חובות החייב, כאשר נושיו האחרים של החייב לא התנגדו להכרזה, הרי שיש מקום להכריז על החייב.
8. עוד ציינו השופטים כי עומדת לתובעת האפשרות לבקש החרגת החוב כאשר יעלה לדיון נושא ההפטר, משום שבית המשפט מוסמך להתנות ההפטר בתנאים שונים כקבוע בסעיפים 63 ו- 64 לפקודה.
9. נראה שכיום לאחר פסקי הדין בעניין סנג'י, רוזנברג ושיכמן עלינו להבחין בין שלב ההכרזה לשלב ההפטר, כאשר אי החוקיות בעת יצירת החובות ישפיע בדרך כלל על ההחלטה בשלב ההפטר אך לא בשלב ההכרזה. בשלב ההפטר, שמתנהל לאחר שהחייב נמצא מספר שנים בהליך, יובאו בחשבון התנהלות החייב בהליך והציפייה שהוא יפתח, בנוסף לאי החוקיות בעת יצירת החובות.

ומן הכלל אל הפרט

1. לאחר שקראתי את כל טענות הצדדים, קראתי את פסק הדין, פס"ד במשפט החוזר ופסק הדין בעליון, תצהיר הסתבכות החייב, שהוגש בתמיכה לצו הכינוס, ואת טענות הצדדים בדיון, ובהתחשב בפסיקה העדכנית בנושא סעיף 18ה (א) (2) לפקודה, אני דוחה את בקשת הנושה ומוצאת כי אין מקום לבטל את ההליך, אלא יש מקום להכריז על החייב כפושט רגל. להלן אנמק.
2. ראשית, במקרה שבפני חומרת המעשים מבחינה חוקית ומוסרית נמצאת בדרגה פחותה משני המקרים שהובאו לעיל (רוזנברג ושיכמן). במקרה שבפני נקבע בפסק דין אזרחי, כי החייב ודנה ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב ולקחו סכום של 250,000$ שטענו שיושקע בחברות, אך בפועל לא הושקע בהן. לעומת מקרה רוזנברג שבו הורשע החייב בחבלה בכוונה מחמירה, כאשר הפגיעה גופנית נעשתה באמצעות אקדח, ומקרה שיכמן שבו היה מדובר במי שהורשע בסחר בבני אדם והתאבדות של אישה על רקע ניצולה על ידי אותו שיכמן, נראה כי המקרה שבפני, שבו החייב כלל לא הורשע ואף תיק המשטרה נגדו נסגר מחוסר ראיות, הוא שונה לחלוטין, באשר ההכרעה כנגד החייב נעשתה ברמת ההוכחה האזרחית ולא הפלילית. לא זו אף זו, שהמעשה הוא פגיעה כספית, ולא פגיעה גופנית או נפשית חמורה כמו במקרי רוזנברג ושיכמן, ולכן אי החוקיות והפגיעה בתקנת הציבור פחותה. איני מתעלמת מטענה אפשרית, כי דווקא כאשר מדובר בחוסר תום לב בהקשר של פעילות כלכלית יש מקום להחמיר בהליך פשיטת רגל (ראו דברי כב' סג"נ רובינשטיין בעניין הימורים בסעיף יט לפרשת רוזנברג), אולם לכך ניתן להשיב כי בנסיבות מקרה זה לא הגיעו הדברים כדי הרשעה ואף לא כדי כתב אישום ומדובר מבחינת החייב בסכסוך אזרחי על השקעה שכשלה. לכך יש להוסיף כי החייב ממשיך לטעון כל הזמן כי הנושה קיבלה מניות בחברות וכי התמוטטות החברות נבעה מכך שבנק לאומי חדל להסתמך על כספי המדען הראשי כבטחונות וללא קשר לתביעה. נראה שנושא זה יוכל להתברר לעומק על ידי הנאמן בהמשך ההליך, על מנת לקבוע את הקשר בין נפילת החברות להפסקת האשראי על ידי בנק לאומי ולאו דווקא לתביעה כנגד החייב על ידי הנושה.
3. שנית, מדובר בשלב ההכרזה בלבד ולא בשלב ההפטר ולמדנו מפסקי הדין כי סוגיית אי החוקיות תידון בעיקרה בשלב ההפטר שבו יידון מכלול התנהלות החייב בהליך וקודם להליך, ובו יובאו בחשבון הקריטריונים שנמנו בפסק הדין בנבנישתי.
4. שלישית, במקרה זה החייב כלל לא הועמד לדין ובוודאי שלא הורשע בעבירה כלשהי בכל הנוגע לעסקה המדוברת או בכל עבירה אחרת.
5. רביעית, יש להביא בחשבון כי חובו של החייב לנושה אינו חוב יחיד, וארבעה נושים נוספים, שסך חובותיהם מעל 3 מיליון ₪, וביניהם חייב מהותי נוסף, בנק לאומי, לא הביעו התנגדות להכרזה.
6. חמישית, מדובר במקרה שבו פסק הדין כנגד החייב ניתן בהיעדר התגוננות ולעניין זה ציין כב' השופט דנציגר את העיקרון לפיו לבעלי תפקיד מטעם בתי המשפט, קיימת הסמכות (ואף החובה) "להציץ אל מעבר לפרגוד" ( ( to go behind the judgment של פסקי דין המהווים בסיס לתביעות חוב שהוגשו נגד חייב פושט רגל. בין המקרים שהוכרו בפסיקה כמצדיקים "הצצה" של הנאמנים "אל מעבר לפרגוד" הינם כאשר עסקינן בפסקי דין "שניתנו בהעדר הגנה, או בלא שניתן לחייב למצות את יומו בערכאות טרם ניתנה נגדו הכרעה שיפוטית" [ע"א 307/12 בלום נ' הכנ"ר ואח' (14.8.12 – סעיף 21); פש"ר 2673/99 יצחקי נ' רו"ח ברדיצ'ב (23.2.2004); סעיף 4 בהחלטת כב' השופטת ו' אלשייך; פרק (מרכז) 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל אביב (בהקפאת הליכים) נ' הכנ"ר (29.1.14) וכן ראו בספרם של לוין וגרוניס "פשיטת רגל", מהדורה שלישית, בעמ' 286- 287).
7. שישית, יש להביא בחשבון את מרחק הזמן שחלף מאז המקרה, שהרי האירועים מושא פסק הדין אירעו בשנת 1995 ומאז חלפו מעל לעשרים שנה. פסק הדין כנגד החייב ניתן בשנת 2002 וגם מאז חלפו 14 שנים, במהלכם החייב מתנהל כאחד האדם, אדם נורמטיבי לחלוטין, המתגורר בדירת חדר בקיבוץ ועובד למחייתו. אין גם להתעלם מכך שהחייב ציין כי הוא היה קצין קרבי, שהשתתף במלחמות ישראל ובפעולות הגנה שונות, ובבואנו לבחון את שלב ההכרזה יש להביא בחשבון גם את מהותו של האדם ויכולת השיקום, שהיא אחד מאדני ההליך.
8. שביעית, יש להוסיף כי מתקיים במקרה זה הקריטריון של מעידה חד פעמית ולא מדובר באירועים חוזרים המאפיינים את התנהלות החייב בחייו.
9. שמינית, הנושה כלל לא פתחה בהליך הוצאה לפועל כנגד החייב ונראה כי מצאה לנכון לפעול כנגד דנה בלבד. הדבר גם מסביר את הבלבול, שחל אצל החייב, אשר כן דיווח על חובו לנושה וציין אותה ואף את התביעה ופסק הדין במפורש בתצהירו ("בשנת 1998 הוגשה תביעה על ידי גב' טורונצ'יק וניתן פסק דין בהעדרי, והושת כולו על גרושתי, אשר אף היא נמצאת בהליכים להכרזה לפשיטת רגל") אך לא הביא אותה בכלל הסכומים, כיוון שסבר לתומו, כפי שהסביר, כי הואיל ולא פתחה כנגדו בתיק הוצל"פ ורק כנגד דנה, הוא אינו צריך למנות אותה בין הנושים. הנחה שאינה בלתי סבירה כאשר מדובר בפסק דין משנת 2002 אשר במשך למעלה מעשר שנים לא נפתח בגינו תיק בהוצאה לפועל. כמו כן, לא ידוע עדיין האם מלוא הסכום הנתבע בתביעת החוב הוא סכום שיאושר על ידי הנאמן, וזאת בהתחשב בזמן הרב שחלף מאז פסק הדין ללא שנעשו פעולות גבייה כנגד החייב, כאשר כתוצאה מכך קרן החוב שעמדה על סך של 894,500 צמחה לחוב הנתבע היום, שרובו הצמדה וריבית.
10. לפיכך, מקרה זה עומד בקריטריונים הנדרשים להכריז על החייב כפושט רגל למרות הקביעות בפסק הדין.
11. לא נעלם מעיני כי בהליך פש"ר שפתחה דנה (פש"ר 24146-02-10) התקבלה עמדת הנושה וההליך בוטל. אולם נראה לי כי הקביעות לגבי דנה בפסק הדין חמורות הרבה יותר ונוגעות לפעולות רבות יותר וממילא ההחלטה על ביטול ההליך ניתנה ב- 23.4.13 בטרם ניתנו בבית משפט עליון פסקי הדין בעניין רוזנברג (6.10.13) ובעניין שיכמן (1.1.15).

סוף דבר

1. אני דוחה את בקשת הנושה ומכריזה על החייב כפושט רגל.
2. כל מגבלות צו הכינוס יחולו על החייב.
3. המנהל המיוחד ימונה כנאמן והתחייבותו כמנהל מיוחד תעמוד גם לתפקידו זה.

ניתנה היום, ח' אדר א' תשע"ו, 17 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה