זו בקשת רשות להגן בתביעה כספית ע"ס 365,539 ₪ שהוגשה בסדר דין מקוצר ובגין חוב על פי הסכם שכירות שלא שולם.

בין הצדדים נחתם ביום 16.7.08 הסכם שכירות לפיו שכרה המבקשת 1 חנות (מס' 535) במרכז המסחרי "קניון הזהב", להפעלת חנות אופנה לצעירות בשם "לוקה".

המבקשים 2-3 ערבו באופן אישי למילוי כל התחייבויות המבקשת 1 בהתאם להסכם השכירות וכתב ערבות.

לטענת המשיבות, בחודש 7/13 פנתה המבקשת 1 להפסיק את הסכם השכירות טרם זמנו ולצאת מהחנות טרם סיום המועד הנקוב בהסכם השכירות 31.8.15. המשיבות הסכימו לקיצור תקופת השכירות, כך שתסתיים ב31.7.13 ובכפוף לתשלום מלוא חיובי המבקשת 1 עד למועד זה, וכן בתשלום ההפרש בין דמי השכירות אותם שילמה המבקשת 1 לבין דמי השכירות של השוכרת החלופית ועד לתום תקופת השכירות 31.8.15. נטען כי ביום 31.7.13 פינתה המבקשת 1 את החנות , וביום 1.8.13 נכנסה לחנות שוכרת חדשה , ובהתאם להסכם שנחתם עמה , דמי השכירות עמדו ע"ס 35,662 ₪ (כולל מע"מ), וכאשר דמי השכירות של מבקשת 1 עמדו ע"ס 48,027 ₪ (כולל מע"מ), כך שההפרש עמד ע"ס 12,365 ₪ (כולל מע"מ) והמבקשת 1 חייבת בתשלום ההפרש, עד לתום התקופה על פי הסכם השכירות 31.8.15. עוד נטען כי המבקשת 1 הפרה התחייבויותיה ולא שילמה את דמי השכירות עבור חודש 7/13.

נטען כי המשיבות חילטו את הערבות הבנקאית שניתנה ע"י המבקשת 1 ע"ס 160,002 ₪ בהתאם להסכם, והמבקשת נותרה חייבת בגין הפרש דמי שכירות, לאחר ניכוי סכום הערבות הבנקאית סך 220,751 ₪ (כולל מע"מ).

המשיבות טוענות כי בהתאם לס' 17 (ב) להסכם השכירות הפרה יסודית מקימה למשיבות זכות לפיצוי מוסכם בשיעור דמי השכירות ובגין 3 חודשי שכירות, סה"כ 144,788 ₪ (הכולל מע"מ) .

לטענת המבקשים, המשיבות לאור מחדליהן בניהול קניון הזהב, בעת בניית האגף החדש בקניון הביאו לפגיעה אנושה במחזורי המכירות וברווחיות של המבקשת 1. נטען כי המבקשים שטחו טענותיהם בפני המשיבות ונוהלו שיחות רבות מול מנהלי המשיבות בעניין הנזקים הגדולים שנגרמו למבקשת עקב העבודות באגף החדש. נטען כי נעשו מאמצים רבים לשקם את הנזקים שנגרמו, ולאור העובדה שחלה ירידה בהכנסות, ביקשו לקצר את תקופת השכירות. נטען כי על מנת שיעלה בידי המשיבות להשכיר את שטחי המסחר באגף החדש, הוזילו משמעותית את דמי השכירות בקניון. נטען כי המושכר פונה בהסכמה, המבקשים אף הפנו שוכרים חדשים פוטנציאלים, לא הובהר להם כי מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, וכי עליהם לשלם את הפרש דמי השכירות. נטען כי לו ידעו שיהיו חשופים בפני תביעה לא היו מפנים את המושכר, ולא היו מביאים את ההסכם לקיצו. נטען כי שבועיים לאחר פינוי המושכר פנו המשיבות למימוש הערבות הבנקאית , המבקשים התנגדו אולם המשיבות פעלו באופן חד צדדי, ותוך התעלמות מכל סיכום מוקדם שהיה בין הצדדים. נטען לעשיית עושר ולא במשפט ולמעשה תרמית מצד המשיבות או לכל הפחות בהטעיית המבקשים.

המשיבות בסיכומיהן טוענות כי אין למבקשים הגנה ולו לכאורה, ומדובר בהגנת בדים. נטען כי אין למבקשים טענות נגד הוראות הסכם השכירות המחייבות אותם לשלם את סכומי התביעה, אין בפיהם טענה ולפיה נחתם הסכם חדש בין הצדדים ולפיו ויתרו המשיבות על הפרשי דמי השכירות המגיעים לפי הסכם השכירות.

נטען כי המבקשים מתעלמים מעובדות שאין עליהם מחלוקת, שקיים הסכם מפורש בין הצדדים, מייל שהועבר, העדר הסכמה כלשהי בין הצדדים לוויתור על הפרשי השכירות, והפרות היסודיות של ההסכם בגינן חייבים המבקשים בפיצוי מוסכם. נטען לאי נקיטת הליך כנגד חילוט הערבות מצד המבקשים בזמן אמת, המדבר בעד עצמו, ומהווה הודאה נוספת בחבותם.

המבקשים בסיכומיהם טוענים כי טענות המבקש 2 לא נסתרו בחקירה, וכי מדובר בפלוגתא עובדתית בנוגע למו"מ ולחילופי הדברים בשיחות בע"פ שהתקיימו בין מנכ"ל המשיבות לבין המבקש 2 ערב פינויה של החנות, וללא עדותו של מנכ"ל המשיבות, לא ניתן להכריע באופן מלא בטענות ההגנה של המבקשים, נטען כי לא נפרסה מלוא היריעה אודות מחדליהן של המשיבות, לרבות אלו מאמצים , אם בכלל, ביצעו המשיבות להשכרת החנות בסכום השווה לדמי השכירות בו חויבה המבקשת 1.

הלכה ידועה היא, כי בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, די לו למבקש אם יראה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי (א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 310 ).

בשורה של פס"ד נפסק, כי בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראה: ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נט(3) 41, 46). רק אם התברר לביהמ"ש, עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים", לא תינתן רשות להתגונן ( ראה: ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי [פורסם בנבו).

הלכה זו סוכמה ע"י כב' השופט דנציגר בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ [פורסם בנבו]

לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים אני מחליט, לקבל את הבקשה ובתנאי של הפקדת ערובה כלהלן:

אני סבור כי כפסע בין קבלת הבקשה לדחייתה, מדובר בטענות הגנה דחוקות ביותר, יחד עם זאת יש לזכור שבשלב זה , ועל פי כללי השלב הדיוני, אין המבקשים נדרשים להוכיח את הטענות , אלא השאלה בהנחה שיוכחו כנדרש, האם יהוו הגנה כנגד התביעה .

על פניו המדובר בעסקת שכירות ארוכת טווח שהסתיימה טרם זמנה בשל המבקשים. חבות המבקשים על פי הסכם השכירות ברורה, כנגדה יש טענות בע"פ, שאמנם ניתן להעלות בשלב זה, אך יש לפרטן באופן מלא, הן לגבי מצב הדברים בסיום ההסכם והן בהתייחס להוראות חוזיות בהסכם , הסותרות לכאורה את טענות המבקשים. מן הדיון והחקירה עולה שהמבקש מאשר כי דוא"ל בעניין נשלח אליו לפני חתימת ההסכם עם השוכר החילופי. טענת המבקשים לפיה שוחררו מתשלום הפרש נראית סתמית, וגם נמנעו מלנקוט הליך למניעת מימוש סכום הערבות הבנקאית ומעבר לחוב בגין חודש יולי 2013, שאינו במחלוקת, אך מהווה רק כשליש מסכום הערבות, שלפי הטענות בבקשה שולמה שלא כדין, ובסכום משמעותי.

מול האמור, מדובר בשוכר שדאג להעברה מסודרת של המושכר, ובתיאום עם הבעלים, שילם את כל החובות עד ליציאתו, למעט חודש אחרון , ששולם באמצעות מימוש הערבות, ובגין אותו מימוש כבר שילם סכומים בקשר להפרש דמי השכירות הנתבעים, ושבפיו טענות למצבים / התנהלות במועד האירועים שיש בהם לבטל או להפחית החבות הנדרשת.

במצב דברים זה, לא ראיתי לקבוע בשלב זה, שבפני הגנת בדים, או נעדרת פירוט מינימאלי , המצדיק את דחיית הבקשה, ואולם כפי שצוין , הטענות נראות דחוקות ביותר ולאחר הדיון , כך שהאיזון הראוי בנסיבות העניין, הינו מתן אפשרות לברר את הטענות במשפט, ובכפוף להפקדת ערבון במזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד ע"ס 60,000 ₪, ובתוך 45 יום מקבלת המבקשים ההחלטה. בהעדר הפקדה הערובה במועד תידחה הבקשה וייפסקו הוצאות.

התיק נקבע לת.פ בעוד 50 יום , לצורך מתן הוראות להמשך.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים

ניתנה היום, כ"ז חשוון תשע"ה, 20 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.