1. התובע, הגיש את התביעה שלפנינו, במסגרתה עתר לחייב את הנתבעת לשלם לו סכומים שונים בגין זכויות המגיעות לו, לטענתו, בקשר לתקופת עבודתו אצלה ובקשר לסיומה של תקופה זו.

הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי הוא לא פוטר מעבודתו, אלא התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת ועל כן במידה ותחויב לשלם לו סכום כלשהו זכאית היא לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת אותה הוא חב לה.

2. מהלך הדיון

בתאריך 23/4/14 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נוסחו רשימת מוסכמות ורשימת פלוגתאות.

בתאריך 15/3/15 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו, על תצהירי עדותם הראשית, התובע ומנהל הנתבעת - מר ארז הלפנד (להלן: "מר הלפנד")

כן אישרנו, במהלך ישיבת ההוכחות את קבילותו של תצהיר עד נוסף של הנתבעת - מר רפאל ליכטלבאו ז"ל.

בסיומה של ישיבת ההוכחות קצבנו לצדדים מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (התובע הגיש את סיכומיו בתאריך 21/5/15 והנתבעת בתאריך 27/8/15) הבשיל התיק למתן פסק דין.

3. להלן העובדות הרלוונטיות:

א. הנתבעת הינה חברה פרטית שמקום מושבה בבית שערים, ואשר עוסקת במתן שירותי הובלה בכל רחבי הארץ וחל עליה הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה וצווי ההרחבה (להלן: "צו ההרחבה").

ב. התובע עבד אצל הנתבעת כנהג משאית החל מיום 1.1.12 ועד ליום 15.3.13 בו הסתיימו יחסי העבודה בנסיבות השנויות במחלוקת.

ג. בתאריך 14.3.13, סירב התובע לבצע הובלה נוספת לאזור סדום.

ד. הנתבעת שלחה לתובע מכתב שהוכתר "התפטרותך מיום 14.3.13" ואשר נושא תאריך 21.3.13 (נספח א' לכתב התביעה).

ה. התובע זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם להסכם הקיבוצי וצווי הרחבה בענף ההובלה המחייב את המעביד בחובת הפרשה בשיעור של 8.33%.

ו. התובע קיבל את כל הסכומים המפורטים בתלושי השכר.

ז. הנתבעת היתה חייבת להפריש עבור התובע לקרן השתלמות רק לאחר 11.5 חודשי עבודה.

ח. הנתבעת לא שילמה לתובע דמי הבראה בסכום של 2,338 ₪ (הוא הסכום שהיה זכאי לקבל בגין דמי הבראה).

ט. הנתבעת שילמה לתובע, במצורף לכתב הגנתה, סכום של 2,555 ₪.

י. המשאית עליה נהג התובע עמדה לרשותו גם מעבר לשעות עבודתו

4. להלן רשימת הפלוגתאות בהן עלינו להכריע:

א. מה היו נסיבות סיום יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים והאם זכאי התובע, בנסיבות אלו, לדמי הודעה מוקדמת או שמא זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע אי מתן הודעה מוקדמת, כטענתה?

ב. מה היה שכרו הקובע של התובע?

ג. מה סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע?

ד. האם זכאי התובע ליתרת פדיון ימי חופשה?

ה. לאיזה סכום זכאי התובע בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?

ו. לאיזה סכום זכאי התובע בגין יתרת הפרשה לקרן פנסיה?

ז. האם זכאי התובע לדמי חגים?

ח. האם זכאי התובע לדמי אש"ל?

ט. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות?

י. האם התובע זכאי לפיצויי הלנה, בגין מי מבין הסכומים שייפסקו לזכותו, ככל שייפסקו?

5. מה היו נסיבות סיום יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים והאם זכאי התובע, בנסיבות אלו, לדמי הודעה מוקדמת או שמא זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע אי מתן הודעה מוקדמת, כטענתה?

התובע טען, כי הוא פוטר מעבודתו ביום 15.03.13, לאחר ויכוח עם מעסיקו יום לפני כן, בשל סירובו לבצע הובלה נוספת מאזור סדום, לאחר שבע שעות עבודה רצופות.

הנתבעת מצידה טענה, כי אכן ביום 14.03.13 לאחר שסיים התובע הובלה ללקוח של הנתבעת, הוא התבקש לבצע הובלת המשך, ללקוח נוסף,אך סירב ויום למחרת התפטר מעבודתו בדרך של הבאת המשאית למשרדי הנתבעת והותרתה שם.

המסגרת הנורמטיבית-

כידוע, הטוען למעשה פיטורים, עליו הנטל להוכיח כי הוא אכן אירע, כאשר הכלל הוא שבבוא בית הדין לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר עליו לתת את הדעת "למכלול העובדות הרלונטיות ומהן להסיק את המסקנה, ואין ללמוד מקטע מהדברים, אלא מהתמונה כולה" (דב"ע ל/ 18-3 בנצילוביץ - אתא בע"מ, פד"ע ב' 41).

בעניין זה נשמעה עדותו של התובע בלבד ואילו מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר רפאל ליכטבלאו ז"ל, סדרן ההובלות בחברה, אשר נפטר בטרם נחקר עליו.

במקרה דנן, איננו רואים צורך לדון בממשקלו של תצהירו של העד שנפטר בטרם נחקר, זאת לאור הסתירה המהותית שהתגלתה בגרסת הנתבעת:

גרסתו הראשונה של התובע ואשר נטענה בסעיף 3 לכתב תביעתו היתה "התובע עבד אצל הנתבעת, כנהג משאית גוררת רכין (טרילר), החל מיום 01.01.12 ועד ליום 15.03.13 עת פוטר התובע מעבודתו בעקבות ויכוח עם מעסיקו יום לפני כן. במהלך אותו ויכוח ביקש המעסיק מהתובע, לאחר שבע שעות עבודה רצופות, להמשיך לבצע עוד הובלה מאזור סדום.

התובע בתורו הודיע למעסיק שבמצב זה הוא יחרוג בהרבה ממכסת השעות הנהיגה המותרות על פי דין וציין בפניו שביום 13.3.13 הוא ביצע את אותו סידור וחרג ליותר מ- 13 שעות נהיגה באותו יום. לאור דבריו של התובע, הוא התבקש להגיע למחרת, ביום 15.3.13 למשרדי החברה. שם המעסיק פיטר את התובע וביקש ממנו למסור את מפתחות הרכב ולהפסיק את עבודתו לאלתר וכל זאת מבלי לערוך לו כל הליך של שימוע ומבלי לתת כל הודעה מוקדמת".

בסעיפים 2 ו - 3 לתצהירו מסר התובע:

"פוטרתי מעבודתו בעקבות ויכוח עם סדרן העבודה רפי (להלן: "הסדרן") ומנהל הנתבעת, מר ארז הלפנד (להלן: "המנהל") יום לפני כן. במהלך אותו ויכוח ביקש ממני הסדרן ומנהל הנתבעת, לאחר שבע שעות עבודה רצופות, להמשיך ולבצע עוד הובלה מאזור סדום.

אני בתורי הודעתי למנהל שבמצב זה אני אחרוג בהרבה ממכסת השעות הנהיגה המותרות על פי דין וציינתי בפניו שביום 13.3.13 ביצעתי אותו סידור וחרגתי ליותר מ 13 שעות נהיגה באותו יום. לאור דבריי אלו שלא נעמו לאוזני המנהל, האחרון דיבר איתי ואמר שאינו יודע מה לעשות במצב הזה ושאין לו פיתרון או סידור חלופי בשבילי, ואני בתורי נסעתי הביתה. למחרת ביום 15.3.13 הגעתי למשרדי החברה לקבלת הסידור שלי ואז הסדרן מסר לי, שעפ"י הוראת המנהל, עליי למסור את המפתחות. במצב זה פוטרתי מעבודתי וכל זאת מבלי שנערך לי כל הליך של שימוע ומבלי שניתנה לי כל הודעה מוקדמת".

גרסה נוספת השונה במידת מה משתי הגרסאות הנ"ל, עלתה בחקירתו הנגדית של התובע עת העיד על שאירע ביום עבודתו האחרון:

"ש. כלומר מבחינת מה שהבנת, היתה מריבה, היה לא נעים אבל אתה עדיין עובד, כלומר לא התפטרת וגם לא פוטרת בסוף היום הזה, נכון?

ת. נכון.

ש. למחרת אתה אומר שקמת נסעת למשרדים כדי לקבל סידור.

ת. לפני שנסעתי למשרדים עליתי בקשר כדי לקבל את הסידור, ניסיתי לקרוא לסידור אבל אף אחד לא ענה, אז נסעתי למשרדים.

ש. למה הגרסה הזו של "אף אחד לא ענה" לא נמצאת בתצהיר?

ת. אני גם ראיתי שלא שמו את זה בתצהיר. גם לחיצת היד לא מתוארת שם.

ש. אז נסעת כדי לקחת את הסידור מבית שערים ואמרו לך "תשאיר את המפתחות".

ת. נכון, רפי היה בסידור וארז במשרד. רפי אמר לי "תשאיר את המפתחות" אז הלכתי לארז ושאלתי אותו "מה קרה?" והוא אמר לי שהוא לא רוצה אותי יותר "לא רוצה נהגים כמוך יותר".

ש. אבל בסעיף 3 לתצהירך אתה אומר כי רפי העביר לך את ההודעה הזו.

ת. נכון אבל אני הלכתי לארז כדי להביא את זה ממנו.

ש. וגם זה נשמט מהתצהיר.

ת. כן." (עמ' 14 שורה 28 לפרוטוקול ועמ' 15 שורות 1-13 שם).

מנגד, טענה הנתבעת במסגרת סעיף 11 לכתב ההגנתה:

"התובע סירב לבצע את ההובלה ויום למחרת התפטר מעבודתו בדרך של הבאת המשאית למשרדי הנתבעת והותרתה שם" (סעיף 11)

הנתבעת הוסיפה וציינה בכתב ההגנה כי "ביום 21.3.13 שלחה הנתבעת מכתב לתובע המתאר את השתלשלות העניינים ואשר צורף כנספח א' לכתב התביעה" (סעיף 12)

במכתב שכאמור שלחה הנתבעת לתובע, בו פירטה אשר היה, היא כתבה:

"ביום 14.3.13 הגעת למשרדי החברה, השארת שם את המשאית ויותר לא שמענו ממך" (סעיף 4 למכתב- נספח א').

מר רפאל ליכטבלאו ז"ל, הצהיר במסגרת תצהיר עדותו הראשית, כי:

"ביום 14.3.13 דברתי בשעות הצהריים עם הנהג סעדיה זכריה ("הנהג")

הנהג סיים הובלה אחת ועפ"י סידור העבודה הוא היה אמור לבצע הובלה נוספת.

אשר על כן, ביקשתי מהנהג לבצע את ההובלה הנוספת אולם הוא סירב לבצעה.

הודעתי לארז מנהל החברה כי הנהג מסרב לבצע את ההובלה.

הנני מצהיר כי יום למחרת קראתי בקשר לנהג כדי לתת לו סידור אולם הוא לא ענה לי.

הנני מצהיר כי ניסיתי במשך יומיים ליצור עם הנהג קשר אולם לא היה מענה.

לבסוף ובלית ברירה ולאחר שהנהג לא ענה לנו אנשי החברה נסעו לביתו כדי לקחת את המשאית " (סעיפים 5-11 לתצהיר).

מר הלפנד חזר על גרסה זו, לפיה אנשי החברה נסעו לביתו של התובע כדי לקחת את המשאית וכך הוא העיד בחקירתו הנגדית:

ש. אתה טוען שהתובע לא החזיר את הרכב .

ת. אני טוען? לא זוכר. לפי מה שדיברנו אבל לא זוכר בדיוק מה היה.

ש. מפנה אותך לסעיף 28 לתצהירך

ת. מעיין בסעיף. לפי מה שהסדרנים אמרו, בסוף אחרי שלא ענה להם נאלצו להגיע לביתו ולאסוף ממנו את נרכב.

ש. מי הביא את הרכב?

ת. אני חושב שיעקב ורני אבל לא זוכר" (עמ' 27 שורות 8-14 לפרוטוקול).

הצדדים אינם חלוקים באשר למה שגרם למשבר ביחסים ביניהם ובאשר למה שאירע ביום 14.3.13, כאשר המחלוקת העובדתית העיקרית נגעה לשאלה מה היה ביום שאחרי - האם התובע הגיע למשרדי הנתבעת והמעסיק ביקש ממנו למסור את המפתחות של המשאית ולהפסיק להגיע לעבודה, או כטענת הנתבעת בהגנתה - התובע הביא את המשאית למשרדי הנתבעת והותירה שם.

לאור השוני שהתגלה בגרסאות הנתבעת בעניין זה, ומשהיא הציגה גרסאות סותרות ביחס לאופן התפטרותו הנטען של התובע "האם הותיר את המשאית בחצרי הנתבעת" כפי שנטען בכתב ההגנה ובמכתב ששלחה לתובע סמוך לסיום העבודה (נספח א') או שמא הלכו, לאחר יומיים, שנים מעובדי החברה ולקחו את המשאית מביתו, כפי שנטען בתצהיריהם של מר הלפנד ושל מר רפאל ליכטבלאו ז"ל, סתירה ממשית זו בנקודה מהותית, שומטת את הקרקע מתחת לגרסת הנתבעת בדבר האופן בו הסתיימו יחסי העבודה ובשל כך, העדפנו את גרסת התובע ומשכך הרינו קובעים כי הוא הוכיח, בצורה מספקת, כי הוא פוטר מעבודתו.

משקבענו כי התובע הוכיח את גרסתו בדבר האופן בו הסתיימו יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת הרינו קובעים כי הוא הוכיח את פיטוריו, לאלתר ולכן הוא זכאי גם לדמי הודעה מוקדמת, כפי שביקש, בגובה שכר חודש אחד.

6. מה היה שכרו הקובע של התובע?

התובע טען, כי שכרו היה מורכב משכר יסוד + פרמיה קבועה שחושבה לפי 10% ממחזור הרכב. וכי שכרו החודשי אחרון היה 9,600 ₪.

הנתבעת טענה מאידך, כי שכרו של התובע, כפי שסוכם עימו עם קבלתו לעבודה, היה מורכב משני רכיבים:1) שכר יסוד עבור יום עבודה בן שמונה שעות שהינו השכר המפורסם בטבלאות המצורפות לצווי ההרחבה 2) רכיב פרמיה הנגזר ממחזור עבודתה ופדיונה של המשאית עליה עבד התובע והינו תלוי, בין היתר, ביכולתיו ובהתנהגותו של נהג המשאית, סוג המשאית וטיב ההובלות , ורכיב זה גם מהווה תמורה בגין עבודתו של הנהג מעבר לשמונה שעות במידה והינו נדרש לעבוד .

דיון והכרעה-

בפסיקה נקבע כי "המבחן לצורך הקביעה אם תוספת הינה חלק מהמשכורת לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא לבחון אם אותה תוספת מותנית בתנאי, כך שאם אין מתקיים התנאי או הוא משתנה, מתבטל התשלום... רכיב שכר שאינו מותנה בהתקיימות תנאי או גורם מיוחד הוא חלק אינטגרלי של השכר לצורך חישוב פיצויי פיטורים. נטל השכנוע כי התוספת אינה חלק מגובה השכר מוטל על המעביד" (ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר שבע - נינה טופר, פד"ע לה 687 (2000); ע"ע 701/07 חברת החשמל לישראל בע"מ - שלומי תורג'מן, מיום 03.03.09; בג"צ 5572/92 יעקב זכאי ואח' - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(3) 602 (1993)).

בדיון המוקדם שהתקיים ביום 23.04.13, טען ב"כ התובע "זה אחוז קבוע ממחזור הרכב, זה מרכיב שכר" ושצריך להביא את שני המרכיבי בחשבון "אכן הפרמיה משתנה מידי חודש אך האחוז הוא קבוע. נכון שהתפוקה משתנה. זה לא עידודי אלא חלק מן השכר שלו" (עמ' 1 שורות 10-16 לפרוטוקול).

בתצהירו, בסעיף 6, הצהיר התובע, באותו הקשר, כי רכיב הפרמיה המופיע בתלושי השכר אינו רכיב פרמיה אמיתי, וכי המדובר באחוז מסוים ממחזור הרכב המשתנה באופן מדורג לפי מחזור הרכב ושהמקסימום שלו 10%.

התובע נשאל בחקירתו לעניין גרסתו זו:

"ש. מפנה לסעיף 6 לתצהירך. אתה טוען כי הפרמיה הוא אחוז משתנה ממחזור המשאית, לפי מה אתה יודע את זה.

ת. לפי הדיבורים של ארז.

ש. ואמרת כי מקסימום זה 10%, מה המינימום.

ת. זה המקסימום וגם המינימום, כך הבנתי מארז.

ש. רשמת שזה מדורג. אתה אומר כי הפרמיה משתנה והיא מסתיימת ב- 10% אז באיזה אחוז היא מתחילה?

ת. לאחר שאני מעיין שוב בסעיף 6 לתצהירי- ...

ש. אשאל אחרת, כתבת שאתה לא בטוח במספרים אבל כעיקרון, אם המחזור של המשאית הוא 40,000 ₪ אז אתה אמור לקבל 8% ואם המחזור יותר גבוה אז 10% או מהשקל הראשון של המחזור 10%.?

ת. בתחילת התקופה הבנתי מארז שזה 10% ממחזור הרכב, לאחר התקופה שראיתי שזה לא תואם את האחוזים שהוא אמר לי כלומר לפי 10% אז שאלתי את ארז שאמר לי שזה לא הולך כך אלא אחרת, אחרי 30,000 ₪ נדמה לי - 8%. אחרי 50,000 ₪ זה 10% ואחרי 60,000, הוא אמר לי שזה 12%.

ש. כאשר הגשת את התביעה ידעת שזה משתנה.

ת. כן.

ש. מפנה אותך לפרוטוקול הדיון המוקדם, אם זה משתנה, אז למה עוה"ד שלך טען מספר פעמים, מפנה לעמ' 1 לפרוט' שורות 10-16, בשורה 12 הוא אומר אחוז קבוע ובשורה 15 הוא אומר "אכן הפרמיה משתנה מידי חודש אבל האחוז הוא קבוע" איך אתה מסביר את השינוי בטענה מאחוז קבוע לאחוז משתנה?

ת. אתה בעצמך אמרת שזו טענה של עוה"ד. מבחינתי בהתחלה הבנתי שזה 10% מכל מחזור לאחר שראיתי שזה לא מתאים באתי ושאלתי וארז הסביר לי על האחוז המדורג. ביקשתי מארז ריכוז מה המשאית עשתה, מה לא עשתה. אז הוא שאל אותי "אתה רוצה להיות שותף שלי" אף פעם לא נתן לי ריכוז מחזור המשאית, תמיד הוא נתן את הפרמיה בצורה שאני לא יודע איך הוא חישב אותה. (עמ' 10 שורות 23-24 לפרוטוקול ועמ' 11 שורות 1-26 שם).

התובע, בעדותו, חזר בו מטענתו כי המדובר בסכום קבוע ו/או באחוז קבוע, וכפי שעולה מעדותו וגם מעיון בתלושי השכר שצורפו (נספח ב' לתצהיר התובע) עולה כי המדובר בפרמיית עידוד ובסכום משתנה, (להבדיל מסכום חודשי קבוע) התלוי בתפוקה, במחזור ובאחוז מדורג בהתאם. כלומר מדי חודש בוצע החישוב לפי הנתונים המשתנים שהובאו לפני הנתבעת. משכך סכום הפרמיה אינו מהווה חלק אינטגרלי משכר התובע לצורך חישוב זכויותיו ולכן הרינו קובעים כי שכרו הקובע הינו 4,300 ₪ והינו, במקרה שלפנינו, בבחינת השכר המשולב בהתאם לצו ההרחבה.

7. מה סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע?

התובע טען, כי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים מלאים וכי הנתבעת היתה מחוייבת להפריש עבורו 8.333% מהשכר החודשי לפיצויי פיטורים כאשר הבסיס לחישוב השכר החודשי הנו 150% מהשכר המשולב הכולל פרמייה.

הנתבעת טענה, כי התובע זכאי לפיצויים בשיעור של 8.33% לפי שכר יסוד בשיעור 150% ולא כפי שמבקש התובע 150% משכר היסוד + הפרמיה.

דיון והכרעה-

סעיף 62 לצו ההרחבה קובע כי עובד בענף ההובלה יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 150% בהתאם לשכר המשולב, כהגדרתו בסעיף 47 לצו ההרחבה.

עניין "השכר המשולב", נקבע בסעיף 47 לצו ההרחבה :

"השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת ותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות, וגמול עבודה בשבתות וחגים".

כמו כן, נקבע בסעיף 48 לעניין "השכר ועדכונו" כי:

"א. משכורת העובדים יהיו בהתאם לטבלת השכר המצורפת להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.

ב. ...".

בהמשך נקבע בסעיף 52 כי:

"לכל עובד תשולם תוספת ותק, התוספת כלולה בטבלת השכר המצורפת ומחושבת כחלק מהשכר המשולב".

בעב' 1863/04 משה גבאי - משה הרוש נקבע כדלקמן:

"... הוראה זו בצו ההרחבה באה כדי להביא למצב שבו עובד שקיבל באופן קבוע תקבול שהורכב משכר משולב נמוך יחסית (על פי הטבלה) ומרכיב משמעותי של פרמיה או גמול שעות נוספות - יקבל פיצויי פיטורים שבאופן ריאלי יגיעו לתקבול של חודש בגין כל שנת עבודה. אולם, כאשר מדובר במצב של עובד, כמו התובע, המקבל שכר בסיסי הגבוה משמעותית מהשכר המשולב על פי הטבלה שבנספח לצו ההרחבה, והתקבול החודשי שלו כלל אינו כולל תשלומי פרמיות או גמול שעות נוספות - אין צורך בהוראה הקובעת שפיצויי הפיטורים יחושבו לפי שיעור של 150%, ולפיכך - אין לפרש את צו ההרחבה כמחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור של 150%. "

בענייננו, שכר היסוד, שהינו המשכורת הקובעת של התובע, הינו 4,300 ₪, לנוכח האמור לעיל, אנו קובעים כי בהתאם להוראות צו ההרחבה התובע זכאי כי משכורתו הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים יהיה לפי 150% משכר היסוד, קרי - 6,450₪ ומכאן שפיצויי הפיטורים להם זכאי התובע הינם( 6,450 ₪ * 14.5/12) 7,794 ₪. מסכום זה יש לקזז סכום של 5,901 ₪ שהופרש לפיצויים, יוצא כי הנתבעת חייבת לשלם לתובע בגין רכיב זה סכום של 1,893 ₪.

8. האם זכאי התובע ליתרת פדיון ימי חופשה?

לטענת התובע הוא לא ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו וניהול ימי החופשה בתלושי השכר נעשה בצורה פיקטיבית משכך, ובהתחשב בתקופת עבודתו, מגיע לו יתרת ימי חופשה בעבור 15 יום.

זאת ועוד, התובע מבקש לחשב ימי החופשה להם הוא זכאי על בסיס של 150% מהשכר המשולב, זאת לטענתו על פי סעיף 57 לצו ההרחבה.

הנתבעת טענה מאידך, כי על פי ריכוזי השכר השנתיים במהלך תקופת עבודתו נטל התובע 14 ימי חופשה בתשלום ועל כן נותרה לזכותו יתרה של 258 ₪ בלבד בעבור יום חופשה אחד.

המסגרת הנורמטיבית-

הנטל להוכיח תשלום דמי חופשה מוטל על המעביד (דב"ע לא3-22/ ציק ליפוט - חיים קסטנר; פד"ע ג' 215, 219). זאת ועוד "הלכה פסוקה היא שמעביד חייב לתת את החופשה ולנהל פנקס חופשה (ס' 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951). הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. משהוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה אל המעביד שאומנם נתן לעובד את ימי החופשה מגיעים לו על פי החוק." (דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה' 253).

דיון והכרעה-

הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה כאשר רק תלושי שכרו של התובע הוצגו, אלא שהעובדה כי בצד תלושי השכר לא הוצג פנקס חופשה אין בה לכשעצמה כדי לאיין את משמעות הרישום בתלושי השכר, שכן כבר נפסק כי "הצגת תלוש השכר מהווה 'ראשית ראיה בכתב' למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת", עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי, מיום 25.11.08, ובע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר, מיום13.01.11).

אין חולק כי התובע היה זכאי לתשלום עבור 15 ימי חופשה זאת בהתאם לסעיף 57 (א) ו- (ב) לצו ההרחבה, הנתבעת כאמור טענה, כי התובע קיבל 14 ימי חופשה מתוך ה- 15 , גרסת הנתבעת לגבי ניצול ימי החופשה בפועל נתמכת בנתונים העולים מתוך תלושי השכר, כך לדוגמה בתלוש השכר לחודש 8/12 מופיע כי התובע ניצל באותו החודש 3 ימי חופשה, בחודש 11/12 ניצל עוד יומיים, בחודש 12/12 יום חופש אחד וגם בחודש ינואר 2013 מופיע כי התובע ניצל 8 ימי חופשה ובסה"כ ניצל התובע, 14 ימים (נספח ב' לתצהיר התובע).

התובע נשאל לגבי סוגיה זו בעדותו, ואישור כי שהה בחופשה, אך העלה ספקות לגבי נכונות הרישום בתלושי השכר:

"ש. בתלוש רשום כמה ימים של חופשה, הטענה היא כי הימים שנרשמו כימי חופשה כן עבדת בהם? מהי הטענה?

ת. לא הבנתי את השאלה.

ש. לדוגמא ב- 8.12 רשומים 3 ימי חופשה.

ת. מה שרשום בתלוש זה מה שהמשרד של הנתבעת היה עושה. לאחר שבית הדין מבהיר לי את השאלה, אני משיב כי יש ימים שהייתי עובד במוסך, כלומר שלא היתה העמסה או פריקה. אם הייתי בחופשה? כן הייתי בחופשה. כאשר בתלוש רשום שהייתי בימי חופשה, האם זה אומר שאכן הייתי בחופשה? אני אומר שלא יודע אם אפשר לסמוך על זה.

ש. ואתה לא יודע להגיד אם בימים האלה עשית דברים הקשורים לנתבעת, או שהיית בעניינים שלך? לדוגמא מוסך זה קשור לחברה אבל בבית זה חופשה.

ת. אתה רוצה את האמת? בתקופה בה עבדנו אצל הנתבעת לא ידענו באיזה יום אנחנו ומה התאריך.

ש. מפנה אותך לנספח ב/27 לתצהירו של ארז. "19.8.12". אין הובלות ב- 19 עד ה- 21. מה עשית בשלושת ימים אלו?

ת. מאיפה אני זוכר מה עשיתי בשלושת הימים האלה.

ש. אתה בן הדת המוסלמית.

ת. כן.

ש. ב- 8.12 היה חג איד אל פיטר?

ת. יש מצב. לא יכול לזכור.

ש. מפנה אותך לנספח ב/41 לתצהיר הנתבעת – 1.13 מסב תשומת לבך כי אין הובלות בין ה- 2.1 עד ה- 6.1 ובין ה- 8.1 עד ה- 12.1.13.

ת. יכול להיות שהייתי בחופש אבל זה לא חופש שאני ביקשתי.

ש. הכוונה שזה חופש שהנתבעת אמרה שאין עבודה - 10 ימים עבודה אז שב בבית.

ת. הכוונה שאין סידור ולשאלתך אני משיב יש מצב שכך היא אמרה" (עמ' 18 שורות 2-26 לפרוטוקול).

משגרסתו של התובע בדבר אי ניצול ימי חופשה נסתרה בעדותו לפנינו ומשגרסת הנתבעת לגבי ניצול ימי החופשה, בפועל, נתמכה בנתונים העולים מתוך תלושי השכר, המהווים ראיה לכאורה לנכונות תוכנם ושלא נסתרו על ידי התובע ונמסרו לו בשעת אמת, אנו מקבליםאת גרסתה של הנתבעת בענין זה, זאת חרף העובדה שלא הוצג פנקס חופשה, ובהתאם אנו קובעים כי הנתבעת חייבת לתובע דמי חופשה בעבור יום חופשה אחד.

והשאלה שנותרה כעת, האם מדובר בתשלום לפי 150% מהשכר המשולב כפי שמבקש התובע לפסוק לו?

צו ההרחבה בסעיף 57ט(א) שלו שכותרתו "הכללת פרמיה בזמן חופשה" קובע:

"(א) בעבור חופשה שנתית תשלום תשלום תוספת של 50% מהשכר המשולב

(ב) האמור לעיל, יחול על תשלום בפועל בעבור שהייה בחופשה שנתית, כמו גם על "פדיון חופשה" ו"תמורת חופשה""

כפי שצויין כבר לעיל, הוראה זו מטרתה להביא לכך שעובד אשר שכרו המשולב

נמוך יחסית (שכר משולב בהתאם לטבלה שמפורטת כנספח לצו ההרחבה) - ואשרחלק ניכר מהתקבול החודשי המשולם לו מורכב גם מפרמיה - לא יפסיד את חלק הפרמיה בזמן שהוא נמצא בחופשה (או כאשר מחושב לו תשלוםשל פדיון חופשה) (עב (נצרת) 1863/04 משה גבאי- משה הרוש, מיום 14.12.07).

שכרו של התובע היה מורכב משכר בסיס ומפרמיה, ושכרו תואם/ קרוב לשכר המשולב על פי הטבלה שבנספח לצו ההרחבה, ומשכך ולשם, כאמור, אי הפסד רכיב הפרמיה יש לחשב שווי ימי החופשה לפי 150% משכרו הקובע.

שכר עבודה ליום של התובע הינו 195.4 ₪ (4,300 ₪ שכר בסיס / 22 יום עבודה).

יוצא איפוא, כי שווי יום חופשה הינו 293 ₪.

משכך, ולאור קביעתנו לעיל, זכאי התובע לפדיון חופשה בסכום של 293 ₪ .

9. לאיזה סכום זכאי התובע בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?

הצדדים הגיעו להסכמה כי לאחר 11.5 חודשים בהם עבד התובע אצל הנתבעת, היא היתה מחוייבת להפריש עבורו כספים לקרן השתלמות והיו חלוקים בנוגע לסכום אותו היתה אמורה להפריש וזאת הואיל והתובע טען כי היה עליה להפריש 6% מ 150% מהשכר המשולב החודשי ובסה"כ - 1,998 ₪, בעוד שהנתבעת טענה כי היה עליה להפריש 6% משכר היסוד בלבד ובסה"כ סכום של 1,161 ₪.

דיון והכרעה-

הוראות צו ההרחבה אכן מחייבות את המעסיקים בענף ההובלה לפתוח עבור הנהגים המועסקים על ידם קרן השתלמות, ולהעביר אליה תשלומים בשיעור של 6% מהשכר המשולב החודשי.

לנוכח האמור לעיל והואיל וקבענו, בסעיף 6 דלעיל, כי שכרו המשולב של התובע הינו 4,300 ₪ וזאת כפי שטענה הנתבעת, הרינו מחייבים אותה לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות בסך של 1,161 ₪.

10. לאיזה סכום זכאי התובע בגין יתרת הפרשה לקרן פנסיה?

התובע טען, כי הנתבעת, ובניגוד להוראות סעיף 5 לצו ההרחבה משנת 2007, לא הפרישה עבורו לקרן פנסיה.

הנתבעת לא מכחישה את חבותה להפריש עבור התובע לקרן פנסיה מתחילת עבודתו אך לטענתה, השכר הקובע לצורך ההפרשות הפנסיוניות הוא שכר היסוד כפי שהוא מפורט בטבלה המצורפת לצו ההרחבה, קרי - אינו כולל את רכיב הפרמיה.

דיון והכרעה-

התובע זכאי, בהתאם לצו ההרחבה, לביטוח פנסיוני, בשיעור של 6%, החל מחודש עבודתו הראשון.

כמו כן, כבר התייחסנו לעניין השכר הקובע לעיל, ולפי כך החישוב יעשה 150% מהשכר הקובע.

לפיכך, זכאי התובע לפיצויי בגין אי תשלום חלק המעביד לפנסיה בסך של 5,611.5 ₪ (6,450 ₪ * 6%*14.5 חודשים) ממנו יש להפחית סכום של 4,254 ₪ שכן שהופרשו, יוצא כי התובע זכאי לסכום של 1,357.5 ₪ בגין רכיב זה.

11. האם זכאי התובע לדמי חגים?

התובע עתר לתשלום סכום של 3,700 ₪ בגין דמי חגים, לטענתו, עפ"י צו ההרחבה זכאי הוא ל- 10 ימי חג בשנה, ובהתאם לתקופת עבודתו זכאי הוא ל- 13 ימי חג, הנתבעת לא שילמה לו עבור מלוא ימי החגים אלא רק בעבור 3 ימים בחודש אוקטובר 2012.

לטענת הנתבעת, התובע היה עובד חודשי וככזה אינו זכאי לדמי חג אלא לכל היותר לגמול עבודה בחג. בנוסף, היה על התובע לפרט הימים בגינם נתבעים דמי חג ולהראות כי לא שהה במנוחה בימים אלו , דבר שהוא לא עשה .

דיון והכרעה-

בעדותו ציין התובע כי הוא "מבקש תשלום דמי חגים על החגים היהודיים" (עמ' 20 שורות 14-15 לפרוטוקול)

שכרו של התובע היה חודשי, ולא פחת כאשר עבד פחות ממלוא ימי העבודה בחודש, משכך, אין הוא זכאי לתשלום נוסף עבור ימי חג.

אשר על כן ובהתאם לטענות הנתבעת, התביעה לדמי חגים - נדחית.

12. האם זכאי התובע לדמי אש"ל?

התובע טען כי הוא זכאי מכוחו של צו ההרחבה בענף ההובלה להחזר הוצאות אש"ל בסכום של 19,800 ₪. לפי חישוב של 60 ₪ ליום לכל תקופת העסקתו, המסתכמת ב- 15 חודש.

הנתבעת הכחישה את עצם זכאותו של התובע לדמי אש"ל וכן הכחישה את דרך ואת אופן החישוב הנטען על ידו, כן טענה כי התובע לא פרט ולא הביא כל ראיה לקיום התנאים המזכים אותו בסכומים שנתבעו על ידו שהרי לא הציג קבלות על ארוחות שרכש .

בנוסף טענה הנתבעת, כי המדובר בזכות נלווית שלא ניתן לתבוע אותה לאחר סיום יחסי העבודה.

דיון והכרעה-

נקדים ונציין כי ביחס לרכיב תביעה זה מקובלת עלינו עמדת הנתבעת וזאת מהטעמים המפורטים להלן:

סעיף 56 א לצו ההרחבה בענף ההובלה, קובע את הזכאות להוצאות אש"ל וכך נקבע בו:

"עובדים שיאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שיאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, ישתתף המעביד במימון ארוחותיהם או לינתם, או שתינתן להם, לפי המקרה, בשיעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, ובכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס ההכנסה המוצאות מפעם לפעם על ידי המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה."

עולה אפוא מהדברים כי הזכאות להוצאות אש"ל מותנית בכך שהעובד נאלץ לאכול מחוץ לעיר בה נמצא משרד החברה, או לעובד שנאלץ ללון מחוץ לביתו לרגל ביצוע עבודתו.

במקרה דנן, התובע לא סיפק לבית הדין נתונים המלמדים על המועדים בהם התקיימו התנאים הללו, והוא אף לא נתונים באשר לשיעור דמי האש"ל המקובל בהתאם לסעיף 56 סיפא לצו ההרחבה.

זאת ועוד, התובע במהלך חקירתו הנגדית נשאל לגבי תחשיב הוצאות האש"ל ועל כך השיב:

"ש. עברת עם עוה"ד על תצהירו של ארז?

ת. כן.

ש. ראית את התדפיסים של הארוחות והמסעדות?

ת. כן. (מחייך).

ש. הוא צירף לתקופה מסוימת וראיתי גם את המשאית שלך 628.

ת. כן.

ש. אז 30 הארוחות האלה, אכלת אותן?

ת. אם רשום אז אכלתי.

ש. אז למה אתה רוצה אש"ל על כל תקופת העבודה?

ת. כי רק מתי שהיתה נסיעה לדרום היינו נכנסים למסעדה שם. לשאלתך, הסיבה שלא הפחתתי את הימים בהם נסעתי לדרום וקיבלתי ארוחה כי זה לפי הסידור. נכון שלא הפחתי מרכיב האש"ל שביקשתי את הימים בהם עבדתי בדרום אבל אני מודיע כי בגין ימים אלו אני לא צריך לקבל אש"ל כי קיבלתי ארוחות.

ש. נכון כי לא הפחת גם את הימים בהם היית בחופשה, לא משנה מי יזם אותה? הכוונה כל הימים שלא עבדת נכון שלא הפחת אותם מרכיב האש"ל שביקשת?

ת. כן.

ש. בגין חודש מרץ לפי תביעתך אתה דורש חודש מלא אבל למעשה מגיע לך על חצי חודש לכל היותר? אתה דורש אש"ל על 15 חודשים. סיימת ב- 15.3.13, אז על החודש האחרון לכל היותר מגיע חצי חודש אש"ל ולא על חודש מלא.

ת. נכון". (עמ' 19 שורות 17-28 לפרוטוקול ועמ' 20 שורות 1-9 שם)

משכך, הרינו דוחים את תביעתו של התובע בגין רכיב תביעה זה.

13. האם זכאי התובע לתשלום בגין שעות נוספות?

התובע מעמיד רכיב זה של תביעתו על סכום של 8,210 ₪, (כמפורט בסעיף 15 לכתב התביעה ובטבלה שצורפה לתביעה וסומנה ג').

הנתבעת הכחישה זכאותו לתשלום כלשהו בעבור שעות נוספות וטענה כי-

א. התובע לא עבד את השעות הנטענות על ידו והיתה קיימת שונות גבוהה במספר שעות העבודה של התובע, כאשר יום עבודה אחד לא דמה למשנהו, ולכן לא ניתן כלל לגזור מתכונת עבודה קבועה.

ב. התובע לא החתים כרטיס נוכחות ולא מילא דיווח כלשהו ביחס לשעות עבודתו.

ג. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל שכן הנתבעת לא יכלה לפקח ולעקוב אחר שעות עבודתו של התובע.

ד. תשלום הפרמיה בשכרו של התובע מהווה חלף שעות נוספות עפ"י דין ובהתאם למקובל בענף ההובלה.

דיון והכרעה-

הטענה הראשונה שיש לדון בה הינה האם חוק שעות עבוד ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") חל על ענייננו:

סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

"(א) חוק זה אינו חל על העבדתם של:

......................

(6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם".

באשר לתכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה ולדרך הפרשנות הראויה של החריגים שלו, כבר נפסק ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ - מנחם טל, פד"ע לה 703):

"המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק. בדב"ע לג/2-4 רון - המועצה המקומית מצפה רמון נקבע, כי הסעיפים הללו אינם מוציאים מתחולתו של החוק נהג אמבולנס אשר ביצע את עבודתו לבדו, אשר בדרך כלל נמצא בכוננות בביתו והיה יוצא לנסיעות על-פי קריאות וללא נוכחות הממונים עליו. בית-הדין נימק זאת בכך שסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה נועד לחול במקרים שבהם נשללת מהמעביד "...כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד..." (שם, בעמ' 390). עוד נקבע בפסק-דין זה כי סוג העבודות שיוצאות מתחולת הסעיף הן "...עבודות שבהן הקשר של העובד עם 'מקום העבודה' במובן הפיסי הוא באקראי או שאינו קיים כלל..."(שם, בעמ' 390). במקרה זה קבע בית-הדין כי הייתה אפשרות לפקח על שעות עבודתו באמצעות הרישום שניהל העובד ובו רשם מתי יצא באמבולנס בתפקיד ומתי חזר. בית-הדין קבע, כי אין מדובר בפיקוח מלא על כל דקה ודקה בפועל, אלא באפשרות לפקח. בית-הדין חזר על הלכה זו פעמים רבות".

באשר לחריג הנקוב בסעיף 30(א)(6)לחוק נקבע עוד בפסיקה כי השאלה אינה קיומו של פיקוח בפועל אלא האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח כאמור. זאת, כאשר פיקוח אפשרי - ככלל ובתלות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה - גם כאשר מדובר בעבודה המתבצעת מחוץ לחצרים [דב"ע מט/2-7 מישל רבות - הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ, פד"ע כ"א 117(1989); דב"ע נג/3-188 ABCניוז - בנימין מור, פד"ע כח 284 (1995); ע"ע 1372/01 מיכל שזיפי - אינטרקלאב בע"מ, 11.2.04).

ובאשר לנטל ההוכחה לכך שעל העסקתו של עובד חל איזה מהחריגים הקבועים בסעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה חל על המעסיק ראו ע"א 268/68 מכמורת חברת פיתוח בתי מלון בע"מ - יהודה שוורץ,פ"ד כב (2) 703.

בעניינו, מר הלפנד, הצהיר, כי לנהגי החברה יש מכשיר מירס , אלא שלטענתו, מכשיר זה אינו מאפשר פיקוח אלא משמש כאמצעי להשגת הנהג במידת הצורך (סעיף 77), בנוסף לכך הצהיר, מר הלפנד, כי משאיות הנתבעת מצוידות גם במערכת ניהול צי רכב הנעזרת במשרדים המדווחים על מיקום המשאית תוך שימוש במערכת GPS, אלא שגם כאן, לטענתו, מערכת זו אינה מיועדת ואינה מסוגלת לפקח ולספור את שעות עבודתם של הנהגים, אלא תפקידה הוא להראות את מיקום המשאית ברגע נתון, עוד ובנוסף לאלו במשאיות נמצא מכשירי טכוגרף המבצעים רישום של פעולת מנוע ומהירות המשאית.

בנוסף לאמור הצהיר, מר הלפנד, כי התובע עבד לפי סידור עבודה שנמסר לו וליתר הנהגים באמצעות מכשיר הקשר, עוד הסביר מר הלפנד בתצהירו, כי הסדרנים היו עסוקים, זמן רב, בתיאום הובלות למשאיות באופן שהמשאיות יועסקו כל העת ולא יבצעו נסיעות כשהן ריקות (סעיף 81) , היינו ומדבריו עולה כי הסדרנים היו בקשר עם הנהגים.

מהאמור עולה, כי הנתבעת פיקחה ו/או לכל הפחות יכלה לפקח על עבודת התובע באמצעות המכשירים שהותקנו במשאית ובשילובם ניתן היה לבדוק אם המשאית בנסיעה ו/או בהמתנה מונעת אם לאו ולאשש ולבדוק אמינות דברי התובע באמצעות מכשיר המירס.

משכך, הרינו קובעים כי היתה בידי הנתבעת האפשרות לפקח על שעות עבודתו של התובע, ואף אם אפשרות זו לא נוצלה, על ידה , אין בכך כדי להוציא את התובע מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה.

לכן, השאלה כעת, היא - האם זכאי התובע לתשלום בגין השעות הנוספות להן הוא טוען?

על תקופת העסקתו של התובע, חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, אשר נכנס לתוקפו בפברואר 2009, והוביל לשינוי בשאלת נטל ההוכחה בגין עבודה בשעות נוספות. לאחר התיקון, נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אלא שאין בכך כדי להוביל למסקנה שעל בית הדין לקבל כל תחשיב של עובד לגמול שעות נוספות אף אם המעסיק נהג בניגוד לדין ולא ערך רישום שעות עבודה.

התובע, במקרה דנן צירף טבלאות שעות עבודה, שערך ביחס לחודשים 11,12/2012 ו- 1,2,3/2013 , בהתבסס על רישומי כרטיסי הטכוגרף שצורפו אף הם.

התובע נשאל, בחקירתו הנגדית, על טבלת השעות שצירף לתצהירו (נספח ג') ונתבקש להבהיר איך ערך אותה, השיב כי עשה אותה לפי הטכוגרפים, וכי לקח טכוגרף הסתכל מתי המשאית התחילה לנסוע בבוקר (קרי - שעת התחלת הנסיעה) מתי סיימה בערב (קרי - שעת סיום) (עמ' 13 שורות 13-23 לפרוטוקול), משכך טוענת הנתבעת כי השעות שרשם היו השעות שבתווך ויוצא איפוא, כי התובע כלל, למשל, זמני ההפסקה בחישוביו.

בנוסף, עלה מן הראיות שהובאו לפנינו, כי המשאית עמדה לרשות התובע גם מעבר לשעות עבודתו והוא היה נוסע עימה לביתו. ומשכך כרטיסי הטכוגרף כוללים אף זמני הנסיעה של התובע מביתו לעבודה (זמן העמסת הסחורה) ובחזרה ממנה, אשר, על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, אינו מהווה "שעות עבודה" ואין לכללן.

עוד נשאל התובע לגבי שעת הנסיעה הלוך וחזור מביתו:

ש. התחלת בבוקר או בדגון או תדמיר טחנות קמח.

ת. כן.

ש. כמה זמן נסיעה בבוקר מהבית ללקוחות הראשונים.

ת. זה משתנה אם זה תדמיר זה בבית שמש, אם בדגון זה בחיפה.

ש. בין חצי שעה לשעה ורבע.

ת. אין פה ממוצע, יש עניין של תנאי כביש. מרחק.

ש. הכי קצר זה דגון חיפה.

ת. כן.

ש. כמה זמן נסיעה מהבית לדגון, חצי שעה, 40 דקות.

ת. משהו כזה.

ש. בסוף היום זה גם משתנה.

ת. יכול להיות שיש שינוי מבחינת תנועה, הזמן. העומס.

ש. החזרה הכי קצרה בסוף יום היא גם בין חצי שעה ל- שעה.

ת. כן. " (עמ' 13 שורות 25-28 לפרוטוקול ועמ' 14 שורות 1-10 שם)

כעיקרון צודקת הנתבעת בטיעוניה, אלא שלאחר תיקון החוק, הנטל הינו עליה לסתור טענת התובע, אשר עליו מוטל הנטל הראשוני להוכיח את טענתו בדבר עבודה בשעות נוספות, נטל, שלדידנו, עמד בו, עת צירף את הטבלאות המבוססות על הטכוגרפים ולכן היה על הנתבעת, שלטענתה, למשל, עיון בטכוגרפים מגלה קיומן של הפסקות מרובות, להגיש טבלאות נגדיות ו/או לכל הפחות להפנות לרישומי הטכוגרף המוכיחות טענתה, דבר שלא נעשה.

משכך, ולנוכח האמור לעיל ובשים לב לעדות התובע, הרי שיש להפחית, שעת נסיעה ביום שהינה נסיעה הלוך וחזור מביתו, שעות שלמרות שאינן בגדר שעות עבודה, התובע לא ניכה אותן.

התובע טען, כי הינו זכאי ל- לתשלום של 3,168 ₪ עבור 115 שעות נוספות של 125% ולסך של 5,042 ₪ בגין עוד 152.5 שעות נוספות של 150% בעבור החודשים 11/2013 ועד לפיטוריו ב- 14.3.13, על בסיס עדותו מצאנו שיש להפחית מהשעות הנ"ל שעה אחת כל יום (שהינה שעת נסיעה הלוך חזור שאין לכלול אותה במסגרת שעות העבודה). ובהתאם לכך וכן בהתאם לטבלאות שהוא ערך, יש לנכות 99 שעות, ולפיכך, ובהעדר חישוב נגדי מצד הנתבעת או רישום שעות מטעמה, הרינו קובעים כי התובע זכאי לתשלום של 115 שעות נוספות בשיעור של 125% ול- 53.5 שעות נוספות בשיעור של 150%, ובסה"כ הוא זכאי לסכום של 5,152 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות.

14. האם התובע זכאי לפיצויי הלנה, בגין מה מבין הסכומים שייפסקו לזכותו, ככל שייפסקו?

לנוכח נסיבות סיום העסקתו של התובע ובשים בל ברכיבי התביעה שפסקנו לזכותו, מצאננו שיש לראות את הנתבעת כמי שלא שילמה את הסכומים, בהם חייבנו אותה, עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב. לפיכך, לא מצאנו לנכון לחייבה בפיצויי הלנה והרינו כי כל הסכומים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, כפי שיצויין בסעיף הסיכום.

15. לסיכום -

לנוכח העובדות והראיות שהובאו לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר מעבודתו לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת ומשכך, דחינו את טענת קיזוז דמי ההודעה המוקדמת של הנתבעת, כן קיבלנו את תביעת התובע, באופן חלקי, לתשלום זכויותיו בהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה, ובהתאם לכך, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם את הסכומים הבאים:

א. סכום של 1,893 ₪, בגין יתרת פיצויי פיטורים.

ב. סכום של 4,300 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.

ג. סכום של 293 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

ד. סכום של 2,338 ₪ בגין דמי הבראה.

ה. סכום של 1,357.5 ₪ בגין הפרשה בחוסר לקרן פנסיה.

ו. סכום של 1,161 ₪ בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.

ז. סכום של 5,152 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות.

כל הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.04.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

16. הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד-

בשים לב לתוצאה אליה ובשים לב לפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

17. הצדדים רשאים לערער, על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא להם.

5129371

ניתן היום, י"ד בתשרי תשע"ו, (27 בספטמבר, 2015), בהעדר הצדדים.