ע"י ב"כ: עו"ד ד' כסלו-ספקטור, עו"ד ש' וינטרשטיין-אבלס

1. התובע הועסק על ידי פ. א. נתיבי אתא בע"מ (להלן- הנתבעת) כעובד שכיר. ארמון פדידה הינו בעלי הנתבעת. בתביעתו כאן עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום זכויות כספיות הנובעות מיחסי עובד-מעביד ששררו בינו לבין הנתבעת, ומסיומם. הוא עותר גם לחייב את ארמון פדידה באחריות אישית לחובות הנתבעת כלפיו. הנתבעים מכחישים את טענות התובע, ואת הסעדים להם הוא עותר.
2. יצויין, כי התובע הגיש את תביעתו כנגד הנתבעת כבר ביום 17.10.13, בעודו עובד בשורותיה (להלן- התביעה המקורית). לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים עתר התובע לתיקון תביעתו, ולאחר שבקשתו התקבלה הגישו הצדדים כתבי טענות מתוקנים.
3. על התשתית העובדתית הבאה לא היתה מחלוקת. על פי תשתית עובדתית מוסכמת זו הנתבעת מפעילה עסק לאספקת שירותי הסעות באמצעות מיניבוסים. התובע הועסק על ידי הנתבעת בין ה- 24.12.06 ועד ה- 8.4.14 כעובד שכיר, בתפקיד של נהג רכב הסעות. התובע ביצע את עבודתו על גבי מיניבוס של הנתבעת שהוצמד לו. בכל עת נתונה היה התובע לבדו נוהג על המיניבוס מטעמה של הנתבעת.
4. התובע היה עובד במשכורת, ושכרו שולם לו לפי תלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת. הנתבעת הפרישה עבור התובע כספים לפוליסת ביטוח מנהלים בשיעור של 5% חלק מעביד לתגמולים ו- 8.33% לפיצויי פיטורים. עוד הוסכם כי בין הצדדים לא נחתם חוזה העסקה בכתב, והנתבעת לא נתנה לתובע הודעה בכתב על תנאי העסקתו. לא היה חולק כי ברכב בו נהג התובע הותקן נווטן (להלן- GPS). התובע לא החתים כרטיס נוכחות אלקטרוני או ידני, ואף אין חתימה של התובע על דו"חות השעות שהנפיקה הנתבעת.
5. מתכונת העבודה של התובע בנתבעת היתה של שישה ימים בשבוע. היא כללה שני סידורי עבודה מובחנים בכל יום: סידור הבוקר שהחל בשעות הבוקר המוקדמות, וסידור הצהריים שהחל בשעות הצהריים. בין סידור הבוקר לסידור הצהריים היה טווח זמן של מספר שעות, במהלכן לא היה לתובע סידור עבודה קבוע של ביצוע הסעות. לטענת התובע, הוא נדרש בשעות אלו לעמוד לרשות הנתבעת למטלות שונות, לרבות נסיעות דחופות. הנתבעת, מנגד, טוענת כי מדובר על הפסקה ידועה מראש, שבה לא היה התובע זמין לעבודה. לתובע לא שולם שכר על ידי הנתבעת בגין השעות שבין סידור הבוקר לבין תחילת סידור הצהריים.
6. התובע העיד מטעמו. מטעם הנתבעים העידו מר ארמון פדידה, בעל מניות בנתבעת (להלן- ארמון); מר אלי פדידה, מנהל בנתבעת (להלן- אלי); גב' מיכל דהן, פקידה, מנהלת חשבונות וחשבת שכר בנתבעת (להלן- מיכל); מר חאלד סואעד, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כנהג וסדרן בנתבעת וכיום משמש כסדרן (להלן- חאלד); מר ריאד מונדיר, אשר משמש כנהג ומחסנאי במחסן אצל הנתבעת (להלן- ריאד); וכן גב' סוניה לוי, אשר שימשה כסדרנית בנתבעת בתקופה הרלבנטית, וכיום כבר אינה עובדת בה (להלן- סוניה). לאחר שנתנו דעתנו לראיות שהוצגו בפנינו ולטענות הצדדים, באנו לכדי מסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה, כפי שיפורט להלן.

נסיבות סיום העסקת התובע, וזכאותו לפיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים

1. לטענת התובע, את סיום יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנתבעת יזמה הנתבעת, בסיומה של שיחת השימוע שנערכה לו ביום 8.4.14, בנוכחות ארמון (להלן- השימוע). לפי התובע, במהלך שיחה זו נדרש הוא לחתום על פרוטוקול השימוע, דו"חות הנוכחות וכן על הסכם העסקה. הוא סירב ולכן פוטר. משכך, עותר התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים וכן בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. התובע עוד טוען כי פיטוריו נעשו לאלתר, ועל הנתבעת לשלם לו פיצוי חלף הודעה מוקדמת. הנתבעים מכחישים את טענות התובע. לפי הנתבעים, התובע היה מי שבסמוך לסיום תקופת העסקתו בנתבעת פעל להביא לפיטוריו בהתנהגותו. נטען כי לאחר שהובהר לו במהלך השימוע כי במידה וימשיך להתנהל באותו האופן יראו בו כמי שהתפטר מעבודתו, בחר- מיוזמתו- לסיים את עבודתו בשורותיה.
2. באנו לכלל מסקנה כי הנתבעת היתה מי שהביאה לידי סיום העסקת התובע. בשל כך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים. מסקנתנו זו נשענת על מספר אדנים. ראשית, מהתנהלות הצדדים במהלך השימוע. מתמליל שיחת השימוע שנערכה לתובע ביום 8.4.14, אשר צורף לתצהיר התובע (נספח ד2) (להלן- תמליל השימוע), עולה בבירור כי התובע ביקש להמשיך את העסקתו אצל הנתבעת. כך, לדוגמה, הסביר התובע כי הגיע לשימוע על אף שאינו חש בטוב מבחינה בריאותית- עובדה שנתמכה באישורי מחלה (נספח יא' לתצהיר התובע)- וזאת על מנת לא להפסיד את העבודה (עמוד 37 לתמליל השימוע). התנהגות כזו לא מעידה שהתובע רצה להתפטר. כך, הסביר התובע פעם אחר פעם מהם הטעמים בגינם הוא מסרב לחתום על חוזה ההעסקה, טופס של קצין הבטיחות ופרוטוקול השימוע, בטענה שממסמכים אלה לא עולה כי הנתבעת תמנע מלשלוח אותו לנסיעות לא חוקיות או כאלה שמסכנות את חייו. זאת, תוך שהוא טוען כי הנתבעת אינה מקפידה לפעול בהתאם להוראות החוק, וכי הדבר אינו נובע מאי רצונו להמשיך בעבודתו (עמודים 8, 17, 21-23, 31-33 ו-35 לתמליל השימוע). כך, לדוגמה, התובע לא סירב לחלוטין להיענות לבקשות הנתבעת, אלא הסביר רק כי ברצונו להיוועץ עם בא כוחו בטרם יחתום על המסמכים, אולם נאמר לו שעליו למסור את תשובתו באופן מיידי (עמוד 33 לתמליל השימוע). לגישתנו, אין ללמוד מבקשות אלו של התובע כי ביקש להביא על עצמו את פיטוריו, ו"לסחוט הודעת פיטורים", כטענת הנתבעת (סיכומי הנתבעת, בעמוד 69 לפרוטוקול). התובע- שבשלב זה היה כאמור מיוצג על ידי בא כוחו, ואף הגיש כנגד הנתבעת את התביעה המקורית- ביקש כי בטרם יתחייב לתנאי העסקה ולהמשך עבודה מול הנתבעת, יקבל חוות דעת מטעם הגורם המייצג אותו. בכך, לגישתנו, לא נפל פגם.
3. טעם נוסף המביא למסקנה כי התובע פוטר, מצוי בדברים שאמר ארמון לתובע בשימוע. מתמליל השימוע עולה בבירור כי חלופת המילים האחרונה בין התובע וארמון, אשר חזרה על עצמה לאורך השימוע, הייתה כי התובע מפוטר, לאלתר, ולא ייתן עוד שירות לנתבעת. כך, האמירות: "אז סע בשלום ואל תחזור לעבוד יותר, זהו! סע בשלום"- כמענה לרצונו של התובע להיוועץ עם בא כוחו ביחס ללשון החוזה עליו התבקש לחתום (עמוד 33, שורה 12 לתמליל השימוע); אמירתו של ארמון: "אותך זה מעניין, אז אל תחתום, תלך הביתה, זה הכל ... אז אל תחתום, לך הביתה, שלום על ישראל, אתה סיימת את העבודה אצלנו...אם אתה... ... אם אתה לא חותם..." ו-"תהייה בריא, סע לשלום" (עמוד 36 לתמליל השימוע, שורות 5 ו-7-8 ועמוד 37 לתמליל השימוע, שורה 10), כתגובה לסירובו של התובע לחתום על הסכם העבודה בתנאים שהופיעו בו; "טוב, OK, סע בשלום"- תגובת ארמון לאמירת התובע שהגיע לשימוע למרות מחלתו (עמוד 38, שורה 2 לתמליל השימוע). נבהיר, כי אמירות אלה של ארמון לא צצו בחלל ריק. הן היוו תגובות מצידו של ארמון לאחר שדרישותיו מהתובע- לבצע הסעות בהן ישובץ ללא תנאי וכן לחתום על מסמכים שונים- סורבו באופן חד משמעי על ידי התובע, תוך שהוא עומד במקביל על רצונו להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת. בעדותו, נותר התובע עקבי, עת חזר על הדברים שאמר במהלך השימוע וציין כי רצה להמשיך לעבוד בנתבעת, ואף הבהיר זאת בפני ארמון, אולם "זרקו" אותו. עוד הוא הוסיף, כי לולא העמידו את החתימה על פרוטוקול השימוע כתנאי להמשך העסקתו, היה ממשיך לעבוד שם, אף ללא הסכם, אולם הובהר לו שהימנעותו מלחתום מהווה התפטרות. הוא הוסיף כי ראה בדברי ארמון- שציין בפני התובע שלא יעבוד בנתבעת ו"שיילך לשלום"- פיטורים. התובע הסביר כי כל שרצה הוא לוודא שבהסכם ההעסקה יובהר שהנתבעת לא תשלח אותו לעבוד בניגוד לחוק (עדות התובע בעמודים 19, 28-29 ו-30 לפרוטוקול). נציין, כי ממכתב סיכום השימוע מיום 8.4.14 שערכה הנתבעת, לא ניתן ללמוד מפורשות מי יזם את סיום יחסי העבודה, והנתבעת אינה מציינת שם באופן חד משמעי שהתובע התפטר (נספח ד1 לתצהיר התובע; נספח ג לתצהיר ארמון).
4. טעם נוסף למסקנתנו כי התובע פוטר, טמון בכך כי הוכח בפנינו שעוד טרם למועד השימוע התגבש אצל הנתבעת חוסר שביעות רצון מתפקודו המקצועי של התובע. הנתבעת אף לא מכחישה עובדה זו. בין היתר, תואר התובע על ידי עדי הנתבעת כבעייתי, מטריד, משפיל, סרבן, מעליב, כי התנהג בצורה גסה כלפי עובדי הנתבעת, הלין על לקוחותיה והנוסעים אותם נדרש לשרת, איחר ולא הופיע לעבודה, וגרם לנזק לנתבעת. עוד נטען, כי התובע סרב לשתף פעולה עם הנתבעת ככל שהדבר נוגע לחתימה על דו"חות הנוכחות והסכם העבודה, העלה טרוניות על תנאי העסקתו- ובכלל זה מתכונת העבודה שלו- והלין על שכרו. לפי הנתבעת, ההתעסקות מול התובע גזלה זמן רב ומשאבים לא מבוטלים (סעיפים 19-22, 24-25 ,28-29, 133-134 ו-143-144 לתצהיר אלי; סעיפים 28-29 לתצהיר סוניה; עדותה בעמוד 36 לפרוטוקול; סעיפים 11-12, 17 ו- 23 לתצהיר ארמון; עדותו בעמוד 39 לפרוטוקול; סעיפים 4-7 ו-10 לתצהיר מיכל). התמונה העולה מכל האמור לעיל, הינה כי הנתבעת סברה שהתובע הינו עובד בעייתי, המסרב לקבל את מרותה. סוגיה זו, של אי קבלת התובע את מרות הנתבעת, עלתה גם בשימוע (עמודים 22 ו-36 לתמליל השימוע). תלונות אלה של הנתבעת כלפי התובע באו לידי ביטוי במכתב הזימון לשימוע, הנושא תאריך 1.4.14, שנמסר לתובע (סעיף 26 לתצהיר התובע; נספח ד' לתצהיר). לאור טרוניות אלה שהיו לנתבעת כלפי התובע ותפקודו, נראה זה סביר כי היא תבקש לפטרו. הגם שארמון, אלי וסוניה העידו כולם כי ניתנו לתובע מספר הזדמנויות לתקן את דרכיו- לאור העובדה כי הוכיח עצמו בעבר כנהג מהימן ויעיל- ניכר כי הנתבעת לא סברה שהתובע שינה מאופן התנהלותו. אנו קובעים כי התנהגות שכזו מצד עובד- כדוגמת התובע- המסרב לקבל את מרות מעסיקו, מהווה עילה סבירה מצידה של הנתבעת לבקש לסיים את העסקתו.
5. ממסמכים שהוצאו בזמן אמת- עובר לסיום העסקתו של התובע ובסמוך לאחר מכן- עולה כי לא רק הנתבעת הלינה על תפקודו של התובע, אלא אף לקוחותיה. גם טעם זה מחזק את המסקנה שהיה זה אך סביר שהנתבעת תפטר את התובע. כך, נשלחו לנתבעת מכתבי תלונה על תפקודו של התובע ממספר לקוחות, ובהם: מכתב מיום 5.2.13 שנשלח לנתבעת על ידי "אליקם- העמותה למען הקשיש קריית מוצקין" (להלן- העמותה), ובו נכתב כי לאחר כמה שנים בהם קיבלה העמותה שירות משביע רצון על ידי התובע, השתנתה לרעה התנהגותו והוא מרשה לעצמו לבטא את דעתו בצורה שלילית, כמו בעת שנדרש לצרף מטופל נוסף להסעה, מן הטעם שהדבר יגרום לו לסטות ממסלולו. נעיר, כי לפי עדותה של סוניה, התובע הפסיק לבצע הסעות עבור העמותה משלא רצו אותו שם (עדותה בעמוד 36 פרוטוקול). מכתב שני הינו מחברת "פלרז הנדסה בע"מ" (להלן- "פלרז"), מיום 20.11.12, בו נכתב כי התובע משמש כנהג הסעות תקופה לא מעטה ולאורך התקופה הגיעו לא מעט תלונות על היחס שהוא מפגין לעובדי "פלרז", ומקבל החלטות שאינן תואמות סיכומים מוקדמים של "פלרז" מול הנתבעת. בין היתר, מתואר מקרה בו התובע לא המתין לאחד מעובדי "פלרז". עוד נרשם במכתב, כי הנתבעת מתבקשת להחליף את התובע בנהג אחר מטעמה. נעיר, כי בפועל חדל התובע לבצע הסעות עבור "פלרז" לאחר התלונות שקיבלה הנתבעת. על כך העידה סוניה, והתובע לא סתר זאת (עדותה בעמוד 36 לפרוטוקול). עוד נציין, כי התובע היה מודע למכתבה של "פלרז" ואף הגיב עליו במכתבו מיום 25.11.12 לארמון, בו ציין, בין היתר, כי לא היה מקום שימתין לעובד שהיה "מאחר סידרתי" כהגדרת התובע. התובע עוד הליך על כך שארמון לא גיבה אותו מול "פלרז", ואף היה הכח המניע מאחורי כתיבת מכתב התלונה הנ"ל (נספחים ג1 ו-ג2 לתצהיר התובע). מכתב נוסף, מיום 2.12.13, מוען לאלי על ידי מנהל ייצור בחברת "י. כהן בע"מ" (להלן- "י. כהן"). שם צויין כי התובע סירב לקחת את העובדים בהסעה ברכבו בטענה שהם לא נקיים על מנת לעלות לרכב, ועזב את המקום ללא סיבה מוצדקת הגם שהתבקש לחזור. עוד נרשם שם כי הנתבעת שלחה הסעה חלופית, שהגיעה כעבור שעה. בעקבות האירוע, קנסה "י. כהן" את הנתבעת בגין האיחור ב- 500 ש"ח.
6. מכתב נוסף, אשר כותרתו "תיעוד תלונה על הנהג/ת (בהתאם לתקנות התעבורה)" נכתב על ידי קצין הבטיחות של הנתבעת ביום 26.3.14. במכתב זה, מתאר קצין הבטיחות אירוע בו היה מעורב התובע ביום 21.3.14, במהלכו נקלע לדין ודברים ואף קילל בנוכחות ילדים שהמתינו ברכב ההסעות שלו. עוד מצויין שם כי התובע הכחיש בתחילה את האירוע ובהמשך הודה כי היה שיג ושיח מול עובר אורח, אולם שחלופת מילים זו לא כלל קללות. קצין הבטיחות ציין במכתב זה, תחת הכותרת "מסקנות ,ומהות הטיפול בתלונה", כי על פניו נראה כי היה אירוע שלווה בשפה לא נקייה. עוד נרשם שם כי "מדובר בנהג שלא אחת המפגשים עימו לווה ב'עקיצת' ארועים שונים. המנהלים בחברה ויש לשקול המשך עיסוקו בחברה מפאת מירמור הנהג לאופן התנהלות בחברה.". מכתב נוסף המלין על תפקודו של התובע נכתב על ידי בית הספר "נתיבות משה" ביום 30.3.14. במכתב זה, המופנה לאלי, מציין מנהל בית הספר כי התובע הוריד תלמידים במהלך ההסעה מן הטעם שאלו הפריעו לו בנהיגה. המנהל הבהיר לאלי כי התנהגות זו עשויה היתה להסתיים באסון, וככלל זוהי לא התלונה היחידה בנוגע לתובע, ומשכך מבקש הוא כי התובע יחדל לעבוד בקו זה (מכתבי התלונה צורפו כולם כנספח ג1 לתצהיר התובע; נספחים א1-א3 לתצהיר אלי; נספחים א1-א3 לתצהיר ארמון). אנו קובעים, כי ממכתבים אלו אך סביר להסיק כי הנתבעת הגיעה למסקנה שהמשך העסקתו של התובע בשורותיה מזיק לה. אך סביר, לגישתנו, כי הנתבעת תהיה מעוניינת בסיום העסקתו של התובע, שבהתנהלותו היה עשוי להביא לפגיעה קשה בשמה הטוב ובהצלחתה הכלכלית.
7. התובע טען כי הנתבעת "הזמינה" את המכתבים בעקבות התביעה המקורית שהגיש ופניותיו של בא כוחו לנתבעת. עוד טען כי אלי אמר שידרוש מכל לקוח מכתב תלונה על התנהלות התובע, הכל במטרה לגרום לו להתפטר (סעיפים 16-19 לתצהיר התובע). אנו דוחים טענה זו של התובע. התובע לא הוכיח כי מכתבי התלונה נכתבו ללא כל בסיס, ולא הכחיש את הטענות נגדו המופיעות שם. כך, לדוגמה, התובע לא ביקש להעיד אף אחד מהלקוחות שהלינו על התנהגותו. כאשר נשאל על כך בעדותו, השיב כי לא מצא כל טעם לעשות כן (עדותו בעמוד 27 לפרוטוקול). בנוסף, עיון בתאריכי המכתבים מעלה כי הן מכתב "פלרז" והן מכתב העמותה נשלחו כשמונה חודשים בטרם הוגשה התביעה המקורית. התובע לא הסביר הכיצד טענתו בעניין העילה לשליחת המכתבים עולה בקנה אחד עם עובדה זו. אנו אף דוחים את טענת התובע לפיה לא ידע על התלונות נגדו, פרט לזו של "פלרז" עליה אף הגיב (עדותו בעמוד 27 לפרוטוקול). זאת, משאף מכתבי העמותה ו"י. כהן" צורפו לכתב ההגנה של הנתבעת אשר הוגש במסגרת התביעה המקורית כבר ב-2/14, כך שהתובע- לו רצה בכך- יכול היה להתייחס לאלו בכתב התביעה המתוקן שהגיש ואף בתצהירו.
8. מכל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע אכן פוטר לאלתר במהלך שיחת השימוע שערך לו ארמון ביום 8.4.14.
9. משפוטר התובע, זכאי הוא לפיצויי פיטורים. באשר לגובה השכר הקובע לשם חישוב פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, טוען התובע כי יש להעמיד סכום זה על 6,225 ש"ח- סכום הכולל את רכיב "משכורת" וכן רכיב "שעות נוספות גלובלי". לפי התובע, הפיצול בשכרו היה מלאכותי ואין להכיר בפיצול זה באופן שיפגע בזכויותיו. הנתבעת, מנגד, טוענת כי שכרו הקובע של התובע עומד על 5,239 ש"ח לחודש. אנו קובעים כי פיצויי הפיטורים של התובע יחושבו על בסיס שכר היסוד בלבד, נכון למועד בו פוטר, ללא רכיב "שעות נוספות גלובלי". מדובר בשכר קובע של 5,239 ש"ח. זאת, משגמול "שעות נוספות גלובלי" ששולם לתובע - ממש כמו רכיבי השכר בערך של 125% ו- 150% ששולמו לו מעת לעת- שולם עבור עבודה בשעות נוספות בפועל. אין מדובר ברכיב שכר פיקטיבי כי אם ברכיב שכר אמיתי. הרי התובע עצמו טוען כי מתכונת עבודתו כללה עבודה בשעות נוספות רבות (סעיף 58 לכתב התביעה; סעיף 97 ונספח א1 לתצהירו; סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963; תקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964; דב"ע (ארצי) מד/ 3-34 אלון - בנק ישראל, פד"ע טז 76 (1984) (להלן- עניין אלון)). התובע הסכים, בהתנהגותו, לפיצול השכר ב- 4/12 ולכן אין הוא יכול להלין עתה באשר לבסיס "השכר הרגיל" שלו. זאת אנו למדים מהעובדה שהתובע בחר שלא לנקוט בהליך משפטי בסמוך לאחר השינוי באופן תשלום שכרו, אלא רק במסגרת התביעה המקורית אשר הוגשה כשנה וחצי מאוחר יותר (ע"ע (ארצי) 498/09 אקי"ם - טלקר, פס' 28-30 לפסק הדין (2010)).
10. התובע שהה בימי מחלה בין מועד השימוע ועד 10.4.14 (כולל). משכך, רק בתום ימי המחלה יכולה היתה הנתבעת לקבוע את מועד סיום ההעסקה (סעיף 4א לחוק דמי מחלה, התשל"ו- 1976 (להלן- חוק דמי מחלה)). על כן, תקופת העסקת התובע השתרעה החל מיום 24.12.06 ועד ליום 10.4.14. מדובר בתקופה של 87.5 חודשים. לפיכך, על הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בגובה 38,201 ש"ח. סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14, הוא מועד סיום העסקת התובע. פיצויי הפיטורים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כאמור, ישולמו לתובע על ידי שחרור של רכיב פיצויי הפיטורים שנצבר על שמו במסגרת קופת גמל לתגמולים ולפיצויים ("ביטוח מנהלים") שפתחה עבורו הנתבעת (להלן- קופת הגמל). ככל שנצבר בקופת הגמל סכום נמוך מזה שפסקנו כאן, תשלם הנתבעת את ההפרש על ידי תשלום ישיר לידי התובע. לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. זאת, מאחר ודרישות התובע כפי שהועלו על ידו בשימוע, יכולות היו לגרום לנתבעת לסבור, סובייקטיבית, כי התובע אינו מעוניין להמשיך לעבוד. קבענו כבר לעיל שלא כך היה מבחינה אובייקטיבית, אולם לעניין פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, כן ניתן להביא זאת בחשבון.
11. מאחר ופיטוריו של התובע נעשו לאלתר, על הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים, בגובה שכר עבודתו בחודש האחרון להעסקתו. נעיר, בבחינת למעלה מן הצריך, כי העובדה שהתובע מצא עבודה חלופית בסמוך לאחר מועד פיטוריו, אינה מעלה או מורידה מחובתה של הנתבעת לשלם לתובע בגין העובדה שלא ניתנה לו הודעה מוקדמת כדין (עדות התובע בעמוד 19 לפרוטוקול). גם פיצוי זה ישולם לתובע על בסיס שכר היסוד שקיבל במסגרת משכורתו האחרונה, ויעמוד על 5,239 ש"ח (סעיפים 1, 3(3) ו-7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001). סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14, הוא מועד סיום העסקתו של התובע.

גמול בגין עבודה בשעות נוספות

1. התובע טוען כי במהלך עבודתו עבד שעות נוספות רבות, שבגינן לא שולמה לו תמורה מלאה. הנתבעת אינה מכחישה כי התובע נדרש לעבוד לעיתים בשעות נוספות. היא אף אינה חולקת על רישומי השעות- ובהן השעות הנוספות- שערך התובע, ושאלו ביטאו עבודה בפועל של התובע. יחד עם זאת, הנתבעת טוענת כי לתובע שולם גמול בגין שעות העבודה הנוספות. גמול זה בא לידי ביטוי, בתחילה, בשכר גלובלי גבוה במיוחד. בהמשך, בתשלום גלובלי בגין רכיב של שעות נוספות אשר שולם בנפרד מרכיב שכר היסוד. כן בוצע התשלום על דרך של תשלום נקודתי, כאשר נדרש התובע לעבוד בשעות נוספות במהלך ההפסקה שבין שני הסידורים, והדבר מצא ביטויו בתלושי השכר בתוספת שכר בשיעור של 125% ו- 150%. הנתבעת עוד מוסיפה, כי ככל שתתקבל תביעתו של התובע באשר לתשלום תוספת שכר בגין שעות נוספות, זו צריכה להתייחס אך לתקופה בה קיבל התובע שכר גלובלי בלבד. היינו, עובר לתקופה בה שונתה מתכונת תשלום השכר החודשי, כך ששיקפה תשלום בפועל בגין שעות נוספות.
2. על מנת לבחון את זכאותו של התובע לגמול עבודה בשעות נוספות, יש להידרש לשאלה האם הוכח בפנינו מה היו שעות העבודה של התובע. הנתבעת, כמעסיקתו של התובע, מחוייבת היתה לנהל לגביו פנקס שעות עבודה (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן- חוק שעות עבודה ומנוחה)). הנתבעת לא הציגה בפנינו ראיות המעידות על כך שניהלה פנקס שעות עבודה לגבי התובע. הנתבעת לא חלקה על כך שהיו בידיה האמצעים לעקוב אחר שעות עבודתו של התובע- למשל באמצעות מערכת ה- GPS- וכי עשתה בה שימוש (סעיפים 9 ו-132-133 לתצהיר אלי; עדות סוניה בעמוד 37 לפרוטוקול). הנתבעת לא הציגה בפנינו נתונים ממערכת ה- GPS המתייחסים לתובע. תחת זאת, הסתפקה הנתבעת בהצגת דו"חות הנושאים כותרת "רישום עבודה לנהג" המתייחסים לחמישה חודשים בלבד, 2-6/12 (נספח ב' לתצהיר אלי) (להלן- דו"חות רישום עבודה לנהג).
3. אנו קובעים כי דו"חות רישום עבודה לנהג שהציגה הנתבעת אינם בגדר פנקס שעות עבודה. ראשית, הם אינם מייצגים את כל תקופת העסקת התובע שעמדה על כ- 87 חודשים, אלא רק חלק זעיר ממנה. שנית, הנתונים בדו"חות רישום עבודה לנהג אינם כוללים את מלוא שעות העבודה בפועל של התובע מדי יום. זאת, משיש בהם התייחסות רק לשעות בהן ביצע התובע את שעות ההסעה בפועל. אנו מקבלים את טענת התובע, לפיה יש לערוך חישוב עבור מלוא השעות בהן עסק בנהיגה לצורך ביצוע עבודת ההסעה. כך, עיון ברישומים שערך התובע ביומנים שצרף (נספח ח5 לתצהירו) מעלה כי זה כלל, במכסת שעות העבודה שלו, אף את שעות הנסיעה שנדרש לבצע מן העת שהחל בנסיעה מביתו ועד לתחילת ההסעה הראשונה בסידורי הבוקר והצהרים, וכן את פרק הזמן שארך לו מן העת בה סיים את הנסיעה האחרונה בכל אחד מהסידורים ועד לשובו לביתו. משעבודת התובע היתה הסעת לקוחות הנתבעת- הוא זכאי לשכר עבודה מן העת בה יצא ממעונו ועד ששב אליו. זאת מאחר והתובע, בבוקרו של יום, או בתחילת סידור הצהרים, נסע ישירות מביתו לנקודת האיסוף הראשונה של הנוסעים. בסוף יום העבודה או בתום סידור הבוקר, היה נוסע ישירות מנקודת ההורדה האחרונה של הנוסעים, לביתו (עדות התובע בעמודים 15-16 ו-26 לפרוטוקול; סעיף 93 לתצהיר התובע). יחד עם זאת, נבהיר כי אין התובע זכאי לתשלום כלשהו עבור שעות נוספות בפרקי הזמן בהם נסע ממשרדי הנתבעת לביתו ומביתו למשרדי הנתבעת. מן העת שסיים התובע את סידור הבוקר, ועד למועד בו יצא לנסיעתו הראשונה עבור סידור הצהרים, שהה התובע בהפסקה- ועל כך נרחיב בהמשך. את שעות הנסיעה שלו במהלך הפסקות אלה אין לכלול במסגרת שעות העבודה שלו בפועל.
4. לעומת הנתבעת, שלא הציגה בפנינו פנקס שעות עבודה, הציג התובע רישומים מפורטים שערך בנוגע לשעות עבודתו. התובע הסביר כי ערך רישומים שלו בזמן אמת וכי הם משקפים את שעות עבודתו בפועל, למעט עבודות כגון שהות בכוננות, טיפולים במוסך ועוד, אותם נדרש, לטענתו, לבצע בפרק הזמן שבין תום סידור הבוקר לתחילת סידור הצהרים (להלן- שעות הכוננות). התובע הסביר כי רשם ביומניו, לגבי כל יום עבודה, את פירוט הנסיעות שנדרש לבצע, את השעות בהן נדרש נדרש להיות בכל נקודת ציון, וכן את השעות בהן החל את עבודתו למן העת בה יצא מביתו, ואת שעת חזרתו לביתו. זאת, בהתייחס הן לסידור הבוקר והן לסידור הצהרים (סעיף 55 לתצהיר התובע; נספחים א1 ו- ח5 לתצהירו; עדותו בעמוד 22 לפרוטוקול). נטעים, כי לסוגיית שעות הכוננות נתייחס בהמשך פסק הדין. הדיון בפרק זה מתייחס לתביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות, בהתעלם משעות הכוננות. יצויין, כי הנתבעים לא חלקו כי רישומי התובע משקפים את השעות בהן ביצע נסיעות (דברי באת-כח הנתבעים בעמוד 55 לפרוטוקול). אנו קובעים, איפוא, כי רישומי התובע בנוגע לשעות עבודתו בביצוע נסיעות- משקפים את שעות עבודתו בפועל.
5. בבואנו לחשב את שעות עבודתו של התובע בפועל (ללא עבודה נטענת בשעות הכוננות), פנינו לטבלאות שצרף התובע לתצהירו, ואשר לטענתו מהווים ריכוז של הנתונים שנרשמו ביומניו (נספח א1 וסעיף 66 לתצהיר התובע) (להלן- דו"חות ריכוז שעות עבודה). הנתבעת לא טענה כי דו"חות ריכוז שעות העבודה אינם משקפים את שעות עבודתו בפועל של התובע. נעיר כי לא נלקחו בחשבון, במסגרת חישובנו, שלושה ימים בהם מציין התובע- בדו"חות ריכוז שעות העבודה - "מוסך" (ראו, למשל, הימים 7-9.10.09). זאת, משלא ברור כיצד חישב התובע שעות עבודה עבור אותם ימים, והאם כלל עבד בהם. יובהר, כי סך של ארבע שעות כן חושב עבור יום 6.10.09- הגם שגם לגביו צויין "מוסך" בדו"חות ריכוז השעות- שכן עבור אותו היום פורטו שעות עבודה בסידור הבוקר. עוד יום שלא נכלל בחישובנו הינו יום ה- 27.2.09, בו, לצד המילה "חופש" ציין התובע שעבד שש שעות. גם במקרה הנ"ל לא ברור כיצד חישב התובע את שעות העבודה, וכיצד עבודתו ביום זה מתיישבת עם הערתו בדו"חות ריכוז שעות עבודה כי שהה בחופש.
6. משעמדנו על האופן בו יש ללמוד על מספר שעות העבודה בפועל של התובע, נפנה עתה לבחינת אופן חישוב התשלום עבור שעות אלה. קודם לכן נבהיר כי בחישובנו לא הסתמכנו על האמור בחישובים שערך התובע באשר לתשלום שעל הנתבעת לשלם לו בגין רכיב זה, אותם צרף לתצהירו (נספחים י1 ו-י2 לתצהיר). זאת, ממספר טעמים. האחד, עיון בחישוביו של התובע, מעלה כי ברבים מימי ראשון כפל את השעתיים הראשונות בערך השעה בשיעור של 150%. כשנשאל על ידי בית הדין על כך, השיב ב"כ התובע כי תעריף זה התווסף במידה ולתובע לא ניתנה הפסקה של שמונה שעות לפחות בין סיום סידור הצהרים לתחילת סידור הבוקר ביום שלמחרת (סיכומי התובע בעמוד 65 לפרוטוקול). אנו דוחים טענה זו. ראשית, התובע לא הצביע על כל מקור נורמטיבי לאופן חישוב זה. אכן, סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי בין יום עבודה אחד למשנהו תחול הפסקה של שמונה שעות. אולם, אין כל אינדיקציה לכך שפרק זמן קצר יותר יזכה את העובד בתשלום עבור שעת עבודה בשיעור גבוה מהרגיל. שנית, עיון בדו"חות ריכוז שעות העבודה מעלה כי ברוב המכריע של הימים עמד פרק הזמן בין שעת סיום העבודה שנכללה במסגרת סידור הצהרים לשעת תחילת העבודה במסגרת סידור הבוקר למחרת היום על למעלה משמונה שעות. בנוסף, השעתיים הראשונות בבוקר בשיעור 150%, חושבו עבור ימי ראשון כאשר פרט לארבע הזדמנויות, לא עבד התובע בימי שבת. טעם נוסף לדחיית אופן החישוב של התובע הינה העובדה שערך השעה שנקב התובע עבור כל חודשי העבודה, כולל התקופה שלאחר הפיצול בשכרו בחודש 4/12, חושב כמנה של שכר העבודה של התובע הכולל הן את רכיב "משכורת" והן את רכיב "שעות נוספות גלובלי". זאת, הגם שכבר קבענו לעיל כי האחרון היווה תוספת אותנטית לשכרו של התובע, ולא היווה חלק אינטגרלי ממנו, ולפיכך אין מקום להתייחס אליו על מנת לגזור את ערך השעה. עוד עילה לדחיית חישוביו של התובע הינה שבטבלאות שהגיש נפלו מפעם לפעם טעויות באשר לימי עבודתו בפועל. כך, לדוגמה, מצויין בנספח י2 כי התובע עבד ביום 1.10.08. על פי דו"חות ריכוז שעות העבודה (נספח א1 לתצהיר התובע)- התובע לא עבד ביום זה. למרות זאת, בנספח י2 לתצהיר התובע צויין שכן עבד, תוך שנרשמו שעות העבודה של היום העוקב- ה- 2.10.08.
7. באשר לערך השעה הרלבנטי, אנו קובעים כי היה מקום לגזור סך זה מחלוקת השכר הרגיל ששולם לתובע באותו החודש, ב- 186. נציין, כי בבואנו לקבוע את גובה השכר הרגיל, לא נלקחו בחשבון רכיב "שעות נוספות גלובלי"- על אף טענת התובע בעניין- משכבר קבענו לעיל כי רכיב זה שיקף תוספת אותנטית לשכרו של התובע. עוד לא נלקח בחשבון רכיב שעות נוספות בערך של 125% ו- 150%, ששולמו לתובע מעת לעת, משלא היתה מחלוקת כי אלה גילמו תוספת שכר בגין שעות נוספות שביצע התובע בפועל עבור הנתבעת- בין אם לפני או אחרי שהוחלט לפצל את שכרו כך שיכלול תוספת קבועה ל-"שעות נוספות גלובלי". עוד לא נכללו רכיב "פרמיה", שבהתאם לעדותה של מיכל שולם לתובע במידה והנתבעת ביקשה להעניק לו תמריץ בגין התנהגותו (עדותה בעמוד 56 לפרוטוקול); ורכיב "כלכלה", אשר לא נטען כי שולם ללא בסיס, כך לדוגמה עבור שהות ממושכת של התובע מחוץ לביתו.
8. לאחר קביעת ערך השעה, כפלנו סך זה במספר השעות בשיעורים 100%, 125% ו- 150%. כך, שכרו היומי והשבועי של התובע חושב על ידנו באופן הבא: בימים ראשון עד חמישי, כל שעה במשך שמונה השעות הראשונות חושבה לפי תעריף שעתי רגיל- בהתאם להסברנו לעיל; שעתיים נוספות, הן השעה התשיעית והעשירית, חושבו בתעריף של 125% מהשכר הרגיל ויתר השעות בתעריף של 150%. עבור עבודתו בימי שישי, חושבו סך השעות המביאות לכדי 43 שעות שבועיות, בתעריף של 100%, שעתיים נוספות חושבו בתעריף של 125% מהשכר הרגיל ויתר השעות בתעריף של 150%. יוער, כי במידה והתובע נעדר מעבודתו במהלך ימים ראשון עד חמישי היעדרות שבגינה קיבל שכר- כך לדוגמה יום חופש או מחלה- חושבו השעות הנוספות של יום שישי באותו השבוע כאילו עבד שמונה שעות בימי ההיעדרות הנ"ל (ע"ע (ארצי) 188/06 בוג'ו – קל בניין בע"מ, פסקה 35.3 לפסק דינה של השופטת גליקסמן (28.11.2010) (להלן- עניין בוג'ו)).
9. באשר לעבודת התובע בימי שבת- עיון בדו"חות ריכוז שעות עבודה מעלה כי במהלך כל תקופת עבודתו של התובע בנתבעת, נדרש הוא לעבוד בארבע הזדמנויות בימי שבת בערב: ביום ה- 28.7.07 (בין השעות 19:00 ועד ל-22:00); ב- 24.1.09 (בין השעות 21:00 ועד ל-22:30); ב- 7.3.09 (בין השעות 20:30 ועד ל-22:00) וב- 30.5.09 (בין השעות 17:45 ועד 19:45). עבור עבודתו בימי שבת אלה, זכאי התובע לגמול עבודה במנוחה השבועית, בשיעור של 150% מהשכר השעתי, במידה ולא חלפו 36 שעות בין מועד סיום עבודתו של התובע ביום שישי שקדם- בין אם שעות העבודה בפועל נעשו במסגרת יום השבת או במוצאי השבת. בנוסף, כל אימת ושעות העבודה ביום שבת בערב חלו בסופו של שבוע בו עבד התובע 43 שעות רגילות לפחות, יהיו השעתיים הראשונות לעבודתו בתעריף של 175% ובתעריף של 200% החל מהשעה השלישית ואילך (ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים- חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ – חודאדי (19.1.2010) (להלן- עניין ניצנים)).
10. כך, עבור שלוש שעות עבודתו ביום 28.7.07, אשר החלו בטרם חלפו 36 שעות מהעת בה סיים התובע את עבודתו ביום שישי, ה- 27.7.07 (10:00 בבוקר), זכאי התובע לתשלום בשיעור 150%. יחד עם זאת, במהלך שבוע זה, השלים התובע, בין הימים ראשון ועד שישי, 43 שעות עבודה רגילות. לפיכך, חושב שכרו באופן הבא: שעתיים ראשונות בתעריף של 175%, ושעה נוספת, בתעריף של 200%. כך, עבור שעה וחצי של עבודה ביום 24.1.09, אשר החלו בטרם חלפו 36 שעות מהעת בה סיים התובע את עבודתו ביום שישי, ה- 23.1.09 (15:00 בצהרים), זכאי התובע לתשלום בשיעור 150%. יחד עם זאת, במהלך שבוע זה השלים התובע, בין הימים ראשון ועד שישי, 43 שעות עבודה רגילות. לפיכך, חושב שכרו באופן הבא: שעה וחצי בתעריף של 175%. כך, עבד התובע שעה וחצי ביום 7.3.09. בגין יום זה, בו עבד במוצאי שבת, זכאי התובע לגמול עבודה במנוחה שבועית, מאחר ועבודתו החלה בטרם חלפו 36 שעות מהעת בה סיים התובע את עבודתו ביום שישי, ה- 6.3.09 (14:15 בצהרים). בנוסף, במהלך שבוע זה השלים התובע, בין הימים ראשון ועד שישי, 43 שעות עבודה רגילות. לפיכך, גם עבור יום זה חושב שכרו באופן הבא: שעה וחצי בתעריף של 175%. כך, עבד התובע ביום שבת ה- 30.5.09, במשך שעתיים. ואולם, עבודה זו החלה לאחר שזכה התובע ל-36 שעות מנוחה, שכן יום שישי היה חג שבועות, בו הנתבעת (והתובע) לא עבדו. בנוסף, בשבוע זה לא עבד התובע 43 שעות רגילות, שכן אף יום העבודה שלו ביום חמישי, ה- 28.5.09 ארך שלוש שעות בלבד. משכך, ומשלא הוכח לנו כי שעות העבודה חלו בטרם צאת השבת, אנו קובעים כי עבודת התובע ביום 30.5.09 תחושב לפי תעריף של 100%.
11. ממכפלת ערך השעה בכמות שעות העבודה הפחתנו את הסך ששולם בפועל לתובע בגין שעות עבודתו בפועל- היינו, גם רכיב "משכורת", גם רכיב "שעות נוספות גלובלי" וגם השכר ששולם מעת לעת עבור שעות עבודה נוספות, בשיעורים של 125% ו- 150%. היינו, סך זה לא כלל שכר ששולם לתובע בגין רכיבי "פרמיה" ו"כלכלה", משקבענו לעיל כי תוספות אלה לא ניתנו לתובע בגין שעות הסעה שביצע בפועל. נציין כי בדו"חות ריכוז שעות העבודה (נספח י1 לתצהיר התובע), סיפק התובע נתונים רק לתקופה שבין 1/07 ועד ה-2/14, ולא מעבר לכך. משכך, אף אנו נהגנו באופן זה. באשר לחודשים 3-4/12, התובע לא כלל לגביהם נתונים בדו"חות ריכוז שעות העבודה. הוא גם לא הציג תרגום לעברית של יומניו (אשר נערכו בשפה הרוסית) לחודשים אלו (נספח ח5 לתצהירו). משכך, נתעלם בחישוב שנערוך מחודשים אלו. חישובינו מוצגים בטבלה הנ"ל:

1. יוער, כי כעולה מהטבלה שלעיל, קיימים חודשים בהם עלתה כמות שעות העבודה בתעריף 100% על 186. עובדה זו אין בה כשלעצמה כדי לזכות את התובע בגמול עבודה בשעות נוספות. זאת מאחר והחישוב שערכנו לעיל לגבי גמול עבודה בשעות נוספות נעשה על כבר על בסיס מדוייק יותר של חישוב יומי ושבועי.
2. לפי הנתבעת, יש בשכר ששולם לתובע- בין כאשר זה שולם באופן גלובלי ובין לאחר שנערך פיצול המתייחס באופן פרטני לרכיב "שעות נוספות גלובלי"- משום תשלום עבור שעות נוספות. הנתבעת מסבירה כי לא בכדי שכרו של התובע היה תמיד גבוה משכר מינימום. היא הסבירה כי עבודת הנהג כוללת סטיות הקשורות למצב הכביש, לפקקים, לנוסעים ולגורמים חיצוניים, משכך שולם השכר על בסיס גלובלי תוך התחשבות בכמות השעות. הנתבעת מוסיפה כי חזרתו של התובע מהסכמתו לקבל את השכר הכולל דורשת בהכרח השבה של השכר שקיבל ביתר, ולכן ככל שהוא עומד על דעתו כי השכר שקיבל אינו משקף נכונה תשלום עבור שעות נוספות, הרי שעליו להשיב לנתבעת את כל הסכומים מעבר לשכר מינימום (סיכומי הנתבעת בעמוד 66 לפרוטוקול).
3. ראשית, יש לדחות את טענת הנתבעת, בסיכומיה, לפיה התובע הבין כי קיבל שכר מינימום עבור שעת עבודה (עמוד 66 לפרוטוקול). לא מצאנו כי משתמע מהאמירה של התובע, אליה הפנתה הנתבעת, כי הוא סבר שהשכר המגיע לו או שסוכם עמו הוא שכר מינימום, אלא שלכל הפחות הניח שלא יקבל פחות משכר מינימום. אף עיון בתלושי השכר של התובע והשוואתם לשיעורי שכר המינימום שנקבעו לאורך תקופת עבודתו מעלה כי בכל עת היה שכרו השעתי של התובע גבוה בהרבה משכר המינימום השעתי. נציין, כי אף הנתבעת לא טענה אחרת. להיפך, בסיכומיה הסבירה כי שכרו של התובע תמיד היה גבוה משכר מינימום, שכן שיקף עבודה בשעות נוספות. מטעמים אלו יש גם לדחות את טענת ההשבה שהעלתה הנתבעת.
4. שנית, יש לדחות אף את טענת הנתבעת כי השכר הגלובלי שקיבל התובע בתקופת עבודתו הראשונה, היינו, עד לחודש 3/12 (כולל) כלל תגמול על שעות נוספות שביצע בפועל התובע. סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) אוסר מפורשות תשלום שכר, בסכום אחד, הכולל הן שכר רגיל והן תשלום בגין שעות נוספות. לפיכך, אין לראות בתשלום השכר בגין רכיב "משכורת" ששולם לתובע עד לחודש 3/12 (כולל) כדי לשקף תגמול בגין שעות נוספות. יש לחשב, כפי שציינו לעיל, את ערך השעה הרגילה כמנה של סך השכר באותם החודשים ב-186, ואת גובה התשלום בגין השעות הנוספות- בין בתעריף 125% או 150%, לאורו. אנו אף דוחים את טענתה החלופית של הנתבעת, לפיה במידה ויש מקום לחייב אותה בגין תשלום עבור שעות נוספות של התובע, חיוב זה אמור לחול רק בגין התקופה בה קיבל התובע שכר גלובלי (סיכומי הנתבעת, בעמוד 68 לפרוטוקול). לטעמנו, גם בתקופה בה שילמה הנתבעת לתובע רכיב "שעות נוספות גלובלי", היה זכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות. זאת, מאחר וגם בחודשים בהם שולם לתובע שכר בגין רכיב "שעות נוספות גלובלי", היינו החל מחודש 4/12 ואילך, לא שיקף תשלום זה את שעות העבודה בפועל (עניין אלון, פס' 1-2 לפסק הדין).
5. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת חבה לתובע תשלום בגין גמול עבודה בשעות נוספות שביצע בפועל, כמפורט בחישוב לעיל. לפיכך, אנו קובעים כי בגין רכיב זה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 152,073 ש"ח. סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.10, שהוא אמצע התקופה.

זכאות התובע לתשלום עבור "שעות הכוננות"

1. לפי התובע, הוא נדרש לעמוד לרשות הנתבעת החל מהשעה 5:00 בבוקר ועד לשעה האחרונה של סידור הצהרים. היינו, לטענת התובע, מעבר לסידורי הבוקר והצהרים המוגדרים בזמן- במהלכם ביצע הסעות בפועל- היה עליו להיות זמין לקריאות הנתבעת לצורך קבלת מידע על סידור עבודה לצהרים; לביצוע הסעות דחופות; לשם ביצוע תיקונים ו/או טיפולים ברכבים בהם נהג; לצורך שטיפת הרכבים בהם נהג; ולצורך נוכחות בתדריכים של קצין הבטיחות של הנתבעת (סעיפים 11, 54-57, 89 ו-100 לתצהירו) (להלן- המטלות הנלוות). התובע מבהיר כי הנתבעת סיפקה לו מכשיר טלפון נייד על מנת שיהיה זמין כל אימת שתזדקק לשירותיו, כך שהוא נאלץ בפועל להיות זמין 24 שעות ביממה לצרכי הנתבעת. לפיכך, לפי התובע, הוא לא היה חופשי לעשות כרצונו בשעות ההפסקה, ופרק הזמן שחל בין סידור הבוקר לסידור הצהרים היווה שעות עבודה בפועל, "שעות כוננות" כהגדרתו, בגינן יש לשלם לו שכר עבודה. זאת, אף אם לא עבד בפועל. התובע עותר בתביעתו כאן לתשלום בגין שעתיים- החלות בזמן ההפסקה בין שני הסידורים- עבור כל יום בו עבד בפועל.
2. הנתבעת מכחישה את טענות התובע. לפי הנתבעת, במהלך השעות שבין סידור הבוקר לסידור הצהרים, היה התובע אדון לעצמו ולא נדרש לעמוד לרשותה. עוד היא מוסיפה כי העובדה שציידה את התובע במכשיר טלפון נייד- שהיה ברשותו כל יום, כל היום- לא חייבה אותו להיות זמין לפניותיה 24 שעות ביממה, ועובדה היא שאף התובע אינו עותר לתשלום בגין שעות עבודה בערבים ובלילות לאחר שסיים את ההסעות שביצע במסגרת סידור הצהרים. הנתבעת טוענת כי את המטלות הנלוות השונות אליהן מתייחס התובע הנוגעות לתחזוקת הרכב, יכול היה התובע להשלים- וכך אף נהג בפועל- בפרקי הזמן הפנויים בין ההסעות שביצע תוך כדי סידור הבוקר ו/או הצהרים, כמו יתר נהגיה (עדות סוניה בעמוד 37 לפרוטוקול; סיכומי הנתבעת בעמוד 67 לפרוטוקול). בנוסף, הנתבעת מציינת כי אף אם פנתה לתובע לעיתים רחוקות בבקשה לבצע נסיעה דחופה במהלך השעות שבין שני הסידורים, התובע לא היה מחוייב לבצען ובמידה ונענה לבקשתה, קיבל תמורה נפרדת ומיוחדת על כך.
3. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה לתשלום שכר עבור "שעות הכוננות" להידחות.
4. הוברר לנו כי ככלל עבד התובע במתכונת קבועה, בין הימים ראשון ועד שישי. זאת, משהקווים בהם פעל היו לרוב אצל לקוחות קבועים, כאשר סידורי העבודה שלו היו ידועים מראש. בהתאם למתכונת קבועה זו, לתובע היתה הפסקה בין סידור הבוקר לסידור הצהרים, שאורכה כארבע שעות (סעיפים 5, 7-8, 50-51 ו-107-108 לתצהיר אלי; סעיף 6 לתצהיר ריאד; סעיף 6 לתצהיר חאלד; עדותו בעמוד 44 לפרוטוקול; עדות התובע בעמודים 15 ,16 ו-17 לפרוטוקול; עדות סוניה בעמודים 32-35 לפרוטוקול). הדבר אף עולה מהעובדה שהנתבעת סיפקה, בעיקר, שירותים ללקוחות מוסדיים- בתי עסק ובתי ספר (סעיף 3 לתצהיר אלי). עוד שוכנענו, כי תוך כדי סידורי העבודה נהנה התובע מהפוגות באופן תדיר, ולטענת הנתבעת- שאף אותה אנו מקבלים- בזמנים אלו היה חופשי לבצע את המטלות הנלוות (סעיפים 52-53, 60 ו-82 לתצהיר אלי; עדות סוניה בעמוד 39 לפרוטוקול). נעבור לבחון את המטלות הנלוות השונות אותן טוען התובע כי ביצע במהלך שעות הכוננות.
5. באשר למטלת שטיפת הרכבים- התובע טוען כי נדרש על ידי הנתבעת לנקות את פנים הרכב מדי יום, וכי פעולה זו ארכה כחצי שעה. עוד הוא הוסיף כי אחת לשבוע, ולעיתים אף פעמיים בשבוע, נדרש ממנו לבצע שטיפת רכב יסודית יותר אשר כללה גם שטיפה חיצונית וכי זו ארכה כשלוש שעות בכל פעם (סעיפים 56-57 לתצהיר התובע; עדותו בעמודים 24 ו-31 לפרוטוקול). אנו דוחים את טענות התובע בעניין זה, ככל שהדבר נוגע למועדים ומשכי הזמן שנדרשו לו לבצע את מטלת השטיפה. אלי הבהיר כי כל שחשוב לו, למען לקוחותיו, הינו כי הרכב יהיה נקי וייצוגי. הוא הוסיף כי לא חייב את הנהגים בנתבעת- ובכלל זה את התובע- לשטוף את הרכב מדי יום, אלא רק אחת לכמה ימים. הוא הסביר כי תדירות הניקיון היתה תלויה באופיו של הנהג הרלבנטי, בהתחשב בעובדה שהנהגים הם אלו המבלים את מרבית יומם ברכביהם. עוד הוא עמד על כך ששטיפת הרכב, הנעשית בחצרי הנתבעת, הינה פעולה האורכת זמן קצר ושזו מתבצעת על חשבון הזמן של סידור הבוקר, בין ההסעות. אף חאלד חזר על גרסה זו (סעיפים 12 ו- 15 לתצהיר אלי; עדותו בעמוד 60 לפרוטוקול; עדות חאלד בעמוד 44 לפרוטוקול).
6. אנו מקבלים את טענות הנתבעת בעניין זה. באשר למשך פעולת השטיפה, לא סביר בעינינו כי אלי, כמנהל הנתבעת, יעדיף כי נהגיו ישקיעו זמן כה רב באופן יומיומי בניקיון הרכבים, מעבר לנדרש על מנת להבטיח רכב שיהלום את לקוחותיו. מטבע הדברים, יכול להיות שרכבי הנתבעת היו מתלכלכים מעת לעת וברי כי היה מקום לניקיונם באופן שוטף, אולם אין בכך כדי להצדיק ניקיון במהלך פרקי זמן ממושכים כל כך. בנוסף, הובהר לנו כי מכון השטיפה מוקם בחצריה של הנתבעת, וסביר כי המקום בו היה מוגבל. כך שלא הגיוני הוא שנהגי הנתבעת יצליחו כלל לנקות את כל הרכבים, כ- 40 במספר (עדות חאלד בעמוד 43 לפרוטוקול), מדי יום ביומו במשך כחצי שעה, ובימי שישי במשך כשלוש שעות, כטענת התובע. עוד נציין, כי לפי התובע מכון השטיפה היה פתוח כבר מהשעות 6:00 או 7:00 בבוקר, כך שלא ברור מדוע לא יכול היה לשלב את השטיפה במהלך סידורי העבודה השוטפים (עדות התובע בעמוד 31 לפרוטוקול). מעבר לכך, עיון בדו"חות ריכוז שעות העבודה שצרף התובע מעלה כי לא תמיד היה כלל פרק זמן של שלוש שעות בין סידור הבוקר לסידור הצהרים ביום שישי, כך שלא ברור איך התובע יכול היה לנקות את הרכב בימים אלה במשך שלוש שעות, כפי שטען. נוסיף, כי לפי סוניה, התובע כלל לא שטף את רכבו במתקניה של הנתבעת, ותחת זאת העדיף לנקות את רכבו יחד עם רעייתו וילדיו במהלך סופי השבוע, בקרבת מקום מגוריו (עדותה בעמוד 34 לפרוטוקול). טענה זו של סוניה לא נסתרה, והיא זוכה לחיזוק מדו"חות ריכוז שעות העבודה. כך, למשל, ביום 12.7.13 רשם התובע כי הוא מצוי בחופש. באותו יום רשם גם כי ניקה את הרכב. מכאן, שמדובר בפעולה שלא בוצעה תוך כדי שעות העבודה. כך, למשל, התובע לא הביא לעדות עובדים של הנתבעת שיאשרו כי שטף בפועל את רכבו במהלך שעות הכוננות. לפיכך, אם התובע בחר מרצונו החופשי לנקות את רכבו בסופי השבוע על חשבון זמנו הפרטי- במקום לבצע זאת במהלך ימות השבוע בין הנסיעות- אין לו עילה להלין על הנתבעת או לצפות כי תשלם לו בשל כך.
7. באשר לטיפולים השוטפים ברכבים ותיקונים נדרשים- התובע טוען כי בערך אחת לשלושה חודשים נדרש היה להביא את הרכב לטיפול חובה, טיפול אשר ארך בין 5-6 שעות. נטען, כי בפרק הזמן הזה עמד לרשות הנתבעת לצרכיה השונים. הוא ציין כי לעיתים נקרא בפתאומיות במהלך שעות הכוננות לטיפול ברכבו, כאשר התפנה מקום אצל הנתבעת. הוא עוד הוסיף כי לא אחת נדרש להמתין עם רכבו, שעבר טיפולים ממושכים, כך שיוכל להיות זמין לנסיעה ברגע שיתוקן (סעיפים 56-57 ו-60-62 לתצהיר התובע; עדותו בעמוד 26 לפרוטוקול). הנתבעת אינה מכחישה את תדירות הטיפולים. יחד עם זאת, הבהירה כי אלו מתבצעים לרוב במוסך בחצריה. לפיכך, עמדת הנתבעת הינה כי הנהגים לא נדרשו להמתין במוסך בעת הטיפולים ו/או התיקונים- במידה ואלו ארכו יותר ממספר דקות- ותחת זאת הוסעו לביתם על ידי נהג אחר; חזרו לביתם בתחבורה ציבורית; או שלקחו רכב חלופי מהנתבעת- בין היתר רכביהם של סוניה או של אלי- ושבו עמו לביתם (סעיפים 14, 16 ו- 124 לתצהיר אלי; עדותו בעמודים 61-62 לפרוטוקול; עדות ארמון בעמודים 41-42 לפרוטוקול; עדות סוניה בעמוד 34 לפרוטוקול; עדות חאלד בעמודים 43, 47 ו-49 לפרוטוקול; עדות ריאד בעמודים 52-53 לפרוטוקול). אנו מקבלים את טענות הנתבעת בעניין זה. בכל הנוגע לטיפולים ברכב, ומשאלה נעשים בזמנים קבועים וידועים מראש בהתאם לנסועה (קילומטראז') שעוברים הרכבים, סביר בעינינו כי הנתבעת, שחזקה עליה שמפעילה את עסקה באופן יעיל, לא תזמין ממילא מספר רב של נהגים בו זמנית למוסך בחצריה על מנת לעבור טיפול קבוע ומתוכנן, כך שאלה ייאלצו להמתין בתור. סביר יותר כי הנתבעת נערכת מראש ומזמינה לטיפול מספר רכבים קטן התואם את היכולת שלה לבדוק אותם, ומתאמת זאת מראש מול הנהגים, כך שיגיעו בהפוגות מנסיעותיהם, תוך כדי סידור הבוקר או הצהרים. כאמור, התובע העיד כי הן המוסך והן מכון השטיפה נפתחים מדי יום בשעות 6:00-7:00 (עדותו בעמוד 31 לפרוטוקול), ולפיכך סביר כי כל נהגי הנתבעת הצליחו להגיע במועד שיתאים ללוח הזמנים שלהם ושל הנתבעת. בכל הנוגע לתיקונים נדרשים, אשר בוודאי ויכולים להיות בלתי צפויים- התובע לא הצליח להוכיח כי חוייב להישאר לצד הרכב במשך כל זמן הבדיקה והטיפול. אנו סבורים כי אכן כאשר אלו ארכו זמן רב, קיבל התובע רכב חלופי. ראשית, הגם שהתובע טען כי כל נהגי הנתבעת נהגו להמתין עד לסיום התיקון הנדרש (עדותו בעמודים 26-27 לפרוטוקול), הוא לא הביא אף נהג אחר של הנתבעת- בעבר או בהווה- שיתמוך בגרסתו. שנית, לא מצאנו איזה טעם היה לנתבעת לחייב את התובע- ויתר נהגיה- להמתין עד לסיום תיקון הרכב, שהרי מטבע הדברים תיקונים כאלה עשויים לארוך זמן רב ולעיתים אף לא ניתן לצפות את משכם. השארתו של התובע בצמוד לרכבו למעשה מנטרלת אותו, ומונעת ממנו להמשיך ולבצע הסעות עבור לקוחות הנתבעת באמצעות רכב אחר. תחת זאת, סביר בעינינו כי הנתבעת תיתן לתובע רכב חלופי על מנת שיוכל להמשיך בעבודתו. התובע אמנם צרף לתצהירו דו"חות טיפולים חלקיים עבור אחד הרכבים עליהם נהג, אולם לגישתנו מאלו לא ניתן ללמוד שאכן שהה התובע לצד הרכב הרלבנטי במהלך כל שעות התיקון. כאמור, התובע לא תמך את טענתו זו בראיות נוספות או עדויות של עובדים נוספים בנתבעת שראו אותו מבלה את זמן ההפסקה שלו צמוד לרכב שהביא לתיקון או לטיפול (סעיפים 48, 60-62 ונספח ח' לתצהיר התובע). נעיר, כי הגם שלפי התובע חלק מהטיפולים נערכו במוסכים חיצוניים- ולא רק זה הממוקם בחצרי הנתבעת- לא הביא התובע לעדות אף עובדים של מקומות אלה, שיתמכו בטענותיו.
8. באשר לשיחות והדרכות של קצין הבטיחות- התובע טוען כי מדובר היה בשיחות שנערכו במשרדי הנתבעת, וארכו כשעתיים בכל פעם, שאף בגינם לא קיבל כל תשלום (סעיף 56 לתצהיר התובע). אלי העיד כי הנהגים אכן נפגשים עם קצין הבטיחות מדי חודש לצרכי בדיקה, אולם כי מפגש זה אורך רבע שעה לכל היותר וכן כי אחת לשנה נערכת שיחה (עדותו בעמודים 60-61 לפרוטוקול). גם סוניה ציינה כי קצין הבטיחות מגיע אחת לחודש (עדותה בעמוד 34 לפרוטוקול). חאלד הוסיף, כי הנהגים פוגשים את קצין הבטיחות אחת לחודש- למשך כחצי שעה- שאז קצין הבטיחות בוחן את רכבם. בנוסף, אחת לחודש או חודשיים נערכת אסיפה עמו (עדותו בעמוד 44 לפרוטוקול). גם בעניין זה אנו דוחים את טענות התובע, לפיהם נדרש ממנו לנצל את שעות ההפסקה הייעודית (היינו, ההפסקה שבין סיום סידור הבוקר לבין תחילת סידור הצהרים) על מנת להיפגש עם קצין הבטיחות. סביר בעינינו יותר, כי משמפגשים אלו מתואמים מראש מול הנהגים, אלה ייקבעו במסגרת סידורי העבודה שלהם בשעות בהן הם פנויים מעבודת ההסעה. הדבר אף זוכה לעיגון בראיות שהוצגו בפנינו: סוניה- שבמועד מתן עדותה כבר לא הועסקה בנתבעת- העידה כי המפגשים עם קצין הבטיחות נערכים במסגרת סידור הבוקר או הצהריים (עדותה בעמודים 34 ו-39 לפרוטוקול). חאלד הסביר כי הבדיקות של קצין הבטיחות בוצעו מהר (עמוד 44 לפרוטוקול), דבר הסותר את טענת התובע כי המפגשים נמשכו שעתיים. גם אלי הסביר כי בדיקות קצין הבטיחות נעשו תוך כדי הסידור (עדותו בעמוד 60 לפרוטוקול). התובע לא הצליח לסתור גרסאות אלו, עת לא הביא למתן עדות עובדים אחרים או את קצין הבטיחות.
9. בנוגע לזמינות לטלפון- טוען התובע כי במסגרת עבודתו, הוא נדרש לשאת עמו מכשיר טלפון נייד, והובהר לו כי עליו להיות זמין לקריאות בהתאם לצרכי הנתבעת ולשינויים יומיים שנמסרו לו על ידי הסדרן. לפיכך, לפי התובע, הוא נדרש להיות מוכן לכל קריאה כזו, בכל עת. לטענתו, משנדרש להיות כונן וזמין לקריאות, לא ניתן לומר כי היה חופשי למעשיו בשעות אלו (סעיפים 90 ו-102 לתצהיר התובע). הוא עוד מוסיף כי לא אחת פנתה אליו הנתבעת באמצעות הטלפון הנייד, בבקשה שישוב לעבודה, לצורך נסיעה דחופה או טיפול ברכב (עדותו בעמודים 16 ו-25 לפרוטוקול). אנו דוחים את טענת התובע בעניין זה. עצם העובדה שהנתבעת סיפקה לתובע טלפון נייד אינה מוכיחה, לגישתנו, כי זה ניתן לו על מנת להבטיח את זמינותו לנסיעות או לצרכים אחרים של הנתבעת 24 שעות ביממה, או כי במהלך יום העבודה שלו הוא שהה בשעות "כוננות" או בזמן בו נדרש היה לעמוד לרשות הנתבעת באופן מוחלט. זאת, משהוכח בפנינו כי הצורך בזמינות לטלפון נבעה מטעמים אחרים של הנתבעת. כך, הסבירה סוניה כי הצורך בזמינות לטלפון נבע מרצון הנתבעת להבטיח כי נהגיה מקבלים את סידור העבודה שלהם מבעוד מועד- אף אם מדובר היה בסידורים קבועים, ולהבטיח כי אין כל מניעה מצידם לבצע את עבודתם הסדירה; לוודא כי הנהגים ערים משינה ומוכנים להתחיל במשמרת שלהם; ליצור קשר עם הנהגים במהלך נסיעתם, אם עלה ממעקב אחר אמצעי האיכון כי הם מבזבזים דלק; ובמידה והיה צורך- למשל כאשר אזעקת הרכב מופעלת בלילה- לבדוק לאחר שעות העבודה את תקינות ושלמות הרכב אשר חנה ליד בתי הנהגים (עדותה בעמודים 32-33 ו-38 לפרוטוקול). גם חאלד חזר על טענות אלה, והוסיף כי לעיתים קיימים שינויים קלים בשעות הנסיעה, התלויים בצרכיהם של לקוחות הנתבעת, וגם על כך מעדכנת הנתבעת את נהגיה (עדותו בעמודים 45-46 לפרוטוקול). אלי הסביר כי התובע לא נדרש להיות זמין לעבודה מעבר לשעות בהן ביצע את סידורי הנסיעה (סעיפים 66-70 לתצהירו). אנו קובעים כי אין לראות בטלפון שניתן לתובע ציפייה כי התובע יהיה מוכן לעבוד בזמנים אלה ושהוא אינו חופשי לשלוט בזמן כרצונו.
10. לא נעלם מעינינו כי הנתבעת, הגם שככלל נתנה שירות ללקוחותיה- שהיו בעיקר מוסדות- על בסיס מתכונת קבועה ומתוכננת, נדרשה לעיתים לתת מענה לנסיעות דחופות, בלתי צפויות, אף במהלך השעות שבין תום סידור הבוקר לתחילת סידור הצהרים. כך, למשל, כאשר נקראה לבצע נסיעות פרטיות, או כאשר נדרשה לתגבר נסיעה מתוכננת עבור אחד מלקוחותיה הקבועים (סעיפים 41-42, 54 ו-70 לתצהיר אלי; עדות חאלד בעמוד 45 לפרוטוקול; עדות סוניה בעמודים 33 ו-38 לפרוטוקול; דברי התובע וארמון במהלך שיחת השימוע- עמודים 4 ו-14 לתמליל השימוע). במקרים כאלו, פנו סוניה או חאלד- ששימשו כסדרנים בזמנים הרלבנטיים להעסקת התובע- לציבור הנהגים באמצעות מכשיר הטלפון הנייד בבקשה לתת כתף ולסייע לנתבעת. לפי התובע, כאמור, אחת הסיבות שלגישתו לא היה אדון לעצמו במהלך שעות הכוננות הינה כי ידע שיכול ויקראו לו לנסיעה מסוג זה, וכאשר יצרו עמו קשר בבקשה לסיוע, הוא היה חייב לפעול בהתאם להנחיות. אנו דוחים את טענת התובע בעניין זה, וקובעים כי אין לראות בהתנהלות זו של הנתבעת ככזו ההופכת את שעות ההפסקה של התובע, בין שני הסידורים, לשעות כוננות. זאת, משעלה כי הפניות לתובע בעניין זה היו מעטות, ובכל מקרה, כי לתובע תמיד היתה שמורה הזכות לסרב לבקשה שכזו. עוד עלה כי בפועל התובע מאן לענות לשיחות מסוניה לעיתים קרובות (עדותה בעמודים 33, 37 ו-38 לפרוטוקול; סעיף 54 לתצהיר אלי). גם ריאד וחאלד טענו כי בשעות שבין שני סידורי העבודה הם לא נדרשו להיות זמינים לצרכי הנתבעת, ותמיד עמדה בפניהם האפשרות לסרב לפניותיה (סעיפים 8 ו-10-12 לתצהיר ריאד; סעיפים 8 ו-10-12 לתצהיר חאלד). חאלד עוד הוסיף, כי במסגרת תפקידו כסדרן היה פונה לנהגים במידה והיה צורך בנסיעה מזדמנת, דחופה, אולם לא חייב אף נהג לתת מענה ולקחת על עצמו נסיעות מסוג אלה (עדותו בעמודים 45-46 לפרוטוקול). בעניין זה הבהיר אף אלי כי לאור מצבת הנהגים בנתבעת- אשר עמדה על כ-60 נהגים בזמנים הרלבנטיים לתביעה- הסבירות לקריאת פתע כזו נמוכה מאוד, ותמיד ניתן לסרב לה. הוא עוד הוסיף כי בפועל התובע אף פעם לא התנדב לקחת על עצמו נסיעות שאינן חלק מסידור העבודה הקבוע שלו (סעיפים 61, 70 , 106 ו-121-123 לתצהיר אלי).
11. מכל האמור עולה, כי ציודו של התובע- כמו יתר נהגי הנתבעת- בטלפון נייד אשר עמד לרשותו 24 שעות ביממה, לא היווה בפועל הוכחה לכך שהתובע היה בכוננות, ממתין ל"הקפצה" של הנתבעת לנסיעה בלתי צפויה ולשינויים בלוח הזמנים הרגיל שלו באופן תדיר. אין לראות בו כמי שחוייב להיות זמין לקריאות הנתבעת בכל רגע ורגע בפרק הזמן שבין שני הסידורים. עובדה היא שבפועל, לא הרבה התובע לצאת לנסיעות שכאלה. הנתבעת טענה- והתובע לא סתר טענה זו- כי בפועל, ביצע התובע נסיעות נוספות ודחופות בודדות (סעיפים 74 ו-76 לתצהיר אלי). ככל שביצע נסיעות כאלה, אין ספק שהתובע כלל אותן בדו"חות ריכוז שעות העבודה- בהיותן עבודה שאינה שונה מביצוע הסעות בחלקים אחרים של יום העבודה, ועל כן אלה הובאו בחשבון לצורך חישוב גמול עבודה בשעות נוספות.
12. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי את המטלות הנלוות ביצע התובע תוך כדי סידורי העבודה הקבועים שלו, ואין לומר כי אלה נעשו במהלך שעות ההפסקה הרגילה שבין תום סידור הבוקר לבין תחילת סידור הצהרים. עוד אנו קובעים, כי אין לראות בהפסקה זו- או אף בחלקה- כשעות כוננות, היינו, כשעות בהן התובע נדרש היה להיות זמין לצרכי הנתבעת דרך קבע. אנו סבורים כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח שלא העסיקה את התובע בפועל או במצב של "כוננות" במהלך ההפסקה היומית. טעם נוסף שבגינו אנו דוחים את טענות התובע בנוגע לשעות כוננות, טמון ברישומי השעות שהוא עצמו ערך. כבר מתחילת עבודתו ערך התובע רישום מדוקדק של שעות עבודתו. חרף זאת, רק בחודש 3/12 החל לפרט ברישומיו מהן הפעולות הנלוות שאותן ביצע. לא סביר בעינינו, כי אילו אכן נדרש בפועל לביצוע פעולות נלוות בהיקף לו הוא טוען, לא ימצאו אלה ביטוי ברישומיו של התובע כבר ממועד תחילת העסקתו. הסברו של התובע, כי החל לעשות זאת רק לאחר שחבר לעבודה הגיש תביעה נגד הנתבעת (סעיף 55 לתצהיר התובע)- לא הוכח. כך, לא הוסבר מה היה באותה תביעה ששינה את אופן רישומי התובע. כך, מבחינת מספר ההליך של תביעת העובד האחר אליו מפנה התובע, עולה כי מדובר היה שם בתביעה שהוגשה ב- 4/11, בעוד שרישומי התובע באשר לביצוע המטלות הנלוות על חשבון שעות הכוננות החלו ב- 3/12.

דמי מחלה

1. התובע טוען כי הנתבעת לא הכירה בימי מחלה אותם גיבה באישורים, ולא שילמה לו דמי מחלה בגינם. התובע מפרט כי בסך הכל חבה לו הנתבעת תשלום עבור ימי מחלה, בתקופות 25.2.14 ועד 3.3.14; 1.4.14 ועד 5.4.14; ו- 6.4.14 ועד ל- 10.4.14. הנתבעת, מצידה, לא סתרה בתצהירה או בסיכומיה את טענת התובע.
2. לאחר שבחנו את טענת התובע בעניין זה, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. הנתבעת לא חלקה על מהימנות אישורי המחלה שהציג התובע, ואף לא טענה כי אלה לא נמסרו לה בזמן אמת (אישורי המחלה צורפו כנספח ח' לכתב התביעה ונספח יא' לתצהיר התובע). יוער, כי מעיון בתלושי השכר של התובע (נספח א' לתצהיר התובע) לא ניתן ללמוד על צבירה של ימי מחלה של התובע לאורך תקופת עבודתו, ותחת זאת, מופיע רק רישום אודות ניצול של עשרה ימי מחלה בחודש 12/12 ושישה ימי מחלה ב- 2/14 בלבד. לפיכך, ולאור תקופת העבודה הממושכת של התובע אצל הנתבעת שעלתה במעט על שבע שנים, נקודת המוצא הינה כי לזכות התובע עמדו מספיק ימי מחלה על מנת להיות זכאי לתשלום בגין שלוש תקופות המחלה הנתבעות על ידו במסגרת תביעתו דנן.
3. בתקופה 25.2.14 ועד 3.3.14 שהה התובע בתקופת מחלה בת שבעה ימים רצופים. בהתאם לסעיף 2(א) לחוק דמי מחלה, היה על הנתבעת לנכות משכרו של התובע שכר בגין יומיים בלבד בחודש 2/14, ולשלם לו שכר עבודה מלא עבור היעדרותו בחודש 3/14. באשר לימי המחלה בחודש 2/14- עיון בתלוש השכר מעלה כי הנתבעת אכן ניכתה משכרו 419.12 ש"ח בלבד, המהווים שכר של יומיים, בהתאם לערך יום של 209.56 ש"ח. סך זה הינו המנה של השכר החודשי הרגיל של 5,239 ש"ח, ללא רכיב "שעות נוספות גלובלי", חלקי 25 ימי עבודה. מעבר לניכוי זה, עולה מתלוש השכר לחודש 2/14 כי גובה שכרו הגלובלי של התובע- הן שכר היסוד והן רכיב "שעות נוספות גלובלי"- נותר על כנו. לפיכך, בגין חודש זה, לא נותרה הנתבעת חבה לתובע כל תשלום נוסף. באשר לשלושת ימי המחלה בהם שהה התובע בחודש 3/14, לא הוצג בפנינו תלוש שכר. הנתבעת- כמי שחבה בניהול פנקס שכר (סעיף 24 לחוק הגננת השכר)- היתה זו שנדרשה להציג תלוש כזה. היא לא עשתה כן. גם ריכוזי השכר שהציגה (נספחים ג1-ג3 לתצהיר אלי) לא כללו התייחסות לשנת 2014. לאור זאת, אנו קובעים כי לא שולמו לתובע דמי מחלה בגין התקופה של 1-3.3.14. מדובר בתקופה המשקפת שני ימי עבודה.
4. באשר לתקופות המחלה 1-5.4.14 ו- 6-10.4.14 (להלן- התקופה הראשונה ו-התקופה השנייה, בהתאמה), ראה בהן התובע שתי תקופות מובחנות, באופן שנתבע עבור כל אחת מהן תשלום דמי מחלה בניכוי יומיים, כאמור בסעיף 2(א) לחוק דמי מחלה. התובע והנתבעת לא הגישו תלוש שכר של התובע עבור חודש 4/14. גם כאן הנטל על הנתבעת, כמי שחייבת לנהל פנקס שכר. משהנתבעת לא הכחישה את זכאות התובע לתשלום זה, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע דמי מחלה עבור שתי התקופות. בגין התקופה הראשונה, זכאי התובע לשכר רגיל בגין יומיים. בגין התקופה השנייה, זכאי היה התובע כי הנתבעת תנכה לו שכר שווה ערך ליומיים עבודה, ותשלם לו עבור שלושה ימי עבודה רגילים. סך הכל, זכאי התובע לתשלום דמי מחלה של חמישה ימי עבודה רגילים, בגין שתי תקופות המחלה.
5. לפיכך, עבור רכיב התביעה שעניינו דמי מחלה, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע עבור שבעה ימי עבודה. באשר לשיעורם של ימים אלה, אנו קובעים כי שווי כל אחד מהימים יעמוד על סך של 209.56 ש"ח, שהם 5,239 ש"ח חלקי 25 ימי עבודה. סך הכל 1,467 ש"ח. באשר לבסיס השכר שלאורו חישבנו את שיעורו של יום מחלה מלא, הרי זה כולל רק את שכר היסוד, ללא תוספת של "שעות נוספות גלובלי". זאת מאחר ותוספת זו שולמה לתובע כנגד עבודתו בשעות נוספות. ככזו, אין היא חלק מהשכר הרגיל שעל בסיסו יש לשלם דמי מחלה (סעיף 6 לחוק דמי מחלה). נזכיר כי הנתבעת לא טענה כי שילמה לתובע את דמי המחלה הנתבעים, ואף לא הציעה חישוב חלופי בגין רכיב זה. לפיכך, אנו קובעים כי בגין דמי מחלה, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,467 ש"ח. סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14.

פדיון חופשה שנתית

1. התובע עותר לפדיונם של 30.67 ימי חופשה. באשר לרכיב זה, באנו לכדי מסקנה כי לתובע נותרה זכאות ל- 28.91 ימי חופשה, בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת. קביעתנו זו מבוססת על חישוב סך ימי הזכאות של התובע עבור שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו- אלו הן השנים 2011 ועד 2013, וכן חלק השנה שעבד במהלך שנת 2014 עד שפוטר (ע"ע (ארצי) 547/06 כהן - אנויה, פסקה 10 לפסק הדין (8.10.2007)). משכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת בעניין זה, לפיה יש לבחון את זכאות התובע לימי חופשה בשלוש השנים האחרונות לעבודתו בלבד (סיכומי הנתבעת בעמוד 69 לפרוטוקול). מחישוב זה עולה כי התובע היה זכאי ל- 53.2 ימי חופשה. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי התובע ניצל בין ה- 1.1.11 ועד לחודש 2/14 כמות של 24.37 ימי חופשה. כך, בשנת 2011, שהיתה שנתו החמישית של התובע אצל הנתבעת, היה זכאי התובע ל-14 ימי חופשה. בשנה זו, ניצל התובע חמישה ימים בלבד. כך, בשנת 2012, שהיתה שנתו השישית בעבודתו, זכאי היה התובע ל-16 ימי חופשה. התובע ניצל בשנה זו 4.87 ימים. כך, בשנת 2013, שהיתה שנתו השביעית, זכאי היה התובע לנצל 18 ימי חופשה. התובע ניצל 14.5 ימים. כך, במהלך התקופה שבין 1.1.14 ועד ל- 10.4.14, היינו, במהלך שנתו השמינית של התובע אצל הנתבעת, צבר התובע זכאות ל-5.28 ימי חופשה. נזכיר, כי אין ברשותנו תלושי שכר לחודשים 3-4/14 או ראיה אחרת, מהם ניתן ללמוד כי התובע ניצל ולו יום חופשה אחד במהלך תקופה זו, משתלושי השכר היו רק לתקופה שעד ל- 2/14 (כולל). גם ריכוזי השכר שהציגה הנתבעת (נספחים ג1-ג3 לתצהיר אלי) אינם מתייחסים לשנת 2014. על הנתבעת, כמי שמחוייבת לנהל פנקס חופשה, הנטל להראות כי התובע ניצל ימי חופשה (סעיף 26(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן- חוק חופשה שנתית); דב"ע (ארצי) לד/ 3-17 אברג'יל – אנסבך, פד"ע ה 253 (1974)). מסקירה זו עולה כי במהלך שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו ובחודשים הראשונים של שנת 2014 צבר התובע זכאות ל- 53.2 ימי חופשה, וניצל בפועל 24.37 ימים. לפיכך, נותרו לתובע 29 ימי חופשה לפדיון. נבהיר, כי חישובנו הנ"ל בדבר ימי החופשה שנוצלו על ידי התובע מתבסס על האמור בתלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת, ולא בדו"חות ריכוז שעות העבודה והיומנים שהציג התובע. זאת, משהצדדים לא חלקו על הנתונים המופיעים בתלושי השכר, והנתבעת אף לא עתרה, כאמור, לחישוב שונה של ימי החופשה.

1. אנו דוחים את טענת התובע, לפיה אין לכלול במסגרת ימי החופשה שניצל את ימי העבודה שנפלו על ימי שישי, בהם עבד רק חצי יום או שלא עבד כלל (סעיף 51 לתצהירו). מתכונת עבודתו של התובע עמדה על שישה ימי עבודה בשבוע. מדובר במתכונת שהייתה ככלל קבועה, דבר המפחית ממשקל טענת התובע כי היו שינויים בהיקפי ההסעות שגרמו לכך שהנתבעת לא העסיקה אותו במספר ימי שישי. בנוסף, לא הוכח בפנינו כי התובע הלין על "עיוות" נטען זה באשר לניצול ימי החופשה שלו בזמן אמת- הגם שכבר נרשמו היעדרויות בגין חופשה בימי שישי למן שנת עבודתו הראשונה של התובע בנתבעת. אנו רואים בהתנהלותו זו כביטוי לכך שמדובר היה בימי חופשה אמיתיים, אותם ניצל מרצונו. לפיכך, אנו קובעים כי היעדרויותיו של התובע בימים אלה מעבודתו משמען ימי חופשה.
2. באשר לגובה השכר ממנו נגזור את שווי יום חופשה של התובע, אנו קובעים כי זה עומד על סך של 5,239 ש"ח, המגלם את התשלום שקיבל התובע עבור רכיב "משכורת" בלבד. זאת, משבהתאם לסעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית דמי החופשה ישולמו רק על בסיס השכר המשולם עבור שעות העבודה הרגילות. קבענו לעיל, כאמור, כי התובע עבד שעות נוספות, ולפיכך רכיב "שעות נוספות גלובלי" בשכרו היווה תוספת אמיתית, ולא חלק משכרו הקובע.
3. העולה מכל האמור הינו כי ערך יום חופשה של התובע עומד על סך של 209.56 ש"ח, שהם 5,239 ש"ח חלקי 25 ימי עבודה לחודש. מכאן, שהתובע זכאי, בגין רכיב פדיון חופשה שנתית, לסך של 6,077 ש"ח. סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14, הוא מועד סיום העסקת התובע.

פיצוי בגין הפרשות בחסר לקופת הגמל וכן השבת כספים שנוכו מהשכר ולא הועברו לקופת הגמל

1. כפי שהוברר בפנינו, חוזה העסקתו של התובע כלל בתוכו תניה לפיה ביטוחו הפנסיוני של התובע ייעשה במסגרת קופת גמל לתגמולים ולפיצויים ("ביטוח מנהלים"). הדבר נלמד מהתנהלות הצדדים בזמן אמת. על פי חוזה זה, החלו ההפרשות לקופת הגמל בחודש 12/07, והן נעשו בשיעור של 5% חלק עובד לתגמולים; 5% חלק מעביד לתגמולים; ו- 8.33% הפרשות מעסיק לפיצויי פיטורים (סעיף 108 ונספח יא לתצהיר התובע; מוסכמה י' בעמוד 6 לפרוטוקול). לאור זאת, יש לדחות את טענת הנתבעת כי חבותה לעניין הביטוח הפנסיוני נקבעת לפי הוראת צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (סעיף 100 לכתב ההגנה המתוקן; סעיף 146 לתצהיר אלי) (להלן- צו הרחבה פנסיית חובה). יש גם לדחות את טענת התובע בסיכומיו, כי הנתבעת מחוייבת היתה להפריש חלק מעביד לתגמולים בשיעור 6% (עמוד 64 לפרוטוקול). התובע טוען כי הנתבעת הפרישה בחסר לקופת הגמל ברכיב חלק המעסיק לתגמולים. התובע מסביר כי הנתבעת לא תמיד ביצעה הפרשה לרכיב תגמולים כשיעור מהמשכורת הקובעת- שלטענתו כללה גם את רכיב "שעות נוספות גלובלי", אשר היה רכיב קבוע בשכרו. התובע עוד טוען כי השוואה בין סך הכספים שנוכו משכרו מדי חודש עבור חלק העובד לתגמולים אל מול דו"חות קופת הגמל, מעלה כי לא קיים מתאם בין השניים, וכי נראה שהנתבעת ניכתה משכרו סכומים אשר לא הפקידה בקופה. הנתבעת מציינת כי הפרישה עבור התובע מדי חודש, ובמידה וקיימים הפרשים בין הסכומים שצריכה היתה להפריש עבור התובע לסכומים שהפרישה בפועל, מדובר בסכומים זניחים, אשר נובעים מהגדרת השכר. הנתבעת עוד מכחישה את טענת התובע כי נוכו משכרו סכומים ברכיב תגמולי עובד אשר לא הועברו לקופת הגמל.
2. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, וכן עיינו בתלושי השכר של התובע ודו"חות שהונפקו לתובע על ידי קופת הגמל (להלן- דו"חות הקופה), אנו קובעים כי הנתבעת אכן הפרישה בחסר בגין רכיב מעסיק לתגמולים, וניכתה משכרו של התובע סכומים אשר לא העבירה לקופה.
3. אנו קובעים כי הסך ממנו היה על הנתבעת להפריש מדי חודש לקופת הגמל- הן בגין חלק מעסיק והן עבור חלק עובד לתגמולים- הינו הסכום המתקבל מצירוף שכר היסוד ששולם לתובע בגין רכיב "משכורת" בצירוף הסך ששולם לו עבור רכיב "שעות נוספות גלובלי", אשר התווסף החל מ- 4/12. זאת, מאחר וכך נהגה הנתבעת בפועל במשך מספר חודשים, עת ביצעה הפרשות משכרו של התובע בגין רכיב תגמולים של העובד ובכך הביעה- בהתנהגותה- את כוונתה לכלול רכיב זה בפועל לצורך הפרשות לקופת הגמל. כך, החל מחודש 4/12 ניכתה הנתבעת משכרו של התובע סך של 312 ש"ח מדי חודש לצורך הפרשות לקופה, בעוד ש-5% משכרו של התובע- הכולל הן את רכיב "משכורת" והן את רכיב "שעות נוספות גלובלי"- עמד על 311.25 ש"ח. לפיכך, אנו רואים בהתנהלות זו שבאה לידי ביטוי לאורך שנתיים, הסכמה של הצדדים בעניין זה. בכך שהצדדים הסכימו כי גם מרכיב "שעות נוספות גלובלי" יופרשו כספים לקופת הגמל, אין ללמד בהכרח כי מדובר ברכיב שכר שאינו משקף גמול עבודה בשעות נוספות, ויש לדחות את טענת התובע בעניין זה. באשר להפרשות לקופת גמל מיתר רכיבי השכר- "פרמיה", "כלכלה" ושעות נוספות לפי תעריף של 125% ו- 150%- הנתבעת לא היתה מחוייבת להפריש כספים מרכיבים אלו שהינם בגדר תוספות אמיתיות לשכר, ובפועל לא עשתה כן (השוו: סעיף 6(ב) לצו הרחבה פנסיית חובה). הנתבעת לא הציגה דו"חות של קופת הגמל מהן ניתן ללמוד על הפרשות שבוצעו בפועל. התובע, לעומתה, כן הציג דו"חות כאלה לשנים 2007-2014 (נספח יא3 לתצהירו), ועליהם נסתמך להלן בחישובינו. עוד נציין, כי התובע לא הצביע על מקור כלשהו ממנו עולה כי הנתבעת חייבת היתה להפריש כספים לקופת הגמל לפני המועד בו החלה לעשות כן בפועל, בחודש 12/07. משכך, החישוב להלן יחול לגבי התקופה שראשיתה חודש זה.
4. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת חבה לתובע בגין הפרשות בחסר של חלק מעסיק לתגמולים, בהתאם לפירוט המופיע בטבלה להלן:

1. עבור הפרשות בחסר של חלק מעביד לתגמולים, חבה הנתבעת לתובע פיצוי בסך כולל של 5,224 ש"ח, אשר יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.11, שהוא אמצע התקופה בגינה היה על הנתבעת להפריש לקופת הגמל.
2. אנו מקבלים את טענת התובע כי הנתבעת ניכתה משכרו כספים מדי חודש בגין חלק העובד לתגמולים, ולא העבירה אותם במלואם לקופת הגמל. נתונים אלה עולים מהשוואה בין דו"חות הקופה לבין תלושי השכר שלו (נספחים יא3 ו- א1 לתצהיר התובע, בהתאמה). הנתונים מובאים בטבלה שלהלן:

1. לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,076 ש"ח בגין הפרשי סכומים שניכתה משכרו של התובע ולא העבירה לקופת הגמל. יחד עם זאת, התובע עתר לסך של 2,738 ש"ח בלבד, וזה הסכום שמצאנו כי על הנתבעת לשלם לו. סכום זה יישא עמו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.11, שהוא אמצע התקופה בגינה חלה על הנתבעת החובה להפריש כספים לקופת הגמל של התובע.

אחריותו של ארמון

1. התובע עותר לחייב את ארמון באופן אישי בחובות הנתבעת כלפיו. לפי התובע, יש לראות בארמון כמי שגרם לאי תשלום זכויותיו. בין היתר, טוען התובע כי ארמון פעל תוך התעלמות מזכויותיו, בחוסר תום לב, ולא דאג להעביר סכומי כסף המגיעים לו כדין, לרבות תשלום שכר עבודתו החודשי והפרשות לקופת הגמל. התובע מסביר כי עילת התביעה האישית כנגד ארמון מבוססת על הנחתו שהנתבעת אינה סולבנטית. הדבר נלמד, לטענתו, מכך ששילמה את שכרו בחסר. הנתבעת, מאידך, עתרה בפתחו של ההליך כי התביעה כנגד ארמון תימחק על הסף. לפי הנתבעת, לא מתקיימים כאן אף אחד מהטעמים המוכרים להרמת מסך ההתאגדות.
2. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בעניין זה, אנו קובעים כי יש לדחות את תביעת התובע כנגד ארמון.
3. אכן, מחדלו של מעסיק להעביר לקופת גמל סכומים שנוכו משכר העובד- עשויה לשמש עילה להרמת מסך ההתאגדות בין חברה לבין בעלי מניותיה (ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, פס' 20-23 לפסק הדין (19.1.2003)). יחד עם זאת, אחד התנאים המקדמיים להרמת מסך ההתאגדות ולהטלת אחריות אישית על ארמון הינו הוכחה כי הנתבעת חדלת פירעון, או למצער מצויה בקשיים כלכליים ולא תוכל לעמוד בשיעור התשלום שייפסק לטובת העובד (ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב – שיינפלד, פסקה 48 לפסק הדין (16.2.2012)). אנו קובעים כי במקרה שלפנינו לא הוכח על ידי התובע- שעליו הנטל בעניין זה- כי הנתבעת אינה סולבנטית ולא יהיה בידה כדי לעמוד בתשלום הסכומים שפסקנו לתובע כאן. כך, למשל, לא נטען- וממילא לא הוכח- כי הנתבעת הפסיקה את פעולתה או כי אינה מעסיקה עובדים. כך, למשל, לא נטען- וממילא לא הוכח- כי חשבונות הבנק של הנתבעת מוגבלים. נתון כזה, לו היה קיים, הינו פומבי ויכול היה להיות בהישג ידו של התובע (סעיף 14 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א- 1981). עצם עובדה כי הנתבעת לא שילמה לתובע סכומים כספיים בגין זכויות המגיעות לו כעובד- אינה מצביעה, כשלעצמה, כי היא חדלת פירעון.

סוף דבר

1. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 ימים מעת שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים הבאים:
2. סך של 38,201 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14.
3. סך של 5,239 ש"ח בגין פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14.
4. סך של 152,073 ש"ח בגין גמול עבודה בשעות נוספות. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.10.
5. סך של 1,467 ש"ח בגין דמי מחלה. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14.
6. סך של 6,077 ש"ח בגין פדיון חופשה. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 10.4.14.
7. סך של 5,224 ש"ח בגין פיצוי בשל הפרשות בחסר לפנסיה. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.11.
8. סך של 2,738 ש"ח בגין השבת סכומים שנוכו משכר התובע ולא הועברו לקופת הגמל. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.11.
9. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 2,000 ש"ח. כן תישא בשכר טרחת בא-כח התובע בסך כולל של 21,000 ש"ח.
10. לא מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות בגין ביטול הדיון שאמור היה להתקיים ביום 21.1.16. ביטול הדיון אז נעשה מטעם מוצדק (מצב בריאותו של ארמון), ועצם העובדה שהנתבעת לא ביקשה את עמדת התובע עובר להגשת הבקשה (ראו בקשת התובע מיום 21.1.16) אינה טעם לחיוב הנתבעת בהוצאות. מנגד, כן מצאנו לחייב את הנתבעת בהוצאות בשל כך שהעבירה לתובע נתונים המתייחסים לחאלד ולריאד- שלא על פי סד הזמנים שקבע בית הדין, דבר שחייב את התובע בהגשת בקשות בעניין זה. בשל כך, תישא הנתבעת בהוצאות בסך כולל של 1,500 ש"ח, אשר ישולמו לתובע בנוסף להוצאות שפסקנו לעיל.
11. ההוצאות ושכר טרחת בא-כח התובע שפסקנו לעיל, ישולמו לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 ימים מעת שיומצא לה פסק הדין.
12. התובע ישלם לארמון הוצאות משפט בסך כולל של 1,000 ש"ח, וכן שכר טרחת באי-כוחו של ארמון בסך כולל של 8,000 ש"ח. בפוסקנו סכומים אלו, הבאנו בחשבון את העובדה כי הנתבעת נדרשה ממילא להתגונן בהליך כאן. סכום זה ישולם לארמון תוך 30 ימים מעת שיומצא לתובע פסק הדין.
13. לצדדים מוקנית, תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לערער עליו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ו, (29 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.