<#1#>

פרוטוקול

עו"ד אבן ברי

חוזר על נימוקי הערעור. עובדה שאיננה במחלוקת שהרישיון של המערער ניטל ביום 5.10.08. עובדה נוספת שאיננה במחלוקת, שהמשטרה הגישה בקשה לפסילה עד תום ההליכים. עובדה נוספת שאיננה במחלוקת, שהמשטרה החזיקה ברשותה את הרישיון. לא השיבה לו, ורק לאחר שבית המשפט חייב את המשטרה להפקיד את הרישיון בבית המשפט, המשטרה עשתה כן.

בגזר הדין צוין כי תנוכה הפסילה, אך התאריכים הם 5.1.09, והנכון צריך להיות 5.10.08. השופט טעה בגזר הדין. הגשנו שלוש בקשות. הבקשות כולן התייחסו לשיקול טכני. עכשיו ניתן לערער על גזר הדין עצמו. מהחלטת בית משפט זה הבנו, שאם הבקשה בבית משפט קמא תידחה, אז ניתן יהיה לערער על גזר הדין.

אני חושב ששורת הצדק מחייבת. כשהכל כל כך ברור, למה לא לתקן את זה?

עו"ד סיגל

לגופם של דברים, מבחינה פורמאלית, הערעור הוגש לאחר כמעט שלוש שנים, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. לא הוסבר מדוע המערער לא פנה לפניכן. במיוחד כשבשנת 2011 הוא פנה בבקשה לבטל פיגורים, ויכל באותה נשימה להגיש בקשה.

רישיון הנהיגה של המערער הופקד במשטרה בין התאריכים 5.10.8 עד 5.12.08. בית משפט קמא החליט לחשב את הפסילה באופן שתנוכה תקופת הפסילה החל מיום 5.1.09. זאת למרות שהמערער נפסל עד תום ההליכים רק ביום 19.2.09. ז"א שבית משפט קמא ניכה למערער 45 יום מתוך ה- 60 יום של הפסילה המנהלית.

לגבי התקופה בין תום הפסילה המנהלית, לפסילה עד תום ההליכים, הוא היה רשאי לנהוג.

לכן לגופם של דברים אין כאן עיוות דין, ולכן אני לא חושב שיש להתיש את הערכאות בבקשות לבטל גזר דין כל כך ישן. אין לו זכות קנויה שינכו לו את הפסילה, שעה שיכול היה לגשת ולקחת את הרישיון. גם אם היה נוהג, זו לא היתה עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

עו"ד אבן ברי

צריך להזכיר שהבקשה של המדינה לפסילה עד תום ההליכים, הוגשה במהלך הפסילה המנהלית. הדיון בפסילה המנהלית נדחה פעם אחר פעם, עד שניתנה החלטה בתאריך 19.2.09, זאת בגלל המצב בעזה. הוא לא היה יכול לנהוג, בגלל שאמרו לו שהרישיון שלו בבית משפט. ההחלטה היתה מאוחרת. כל העת מיום 5.10 עד להחלטה. מדובר בשלושה חודשים מיום 5.10 ולא צריכה להתחיל ביום 5.1 התאריך הזה לא קיים בשום מסמך. אין תאריך כזה. לא תאריך הפקדה, לא ניכוי, לא מסירה. שופטים הם בני אדם, וה- 5.10 הוא התאריך הקובע, ולכך הוא כנראה התכוון. נפלה טעות. זו גם שורת הצדק, ולדעתי גם כוונתו. המסמכים מאששים שהמסירה היתה ב- 5.10. אם כך, אנו מבקשים לתקן זאת.

<#2#>

פסק דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (כב' השופטת בן יששכר-שוורץ), בתיק ת"ד 8125/08 מיום 19.8.13, לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, בגזר דין שניתן ביום 13.12.10.

בגזר הדין פסל בית משפט קמא את רישיון הנהיגה של המערער למשך 36 חודשים, והורה כי מתקופה זו ינוכו הימים בהם היה המערער פסול מלנהוג, "כאמור להלן: מיום 5.1.09 עד לתאריך 18.8.09".

אין חולק כי הפסילה המנהלית שהוטלה על המערער היתה בין התאריכים 5.10.08-4.12.08, ופסילה עד תום ההליכים בין התאריכים 19.2.09-18.8.09. המערער גם טען, כי מעבר לתאריכים אלה, הוא גם לא קיבל את הרישיון בין התאריכים 5.12.08-19.2.09, מועדים בהם הסתיימה הפסילה המנהלית, וטרם התחילה הפסילה עד תום ההליכים.

על כן סבר המערער, כי בית משפט קמא טעה בקביעת מועדי ניכוי הפסילה, שכן, חישב 45 יום בנוסף לפסילה עד תום ההליכים, שעה שמדובר בתקופה של 60 יום פסילה מנהלית, ועוד כחודשיים וחצי תקופה שבין שתי הפסילות, בה לא נהג, לטענתו עקב כך שלא הוחזר לו הרישיון על ידי המשטרה. סך הכל ארבעה וחצי חודשים, מהם ניכה בית משפט קמא רק חודש וחצי, ולכן למעשה, מדובר בשלושה חודשים שלא נוכו.

המערער הגיש בקשה לחישוב פסילה, אשר נדחתה על ידי בית משפט קמא. בערעור שנידון בפני מותב זה, נקבע כי הליך של בקשה לחישוב פסילה אינו הליך נכון, והיה על המערער להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, וככל שבית משפט קמא ידחה את הבקשה לתיקון טעות סופר לגופה, ניתן לערער על גזר הדין.

ברי כי על מנת להגיש בקשה לתיקון טעות סופר, בחלוף קרוב לשלוש שנים, היה על המערער לעתור להארכת מועד. בית משפט קמא דחה את הבקשה להארכת מועד בהעדר כל עילה להאריך את המועד, ובשל חלוף הזמן של שלוש שנים וחמישה חודשים מיום מתן גזר הדין.

ב"כ המערער מלין על כך וטוען, כי ברי נפלה טעות בידיו של בית משפט קמא, עת קבע את תקופת הניכוי, ולא הוגן להיאחז בנימוקים טכניים, על מנת לשלול ממנו את זכותו.

ב"כ המשיבה עותר לדחות את הערעור, מהטעם שלא נעשה דבר במהלך שלוש שנים כדי לתקן את המעוות בגזר הדין, ככל שאכן נפלה טעות בידי בית משפט קמא, ולא ניתן לעשות זאת בשלב זה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הערעור.

בקשה לתיקון פסק דין מוגבלת בתקופה של 30 יום. הטעם לכך ברור. מעבר לאינטרס של סופיות הדיון, אין לצפות מבית משפט שיזכור מה בדיוק היתה כוונתו, לאורך זמן. אין מדובר בטעות אריתמטית גרידא, אלא בכוונתו של בית המשפט לנכות תקופה מסויימת מתקופת הפסילה השיפוטית, ואין לדעת האם התכוון לנכות את כל התקופה או שמא רק את חלקה.

המערער גם לא הגיש ערעור על גזר הדין, וגם מועד הערעור חלף. אציין כי המערער היה מיוצג הן בהליך הפסילה עד תום ההליכים, והן בהליך העיקרי. דהיינו, אם סבר בא כוחו כי נפלה טעות בידי בית משפט קמא, היה יכול לתקן זאת. גם המערער עצמו יכול היה להבין את הדברים, שכן תקופת הניכוי מצויינת במפורש, ואם סבר כי התקופה חסרה, יכול היה להעיר את תשומת ליבו של סנגורו.

היום כבר לא ניתן לדעת למה התכוון בית משפט קמא. האם אכן טעה, או שמא ביקש לנכות רק חלק מהתקופה המנהלית.

היום גם לא ניתן להאריך את המועד להגיש ערעור, שכן אין כל סיבה לכך שהמערער ישן על זכויותיו עת כה ארוכה.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

<#3#>

ניתנה והודעה היום י"ז כסלו תשע"ד, 20/11/2013 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי שנהב כנען