29 יולי 2014

1. התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע בדבר חישוב דמי פגיעה כתוצאה מפגיעתו בעבודה מיום 1.8.2012.
2. התובע עובד עצמאי. ביום 1.8.12 נפגע התובע בתאונה, אשר הוכרה על ידי הנתבע כפגיעה בעבודה.

הנתבע חישב דמי פגיעה לפי המקדמות אותן שילם התובע עובר לתאונה, המשקפות הכנסה רבעונית בסך 51,369 ₪.

התובע טען בתביעתו כי על הנתבע לחשב קצבאותיו על בסיס השומה הסופית לשנת 2012 או, לחילופין, לפי שומה סופית משנת 2010 וכי לא הייתה הצדקה ליישם תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 11" ו-"תקנות המקדמות" בהתאמה).

1. הנתבע טען בכתב ההגנה כי שולמו לתובע דמי פגיעה בגין התאונה מיום 1.8.12 וכן קצבת נכות מעבודה (עבור נכות זמנית וכן עבור נכות יציבה בשיעור 10% החל מיום 1.5.13). הנתבע חישב את ההכנסה המשמשת בסיס לתשלום הגמלאות בהתאם לנתונים האחרונים שהיו מעודכנים בטרם התאונה; דהיינו, הכנסות התובע בגין התקופה מאי-יולי 2012 נוכח בקשתו לתיקון מקדמות מיום 25.3.12. באותה בקשה הצהיר התובע כי הכנסתו החודשית היא 18,000 ₪ ובהתאם עודכנו המקדמות לתשלום דמי ביטוח.

לתובע שולמו גמלאות בהתאם לנתונים שהיו בידי הנתבע ואשר דווחו על ידו במועד התאונה, בהתבסס על תקנה 11. לגישת הנתבע, הוא פעל כדין ואין מקום לחשב את בסיס השכר בהתאם לשומות סופיות כמבוקש בכתב התביעה.

1. הוגשה תעודת עובד ציבור מטעם הנתבע וב"כ התובע הודיע בדיון כי הוא אינו חולק לגבי האמור בה.

בהעדר מחלוקת עובדתית, הדיון התנהל דרך סיכומים בכתב.

1. העובדות שאינן במחלוקת:
2. ביום 25.4.12 הגיש התובע בקשה לתיקון (הקטנת) מקדמות לפי הכנסה של כ-18,000 ₪ לחודש.
   
3. הבקשה התקבלה, התובע נדרש לשלם מקדמה חודשית בסך 5,545 ₪, לפי הכנסה חודשית של 17,123 ₪. הבקשה מבוססת על הכנסה של חודשים ינואר ופברואר 2012.
   
4. הגמלאות בגין הפגיעה בעבודה מיום 1.8.12 חושבו בהתאם לאותה הכנסה חודשית בסך 17,123₪ (הכנסה רבעונית בסך 51,369₪), תוך יישום תקנה 11.
   
5. לפי דו"ח רואה חשבון מטעם התובע, הכנסות התובע עד ליום 31.7.12, טרם התאונה, היו בסך 603,063 ₪ ולאחר ה-1.8.12 (יום התאונה) ועד לסוף השנה "צנחו" לסך של 246,339 ₪.
6. להלן עיקר טענות ב"כ התובע

א. בהתבסס על ההלכה הפסוקה הדנה בתקנה 11 על הנתבע היה לעדכן את בסיס השכר הקובע שקדם לתאונה על פי השומה הסופית של שנת 2012 ובהתאם לכך לחשב מחדש את גובה דמי הפגיעה ואת יתר זכויותיו של התובע הנובעות מתאונת העובדה, בהתאם להוראות סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") ועל בסיס תכלית תקנה 11.

ב. במקרה של התובע לא רק שלא עלו הכנסותיו לאחר התאונה בעבודה, אלא צנחו בשיעור 43% (בהשוואה בין התקופה שמ-1.1.2012 עד 31.7.12 לבין זו שמיום 1.8.12 ועד לסוף השנה).

ג. בהתבסס על תכלית התקנה לפיה יש לדאוג שהכנסת המבוטח טרם התאונה לא תפגע, הרי שיש לקבוע את השכר הקובע של המבוטח על בסיס הכנסותיו בזמן אמת עובר לתאונה כפי שנקבע במסגרת השומה הסופית.

ד. אין מניעה לסטות מתקנה 11 באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני בנוגע להכנסותיו טרם קרות התאונה וללא קשר לתקנה 11, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. התובע דיווח בזמן אמת לרשויות מס הכנסה ומע"מ אודות מחזור עסקאותיו טרם קרות האירוע התאונתי. דיווחים אלה הם "דו"ח הכנסה עדכני" אשר בהתקיימותו צומצמה תחולת תקנה 11.

ה. על הנתבע היה לסרב להקטנת מקדמות, בהתאם לבקשת התובע, ולהותיר אותן כפי שנקבעו תחילה (על בסיס שומה סופית שנת 2010). הנתבע הקטין מקדמות בניגוד לתקנה 4 לתקנות המקדמות. זאת מאחר שהבקשה התבססה על דו"ח הכנסות והוצאות של שני חודשים בלבד (ולא רבעון). כמו כן, הנתבע נעתר לבקשה מבלי ש"שוכנע" כי הכנסתו של התובע קטנה ב-10% לפחות, כפי שנדרשה בתקנה 4(א) (4) לתקנות המקדמות.

7. להלן עיקר טענות ב"כ הנתבע

א. לעובד עצמאי יש שליטה על ההכנסות המדווחות לנתבע, ולמעשה יש לו גם שליטה על גובה חיובי תשלום דמי הביטוח, לאור עצמאותו בדבר דיווחי הכנסותיו מעת לעת, בין אם הכנסתו קטנה ובין אם גדלה.

ב. אין מקום לקבוע הכנסת התובע, לצורך גמלאות נכות מעבודה, לפי שומה סופית של שנת 2012, שגובשה ונקבעה לאחר מועד הפגיעה בעבודה.

ג. תכלית התקנה היא לדאוג לכך שהכנסת המבוטח קודם לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה וכן לבלום ניסיונות מרמה של עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה שעל פי בקשות תיקון הכנסה/שומה לאחר התאונה, ינסו להגדיל גובה גמלתם. העדר התייחסות לבקשה לשינוי מקדמות ממרץ 2012, לפני התאונה, תאיין את תכלית התקנה.

ד. הנתבע פעל כדין בחישובי הגמלאות בגין התאונה בעבודה.

8. המסגרת הנורמטיבית:

השאלה העומדת בפנינו הינה האם נסיבות העניין שבפנינו מצדיקות לסטות מהוראת תקנה 11. ההכרעה במחלוקת ביחס לדרך חישוב קצבת הנכות של התובע במקרה זה, תלויה ביישום ובפרשנות של סעיפי החוק הרלוונטיים לענייננו שהם - סעיף 345 לחוק הביטוח הלאומי ותקנה 11.

סימן ב' לפרק ט"ו לחוק הביטוח הלאומי קובע מהי "הכנסה לעניין דמי ביטוח". סעיף 345(א) לחוק הביטוח הלאומי מגדיר הכנסתו של עובד עצמאי כהכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "הכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה" לעניין מס הכנסה. עוד נקבע, כי כל עוד לא נקבעה ההכנסה הסופית ישלם העצמאי מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות כדין דמי ביטוח.

ככלל, גמלה לנפגע בעבודה מכוח חוק הביטוח הלאומי מחושבת למבוטח על בסיס הכנסתו האמתית של המבוטח עובר לתאונה. החוק מבקש לדאוג לכך שהכנסת המבוטח עובר לתאונה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה בשל החשש כי הכנסתו תפגע עקב התאונה. כאשר מדובר במבוטח עצמאי, הכנסתו מאופיינת פעמים רבות בתנודתיות. משכך, הכנסתו האמתית תבוא לידי ביטוי רק בשומה הסופית ולא בשיעור המקדמות ששילם. כלל זה מותנה בדיווחי אמת של המבוטחים.

במטרה למנוע ניסיונות של דיווח לא אמיתי על הכנסות, תוך תשלום מקדמות לפי דיווח נמוך ולאחר מכן - אם אירעה פגיעה בעבודה – ניסיון להעלות את הבסיס לחישוב הגמלה באמצעות דיווח על הכנסות גבוהות יותר שישפיעו על השומה הסופית, הוסמך מחוקק המשנה בסעיף 345(ב)(3)(ב) לחוק הביטוח הלאומי להתקין תקנות המאפשרות בנסיבות מסוימות לראות בהכנסה לפיה שולמו המקדמות כהכנסה לפי שומה סופית באותה שנה.

כלשון הסעיף:

"(3) השר יקבע...

(ב) נסיבות שבהן תחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית".

השר עשה שימוש בסמכותו והתקין את תקנה 11 שבה נאמר:

"(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו;

לענין זה "פגיעה בעבודה" - פגיעה המזכה בדמי פגיעה לפי פרק ג' או ט'2 לחוק לתקופה של 90 ימים לפחות, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, או פגיעה המזכה בקצבת נכות, בקצבת תלויים או במענק לנכה או לאלמנה לפי הפרקים האמורים.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חוייב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה. ..."

על סבירות תקנה 11 ותקפותה דנה הפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 20/99 (ארצי) יעקב סדיק - המוסד לביטוח לאומי (18.2.2002) (להלן: "פסק דין סדיק"), עב"ל (ארצי) 51013/98 גאדה הנו - המוסד לביטוח לאומי (10.2.2002), עב"ל (ארצי) 316/03 עב"ל 316/03 המוסד לביטוח לאומי – בשירי, פד"ע מ, 145 (2005) – כאשר בעניין האחרון העתירה לבג"ץ נדחתה (בג"ץ 9182/04).

כפי שנקבע בפסיקה תכלית תקנה 11 היא כפולה:

(1) לדאוג לכך שהכנסת המבוטח קודם לתאונה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה. דאגה זו מקורה בחשש שהכנסת עובד עצמאי עלולה להיפגע עקב התאונה וממילא סופה להיות נמוכה יותר בעקבותיה.

(2) לשמש בלם לניסיונות מרמה של מבוטחים עובדים עצמאיים, נפגעי תאונות עבודה, שמתוך מגמה להגדיל את גמלתם ינסו לתקן לאחר התאונה את גובה שומתם כלפי מעלה ובכך להגדיל את גובה גמלתם.

(ראו עב"ל 100/07 קנואת ראף – המוסד לביטוח לאומי (26.2.08), דב"ע (ארצי) נה/68-0 המוסד לביטוח לאומי – סמיר סנונו, פד"ע כח 412, 415 (להלן:" הלכת סנונו").

תכלית זו בהחלט סבירה ואכן מקום שיתברר כי מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה או מי מטעמו גרם לאחר הפגיעה בעבודה, בין במישרין ובין בעקיפין, להגדלת השומה המשמשת בסיס לחישוב גמלתו, תישמר לתקנה 11 מקום כבוד כבולמת מעשה מרמה, ועל פיה תחושב ההכנסה.

מאידך, אם יסתבר שידו של המבוטח או מי מטעמו בין במישרין ובין בעקיפין, לא גרמה להגדלת השומה הסופית לאחר התאונה, לא יהיה מקום להפעיל את תקנה 11, ומן הראוי יהיה שהשומה הסופית תשמש כמדד לקביעת שיעור הגמלה ולקביעת שיעור דמי הביטוח (ראו פסק דין סדיק).

בית הדין הארצי לעבודה חזר על ההלכה לפיה יש מקרים שבהם אין להחיל את תקנה 11. מקרים כאלה הם כשהתברר שהגדלת השומה לאחר התאונה לא נעשתה בעקבות פעולה של

המבוטח, במישרין או בעקיפין. כך בהלכת סנונו, נקבע כי:

"מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות – כמצוות תקנה 12"

בית הדין הארצי לעבודה עשה צעד נוסף לצמצום תחולתה של תקנה 11 מבלי לבטלה בפסק דין הנו, שם נאמר:

"דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11, אינה מונעת סטייה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה. במקרים שכאלה לא ההכנסה ששימשה בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח צריכה לשמש כבסיס לחישוב הגמלה של הנפגע בעבודה, אלא אותה הגימלה צריכה להשתלם על יסוד דו"ח ההכנסה העדכני" (ההדגשה לא במקור).

לפיכך, כאשר מבוטח מודיע טרם הפגיעה בעבודה על כך שהכנסותיו גבוהות מאלה ששימשו בסיס לחישוב מקדמות דמי הביטוח - אין להחיל לגביו את תקנה 11, כאשר אין חשש שהודעה זו באה במטרה להעלות את סכומי הגמלאות עקב הפגיעה בעבודה (ראו בעניין זה את אשר נפסק בדב"ע נא/0-138 תורג'מן - המוסד לביטוח לאומי, דב"ע נג/0-21 קבלו - המוסד לביטוח לאומי, בג"צ 6102/96 אשר נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נ(5) 68, פסד דין סדיק ועב"ל 50102-03-11 סעיד זועבי – המוסד, 21.3.2012).

9. מן הכלל אל הפרט

במסגרת התביעה שלפנינו, עלינו לבחון האם בנסיבות העובדתיות שבמקרה דנן, קיימת הצדקה שלא להחיל את תקנה 11 ולחשב את הגמלאות להן זכאי התובע לפי הכנסותיו בשנה בה אירעה התאונה – שנת 2012, או לחילופין לפי השומה משנת 2010 לפיה שולמו דמי ביטוח עד לתיקון המקדמות לפי הבקשה שהוגשה במרץ 2012.

אין חולק כי התובע הגיש את בקשתו לתיקון מקדמות בחודש מרץ 2012, בהתבסס על הקטנת הכנסות, לטענתו, בחודשים ינואר ופברואר 2012 (חודש מרץ טרם הסתיים במועד הגשת הבקשה).

בהתאם לדו"ח רואה החשבון של התובע הכנסותיו היו גבוהות בחלק משנת 2012 בטרם התאונה וירדו באופן משמעותי לאחר התאונה.

אין חולק שהתובע לא הגיש בקשה נוספת לתיקון המקדמות על אף שחלפו כ-4 חודשים מהגשת הבקשה לתיקון מקדמות עד להתרחשות התאונה. כך שאם הבקשה להקטנת מקדמות הייתה מבוססת על טעות, היה זמן די ויותר לתקן את הטעות, אך זה לא נעשה.

בהתאם להלכה הפסוקה שהוזכרה לעיל, ניתן לסטות מיישום תקנה 11 כאשר המבוטח הגיש דיווח עדכני אודות הכנסותיו בטרם התאונה. דיווח עדכני זה לא הוגש על ידי התובע ולכן, כדין פעל הנתבע עת התבסס בקביעת הבסיס לחישוב הגמלה על תקנה 11.

בעב"ל 330/09 לוי הראל – המוסד לביטוח לאומי (10.11.10) (להלן: "פסק דין לוי"), נפסק:

"בנסיבות כפי שהתבררו לפנינו, יש להפעיל את תקנה 11 בשל צירוף הנסיבות הכולל את סוג הפגיעה שהינה בגדר "אירוע תאונתי" הברור ומוגדר בזמן ומקום, הפער הגדול מאוד בין השומות (יותר מפי – 30), העובדה כי השומות של שנות המס 2000-01 הוגשו על ידי המערער רק לאחר הפגיעה בעבודה ומרווח הזמן הגדול שבין מועד הפגיעה למועד הגשת השומה בפועל, היעדר מניעה מצד המבוטח לדווח קודם לתאונה על גידול בהכנסות בין באופן של הגשת שומה עצמית מעודכנת או באופן של בקשה לשינוי מקדמות בהתאם לגידול בהכנסות, העובדה כי השומה נערכה מטעם המערער, והיא נגזרת מן ההכנסות עליהן הצהיר בניכוי ההוצאות עליהן הצהיר" (ההדגשה אינה במקור).

בפסק דין לוי נאמר עוד:

"השומה של המערער נגזרת מן ההכנסות עליהן הצהיר בניכוי ההוצאות עליהן הצהיר גם כן. לגבי האחרונות, ממילא לא ניתן לטעון כי מדובר בנתונים אובייקטיביים שלא ניתן להשפיע עליהם".

דברים אלו יפים לעניינינו ומצדיקים את דרישת הפסיקה שהדיווח בגין השינוי בהכנסות יוגש למוסד בטרם התאונה, על מנת שניתן יהיה לסטות מהוראת תקנה 11.

יובהר כי מטרת התקנה היא לתת תמריץ לדיווח אמת של העובדים העצמאיים השולטים על דיווח הכנסותיהם לרשויות המס. כך שגם אם בבקשה לתיקון מקדמות דווח פחות ממה שהיה צריך ולא היה דיווח על עליה בהכנסות לאחר התאונה, לא מתקיימת תכלית התקנה - שהתובע יישא בתוצאות דיווחיו שהביאו להקטנת תשלום דמי ביטוח.

בקשר לתכלית התקנה בדבר חיוב עצמאיים להגיש בזמן אמת דיווחים מדויקים של ההכנסות לפיהן משולמים דמי הביטוח, ולעניין תחולתה של תקנה 11, אף הובהר בפסיקה, כי אין לקבל טענה כנגד תחולת התקנה מקום שמבוטחים עצמאיים שהכנסותיהם גדלו באופן משמעותי, בוחרים במדיניות של "שב ואל תעשה", כאשר המקדמות המשולמות על ידם מחושבות על בסיס הכנסה שהיא נמוכה במידה משמעותית מהכנסתם השוטפת (ראו עבל (ארצי) 6584-09-12‏ ‏ אורי שמש - המוסד לביטוח לאומי, (9.4.14)).

10. טענות באשר לקבלת בקשת התובע על ידי הנתבע

טענה נוספת של ב"כ התובע היא כי על הנתבע היה לסרב לבקשת התובע לתיקון מקדמות שלא עמדה בדרישות של תקנה 4 לתקנות המקדמות הקובעת:

(א) המוסד רשאי, על פי בקשתו של מבוטח, לחשב מחדש את המקדמות הרבעוניות, אם מתקיים אחד מאלה:

(1) נתקבלה שומה או שומה עצמית לשנת המס שקדמה לשנת השוטפת;

(2) הוגדלה או הוקטנה מקדמת מס הכנסה לפי הוראות סעיף 180 לפקודה בשיעור של 10% לפחות;

(3) בתקופה של שלושה חדשים רצופים בשנה השוטפת חלה הגדלה או הקטנה במחזור העסקאות, בשיעור של 20% לפחות לעומת מחזור העסקאות באותם שלושת החדשים של השנה שקדמה לשנה השוטפת - לגבי מבוטח המשלם מקדמות מס הכנסה לפי מחזור העסקאות כאמור בסעיף 175(ב) לפקודה; לענין זה יקודם מחזור העסקאות של השנה הקודמת בשיעור הגידול שחל בממוצע המדדים שבתקופה של השנה השוטפת לעומת ממוצע המדדים שבתקופה של השנה הקודמת;

(4) המוסד שוכנע כי הכנסתו של המבוטח גדלה או קטנה – 10% לפחות מהכנסתו ששימשה יסוד לחישוב המקדמה.

זאת, מאחר שהבקשה התבססה על דווח הכנסות בגין שני חודשיים – ולא שלושה כפי שנקבע תקנה 4(א)(3), וגם כי "לא שוכנע" המוסד כי הכנסתו של התובע אכן פחתה, בהתאם לתקנה 4(א)(4).

קבלת טענה כזו משמעותה לתת למבוטח ליהנות מתוצאות מחדלו. אין זו פרשנות סבירה שמתיישבת עם התכלית שבחוק הביטוח הלאומי ותקנות המקדמות.

לא יכול מבוטח שמגיש בקשה שמבוססת על דו"ח רואה חשבון שלו עצמו לטעון – לאחר שינוי הנסיבות – כי הנתבע פעל שלא כדין עת קיבל את בקשתו.

הנתבע פעל באופן סביר בהתבסס על תקנה 4(א)(4) לתקנות המקדמות ודין הטענה להידחות.

11. לסיכום

נוכח האמור, אנו קובעים כי הנתבע פעל כדין בחישוב קצבאות בגין הפגיעה בעבודה מ-1.8.12 ואנו דוחים את תביעתו של התובע על כל רכיביה.

כמקובל בענייני ביטוח סוציאלי, אין צו להוצאות.

12. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ב' אב תשע"ד, (29 יולי 2014), בהעדר הצדדים.