השופט י' נועם:

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר - צבן), מיום 21.7.13, בת"א 4902/07, לפיו נדחתה תביעה שהגישה המערערת, מישאל הנדסה ובניה 1999 בע"מ, נגד המערער, עו"ד אלי יוגב, בגין נזקים שהוסבו לה, על-פי הנטען, כתוצאה מהתרשלות במתן ייעוץ משפטי.

2. המערערת, חברה העוסקת בעבודות בניה, התקשרה עם בעלי מקרקעין בעסקת קומבינציה. במהלך המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם, שכרה המערערת את שירותיו של המשיב לשם קבלת ייעוצו בעריכת הסכם הקומבינציה. המערערת טענה בתובענה, כי הייעוץ המשפטי שקיבלה מהמשיב היה שלא תידרש לשלם מס ערך מוסף בגין התמורה הכספית המגיעה לה מהמוכרים. לטענתה, התברר בדיעבד שהייעוץ היה שגוי והיא נדרשה לשלם את מלוא המע"מ; ועל-כן הגישה תביעתה נגד המשיב לפצותה במלוא סכום המע"מ שנדרשה לשלם. מנגד, טען המשיב, כי השלב שבו נשכרו שירותיו המשפטיים היה לאחר שההיבטים הכספיים של העסקה כבר סוכמו, לרבות בעניין המע"מ; וכי לא הייתה כל התרשלות מצִדו, מכיוון שהמערערת הייתה מודעת לאפשרות שתידרש לשלם מע"מ בגין העסקה. המחלוקת העיקרית בתובענה הייתה בשאלה עובדתית, שעניינה תוכנו של הייעוץ שהעניק המשיב למערערת בעניין החבות בתשלום המע"מ בגין העסקה, ואם אמנם היה ייעוץ שגוי. בפסק-דינו דחה בית-משפט קמא את התביעה, בקבעו כי הנטען בתביעה לא הוכח, ויתרה מכך – אף נסתר ממכלול הראיות.

3. יצוין, כי הראיות בתובענה נשמעו לפני כב' השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק-הדין. בהתאם להנחיית נשיאת בית-משפט השלום, הועבר התיק לכב' השופטת ת' בר-אשר – צבן, אשר החליטה, בהתאם לתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ליתן פסק-דין על יסוד העדויות שנשמעו לפני כב' השופט מילנוב, מבלי לשמוע ראיות פעם נוספת.

4. להלן הרקע העובדתי, כפי שנקבע בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

המערערת היא חברה העוסקת בעבודות בניה, שמנהלה ובעל מניותיה הוא מר יעקב מישאל (להלן – מישאל). בסמוך לחודש אפריל 2000 ניהלה המערערת משא ומתן לביצוע עסקת קומבינציה עם מר מרדכי מרציאנו ועם אביו מר דוד מרציאנו ז"ל (להלן יכונו שניהם – מרציאנו), שהיו בעלי זכויות במקרקעין בחלקה בגבעת מרדכי בירושלים. ההסכם נחתם בסופו של דבר ביום 1.5.00, ועל פיו התחייבה המערערת לבנות על המקרקעין בניין הכולל שטחי מסחר ויחידות דיור, ובתמורה לקבל חלק משטחי המסחר ומיחידות הדיור בשווי של 310,000$. במהלך המשא ומתן הייתה המערערת מיוצגת על-ידי עו"ד בן ציון שיפטן, ואילו מרציאנו יוצגו על-ידי עו"ד אריה נח. בשלב מסוים של המשא ומתן, במהלך חודש אפריל 2000, ועל-פי עצתו של עו"ד שיפטן, שכרה המערערת את שירותיו של המשיב, עו"ד אלי יוגב, בשל ניסיונו המקצועי בעסקאות מהסוג הנדון. לא הייתה מחלוקת, כי בעת שהמשיב קיבל על עצמו לייעץ למערערת, כבר הוסכם על מתווה העסקה שבינה לבין מרציאנו, ואף הוסכם בין הצדדים שסכום התמורה הכספית יעמוד על 310,000$. כך גם אין מחלוקת כי טיוטות של ההסכם נמסרו למשיב והוא העיר עליהן את הערותיו.

ההסכם נחתם ביום 1.5.00, ובגדרו של סעיף 7 שבו נקבע כי התמורה "תעמוד על סך של 310 אלף דולר", מבלי שצוין אם סכום זה כולל מע"מ. כן צוין, כי התמורה אינה משולמת בכסף אלא במסירת זכויות על-פי ההסכם. זכויות אלו נקבעו בסעיף 22 להסכם, שלפיו חלוקת הזכויות נעשתה באופן שמרצינו קיבלו 55% מהזכויות ואילו המערערת – 45% מהזכויות. להסכם צורף נספח הכולל את מכתבה של המערערת אל מרציאנו, שבו נאמר כי המערערת מתחייבת כלפיהם "להסדיר עם שלטונות מע"מ את תשלומי המע"מ וקיזוזם בדרך של הגשת חשבונית עצמית או בכל דרך אחרת". כן התחייבה המערערת בפני מרציאנו, שבכל מקרה "לא ידרשו להוסיף כל תשלום על התשלומים הנקובים בהסכם שבנדון בגין המע"מ". על-פי מכתב של משרד רו"ח א' יהודיוף מיום 15.11.09 שילמה המערערת בחודש יוני 2000 מע"מ בסך של 262,984 ₪ "בגין עסקת הקומבינציה עם משפחת מרציאנו".

כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם, ביום 1.3.04, פנה ב"כ המערערת למשיב במכתב, שבו נטען כי בשל רשלנותו בייצוג המערערת, נגרם לה הפסד של ממש בעסקה בשל חיובה בתשלום המע"מ בגין התמורה; זאת הגם שעל-פי הנטען במכתב, המשיב "הבטיח" למערערת "כי תשלום המע"מ יחול על ה"ה מרציאנו, כפי שמקובל".

5. כעבור כשלוש שנים נוספות, ביום 23.4.07, הגישה המערערת את התובענה נושא הערעור, שבה עתרה לחיובו של המשיב לשלם לה סך של 377,175 ₪, שהִנו סכום המע"מ ששילמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בתביעתה טענה המערערת, כי המשיב התרשל בייעוץ המשפטי שהעניק לה, זאת הואיל ולא הבהיר לה כי תידרש לשלם מע"מ בגין התמורה שמרציאנו שילמו לה על-פי ההסכם; וכי כתוצאה מהתרשלותו נגרם לה נזק משמעותי, בכך שחלקה בעסקה נגרע בסכום הנ"ל. בכתב ההגנה טען המשיב, בין-השאר, כי שירותיו המשפטיים נשכרו לאחר שההיבטים הכספיים של העסקה כבר סוכמו; כי כבר הוסכם שבכל מקרה, מרציאנו, שהם בעלי הזכויות במקרקעין, לא ישאו בתשלום המע"מ, וככל שתחול חובת תשלום מע"מ בגין העִסקה – תישא בכך המערערת; כי לא הייתה כל התרשלות מצִדו, מכיוון שהמערערת הייתה מודעת לאפשרות שתידרש לשלם מע"מ בגין העסקה; וכי כל מקום, חל שיהוי בהגשת התביעה, אשר הוגשה כשבועיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות.

בתחילת הדיון בערכאה קמא נקבעו הפלוגתאות שבמחלוקת הטעונות הכרעה: האם המשיב התרשל כלפי המערערת בכך שנתן לה ייעוץ שגוי בעניין המע"מ; אם התרשל המשיב – מהו הנזק שנגרם למערערת, ככל שנגרם נזק; האם קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין רשלנות המשיב; האם פעלה המערערת להקטנת נזקיה; ואת מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. מטעם המערערת העידו מנהלה – מישאל, רו"ח יצחק לנדסמן וכן עו"ד בן ציון שיפטן. מטעם ההגנה העידו המשיב עצמו וכן עו"ד אריה נח. יוער, כי ביום 30.10.11 ניתן פסק-דין שלפיו התביעה נדחתה, זאת מחמת הימנעות המערערת מהגשת סיכומים. ואולם, ביום 19.12.11 בוטל פסק-הדין ונתאפשר למערערת להגיש את סיכומיה באיחור.

6. בפסק-דין מפורט ומנומק דחה בית-המשפט את התביעה. בפתח פסק-הדין עמד בית-המשפט על סוגיית החיוב במע"מ בעסקת הקומבינציה הנדונה. בית-המשפט קבע שבעסקת הקומבינציה, שבה מרציאנו אינם בגדר עוסק, ישנן בפועל שתי עסקאות. העסקה האחת – היא מכירת חלק מהמקרקעין ממרציאנו, שהם אנשים פרטיים, למערערת (קבלן), שהיא בגדר "עוסק", כהגדרתו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 (להלן – חוק מע"מ), בהיותה מי ש"נותן שירות במהלך עסקיו". עסקת מכירה זו הייתה בתמורה לשירותי הבניה שנתנה המערערת למרציאנו בחלק המקרקעין שנשאר ברשותה. העסקה השנייה – עניינה שירותי בניה שנתנה המערערת למרציאנו על החלק שנשאר ברשות מרציאנו, בתמורה לקניית חלק מהמגרש. בית-משפט קמא פירט בהרחבה את הוראות הדין הנוגעות למיסוי שתי העסקאות, אשר לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים.

בכל הנוגע לעסקה הראשונה, קבע בית-המשפט כי על-פי הוראות הדין עסקת מכירת המקרקעין ממרציאנו למערערת חייבת בתשלום מע"מ, שכן מדובר ב"עסקת אקראי", שאחת מהגדרותיה היא "מכירת מקרקעין לעוסק בידי אדם שאין עיסוקו במכירת מקרקעין". עוד נקבע, כי למרות הוראת סעיף 16(1) לחוק מע"מ, לפיה החייב בתשלום מע"מ בעסקת מכר הוא המוכר, חלה בענייננו תקנה 6ב(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, הקובעת כי "במכירת מקרקעין שהיא עסקת אקראי בידי מי שאינו עוסק, מלכ"ר או מוסד כספי יהיה הקונה חייב בתשלום המס"; ולפיכך בעסקת מכירת המקרקעין, החיוב במס עבר מהמוכר, מרציאנו, אל המערערת, שהיא הקונה. כן הפנה בית-המשפט לתקנה 6ב(ב)(1) לתקנות הנ"ל, המורה כי החייב בתשלום המס לפי תקנת משנה (א), "אם הוא עוסק, יוציא במקום המוכר חשבונית ערוכה על שמו הוא, וידווח על המכירה בדו"ח שעליו להגיש ... בשל עסקאותיו". לפיכך, קבע בית-המשפט, כי על המערערת, שהיא הקונה, להוציא חשבונית עצמית ולדווח על העסקה; והוסיף כי מאחר שמס התשומות שימש בעסקה החייבת במס, יכולה המערערת (הקבלן) לקזז בדו"ח שעליה להגיש למע"מ את התשומות בגין קניית המקרקעין מסכום המע"מ בשל מכירת המגרש – כך שהתוצאה מבחינת סכום המס שעל המערערת לשלם בגין עסקה זו היא שאין כל חיוב במס, אך כאמור ישנה חובה לדווח על העסקה.

באשר לעסקה השנייה, קבע בית-המשפט כי על-פי הוראת סעיף 2 לחוק מע"מ, העסקה למתן שירותי בניה שנתנה המערערת למרציאנו על החלק שנשאר ברשות מרציאנו, בתמורה לקניית חלק מהמגרש, היא עסקה החייבת בתשלום מע"מ; וכי החייב במע"מ הוא הקבלן נותן שירותי הבנייה – המערערת, זאת על-יסוד הוראת סעיף 16(2) לחוק מע"מ. החשבונית שעל המערערת להוציא בגין שירותי הבניה אף כוללת מס עסקאות, שאותה יש לשלם בדו"ח התקופתי ולא ניתן לקזז ממנה מס כלשהו.

את סוגיית החיוב במס, שכאמור לא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, סיכם בית-משפט קמא כדלהלן: "מכאן אפוא, שבעסקה הראשונה, שהיא עסקת המכירה, של מכירת חלק מהמקרקעין ממרציאנו, שהם אנשים פרטיים, לתובעת, שהיא קבלן (עוסק), בתמורה לשירותי הבניה שנתנה התובעת למרציאנו בחלק המקרקעין שנשאר ברשותם, לא חלה על התובעת חובת תשלום מע"מ. עליה להוציא חשבונית עצמית והיא רשאית לקזז בדו"ח התקופתי את מס התשומות ממס העסקאות. כך שהתוצאה היא שעסקה זו אינה חייבת בתשלום מע"מ, אך כאמור, חייבת בדיווח. לעומת זאת בעסקה השנייה, שהיא העסקה למתן שירותי בניה שנתנה התובעת למרציאנו על החלק שנשאר ברשות מרציאנו, בתמורה לקניית חלק מהמגרש, חלה על התובעת חובה לשלם מע"מ בגין העסקה".

7. המערערת טענה בבית-משפט קמא, כי המשיב הטעה אותה לחשוב שהוצאת החשבונית העצמית תפטור אותה מתשלום מע"מ בגין העסקה בכללותה, קרי – שתי העסקאות. לטענתה, על יסוד הנחה זו נקבעה החלוקה של הזכויות בינה לבין מרציאנו, כך שחלקם של מרציאנו הוא בשיעור של 55% ממלוא הזכויות בנכס ואילו חלקה בשיעור של 45%. מאחר שכאמור, בסופו של יום היא נדרשה לשלם מע"מ, הגם שהניחה שלא תידרש לשלמו, הרי שלשיטתה נגרע חלקה על-פי ההסכם, ונמצא כי חלקה קטן יותר משיעור של 45%. לטענתה, הנחתה השגויה כי לא תידרש לשלם מע"מ, שעל בסיסה נקבעה חלוקת הזכויות בינה לבין מרציאנו, נבעה מהייעוץ השגוי שנתן לה המשיב. תמצית טענת המשיב בערכאה קמא הייתה, כי כלל לא היה מעורב בייעוץ בנושא המע"מ; כי מעולם לא אמר למערערת שלא תידרש לשלם מע"מ בגין העסקה; וכי המערערת הייתה מודעת לאפשרות שתידרש לשלם מע"מ. כפי שציין בית משפט-קמא בפסק-דינו, המחלוקת האמורה הייתה בסוגיה עובדתית; והשאלות הטעונות הכרעה הן, אפוא: האם המשיב התבקש לייעץ לתובעת בעניין המע"מ; ואם אמנם התבקש לייעץ – מה הייתה עצתו, האם עצה זו הייתה שגויה והאם המערערת פעלה על-פי עצתו מתוך ידיעה מה ההשלכות של עצתו לעניין תשלום המע"מ.

8. בפסק-דין סקר בית-משפט קמא בהרחבה את הראיות מטעם הצדדים ואת טיעוניהם בעניין המחלוקת האמורה, והגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.

בהתייחס לעדותו של מישאל, מנהלה של המערערת, קבע בית-המשפט – כי מהעדות עולה שהלה ידע שחובת תשלום המע"מ חלה על המערערת, וכך גם אכן צוין באופן מפורש וברור בנספח להסכם; כי הרעיון של הוצאת חשבונית עצמית כפתרון לסוגיה זו היה של מישאל עצמו; כי הוא מעולם לא שאל את המשיב אם אמנם לא יידרש לשלם מע"מ, ואף לא אמר למשיב שהבין שלא יידרש לשלם מע"מ או כי לא התכוון לשלמו, וממילא אף לא שיתף אותו בשיקוליו הכלכליים בעת שהמערערת לוותה סכום כסף מבנק ירושלים, מבלי לכלול בסכום ההלוואה גם את סכום המע"מ שתידרש לשלם. מכאן מצא בית-המשפט, כי לפי גרסתו של מישאל עצמו, ולאור העובדה שההסכם כלל נספח שבו הצהירה המערערת באופן מפורש כי היא זו שתסדיר את עניין המע"מ ותשא בתשלומו אם יהיה בכך צורך, יכול היה המשיב להניח שהמערערת מודעת היטב לכך שתידרש לשלם מע"מ. כך במיוחד בשים לב לעובדה שמישאל שמר את מחשבותיו לעצמו, ואף לא טרח לשאול את המשיב אם אמנם יש בסיס להבנתו, שעליה העיד, כי המערערת לא תידרש לשלם מע"מ. מישאל אף לא הבהיר למשיב, כי במסגרת הלוואה שנטלה המערערת, לא נלקחה בחשבון האפשרות שהיא תידרש לשלם מע"מ. מכאן קבע בית-המשפט, שעל-פי גרסתו של מישאל, לא הייתה כל סיבה שהמשיב יעלה בדעתו שהלה לא יודע שהמערערת תידרש לשאת בתשלום מע"מ, ואף לא היה כל מקום לכך שיאמר לו ברחל בתך הקטנה, שכך אמנם יהיה. עוד ציין בית-משפט קמא, שגם לפי עדותו של מישאל עצמו, המשיב מעולם לא אמר לו כי המערערת לא תידרש לשלם מע"מ, לא נתן לו כל עצה בעניין ואף לא נדרש להבהיר זאת למערערת; ובפרט כאשר צוין בנספח להסכם, כאמור, כי המערערת היא זו אשר תידרש לשלם את המע"מ.

באשר לעדותו של עו"ד שיפטן ציין בית-משפט קמא, כי זו אינה רלבנטית למחלוקת העובדתית; שכן על-פי עדותו, הוא לא היה מעורב בנושא הסדרת עניין המע"מ בהסכם, ולא היה שותף לניסוחו של הנספח בעניין המע"מ, ולטענתו, מי שעסק בכך היה המשיב. על-פי גרסתו, לאחר שהמשיב צורף לייעץ למערערת, כמעט שלא היה מעורב עוד בניסוח ההסכם. הוא אף אישר שזכור לו במעורפל, כי בשלב שבו הצטרף המשיב לייצוגה של המערערת, היה ברור שמרציאנו בכל מקרה לא ישלמו מע"מ, ואם תהיה חבות של תשלום מע"מ – תישא בכך המערערת. כן הוסיף עו"ד שיפטן, כי מעורבותו של המשיב הייתה חיונית בשל מומחיותו בעסקאות קומבינציה, ובין- השאר בהיבט המיסוי; אך עדותו בעניין זה לא הייתה רלבנטית, שכן אין עוד מחלוקת על כך שחובת תשלום המע"מ חלה על המערערת וכי כך אף צוין בנספח להסכם. מכאן, ציין בית-משפט קמא, כי אף אם היה נקבע שהעצה בעניין אופן ניסוח ההסכם והנספח היו של המשיב, הרי שעצה זו מתיישבת עם חובת תשלום המע"מ החלה על-פי הדין על המערערת. כן הדגיש בית-משפט קמא, כי עו"ד שיפטן לא העיד שהמשיב אמר למישאל שהמערערת לא תידרש לשלם מע"מ, ולפיכך אין בעדותו של הראשון כדי להעלות או להוריד בעניין המחלוקת העובדתית.

בכל הנוגע לעדותו של עו"ד אריה נח, שייצג את מרציאנו בעסקה, קבע בית-משפט קמא שהלה העיד באופן ברור ומפורש, כי בעת המשא ומתן היה ברור שחלה חובת תשלום מע"מ בגין העסקה, כי מרציאנו בכל מקרה לא הסכימו לשלם זאת, וכי הובהר על-ידו למערערת שהיא זו שתידרש לשלמו, זאת אגב הפניית מישאל להוראות הדין ולתקנות מע"מ. כן הפנה בית-משפט קמא לעדותו של עו"ד נח, לפיה אמר לו מישאל "שהוא יסתדר עם מע"מ". על-פי העדות, דברים אלו נאמרו לו בטרם צורף המשיב לייצג את המערערת; וכאשר שאל את מישאל, למה כוונתו במשפט האמור, השיבו הלה שנושא המע"מ יצא מההסכם ויובא במסגרת הנספח וכי כך "העניין יחליק במע"מ". כן ציין עו"ד נח, כי מישאל אמר לו שקיבל ייעוץ מעורך-דין בעניין זה, וכי הניח שהכוונה לעו"ד שיפטן; אך בהקשר זה חזר וציין בית-המשפט, כאמור, כי גם מישאל עצמו לא טען ששאל את המשיב על כך או שנועץ בו בעניין זה. עו"ד נח הבהיר, כי סוגיית החבות בתשלום המע"מ סוכמה עוד לפני שהמשיב נכנס לתמונה, בכך שהוסכם שבכל מקרה, ככל שתחול חובת תשלום מע"מ, יהא על המערערת לשאת בכך ולא מרציאנו, ולכן הדבר נרשם בנספח להסכם. הוא הוסיף, כי לא ידוע לו מה הייתה דעתו של המשיב בעניין החבות בתשלום המע"מ, אך המשא ומתן בעניין אופן הניסוח נוהל לפי בקשתו של מישאל, אשר דרש להסדיר את עניין המע"מ בנספח וזאת מאחר שהדבר "יקל עליו במגעים עם הרשויות". לדבריו, לאחר שהמשיב צורף למשא ומתן, נדונה השאלה, כיצד יש לנסח הדברים "כדי שמישאל יפתור את זה"; וכי מעורבותו של המשיב הייתה באופן ההתאמה בין סעיף 8 בהסכם (שבו צוינה התמורה) לבין הניסוח של הנספח. בהקשר לניסוח ההסכם העיד עו"ד נח: "אני העליתי ספקות כשביקשו ממני לחלק את הניסוח של ההסכם ככה. יוגב [המשיב] אמר שגם הוא חושב שהספקות שלי נכונים שיש מע"מ על העסקה ושיצטרכו לשלם אותו, מישאל אמר שקיבל ייעוץ אחר. אמרתי שאם אני יכול לעזור למישאל בלי לעבור על החוק אז אני מוכן לכל ניסוח יצירתי". כך גם הדגיש והבהיר עו"ד נח, כי הרעיון של הוצאת נושא המע"מ אל נספח נפרד, היה של מישאל, שטען, כאמור, כי הדבר יקל עליו בהתדיינויות עם רשויות מע"מ. על-פי עדותו, לא רק שהמשיב מעולם לא אמר שהסדרת נושא המע"מ בנספח תאפשר למערערת שלא לשלם מע"מ, אלא ששמע מפיו במפורש כי המערערת חבה בתשלום המע"מ: "שמעתי את עו"ד יוגב אומר שלהערכתו נספח ב' לא ישנה שום דבר בעניין חבות מישאל במע"מ". לנוכח האמור, קבע בית-משפט קמא שמעדותו של עו"ד נח עולה באופן ברור ומובהק – כי המשיב העמיד את המערערת על האפשרות שתחויב בתשלום מע"מ; וכי הלה מעולם לא אמר שלא תידרש לשלם מע"מ, ואף ציין שלהערכתו אין בעריכת הנספח כדי לשנות בעניין חובת תשלום המע"מ החלה עליה.

בעניין גרסת המשיב ציין בית-משפט קמא, כי הלה העיד, בדומה לעו"ד נח, כי עמדתו הייתה שראוי היה לציין בגוף ההסכם שהסכום של 310,000$ כולל מע"מ, וכי רצוי היה לנהל משא ומתן בעניין זה, אולם הצעתו נדחתה, והוחלט שהדברים יופיעו בנספח נפרד. עוד הוסיף, כי בעת צירופו לייצוג המערערת, נושא הנספח כבר הוסכם; וכי בכל מקרה, מישאל לא היה מוכן לקבל את עצתו מכיוון שעניין המע"מ כבר הוסכם קודם לכן. כן העיד המשיב, כי למרות דברי מישאל בהקשר זה, הבהיר לו שאם מרציאנו אינם משלמים מע"מ, תהיה לכך השלכה על המערערת מכיוון ש"ללא שום ספק, אין פטור ממע"מ" על הקונה, שהיא המערערת.

9. מסקנת בית-משפט קמא מניתוח העדויות האמורות, הייתה כי לא רק שלא עלה בידי המערערת להוכיח שהמשיב התבקש לייעץ לה בעניין המע"מ, אלא אף לא עלה בידיה להראות כי הלה נתן לה ייעוץ שגוי, שלפיו לא תידרש לשלם מע"מ; ויתירה מכך – ככל שהמשיב אמנם הביע עמדתו בעניין תשלום המע"מ, הרי שדעתו הייתה שחובת תשלום המע"מ חלה על המערערת, כפי שאף צוין במפורש בנספח להסכם, וכי אין כל פטור מתשלום מע"מ בגין העסקה. עוד קבע בית-משפט קמא, כי ככל שמישאל, מנהל המערערת, סבר שיצליח לחמוק מתשלום מע"מ או "להסתדר עם רשויות מע"מ", הרי שהדבר היה מבוסס על השערותיו ועל תקוותו; אך לא עלה בידי המערערת להניח אף לא ראייה אחת, כי המשיב אמר למישאל, ייעץ לו או הבטיח לו, שהמערערת לא תידרש לשלם מע"מ. בית-המשפט הוסיף, כי לא רק שלא עלה בידי המערערת להוכיח שהמשיב ייעץ לה או למישאל, כי היא לא תידרש לשלם מע"מ, אלא שהוכח דווקא ההיפך – שכן המשיב עצמו העיד, כאמור לעיל, כי מישאל ידע שחובת תשלום המע"מ חלה על המערערת וכך אף נכתב במפורש בהסכם. בעניין זה הוסיף בית-המשפט, שמישאל עצמו אף העיד, כאמור, כי לא שאל את המשיב אם יידרש לשלם מע"מ, והניח שלא יידרש לשלם מע"מ מבלי שערב בכך את המשיב; וכי אף לא שיתף את המשיב בשיקוליו הכלכליים בעניין ההלוואה שנטלה המערערת, אשר לא כללה את סכום המע"מ. את מסקנתו האמורה סמך בית-משפט קמא גם על עדותו של המשיב, שנתמכה בעדותו של עו"ד נח, כמפורט לעיל; כאשר עדותו של עו"ד שיפטן לא הייתה רלבנטית למחלוקת העובדתית.

על בסיס הערכת הראיות האמורות, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי המערערת לא הצליחה להוכיח את טענותיה נגד המשיב – לפיהן התרשל כלפיה במתן ייעוץ כושל בעניין הסדרת החבות במע"מ במסגרת הסכם הקומבינציה, בכך שלגרסתה, ייעץ לה כי לא תידרש לשלם מע"מ. בית-המשפט קבע, כי המשיב לא התבקש לייעץ למערערת בסוגיית המע"מ, שכן נושא זה הוסדר עוד בטרם צורף לייצוג המערערת; כי למרות זאת, המשיב מצא לנכון להבהיר למערערת שיהיה עליה לשלם מע"מ בגין העסקה, ושאין בהסדרת נושא המע"מ במסגרת הנספח כדי לשלול את חבותה בתשלום המע"מ; וכי המחשבה שהמערערת לא תידרש לשלם מע"מ, לא הייתה חלק מהייעוץ של המשיב למערערת, אלא הייתה ונשארה בגדר מחשבה או השערה של מנהל המערערת, מישאל, אשר חרף העובדה שהמשיב הבהיר לו שהמערערת תידרש לשלם מע"מ, המשיך לסבור שלא כך יהיה. משכך קבע בית-משפט קמא, כי לא רק שהמערערת לא הצליחה להוכיח את טענותיה כלפי המשיב, אלא שטענותיה אף נסתרו; ועל-כן הורה על דחיית התביעה אגב חיוב המערערת בשכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום של 45,000 ₪.

10. בערעורה מלינה המערערת על ממצאיו ומסקנותיו של בית-משפט קמא, בעניין טענותיה שעמדו בבסיס התובענה. בהתייחס לשתי החבויות במס בעסקת הקומבינציה, לא הייתה למערערת כל טרוניה לגבי החבות במע"מ הנוגעת לעסקת מכר המקרקעין, שבאה על פִתרונה בהוצאת חשבונית עצמית, כאשר התשלום בפועל לא היה כלפי רשויות המס. בכל הנוגע לעסקה השנייה, עסקת שירותי הבנייה, מסכימה המערערת כי משנקבע בחוזה שמרציאנו ישלמו למערערת סך של 310,000 דולר, הרי שעל-פי הדין הסכום כולל מע"מ גם אם הדבר לא צוין. היא גם מאשרת, כי הוסכם עם מרציאנו ששיעור המע"מ בגין שירותי הבנייה יחול עליה, אך גורסת כי מקורה של הסכמה זו בטעות מצִדה, עת סברה בתום לב שלא יהיה עליה לשלם את המע"מ על שירותי הבנייה, בדומה לעסקת המכר. לטענתה, טעותה נבעה כתוצאה מרשלנותו של המשיב, הואיל ולא קיבלה ממנו "ייעוץ נכון בעניין זה", ואף לא – "ייעוץ כלשהו בעניין המע"מ" (סעיף 9 לעיקרי הטיעון). עוד טוענת המערערת, כי הנספח להסכם הקומבינציה, שבו צוין כי המערערת תסדיר את חובת תשלום המע"מ "בדרך של הגשת חשבונית עצמית או בכל דרך אחרת", היה חלק מהייעוץ הכושל שניתן לה על-ידי המשיב; וכי מדובר היה בייעוץ שגוי, שכן מע"מ על שירותי בניה לא ניתן לקזז – לא בדרך של חשבונית עצמית ולא בדרך אחרת. לשיטתה, היה על המשיב להבהיר לה כי תחויב בתשלום המע"מ בכל מקרה, ואז הייתה מכלכלת את צעדיה בהתאם. לטענת המערערת שגה בית-משפט קמא בקביעתו, לפיה ידעה שהיא חייבת בתשלום המע"מ ואף נטלה על עצמה התחייבות לשלמו; שכן אם כך היו פני הדברים – הדבר היה מצוין בחוזה והצדדים לעסקה לא היו נדרשים לנספח מיותר שאין בו כדי להועיל למערערת. בנוסף גורסת המערערת, כי אין התאמה בין טענות המשיב בכתב ההגנה – עת ציין כי סוגיית המע"מ לובנה בין הצדדים לעסקה, לבין האמור בתצהירו ובעדותו – עת ניסה להרחיק עצמו מנושא המע"מ. עוד מציינת המערערת, כי אפילו הייתה נכונה אותה קביעה עובדתית, לפיה מישאל אמר "שהוא יסתדר עם המע"מ", הרי שחובה הייתה על המשיב, "להתריע בפניו... ברחל בתך הקטנה, שהוא טועה", ושיהיה על המערערת לשלם את המע"מ בכל מקרה. המערערת גורסת, כי בכל הנוגע לקביעת העובדות והמסקנות – אין יתרון לערכאה הדיונית, שלא שמעה את העדויות, על-פני ערכאת הערעור; ובנסיבות אלו מבקשת כי בית-משפט זה יקבע עובדות ומסקנות הפוכות מאלו שנקבעו על-ידי הערכאה קמא ויקבל את הערעור.

11. המשיב מבקש לאמץ את פסק-דינו של בית-משפט קמא, ממכלול הטעמים המפורטים בו. הוא גורס, כי לא נפלו פגמים כלשהם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-המשפט, אשר נסמכו על העדויות והראיות שהובאו; וכי אין כל עילה, אפוא, להתערב בפסק-דינו. הוא מוסיף ומדגיש, כי בית-משפט קמא דחה את התביעה ללא צורך בהכרעה בממצאי מהימנות, עת קבע כי דחיית התביעה התבססה בראש ובראשונה על עדותו של העד מטעם המערערת, מישאל, כאשר יתר העדויות רק תמכו במסקנה זו, סתרו את טענות המערערת ותמכו בגרסת המשיב.

12. לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הן בעיקרי הטיעון בכתב, והן בטיעונים בעל-פה בדיון בערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

כלל הוא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר – כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות, או בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (9.8.06); ע"א 96622/07 הולין נ' קופת חולים כללית (30.5.10); וע"א 5806/08 חלפון נ' מינהל מקרקעי ישראל (1.8.12)). כלל זה חל גם במקרים שבהם השופט בערכאה הדיונית לא התרשם מהעדויות באופן ישיר, כמו במקרה שלפנינו שבו נשמעו הראיות על-ידי מותב אחר. באשר לסיטואציה שכזו כבר נפסק, כי "אין זה רצוי", ואף "אין להניח כי בכל מקרה שבו מוגש ערעור על פסק-דין שניתן בידי שופט שלא שמע את העדויות, תעסוק ערכאת הערעור באופן שיטתי בהערכת כל אחת מן העדויות, בהצלבה בין בראיות השונות ובקביעת הממצאים העובדתיים מחדש" (ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249-250 (1997)); וכי "אין מקום אפוא שבית משפט לערעורים יתייחס לפסק-דין זה באורח שונה, מבחינת הערכת הראיות, ממה שהוא נוהג כלפי פסק דין שנתן שופט ששמע את הראיות" (ע"א 175/87 לובצקי נ' גילאור (31.12.87).

בחינת התשתית הראייתית מעלה, שאין לפנינו מקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדתיים. המערערת לא הצביעה על קביעת ממצאים עובדתיים שאינם עומדים במבחן ההיגיון, או על פגמים היורדים לשורשו של עניין בקביעת הממצאים; ומשכך, אין בסיס לקבל את השגותיה על הקביעות העובדתיות. זאת ועוד, אף לגופו של עניין ניכר, כי הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-דינו המקיף של בית-משפט קמא, מעוגנים היטב בתשתית הראייתית שהובאה, ואשר נסקרה לעיל; ומכל מקום – נסמכו על מכלול העדויות והראיות שהובאו ועל שיקול הדעת המוקנה לערכאה המבררת בהערכת הראיות.

בתמצית יאמר, לאחר הפירוט לעיל של פסק-דינו של בית-משפט קמא, כי מסקנתו של בית-המשפט – לפיה לא עלה בידי המערערת להוכיח שהמשיב התבקש לייעץ לה בעניין המע"מ וכי נתן לה ייעוץ שגוי שלפיו לא תידרש לשלם מע"מ – נסמכה כדבעי, כמפורט לעיל, הן – בראש ובראשונה – על עדותו של מישאל עצמו; והן – ובעיקר – על עדויותיהם של עו"ד נח ושל המשיב, זאת כאשר עדותו של עו"ד שיפטן לא הייתה רלבנטית למחלוקת זו. קביעתו של בית-המשפט – כי ככל שהמשיב הביע עמדתו בעניין תשלום המע"מ, הרי שדעתו הייתה שחובת תשלום המע"מ חלה על המערערת, כפי שאף צוין במפורש בנספח להסכם, ושאין כל פטור מתשלום מע"מ בגין העסקה – הייתה אף היא מעוגנת כראוי בתשתית הראייתית, כעולה מעדויותיהם של עו"ד נח ושל המשיב, כאמור. בנסיבות הנדונות גם הייתה מבוססת הקביעה, לפיה הנספח להסכם הוכן מיוזמתו של מישאל, שסבר כי בדרך זו יצליח לחמוק מתשלום מע"מ, למרות שהובהר לו על-ידי המשיב כי המערערת תחוב במע"מ. לא נפל, אפוא, כל פגם בקביעת העובדות והמסקנות האמורות על-ידי בית-משפט קמא, ולא קמא עילה להתערבות בפסק-הדין שדחה את תביעת המערערת.

13. על-יסוד האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪.

הגזברות תעביר למשיב, באמצעות בא-כוחו, את סכום הפיקדון בערעור, על חשבון פסיקת ההוצאות האמורות.

המזכירות תמציא לצדדים עותקים מפסק-הדין.

ניתן היום, כ"ג בניסן תשע"ה, 12 באפריל 2015, בהיעדר הצדדים.