1. לפני עתירה מנהלית על החלטת המשיב (להלן: "הרשות"), לענין מועד תחילת מנין פסילת רישיון הנהיגה של העותר.

2. העותר נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה בשתי הזדמנויות שונות.

הראשונה - למשך 15 ימים, על ידי בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (להלן: "בית המשפט"), במסגרת תיק 3548-10-12 (להלן: "תיק התעבורה"), שלאחריה, ביום 14.4.13, הפקיד העותר את רישיון הנהיגה שלו בבית משפט השלום בבאר שבע.

השניה - למשך 90 ימים, על ידי המשיב, על פי תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה, עקב צבירת נקודות, בגין 5 עבירות תנועה שבוצעו על ידו בין השנים 2006-2012 (להלן: "הפסילה המנהלית").

3. העותר טען, בעתירתו, כי לאחר שהוא הפקיד את רישיונו בבית המשפט, הוא המתין 15 ימים והגיע למשרד הרישוי על מנת לקבל את הרישיון בחזרה. לדבריו, רק אז נודע לו על קיומה של הפסילה המנהלית. עוד טוען העותר, בעתירתו, כי הוא "השלים עם רוע הגזירה", המתין 90 ימים נוספים, לסיום תקופת הפסילה המנהלית והגיע, ביום 18.7.13, למשרד הרישוי, על מנת לקבל את רישיונו. אולם, המשיב סירב להחזיר לו את הרישיון בטענה, כי מנין הפסילה טרם החל, מאחר שהעותר לא המציא למשיב אישור על הפקדת הרישיון.

כן טען העותר, בעתירה, כי המשיב שגה כאשר לא מנה את הפסילה המנהלית החל מסיומה של הפסילה שהוטלה עליו בתיק התעבורה, שכן "העובדה שרישיון נהיגתו של התובע (כך במקור) הופקד בבית המשפט לענייני תעבורה בבאר שבע .... עובר לפסילה השניה, היתה ידועה היטב למשיב". לפיכך, מבקש העותר, כי ביהמ"ש יורה, שתקופת הפסילה המנהלית בוצעה במלואה והסתיימה ביום 18.7.13.

עוד טען העותר (בהסתמך על תקנה 557 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), בטרם תוקנה על ידי הוספת ס"ק (ה), כי התקנה אינה חלה על עניינו, שכן היא חלה רק על מי שרישיונו אבד.

4. העתירה הוגשה רק ביום 23.10.13, על אף שהעותר עצמו מאשר, שנודע לו על עמדת המשיב בענין מועד תחילת מנין ימי הפסילה המנהלית, עוד ביום 18.7.13. העותר, אשר היה מודע לכך שעתירתו הוגשה בשיהוי ובאיחור, היינו - לאחר עבור 45 הימים שנקבעו לכך בתקנה 3(ב) ו- 4 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות המנהליות"), טען בעתירה, כי, ככל שהעתירה מוגשת באיחור או בשיהוי, יש ליתן לו ארכה להגשתה, שכן רק במהלך פגרת בתי המשפט נודע לו, לראשונה, על מחדלי המשיב.

5. בתשובתו טען המשיב, כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה ובשל כך שהעותר נהג בחוסר ניקיון כפיים, שעה שלא פירט, בעתירתו, את העובדות הרלבנטיות, במלואן. כן נטען, כי התשתית המשפטית, עליה בוססה העתירה לוקה בחסר ובאי דיוק.

עוד טען המשיב, כי גם לגופם של דברים, אין כל ממש בעתירה, עובדתית ומשפטית.

6. בטיעונו בביהמ"ש (בדיון שהתקיים ביום 16.12.13), הסכים ב"כ העותר, כי התשתית הנורמטיבית, עליה בוססה העתירה, מוטעית וכי התקנה הרלבנטית לעניין היא תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה, על פיה, כאשר קיימות שתי פסילות, מנין הפסילה השניה מתחיל רק עם הצגת אישור על הפקדת הרישיון, בגין הפסילה הקודמת (להלן: "אישור ההפקדה"). לאור כך ביקש ב"כ העותר לשנות מהתשתית העובדתית האמורה בעתירה וטען, כי כאשר העותר פנה למשרד הרישוי, בחודש אפריל 2004, הוא הציג בפני הפקיד את אישור ההפקדה על מנת לקבל את רישיונו בחזרה. כן טען (כפי שנטען גם בעתירה), כי היה על הפקיד אליו פנה, להביא לידיעתו את חובתו להביא אישור על הפקדת הרישיון בבית המשפט ומשלא עשה כן - מדובר במחדל של המשיב, המצדיק קבלת העתירה. לטענתו, זו חובה של המשיב כלפי מי שרישיונו עתיד להיפסל.

בהתאם - טען ב"כ העותר, כי השאלה העומדת כעת בעתירה היא, האם מוטל על פקיד משרד הרישוי "... כאשר ניצב בפניו מי שנפסל עתידי או פוטנציאלי, כלומר מי שאמור להיפסל רישיונו, האם אין שם מקום להגיד לאותו משיב שעליו להפקיד אישור בדבר הפקדת רישיון בתיק אחר על מנת שפסילת רישיונו תתחיל להיספר".

דיון והכרעה :

7. דין העתירה להידחות על הסף, הן בשל כך שהעותר לא גילה, בעתירתו, את מלוא העובדות הרלבנטיות והן בשל שיהוי בהגשתה.

למעשה, מקריאת העובדות המפורטות בתשובת המשיב, עולה תמונה עובדתית שונה לחלוטין, מזו העולה מהעתירה.

מתשובת המשיב התברר, כי בתאריכים 13.4.09 ו- 22.6.11 נשלחו אל העותר, בדואר רשום, הודעות זימון לקורסים מטעם המשיב, עקב צבירת 14 נקודות חובה ו- 28 נקודות חובה. משצבר 38 נקודות חובה, נשלחה אליו, ביום 24.3.13, בדואר רשום, הודעה בדבר הפסילה המנהלית. אישורים בדבר משלוח ההודעות הנ"ל צורפו לכתב התשובה, כנספחים א' עד ג'.

ביום 18.7.213, העותר אמנם התייצב במשרד הרישוי, אך לא על מנת לקבל את רישיונו בחזרה, כטענתו בעתירה, אלא על מנת לטעון טענותיו לגבי פסילת רישיונו, עקב צבירת נקודות, כפי שעולה, בבירור, מנספח ד' לכתב התשובה. בדיון זה ביקש העותר, לדחות את הפסילה המנהלית למשך חצי שנה, בטענה, שהוא נוסע לחו"ל ושברצונו לפנות לביהמ"ש, לענין מועד תחילת הפסילה המנהלית. עוד עולה מנספחים ד' ו- ה' לכתב התשובה, כי במועד זה (18.7.13), הציג העותר בפני המשיב אישור על הפקדת הרישיון בבית המשפט.

המשיב נעתר לבקשת הדחייה והורה, כי מנין תקופת הפסילה המנהלית יחל ביום 17.1.14.

8. עובדת משלוח ההודעות הזימון לקורסים ולכל הפחות ההודעה על הפסילה המנהלית, אל העותר בדואר רשום וכן בקשתו של העותר עצמו, ביום 18.7.13, לדחות את הפסילה המנהלית למשך 6 חודשים (אשר התקבלה) וכן העובדה שהעותר הציג בפני המשיב את אישור ההפקדה, בתאריך הנ"ל, הינן עובדות רלבנטיות ומהותיות לעתירה. חרף זאת, בחר העותר שלא לגלותן בעתירתו.

עותר אשר אינו מגלה בעתירתו את כל העובדות הרלבנטיות נוהג בחוסר תום לב ודי בכך על מנת שביהמ"ש לא יעניק לו סעד מן הצדק, זאת - גם אם בפיו טענות הראויות להישמע. ראו, למשל: עת"מ (חיפה) 4174/07 - גולדן סנטורי בע"מ נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה ואח' . (22.8.2007); בג"צ 291/81 חברת האני מיסטר די בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד לו(4), 53, 57-58 (1982); בג"ץ 4409/98 ד.ש. שמנים וכימיקלים בע"מ נ' מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה והממונה לפי חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993, (28.10.1998) בג"צ 3731/95 שמואל סעדיה, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, (19.6.1995).

9. בנוסף, העתירה הוגשה בשיהוי. כבר בעת התייצבותו בפני המשיב, ביום 18.7.13, אמר העותר כי בדעתו לפנות לבית המשפט, אולם העתירה הוגשה רק ביום 23.10.13, היינו - למעלה מחודשיים וחצי לאחר מכן, ללא שניתן לשיהוי זה כל הסבר.

10. די היה בכל אלה על מנת לדחות את העתירה על הסף.

למעלה מן הצריך, שמעתי את טיעוני הצדדים ומצאתי כי דין העתירה להידחות גם לגופם של דברים.

11. על עניינו של העותר (כפי שהסכים ב"כ המשיב בדיון בפניי) חלה תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה, לפיה, על מי שהפקיד רישיונו בשל פסילה ונפסל פעם נוספת, להמציא למשרד הרישוי אישור הפקדה, לפיו הופקד הרישיון בשל הפסילה הקודמת, בטרם יחל מנין ימי הפסילה השניה, וזה לשונה:

"(ה) המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור".

המצב המשפטי ברור; כל עוד לא הוצג בפני רשות הרישוי אישור על הפקדת הרישיון, ככל שהופקד אצל רשות אחר, אין מתחילים למנות את תקופת הפסילה.

12. בעתירתו לא טען העותר, שהוא המציא למשיב אישור הפקדה. נהפוך הוא; טענתו היתה, כי הוא פטור מהמצאת אישור שכזה.

רק במהלך הדיון בעתירה טען ב"כ העותר (תוך הרחבת חזית לה התנגדה ב"כ המשיב) כי "מן הסתם" האישור הוצג לפקיד משרד הרישוי ביום 30.4.13, עת הגיע המשיב (לטענתו), אל משרד הרישוי על מנת לקבל את רישיונו בחזרה.

עוד טען ב"כ העותר בדיון, כי השאלה היא "האם לא הייתה חובה על פקיד אליו פנה העותר בחודש אפריל, להסב תשומת ליבו של העותר, שעליו להפקיד אישור בדבר הפקדת הרישיון בתיק אחר...". שאלה זו לא הועלתה, ככזו, בעתירה (שכן הטענות המשפטיות שנטענו בה היו אחרות).

טענה אחרונה זו, סותרת את טענתו הקודמת של ב"כ העותר, לפיה "מן הסתם" הציג העותר את אישור ההפקדה בפני פקיד משרד הרישוי כבר ביום 30.4.13 (טענה המוכחשת, כזכור, אשר לא נתמכה בתצהיר מטעם העותר).

13. זאת ועוד - העותר בחר שלא לצרף תצהיר לעתירתו ואף לאחר שהמשיבה טענה, כי בניגוד לנטען בסעיף 10 לעתירה, העותר לא התייצב במשרד הרישוי ביום 30.4.13 וצירפה תצהיר לתמיכה בטענה זו, לא ביקש העותר לאפשר לו לצרף תצהיר.

אי צירוף תצהיר לעתירה נוגד את ההוראה המפורשת אשר בתקנה 5(ג) לתקנות המנהליות, הקובעת:

"(ג) כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". (ההדגשה אינה במקור).

משלא צורף תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות הנטענות בעתירה ובכלל זה - בטענה לפיה העותר התייצב במשרד הרישוי ביום 30.4.13 (טענה המוכחשת על ידי המשיב), לא ניתן לקבל טענה זו.

14. משאין בפניי תצהיר מפי העותר, בו מוצהר כי הוא היה במשרד הרישוי ביום 30.4.13 ומפורט עם מי הוא דיבר (לטענתו) ומה היה תוכן השיחה ואין בפניי ראיה אחרת כלשהי לכך שהוא היה במשרד הרישוי בתאריך הנ"ל, אין כל תשתית עובדתית המצריכה דיון בטענה שהעלה בא כוחו לענין חובת משרד הרישוי, מה גם שבא כוחו טען, כאמור לעיל, טענה סותרת בענין זה, בניסיון "לאחוז את המקל בשני קצותיו".

בנסיבות אלה, שאלת חובתו הנטענת של פקיד משרד הרישוי הינה שאלה תיאורטית שאין צורך לדון בה כאן ורק אומר, כי העותר מוחזק כמי שיודע את החוק ובכלל זה - את חובתו להמציא אישור על הפקדת הרישיון לרבות תוצאות אי המצאת אישור שכזה.

החלטת המשיב לענין מועד תחילת מנין ימי הפסילה השניה, היתה מבוססת על העובדות, כפי שהיו בפניו ועל הדין ולא מצאתי כי נפל בה פגם כלשהו, או כי קמה עילה להתערב בה.

15. אציין, כי משום התנהלותו של העותר, כפי המפורט לעיל, בפתח פרק הדיון, ואף משום שלא מצאתי כל ממש בעתירה לגופה או בטענות החדשות, שהועלו על ידי ב"כ העותר במהלך הדיון, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת העותר ולאפשר לו לתקן את העתירה.

16. סופו של דבר - מכל הנימוקים דלעיל, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיב הוצאות העתירה בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, י"ט טבת תשע"ד, 22 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.