1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת חנה קלוגמן) מיום 14/8/13 בתא"מ 63953/07.

2. המערער (להלן גם: "גורסקי") הגיש תביעה נגד המשיבה על סך 189,262 ₪ וזאת בגין פרסום לשון הרע וכן דרישה לפסיקת שכר טרחה ראוי בגין ייצוג משפטי.

תביעתו נדחתה במלואה.

פסק הדין ניתן גם בעניינה של תביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי המשיבה נגד גורסקי וזאת לפסיקת פיצוי בגין רשלנות מקצועית וכן להשבת שכר טרחת עורך דין ששילמה לגורסקי לטענתה ביתר.

תביעתה התקבלה בחלקה וגורסקי חויב להחזיר לה בגין שכר טרחה ששולם ביתר סך של 24,946 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן פיצוי בסך 7,500 ₪ שנגרם לה כתוצאה מעיכוב בטיפול בביטול עסקה והצורך בהחלפת עורך דין.

כמו כן חויב גורסקי לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

3. גורסקי טען בערעור ביחס לתביעה הראשית:

א) בית משפט שגה כאשר קבע כי אין מדובר בפרסום לשון הרע וכן שגה כאשר קבע כי טענות הגנה על פי סעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") דינן להתקבל במקרה דנן.

ב) בית משפט שגה כאשר דחה את התביעה לשכר טרחה ראוי.

לא היתה מחלוקת כי הוא היה מושעה מלשכת עורכי הדין מיום 1/10/05 ועד 31/3/06 אך התביעה לגביה נתבע שכר טרחה ראוי הוגשה ביום 22/3/06 באמצעות עורך דין אחר ולא על ידי המערער והוא לא דרש שכר טרחה בגין פעולות שנעשו בתקופת ההשעייה אלא רק ביחס לפעילות שנעשה לאחר שהסתיימה ההשעייה.

נטען, כי בית משפט שגה, כאשר קבע, כי לו היה המערער בודק את נושא הערת האזהרה בשלב הראשוני, היה נחסך נושא הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בעניין. זו טענה שלא נטענה על ידי המשיבה אלא ביוזמתו של בית משפט והיא בגדר השערה בלבד שלא הובאה לגביה כל ראיה.

משרדו לא טיפל בנושא ביטול העסקה. (סעיף 31 להודעת הערעור).

4. גורסקי טען ביחס לתביעה שכנגד:

א) לא היה מקום לחייבו להשיב שכר טרחה. על פי ההסכם בין הצדדים, הוא לא היה צריך להשיב כספים. בית משפט שגה כאשר בחן את כוונת הצדדים מבלי לדון בלשון ההסכם עצמו.

בענייננו, לא התקיימו התנאים אשר לפי ההסכם היו מובילים להשבת שכר טרחה למשיבה.

ב) בית משפט שגה כאשר קבע, שהמשיבה נאלצה בשל המערער לשכור שירותי עורך דין נוסף לסיום הליכי ביטול העסקה וכי נגרם לה נזק עד לסיום אותם הליכים, שכן המערער לא נטל על עצמו לטפל בהליכי ביטול העסקה אלא רק בהליכים בבית משפט שלום באילת כעולה מהסכם שכר הטרחה ולא היה צריך לטפל בנושא ביטול העסקה וכל מה שאינו קשור להליכים בבית משפט השלום באילת.

ג) המערער טען, כי שגה בית משפט כאשר חייב אותו לשלם פיצוי גלובלי בסך 7,500 ₪ מבלי שהובאו ראיות לנזק ממשי.

5. תמצית טענות המשיבה:

המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת:

א) לא היה מקום לקבל את התביעה על פי חוק איסור לשון הרע, שכן לא התקיים יסוד הפרסום על פי סעיף 2 (א) לחוק איסור לשון הרע וכן התקיימו הגנות סעיפים 14 ו-15 במקרה דנן.

ב) בדין נדחתה התביעה לשכר ראוי. השכר הראוי נדרש עבור פעולות שנעשו לא לאחר סיום ההשעייה וזאת כפי שניתן לראות מהצהרתו של המערער עצמו בתצהיר העדות הראשית שלו (סעיפים 61 – 66).

ג) על פי הסכם שכר הטרחה היה צריך המערער לטפל גם בנושא ביטול החוזה ולא כנטען על ידו.

ד) בדין קבע בית משפט קמא כי על המערער להשיב למשיבה שכר טרחה שנגבה ביתר ונתן משקל נכון לסעיף 6 להסכם שכר הטרחה שבין הצדדים.

מה עוד, שהסכם שכר טרחה יש לנסח בצורה ברורה.

טענת המערער ולפיה בית המשפט התעלם מסכום נוסף של 5,000 ₪ שהמערער סבור שהוא זכאי לו, אינה נכונה, שכן המשיבה מעולם לא הודתה שהיא התחייבה לשלם סכום נוסף זה מעבר למה שנקבע בהסכם שכר הטרחה.

לו אכן היה זכאי המערער לשכר טרחה נוסף בגין הגשת תביעה נגד אסי חכים בגין הסכם פשרה שהמערער ניסח והיה אמור לבצעו ולטענתו, זה לא היה חלק ממכלול הטיפול בביטול ההסכם וגביית הסכומים המגיעים למשיבה, חזקה עליו שהיה מחתים את המשיבה על מסמך מתאים.

מקובלת עלי הטענה בנוגע לאי פסיקת סך 5000 ש"ח ועל כן לא אתייחס לסכום זה שלא נפסק ע"י בית משפט קמא במסגרת פסק דיני.

ה) חסד עשה בית משפט קמא כאשר חייב את המערער בסכום של 7,500 ₪ בלבד בגין הנזקים אשר גרם למשיבה.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות ביחס לתביעה הראשית ולהתקבל ביחס לתביעה שכנגד וזאת מהנימוקים כדלקמן:

א) באשר לתביעה הראשית:

(1) העילה על פי חוק איסור לשון הרע:

(1.1) בכתב התביעה טען המערער, כי הוא עורך דין ומשרדו מצוי "בבית הפרקליטים" – קומפלקס שבו מושכרים חדרים לעורכי דין ועובדות שם מזכירות המועסקות על ידי חברת הניהול ומספקות שירותים לעורכי הדין השוכרים חדרים.

נטען, כי ביום 12/4/07 כאשר הגיעה המשיבה למשרדו כדי לקבל עותקים של פסקי דין בתביעות שהוא ייצג אותה, וזאת לאחר שהיא הודיעה לו כי ברצונה למסור אותם לעורך דין אחר שייצג אותה בלשכת ההוצל"פ, הוא לא נכח במשרד. הותיר את פסקי הדין בידי אחת המזכירות אשר הונחתה למסור אותם למשיבה לאחר שתחתום על אישור הקבלה. המשיבה סירבה לחתום. המזכירה התקשרה למערער ואיפשרה למשיבה לשוחח עימו. התפתח בינם דין ודברים במהלכו הודיעה המשיבה למערער כי לא תחתום על אישור הקבלה וטרקה את הטלפון ולאחר מכן אמרה בקול רם על המערער כי הוא "נוכל לא קטן".

בגין אמירה זו ביקש המערער כפל פיצוי סטטוטורי: 127,132 ₪.

(1.2) בית משפט קמא בפסק דינו קבע, כי אין מדובר ב"פרסום" לשון הרע.

על סמך העדויות שנשמעו בבית משפט קמא, נקבע כי לא מתקבלת הטענה ולפיה הדברים נאמרו בקול רם ובדרך שנשמעה על ידי כל הנוכחים. הוכח כי מי ששמעה את ההתבטאות היתה אותה מזכירה שהיא זו אשר הגישה למשיבה את הטלפון על מנת שתדבר עם המערער.

לא נקבע כממצא שהמילים "נוכל לא קטן" אכן נאמרו, אלא נקבע כי היה מדובר בשיחת טלפון לא נעימה, שגרמה כעס רב למשיבה. היא לא רצתה לחתום על טופס שהיא ראתה בו אישור להסרת כל אחריות מהמערער.

אמרה מילים שהביעו כעס על המערער אשר לא טרח ליידע אותה בזמן אמת על השעייתו מלשכת עורכי הדין ועל כן, נקבע כי אין מדובר ב"פרסום" לשון הרע כיוון שהדברים לא היו מיועדים לאף אחד זולת המערער. הם נאמרו בהמשך לשיחת הטלפון בין המערער לבין המשיבה.

בית משפט אף נדרש לעניין זה להגנות על פי חוק איסור לשון הרע וזאת בדרך של הפנייה לסיכומי ב"כ המשיבה.

(1.3) חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות בסיסיות במשטר דמוקרטי. מחד – הזכות לשם טוב, ומאידך – הזכות לחופש ביטוי.

היקפו של חופש הביטוי; שהוא בעל חשיבות רבה בחברה דמוקרטית, עשוי להשתנות מענין לענין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד. (ראה לענין זה פסקה 1 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (להלן: עניין "בן גביר").

כפי שציין כב' השופט ריבלין בענין בן גביר:

"חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר. עם זאת, מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה. כאשר ניצב הוא מול סכנת הפגיעה הפיזית אין להשיגו אחור. לעומת זאת, כאשר הגורם הפולש הוא דיבור – עשויים הגבולות להתגמש. עיתים צריכים הם להתגמש. מניף ידו – לא יינקה, אך האומר אשר על ליבו, אפילו ליבו גס – לא במהרה ייענש".

1.4) כב' השופטת פרוקצ'ה בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' [להלן: "עניין נודלמן"], הגדירה את השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה.

שלב ראשון – יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה של האדם הסביר.

הפרשנות נשענת, הן על המובן הפשוט של דברי הפרסום, והן על האמור "בין השורות", כפי שמכלול זה עשוי להתפרש בעיני האדם הסביר.

שלב שני:­ יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סע' 1 לחוק; והאם תתקיים "פרסום" על פי מבחני סע' 2 לחוק.

שלב שלישי: בחינת ההגנות השונות על פי סע' 13-15 לחוק.

שלב רביעי: אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים; נבחנת שאלת הסעדים.

(1.5) בעניינינו, הגיע בית משפט קמא למסקנה ולפיה לא התקיים יסוד ה"פרסום" לאור סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, ומסקנה זו מקובלת עלי.

סעיף 2 (ב) לחוק איסור לשון הרע קובע:

"(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע"

על פי העדויות שנשמעו בבית משפט קמא, האמירה המיוחסת למשיבה לא יועדה לאחר זולת הנפגע.

בין אם המילים שנאמרו היו "נוכל לא קטן" ובין אם מדובר במילים שונות במקצת בעלות משמעות דומה, אזי על סמך הראיות שנשמעו בבית משפט קמא הגיעה כב' השופטת קלוגמן למסקנה ולפיה המשיבה לא ייעדה את אותן מילים לאדם אחר זולת המערער.

למעשה, המילים גם לא יועדו לנפגע עצמו. כלומר – למערער. אלו מילים שאדם אומר בינו לבין עצמו מתוך כעס בדרך של "סינון" מילים מפיו. מעין אמצעי לשחרור כעסים.

נקבע כממצא, כי לא הוכח שהמילים נאמרו בקול.

ב"כ המערער טען, כי על המקרה דנן יש להחיל את קביעתי בע"א 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה (ניתן ביום 1/4/15); שם קבעתי, כי אמירה "גמד מעוות" שנאמרה בפומבי, במרחק של מספר מטרים מהנתבע ובנוכחות אנשים נוספים – במקום בו מתקיים משחק טניס מקצועי היא בגדר "פרסום" לשון הרע.

אלא שבעניין בוברוב נ' קרמונה נעשתה הקביעה על בסיס הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא ועל סמך העדויות שנשמעו.

ענייננו שונה מהמקרה שנדון שם.

בעניינינו נקבע במפורש, כי האמירה לא נאמרה בקול רם . המזכירה ששמעה לטענתה את האמירה, היא זו שהגישה למשיבה את הטלפון על מנת שתשוחח עם המערער.

על סמך הנסיבות הספציפיות נקבע, כי האמירה לא יועדה לאחר באופן המקים את יסוד ה"פרסום" על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע ומסקנה זו מקובלת עלי.

כיוון שכך הדבר, ולאור שלבי בחינת העניין עפ"י דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בהלכת נודלמן, לא אכנס לנושא ההגנות על פי חוק איסור לשון הרע, שכן אין צורך בכך.

(2) באשר לפסיקת שכר טרחה ראוי:

(2.1) בית משפט קמא קבע, כי בעת הגשת התובענה לבית משפט המחוזי למחיקת הערת אזהרה היה התובע מושעה מלשכת עורכי הדין, כך שלא ברור איך הוא יכול לתבוע שכר טרחה ראוי בגין הגשת התובענה.

כמו כן נקבע, כי מן הראוי היה לו המערער היה בודק את נושא הערת האזהרה בשלב הראשוני וכך היה מתייתר הצורך בהגשת תובענה לבית משפט המחוזי.

בית משפט חייב את המשיבה להשיב למערער הוצאות ששולמו בגין אגרות.

המערער מלין על הקביעה ולפיה היה ראוי שהוא יבדוק את נושא הערת אזהרה בשלב הראשוני וטוען כי לא היה צריך לעשות זאת.

המשיבה כמובן מסבירה, מדוע הוא כן היה צריך לעשות זאת.

בין כך ובין כך, אין מחלוקת על כך, שהמערער לא הגיש לבית משפט קמא חוות דעת מומחה בנוגע לשכר הטרחה הראוי המגיע לו.

נקבע מפורשות בפסיקה, כי שכר טרחה ראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית של בית משפט.

פסיקת שכר ראוי נקבעת מכוח סעיף 46 לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג – 1973 אשר חל במקרה שבו לא סוכם על שכר טרחה ויש לקבוע סכום "שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה".

נקבע, כי שכר טרחה ראוי יש להוכיח.

זהו נושא שבמומחיות ויש להוכיחו באמצעות חוות דעת מתאימה, במסגרתה ינומק, מדוע יש לפסוק את הסכום המבוקש.

לעניין זה ראה: ע"א 02/8282 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל פ"ד נ"ח (5) 20 שם קבע כב' השופט ריבלין בסעיף 10:

"כיצד אומדים את השכר הראוי? קביעת השכר הראוי בגין טרחת עו"ד צריך שתיעשה

בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. ודוק: דרך קביעתו של השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג (1) 160, 165; פרשת ביניש-עדיאל הנ"ל).

בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר, את הזמן שהקדיש עורך הדין לטיפול בעניינו של הלקוח, את מהותו, היקפו ומידת מורכבותו של השירות, את שוויו של העניין נשוא השירות, ואת המוניטין של עורך-הדין.

ראו; ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן ציון ופריבס, עורכי דין, פ"ד מו (4) 586, 593). כמו-כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון – אם קיימת שיטה כזו (על הדרכים המקובלות לקביעת שכר טרחתו של עורך-דין, ראו למשל ע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט"

...

הקריטריונים להוכחת שכ"ט ראוי, נקבעו בע"א 136/92 ביניש – עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז (5) 114.

במקרה דנן, לא הוגשה חוות דעת מומחה בנוגע לשכר הטרחה הראוי ולא הוכח כדבעי, מדוע הסכום המבוקש הוא השכר הראוי. ממילא בית משפט קמא לא יכל לפסוק לטובת המערער סכומי כסף בגין רכיב תביעה זה על סמך הראיות שהוגשו.

על כן, לא ארחיב מעבר לנושא זה בעניין ודין הערעור להידחות גם בגין רכיב תביעה זה.

ב) באשר לתביעה שכנגד:

(1) באשר להחזר שכר טרחה:

(1.1) המשיבה – התובעת שכנגד טענה, כי לאור הסכם שכר הטרחה שבו התקשרה עם המערער – הנתבע שכנגד בחודש יוני 2005 (אשר נוסח ע"י המערער), היה עליה לשלם בגין כלל הטיפול של המערער סך של 10,000 $ + מע"מ.

בסעיף 6 להסכם נכתב:

"הואיל וחלק גדול של טרחתך יתבצע בתחילת ההליכים אני מסכימה ומתחייבת כי אם אפסיק טיפולך לפני שייסתיים המשפט בפסק דין מכל סיבה שהיא (להלן "הפסקת הטיפול ביוזמתי"), תהיה זכאי לשכר הטרחה כדלקמן:

אם הפסקת הטפול תהיה לאחר הגשת התביעה ולפני שמיעת עדויות יהיה שכרך 60% מן הסכום הנקוב בסעיף 1 לעיל.

אם הפסקת הייצוג תהיה אחרי שהתחילה שמיעת עדויות – יהיה שכרך מלא הסכום בסעיף 1 לעיל".

(1.2) המשיבה שילמה למערער את מלוא הסכום של 10,000 $ + מע"מ.

בתיק שבו ייצג אותה המערער הושג הסדר פשרה לאחר הגשת התביעה ולפני שנשמעו ראיות. על פי אותו רציונל ביקשה להשיב לה 40% מהסכום ששולם.

(1.3) בית משפט קמא קבע, כי למרות שעל פי סעיף 6 להסכם, הכספים יושבו רק אם המשיבה היא זו שמפסיקה את הטיפול, אזי יש להפעיל את אותו רציונל ולהשיב למשיבה את הכספים בסך 4,000 $ + מע"מ, שכן הושג הסכם פשרה לפני שלב העדויות.

(1.4) המערער טוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר בחן את "כוונת הצדדים" בעוד היא מנוגדת / לא תואמת את לשון ההסכם.

סעיף 6 להסכם קובע, מה שכר הטרחה המגיע למערער כאשר המשיבה מפסיקה טיפול.

כלומר: 1) טיפול הופסק טרם הסתיים המשפט בפסק דין. 2) הטיפול הופסק ביוזמת המשיבה.

בעניינינו, הטיפול לא הופסק כלל לפני מתן פסק דין. ממילא לא הופסק ע"י המשיבה. הטיפול הסתיים בפסק דין, גם אם פסק הדין ניתן על בסיס הסדר פשרה.

(1.5) ב"כ המשיבה טען, כי בית משפט קמא לא התעלם מלשון החוזה אלא נתן את המשקל הנכון לפיסקה הרלוונטית של סעיף 6 להסכם.

(1.6) אני סבורה, כי טענות המערער בעניין זה נכונות והן מקובלות עלי.

הסכם שכר הטרחה אשר נושא כותרת: "התחייבות לתשלום שכ"ט" נוסח ע"י המערער.

על כן, כאשר קיימת מחלוקת פרשנית באשר לנוסח ההסכם, קיימת נטיה לפרש את ההסכם לרעת מנסחו.

כאשר לשון ההסכם ברורה ביותר ולא מתעוררת כלל מחלוקת פרשנית בנוגע לתנאי מתנאי ההסכם, בית משפט אינו אמור להכניס להסכם דברים / תנאים שלא נכתבו בו כלל ולא סוכמו בין הצדדים.

על פי הסכם שכר הטרחה התחייבה המשיבה לשלם למערער בגין תביעה שיגיש בשמה בבית משפט השלום באילת סך של 10,000 $ + מע"מ.

כיוון שרוב רובו של התשלום בוצע בתחילת ההליכים, הוסכם בסעיף 6 להסכם, כי אם הלקוחה – המשיבה תפסיק את טיפולו של המערער לפני שיסתיים המשפט בפסק דין מכל סיבה שהיא, אזי יעמוד השכר על 60%, אם הטיפול יופסק לאחר הגשת התביעה ולפני שמיעת העדויות.

(1.7) לא נקבע ולא סוכם, כי אם יושג הסדר פשרה שיקבל תוקף של פסק דין, כל עוד המערער מייצג את המשיבה עד תום ההליך (המסתיים ב"פסק דין"), אזי יושבו למשיבה כספים.

סעיף 25 (א) לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג – 1973 קובע:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

פסקי דין רבים עסקו בסוגיית פרשנות הסכם לאחר תיקון סעיף 25 לחוק החוזים [חלק כללי] ולא ארחיב בעניין.

ב"כ המערער איזכר את פסק הדין בע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (ניתן ביום 6/6/13).

מפסק דין זה ניתן לראות כי גם לאחר תיקון סעיף 25 לא הסתיימה המחלוקת בנוגע לאופן פרשנותו של חוזה, אך לדעת הכל – יש לפרש הסכם גם על פי לשונו. אין אפשרות להתעלם מלשונו של הסכם.

בית משפט קמא בפסק דינו לא נדרש כלל לסעיף 25 לחוק החוזים. ממצאיו לא הושתתו על עדויות מהן יכל ללמוד, כי אומד דעת הצדדים או הנסיבות החיצוניות לכריתת ההסכם, מובילות למסקנה, כי היתה כוונה שיושב שכר טרחה גם אם הטיפול לא יופסק ע"י המשיבה ו/או שלא יישמעו הוכחות בתיק בית משפט השלום באילת.

כאשר אני מעיינת בסעיף 24 לפסק הדין העוסק ברכיב תביעה זה, אין כל ממצא או הפניה לעדות מסוימת ממנה ניתן להסיק, כי זו היתה כוונת הצדדים למרות שלשון ההסכם לא תומכת בפרשנות שכזו.

(1.8) לטעמי, אין ללמוד מ"מהותו" של סעיף 6 להסכם, כי כוונת הצדדים היתה, שיושבו כספים גם אם ההליך המשפטי יסתיים בפסק דין לפני שלב העדויות וזאת כאשר המערער ממשיך לטפל בתיק מטעם המשיבה.

לשון ההסכם אינה תומכת בכך. ראיות חיצוניות אינן תומכות בכך. ההסכם נוסח בצורה ברורה ביותר. אין מדובר בלשון משפטית "פתלתלה". ההסכמה מנוסחת בצורה ברורה ביותר.

המערער ביקש שכר טרחה בסך 10,000 $ + מע"מ. הוא הסכים לכך שאם המשיבה תחליט להעביר מכל סיבה שהיא את הטיפול לעו"ד אחר / להפסיק את טיפולו שלו בעניינה, היא תהיה זכאית, בתנאים מסוימים להשבת חלק מהסכום. לא היתה כל הסכמה אחרת מראש .

המשיבה אף לא דרשה ממנו השבה בזמן אמת מכח ההסכם. רק לאחר שהוגשה תביעת המערער נגדה, היא העלתה את טענותיה אלו כ"טענות נגד".

לשון ההסכם לא תומכת בפרשנות ולפיה גם אם המשיבה לא מפסיקה את טיפולו של המערער היא זכאית לשלם רק שכר טרחה חלקי, ומשלא נקבעו ממצאים עובדתיים פוזיטיביים המלמדים על אומד דעת צדדים, השונה מלשון ההסכם (על כל פנים אינני מוצאת ממצאים שכאלו בסעיף 24 לפסק הדין), אין מקום לדרוש מהמערער להשיב למשיבה כספים, כאשר לא סוכם על כך מעולם.

לפיכך, דין הערעור להתקבל בעניין זה.

(2) באשר לרשלנות מקצועית:

(2.1) בית משפט פסק כי יש ממש בטענת המשיבה ולפיה היה על המערער לבדוק אם רשומה הערת אזהרה על הנכס לטובת הרוכשים וכי היה עליו לטפל בנושא במסגרת הסכם הפשרה ולו היה הדבר נעשה, אזי לא היה צורך לפנות לבית המשפט המחוזי בהמרצת פתיחה לביטול הערת האזהרה.

נקבע, כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה וברור שהבעיה היתה נפתרת; אם היה מתייחס לעניין מבעוד מועד.

אותה טעות תוקנה בעקבות המרצת הפתיחה. בית משפט קבע, כי בגין רכיב זה אין לפסוק פיצוי בגין רשלנות מקצועית כיוון שלא הוכח נזק ממשי בגין ניהול ההליך.

התקבלה טענת המשיבה ולפיה נאלצה לשכור שירותי עורך דין נוסף לסיום הליכי ביטול העסקה אך לא הובאו ראיות לגבי נזק ממשי ועל כן בית משפט פסק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך 7,500 ₪ מבלי שהוכח נזק ממשי.

(2.2) אני סבורה, כי בית משפט קמא לא היה אמור לפסוק פיצוי בדרך של אומדן .משלא הוכח נזק ממשי, היה צריך לדחות את התביעה בגין רכיב זה.

פיצוי בדרך של אומדן נפסק ע"י בית משפט כאשר אין כלים ממשיים להוכחת רכיב תביעה מסוים.

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בפסק דין שניתן ביום 14/12/06 בביהמ"ש העליון; בע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע"י דורה מנחם, בסעיף 31 לפסה"ד:

"... אכן, הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ

נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809, ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ (4) 309, 316 – 317, ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23, 34, וכן דעת החוב בעניין רובינוביץ)....".

(2.3) כאשר מדובר ברכיב נזק בגין הצורך לשכור עורך דין נוסף ונזק שנגרם לה עד לסיום אותם הליכים הרי מדובר בנזק שניתן להוכיח בקלות יתרה .בוודאי אין מדובר בסוג נזק אשר מעצם טיבו קשה להוכיחו.

כאשר נשכר עורך דין נוסף ומשלמים לו כסף, אמורות להיות אסמכתאות לכך.

משלא הובאו ראיות לגבי נזק ממשי, ואין מדובר ברכיב נזק אשר יש קושי אובייקטיבי להוכיחו, לא היה מקום לפסוק פיצוי גלובלי ויש לקבל את הערעור בעניין זה.

(3) לגבי פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין:

הלכה מושרשת היא, כי פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בכלל בעל דין בהוצאות ולקבוע את סכום ההוצאות.

ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

ראה לעניין זה פסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 6685/11 גריידי נ' הולצמן [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4/7/12) בסעיף 5 ובאסמכתאות אשר צוינו שם וכן ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל – משרד האוצר [פורסם בנבו] (ניתן ביום 30/1/13) בסעיף 23 לפסק הדין.

כיוון שלאור תוצאת פסק דיני, תביעתו הראשית של המערער נדחתה אך גם התביעה שכנגד נדחתה, אזי ישא כל צד בהוצאותיו ואין לחייב מי מהצדדים בהוצאות ההליך בבית משפט קמא.

7. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין הערעור ביחס לתביעה הראשית – להידחות.

דין הערעור ביחס לתביעה שכנגד- להתקבל

ב) בשל התוצאה אליה הגעתי, לא אפסוק גם את הוצאות ההליך דנן וכל צד ישא בהוצאותיו.

ג) הערבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

ד) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ה, 06 מאי 2015, בהעדר הצדדים.