רקע ותמצית טענות הצדדים

1. לפני בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. לחלופין עותרים המבקשים, כי בית המשפט יורה על העברת התובענה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת אשר הינו בעל הסמכות לדון בתובענה.
2. עסקינן בתביעה על סך 160,000 ₪. במסגרת כתב התביעה טען המשיב, כי הוא מכונאי לתיקון פטישונים. לטענתו, המבקשת הינה חברה רשומה המפעילה מוסך לתיקון ציוד כבד ומנוהלת על ידי המבקשים שהינם אב ובן. המשיב טוען שהמבקשים הציעו לו לעבוד אצלם במוסך והבטיחו לו, כי יועסק כשכיר לשם תיקון פטישונים. לטענתו, המבקשים הקצו לו פינה במוסך והבטיחו, כי יעבירו עבודה לטיפולו. לטענת המשיב, הוא עבד בשירות המבקשים במשך 19 חודשים ונותר להם חוב כלפיו בגין העבודות אשר ביצע עבורם. כן טוען, כי בחודש ינואר 2012 הוא גורש ממקום עבודתו וכי המבקשים המשיכו להחזיק בכלי עבודה השייכים לו. המשיב עותר לפיצוי בגין התמורה שהגיעה לו עבור ביצוע העבודות עבור המבקשים, הפסד שכר, הוצאות נסיעה והובלה ועוגמת נפש.
3. המבקשים טוענים, כי יש להורות על סילוק התובענה על הסף ולחלופין על העברתה לבית הדין האזורי לעבודה אשר הינו בעל הסמכות לדון בתובענה.
4. המבקשים טוענים, כי טענות המשיב קשורות ליחסי עובד מעביד וכי הוא טען מפורשות שעבד אצלם וכי הסכסוך בין הצדדים הינו בנוגע לתשלומים המגיעים לו מהם בגין שכר עבודה. לטענתם, מאחר והמחלוקת בינם לבין המשיב הינה בנוגע להגדרת מערכת היחסים בין הצדדים ולאור טענת המשיב, כי עיקר הסכסוך לגבי שכר עבודה הרי שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין לעבודה שהינו בעל סמכות ייחודית בעניין. עוד טוענים, כי המבחן הקובע בשאלת הסמכות הוא מבחן הסעד לו עותר התובע ובענייננו הסעד המבוקש על ידי המשיב מחדד את העובדה, כי מדובר בתביעה שביסודה יחסי עובד מעביד.
5. לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות. המשיב טוען, כי בהתאם למבחנים שפותחו בפסיקה הוא לא היה עובד של המבקשים אלא בגדר קבלן עצמאי אשר הובטח לו מקום עבודה מסודר וההבטחה לא קוימה. לטענתו, המבקשים לא העניקו לו את הסטטוס "עובד" על אף שהבטיחו, כי יעשו כן. המשיב טוען, כי לא התקיימו בינו לבינם יחסי עובד- מעביד.
6. באשר לנזק טוען המשיב, כי עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות בטענה, כי אלמלא מחדלי המבקשים היה בידו להמשיך בעיסוקו, לטפח את קהל לקוחותיו ולהשתכר ממשלח ידו אולם הדבר לא התאפשר בשל הבטחות השווא של המבקשים. המשיב טוען, כי המבקשים מכחישים קיום יחסי עובד מעביד בינם לבינו ומאידך טוענים, כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין לעבודה.
7. עוד טוען המשיב, כי בין המבקשים לבין בנו מתנהל הליך בגין אותה עילה וכי הוא ביקש להצטרף כצד להליך האמור. לטענתו, צירופו להליך יאפשר איחוד הדיון בשתי התובענות דבר שיביא לחסכון זמן שיפוטי יקר.
8. לטענת המשיב, לבקשה לא הוגש תצהיר התומך בעובדות הנטענות בה, בניגוד להוראות הדין ואף בשל כך יש לדחותה.

דיון ומסקנות

1. האם לבית משפט זה מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה נשוא הבקשה אם לאו. זו השאלה המונחת לפתחי.
2. אפתח ואומר, כי לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין הבקשה להידחות.
3. תחילה אציין, כי אינני מקבלת טענת המשיב לפיה משלא צורף לבקשה תצהיר הרי שדינה להידחות. בבקשתם מסתמכים המבקשים על האמור בכתב התביעה אשר הוגש על ידי המשיב וטוענים, כי לאור האמור בכתב התביעה ובהתאם להוראות החוק הרי שלבית משפט זה אין סמכות לדון בתובענה וכי הסמכות מסורה לבית הדין לעבודה. הבקשה אינה כוללת טענות עובדתיות אשר יש לתמוך בתצהיר.
4. אף איני מקבלת טענת המשיב לפיה אין לדחות את הבקשה בשל העובדה שביקש להצטרף להליך המתנהל בין בנו לבין המבקשים וכי ככל שבקשתו תתקבל הרי שיבקש לאחד בין שני הדיונים והדבר יביא לחסכון זמן שיפוטי יקר. ראשית, בקשת המשיב להצטרף לתובענה האמורה טרם התקבלה ואין להכריע בבקשה שלפניי בהסתמך על בקשה שהגיש שטרם התקבלה. כמו כן, ככל שבית משפט זה אינו בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה וככל שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה הרי שאין מקום לאחד את הדיון בין התובענות ואיחוד כאמור אין בו בכדי להעניק לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה ככל שהיא נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין.
5. המבקשים עתרו, כי בית המשפט יורה על סילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. הלכה ידועה היא, כי הסעד של סילוק תובענה על הסף הינו סעד דרסטי ושומה על בתי המשפט לנהוג בזהירות יתרה בהפעלת סעד זה. סילוק תובענה על הסף הינו בגדר אמצעי הננקט בלית ברירה. די בקיומה של אפשרות, אף קלושה, כי לאור העובדות המהוות את עילת התביעה יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו בכדי שלא להורות על סילוק התובענה. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי, כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה עסקינן בתביעה שנמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין. על כן, אין מקום להורות על סילוק התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית.
6. לחלופין עתרו המבקשים, כי בית המשפט יורה על העברת התובענה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה, כי הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתובענה. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969 קובע, כי "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
7. במסגרת כתב התביעה טען המשיב, כי המבקשים הבטיחו לו עבודה קבועה כשכיר אצלם. הוא טען שהוא עבד בשירות המבקשים וכי הם חייבים לו תשלום בגין העבודות שביצע עבורם. המשיב לא טען, כי אכן היה שכיר של המבקשים וכי נרקמו בינו לבינם יחסי עובד מעביד. במסגרת תגובתו לבקשה טען, כי את העבודות ביצע בהיותו קבלן עצמאי שכן המבקשים לא עמדו בהבטחתם ולא העניקו לו מעמד של עובד. בעניין זה יש לציין, כי אף המבקשים הכחישו את הטענה לפיה המשיב היה עובד שלהם (סעיפים 6 ו-8 לבקשה בה עסקינן). מהאמור עולה, כי הצדדים אינם טוענים, כי היו ביניהם יחסי עובד מעביד ואין ביניהם מחלוקת בשאלה זו.
8. לא אחת נקבע בפסיקה, כי המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד לו עותר התובע בתביעתו. אינני מקבלת טענת המבקשים לפיה הסעד לו עותר המשיב מחזק טענתם לפיה הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית הדין האזורי לעבודה. במסגרת כתב התביעה מפרט המשיב את נזקיו והפסדיו כתוצאה ממעשיה ו/או מחדליה של המבקשת וטוען, בין היתר, כי נגרם לו הפסד בגין התמורה לה הוא זכאי בעבור ביצוע העבודות עבור המבקשים בהתאם לכרטסת, הפסד שכר, ימי עבודה והפסד רווח. ברי, כי טענת המשיב לפיה ביצע עבודה בעבור המבקשים ואשר בגינה הוא זכאי לתמורה אין משמעה, כי טוען שהתגבשו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד או, כי המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים הינן בתחום יחסי העבודה. לא די בטענה שהמשיב ביצע עבודות בעבור המבקשים אשר בעבורן היה עליהם לשלם לו בכדי ללמד, כי התקיימו יחסי עובד מעביד או, כי קיימת בין הצדדים מחלוקת שעניינה יחסי עבודה. דברים אלו נכונים אף לגבי טענת המשיב לפיה, בגין התנהלות המבקשים נגרם לו הפסד שכר והפסד רווח. מתגובת המשיב לבקשה עולה, כי הכוונה לרווחים אשר היה בידו להרוויח ככל שהיה ממשיך לעסוק במקומו אלמלא הבטחותיהם הנטענות של המבקשים.
9. במסגרת כתב התביעה המשיב טוען, כי המבקשים הבטיחו, כי יעסיקו אותו בתור עובד שלהם אולם אינו טוען, כי בפועל נעשתה העסקה כאמור וכי התגבשו בינו לבין המבקשים יחסי עובד-מעביד. בתגובתו לבקשה הוא אף ציין מפורשות, כי לא התגבש בינו לבין המשיבים קשר כאמור וכי עבודתו עבורם נעשתה בהיותו קבלן עצמאי אשר סיפק שירותים מקצועיים למבקשים. כאמור, המבקשים מכחישים, כי התגבשו בינם לבין המשיב יחסי עובד- מעביד. בנסיבות האמורות הרי שלא קיימת בין הצדדים מחלוקת שעניינה יחסי עובד- מעביד המצויה בסמכותו הבלעדית של בית הדין לענייני עבודה.
10. המשיב טוען, שהמבקשים הבטיחו להעסיקו כשכיר שלהם, כי הפרו התחייבותם כלפיו וכי בשל כך נגרמו לו נזקים. עסקינן בתביעה חוזית-נזיקית על סך 160,000 ₪ ובנסיבות אלו התביעה מצויה בסמכות בית משפט זה.
11. שלא לצורך אוסיף ואומר, כי אף אם הייתי מוצאת, כי יש ממש בטענת המבקשים לפיה עסקינן בתובענה המצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, הרי שלא היה מקום להיעתר לבקשה לסילוק התובענה על הסף ותחת זאת הייתי מורה על העברת התובענה לבין הדין לעבודה.
12. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיב – התובע בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
13. מורה למבקשים להגיש כתב הגנה בתוך 20 ימים ממועד המצאת החלטה זו.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אדר ב תשע"ד, 24 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.